את השידונת הזו אספתי מהרחוב בזכות הגודל שלה והחלוקה שלה.
לרוב אין לי הרבה זמן להתלבט כי צריך חניה בשביל הפריווילגיה הזו. כשאין חניה, מהר מאד אני חוסמת את הכביש ואני תלויה בחסדי הסבלנות של הנהגים שמגיעים אחרי. אז או שלקחתי או שהצטערתי שלא.
במקרה הזה לקחתי ובהחלט לא הצטערתי.
חוץ מהמימדים של השידה והחלוקה שלה שלכדו את תשומת ליבי, מסתבר כי השידה עשויה כולה מעץ מלא קשה. לא ציפוי פורניר, לא סנדוויץ. כנראה עץ מסוג סייסם הודי. אפילו ה”דיקטים” במגרה ובגב השידה, לא היו דיקטים אלא משטח עץ בעובי של כסמ’.

שלב ראשוני – לחשוף את השידונת המקורית.

לרוב, השלב הראשוני הוא שלב של פרוק.
כאן אין מה לפרק. השידה יציבה מאד אבל מכוסה כולה שכבות של צבע.
אבל גם כאן לפני שמתקדמים, הולכים אחורה.
מסירים תחילה את כל שכבות הצבע.
(ומסתבר שזה כשלעצמו היה קדימה ;-)…)

כך נראתה השידונת (שידונת כי נכנסה בשכיבה במושב האחורי) לאחר שגררתי אותה הביתה:

• 

• 

• 

• 

לשמחתי צובע (או צובעת) השידונת שלי, החליטו לפסוח על החלק הפנימי עם המדף. זכיתי לעץ חשוף גם בתוך השידה והמון עבודה נחסכה לי.
אבל בחוץ זה סרט אחר לגמרי.
שימו לב לשתי(?) שכבות הצבע – לבן וחום. אף אחת מהן לא נעשתה עם איזושהי מודעות טכנית ולו הבסיסית ביותר. הפרזול כוסה לחלוטין כמו גם הברגים, הזכוכית לא חופתה ונצבעה ובאזורים הצבועים יש חוסר אחידות בכיסוי ונזילות של צבע.

שלא תבינו אותי לא נכון-
אני בהחלט מברכת ומודה על רמת העבודה הזו, שאם לא כך והשידונת הזו היתה אטרקטיבית יותר, היא כנראה לא היתה נזרקת ואני לא הייתי מוצאת אותה….

הסרת הצבע.

השידונת הזו היתה טריגר עבורי להתגבר על מחסום קיים ולהשתמש במסיר צבע.
ולמה?
לאור עובי וכמות שכבות הצבע שרציתי להסיר, שיוף (כתהליך מכאני) יהיה כרוך בהמון עבודה, רעש לכלוך ובתחלופה רבה של ניירות (כך שאפילו הוא לא יהיה כלכלי).
הואיל והפרוייקט הקודם שלי היה כרוך בשעות של שיוף ו(כמעט)עלה לי ביחסי השכנות שלי,
שיוף נראה, עכשיו במיוחד, הרבה פחות אטרקטיבי…
פתאום שימוש במסיר צבע, שעד כה נמנעתי משימוש בו בגלל חוסר הידידותיות שלו לסביבה, לאנשים ולחיות, מצטייר כפתרון הכי מעשי וידידותי לסביבה.
ושוב מסתבר שהכל יחסי וצריך לשמור על ראש פתוח. (יחי איינשטיין וחוקי היחסות שלו!)

את פחית מסיר הצבע קניתי בטמבוריה השכונתית. כנראה יכולתי למצא מסיר צבע זול יותר. השילוב של הזמינות עם הבחירה לתת פרנסה לעסקים המקומיים, שווה לפעמים את ההפרש.
מודה שלא עשיתי מחקר על החומרים הזמנים לפני הרכישה כך שאיני מכירה כלל את האופציות הקיימות בשוק. מסיר הצבע שאני רכשתי בהחלט עשה את עבודתו היטב.

ותכלס להסרת הצבע –
פשוט, אבל חשוב מאד להקפיד על כללי בטיחות.

שימו לב, גם אם יחסית לאופציות האחרות הפתרון של מסיר הצבע (במקרה זה) היה ידידותי יותר, עדיין מדובר בחומר כימי שצריך להתמגן מההשפעות שלו.
חובה לעבוד באויר הפתוח מאחר ויש לו אדים רעילים (אין לי מושג אם נשמית יכולה להגן כאן. לא מדובר באבק…)
כמו כן, תשתמשו בכפפות. לא כפפות המנתחים הדקות, אלא כפפות עבות. הכפפות הדקות אוכלו ע”י החומר.
תקראו את ההוראות והצמדו אליהן. במיוחד להוראות הבטיחות.
על משטח אטום שפרסתי על רצפת המרפסת, העמדתי את השידונת והפרדתי את המגרה מהגוף.
הוצאתי מעט מכמות הג’ל/מסיר הצבע לקופסת פלסטיק נקיה של גבינה והתחלתי לישם את החומר עם מברשת זולה (כזו שלא תהיה לי בעיה לזרוק אח”כ) על כל המשטחים בהדרגה (מסיימת משטח, עוברת לבא) ועל הפרזול.

• 

• 

• 

• 

כפי שאתם רואים בתמונות, החומר מתחיל לעבוד ונוצרות מעין בועיות וקילופים על המשטחים.
אחרי זמן מה שנותנים לחומר לעבוד, ניתן להתחיל לקלף אותו עם שפכטל (ספטולה).

• 

• 

• 

• 

בשלב זה הצבע מתקלף כבר די בקלות. (מודה ומתוודה, התרשמתי לטובה מהקלות. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה זמן ועבודה הייתי משקיעה לו הייתי מנסה לשייף את כל זה בהשוואה לכימיה…)
יש להחריג אזורים שהנגישות אליהם מוגבלת. שם לא הצלחתי להסיר את הצבע, מה שגם יתרום לבחירת הקונספט העיצובי של השידונת הזו.

גם מהפרזול הצלחתי להסיר את הצבע. לפחות לחשוף את הברגים ולפרק הכל. הפרזול לא היה איכותי וחלקו נשבר והתעקם תוך כדי פרוק, כך שויתרתי מראש על ניקוי מלא שלו. בבא הזמן אבחר פרזול חדש.
כל קילופי הצבע עם הפרזול השבור נאספו לפח. ועדיין אני עובדת עם כפפות בעיקר בגלל שאין לי מושג אם גם מגע עם חומר יבש יכול לגרות את העור. (כאמור, מגע עם חומר רטוב בהחלט עושה זאת. גיליתי זאת כשהחומר עיכל את כפפות המנתחים שעבדתי איתם, לפני שגייסתי לעזרי את הכפפות העבות)

אחרי שהסרתי את כל מה שיכולתי עם השפכטל, שטפתי את הארונית ונתתי לה להתייבש בשמש.
לאחר הייבוש הכנסתי את המשייפת לפעולה לשיוף ראשוני, על מנת להשלים את פעולת מסיר הצבע.

השלמות, מילוי ותיקונים.

הסרת הצבע חשפה את גוף הארונית אשר עשוי כנראה מלוחות של סיסם הודי עם משחק הגוונים והטקסטורה המיוחדת שלו אבל גם עם סדקי החיבור והפגמים שיש בעץ.
כך השידונת ניראת לאחר הסרת הצבע:

• 

• 

• 

מי שמלווה אותי כבר זמן מה יודע שלגישתי יש פגמים שלא אנסה להעלים, פגמים שהם חלק מאופי הרהיט, חלק מובנה מהחומר או מההסטוריה שלו. לאור זאת, לא מפחיד אותי לא הפגם, (אם אין לו השלכות מבניות) ולא התיקון שלפעמים מעיד על הפגם.
בפרט כאן בשידונת הזו שהתגלתה כאוצר בלום של עץ מלא שאין לי שום כוונה להעלים. נהפוכו.

אז אילו תיקונים אני עושה?
– ממלאה חורים קטנים בעץ לקבלת משטח חלק באמצעות פילר.
– מוסיפה מילוי שעשוי מדבק נגרים ומאבקת נסורת להשלמת חלקים חסרים או למילוי חורים גדולים יותר.
את המילוי שעשוי מדבק נגרים ומאבקת נסורת עשיתי כששיפצתי את הכורסה שלי. את המילוי שנותר אז עטפתי בנילון נצמד והכנסתי למקפיא.
בפרוייקט הזה השתמשתי בשאריות הללו.

• 

• 

• 

• 

• 

גם כאן כמו שעשיתי בכורסה, אני יוצרת באמצעות לייסט וכליבה (שמהדקת את הלייסט למישור הרצוי) תבנית ומהדקת את החומר הדביק פנימה. את הפיניש אעשה באמצעות פילר עץ שהוא עביד יותר (בו אני משתמשת גם למילוי סדקים וחורים קטנים).
את הלייסט אני מפרקת לפני ייבוש מלא על מנת שלא ידבק לי לשידה באמצעות דבק הנגרים שנמצא בתערובת (בשלב זה החומר כבר לא דביק אבל עדיין עביד מעט).
אחרי ייבוש מלא של התערובת (כשהיא קשה), אני מסיימת עם פילר עץ וסותמת גם את כל החורים והסדקים. לאחק ייבוש, משייפת היטב, עושה מקצה שיפורים ומסיימת עם העץ.

רוב השידה תזכה לגימור של לכה שתעמיק את גוון העץ ותדגיש אותו כפי שהוא.
אם יש בו פגמים לא אנסה להסתירם. הם ישארו חשופים וגלויים כמו העץ עצמו.

הקונספט העיצובי של השידונת הזו וממה צמח

ליד דלת הכניסה שלי מבחוץ העמדתי כסא שמיועד לשיפוץ ועליו ארגז.
זה היה מיועד גם למשלוחי מזון בתקופת הקורונה אבל גם למסירת חפצים שתיאמתי און ליין ולא תמיד בזמנים שהיו נוחים לי. כך יכולתי להשאיר את החפצים בארגז והם נאספו בזמן שהיה נח לאוספם.
בזמנו חשבתי שאשפץ את הכסא בבא היום בדיוק למטרה זו.
עד שמצאתי את השידונת הזו שהתאימה בדיוק ונראתה כחלופה טובה לכסא.
היעוד המסויים של פריט, כאשר הוא ידוע מראש בהחלט יכול להתוות קונספט עיצובי.
ספציפית במקרה זה, ” כל הכוכבים הסתדרו בהתאם” ונראה (לי לפחות) שהקונספט העיצובי הגדיר את עצמו…

אז אילו “כוכבים” לקחו חלק בקביעת הקונספט העיצובי?

1. בחירת יעוד ספציפי ומקום לשידה.
2. הדלת שלי שאין עוד אחת כמוה.
3. העובדה כי השידה עשויה עץ מלא ואין לי שום כוונה להסתיר זאת.
4. בעיות טכניות ונגישות מוגבלת בחלקים שונים בשידה בהסרת הצבע.

השידה ברובה תישאר חשופה (עם גימור לכה).
העץ , הטקסטורה שלו וההסטוריה שלו שמקבלת ביטוי בשטח הפנים של העץ, ישאר חשוף.
החלק הזה בבחירה הקונספטואלית שלי כמעט מנוגד לרעיון העיצובי של הדלת, שם כיסיתי כל זכר שהוא לחומר (פלדה…) ממנו הדלת עשויה.
אבל אזורים בשידה שהגישה אליהם היתה מוגבלת מבחינת הסרת הצבע, יכוסו לחלוטין באותה הטכניקה שכיסיתי את הדלת. עם אותה אינציקלופדיה בדיוק כדי ליצור את הרפרנס.
גם את הפרשנות הויזואלית שנתתי לדלת באמצעות ציור אני לוקחת (בוריאציה כמובן) גם לשידה הזו. בנגיעה.
שתעמוד ברשות עצמה מחד ומאידך שהקשר בין הדלת לשידה, בהיותן צמודות פיזית, יהיה טריוואלי.

ולמה חשוב לי לשמר גם את עצמאותה הויזואלית של השידה?
יבוא יום ואולי ארצה להעזר בה במקום אחר, בלי שום קשר לדלת שלי. השידונת הזו תצטרך להראות טוב גם כשאין את הרפרנס לדלת. במקרה זה, הפרשנות שלי תתקבל כסוג של קריצה.

כיסוי האזורים בשידונת בהם לא הצלחתי להסיר את הצבע

האזור הכי בעייתי היה אזור המדף הפתוח.
בגלל החלל הנמוך ובעיית נגישות, לא ניתן היה לישם את החומר עם מברשת (ספוג או סמרטוט לא היו רלוונטיים מבחינתי בגלל שניסיתי להמנע ככל שניתן ממגע ישיר עם החומר).
הואיל ושם ממילא נוצרה בעיה, לא התאמצתי במיוחד לפתור את הבעיה בתוך המגרה.
(בחזית המגרה דווקא כן הסרתי את כל הצבע מאחר ובשלב זה עוד לא ידעתי בוודאות מה יכוסה ומה לא. כנל עם הכנף, מסגרת הזכוכית)

• 

• 

• 

• 

אם אתם מכירים את הדלת שלי, אתם יודעים שהיא כוסתה כולה בקרעי דפי אנציקלופדיות.
זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות כאן. ואני מתכוונת להשתמש באחת מהאנציקלופדיות על מנת לשמור על אותו הפונט ועל הגוון המדוייק של הדף.

מתחילה עם הנישה עם הגישה המוגבלת –

• 

• 

• 

• 

יש לי כבר מוכן בבקבוק דבק שדולל כבר במים.
בתוך קופסת פלסטיק (עם מכסה. שאוכל לסגור ושהדבק לא יתייבש) אני קורעת דפים מהאינציקלופדיה הרצויה לקרעים בצורות שונות ובגדלים שונים. על הקרעים הללו אני שופכת מהדבק המדולל ומערבבת (מבלי ליצור קיפולים בקרעים) כדי שכל הקרעים יכוסו בתערובת.
כשהקרעים מכוסים בתערובת הדבק אני מתחילה לכסות איתם את המשטחים שהצבע לא ירד מהם, מכל הכיוונים.
שימו לב לשמר קוים ישרים.
אני עושה זאת באמצעות חיתוך הנייר (לפני קריעת הדף ולפני המגע עם תערובת הדבק) עם סכין יפני – דבר שנותן לי צד אחד חתוך ישר וכל שאר הצדדים קרועים.
את הצד הישר אני מצמידה לקו הרצוי.
כמובן שניתן להשתמש בשולי הדף כקו אולם אז יש את האזור הריק מטקסט בשולי הדף ולא תמיד אני מעוניינת באותם שוליים ריקים.

באותה טכניקה בדיוק אני מכסה את המגרה מכל הכוונים (כמעט):

• 

• 

• 

• 

• 

ולאחר התלבטות אני מכסה גם את מסגרת הכנף באותה הטכניקה בדיוק. בחוץ ובפנים.

שימו לב שכאן אני זקוקה להרבה יותר קרעי נייר עם פאה אחת ישרה (קו המגע עם הזכוכית) אני נעזרת בסכין יפני ובסרגל. שאר הפאות יהיו קרועות כרגיל.

• 

• 

• 

• 

שימו לב שבצד הפנימי אני לא מכסה את הלייסט, שניתן יהיה להסירו אם וכאשר יהיה צורך להחליף זכוכית.

הכנה לפרזול

הפרזול שהיה במקור נהרס כשניסיתי לפרקו (לאחר הסרת הצבע), כך שלצערי לא יכולתי לעשות בו שימוש חוזר. בכל מקרה גם לו יכולתי לעשות בו שימוש, אולי הייתי נעזרת בו בפרוייקט אחר. כאן חיפשתי פרזול אחר.
יש לי אוסף של ידיות שפרקתי משידות ודלתות וארונות שהושלכו (לא הכל אפשר לאסוף הביתה לצערי. מקום האחסון הוא משאב מוגבל) שמוכן ומזומן בדיוק למקרים כאלה. אז צרפתי ידית שפורקה לצירים שהוזמנו לפרוייקט אחר ולידית אחרת שקיבלתי מחבר פייסבוק. הם הותאמו זה לזה בגוון המתכתי שלהם על מנת ליצור מכנה משותף.

זוכרים שמדובר בעץ מלא?
אז מדובר בעץ מלא שהוא גם קשה. המשמעות של הקושי שלו היא שאני צריכה להערך מראש עם חורים לפרזול כי נסיון להחדיר ברגים בלי הכנה נתון לכישלון אם ב(אי)חדירת הבורג, שחיקת ראש הבורג והריסת הביט (אם משתמשים במברגה חשמלית)

לפני שאני ממשיכה הלאה (עיצוב מדוייק וגימורים…) אני בוחרת, ממקמת ומוודאה היתכנות של הפרזול שבחרתי.

• 

• 

• 

• 

• 

אני קודחת ומרכיבה את כל הפרזול, מוודאה שהכל מסתדר ואז מפרקת. פעם הבאה שארכיב זה יהיה ממש בסוף, לצורך הכנסת השידונת לתפקוד מלא.

חיבור השידונת לדלת שלי.
רעיונית. בטח שרעיונית….

אם עוד לא ראיתם את הדלת שלי, זה הזמן להכנס ולפחות לראות את התמונות. כדי שתבינו איך ולמה ובאילו נקודות אני יוצרת את החיבור.
ראיתם? אתם יודעים כבר איך טיפלתי בדלת שלי? מעולה.
אז חוץ מהשימוש בטכניקה של דקופז’ קרעי דפי אינציקלופדיות שיתכתב עם הדלת, רציתי להכניס גם את הקומיקס (כמובן!) וגם את הציור.
ממש בנגיעה. סוג של קריצה, או ציטוט. לא יותר.
כאן כמו שם התהליך היה כרוך בחיפוש השראה ונסיון לדייק את הנגיעה ההיא. היו מעורבים כאן שיקולים שונים טכניים ונושאיים וההתלבטות כרגיל שותפה בפורמט משפחתי וזכתה לצוות חשיבה מורחב.
בדלת המוטיב אמנם היה טיפול בתפר/נקודת המגע בין האנגלית לעברית אבל הדימוי הויזואלי היה של בד.
אז את הדימוי הויזואלי הזה לקחתי לשידה שלי.
מפה לשם, אחרי שכמה אופציות נבחנו ונפסלו, אחרי שהרעיון התגבש והתמצק זה מה שיצא:

את תפקיד הוו, שבמקרה זה הוא אמיתי לחלוטין ולא מצוייר, מילא ציר דלת של ארונית שנמצאה בגפה.
אחרי שהקונצפט נבחר והקומיקס התווסף, החור לציר נקדח ובבא הזמן הוא הוברג פנימה. התפקיד שלו ויזואלי לחלוטין. אם כי אם מישהו יתעקש לתלות עליו דבר מה, זה בהחלט אפשרי.

ואיך זה קורה טכנית?

בדיוק באותו התהליך ועם אותה סקלת צבעים מונוכרומטית של בין שחורים ללבנים, כמו שנעזרתי בה בדלת.
תחילה אני מודדת ומדביקה את הקומיקס, אח”כ קודחת את החור לציר (ומוודאה שהוא מתאים לצרכי) ולבסוף מציירת ומוסיפה צללים.

• 

• 

• 

ולפעמים קורות גם פאשלות. מה עושים?

בשלב מאוחר יותר, כשכבר הייתי בשלב הלכה, עשיתי שטות והנחתי את המגרה על הציור מתוך הנחה מוטעת שהוא יבש כבר.
לצערי, כשהרמתי את המגרה, חלק מהקומיקס התקלף.
זה חייב אותי נקודתית לעשות תיקונים:
– להסיר את החלק הפגום ולנקות קצוות.
– להדביק חלק חלופי. לשמחתי האזור קטן וחלקי מאד וממילא אין המשכיות נושאית. אין כל בעיה לעשות טלאי ממקום אחר. לכאורה ניתן להדביק על. אני מעדיפה להסיר את החלק הפגום ולשתול אחר במקומו כדי לשמור על המשכיות המישור.
– לעשות השלמות של צלליות.
– ולהשלים את הגימור.

• 

• 

• 

• 

בסופו של דבר, לא הייתם מבחינים כלל בתיקון הזה אלמלא הייתי מפנה את תשומת ליבכם.
הערך המוסף שלו הוא לימודי/טכני נטו – היכולת להתמודד עם בלת”ם כשהוא קורה, למרות הפאניקה הקלה שמשתלטת עלינו לרגע.
כמעט הכל ניתן לתקן.
בפרט בטכניקה הזו שהיא סלחנית כל כך.

עוד קצת וזהו…

אחרי שהציור מוכן, ולפני גימור הלכה (ולפני שאני שוכחת שוב ;-)) צריך לחתום על היצירה.
נושא החתימה מתברר כבלתי אפשרי באמצעות חותמת החום שיש לי. זו תוצאה ישירה של עץ קשה מאד.
מכיוון שכך, הדבקתי (שוב, כמו בדלת) את הלוגו שלי ובא לציון גואל.

• 

• 

גימור והגנה על השידונת-

עכשיו צריך להגן על השידונת עם גימור לכה (ועל האזורים עם כיסוי הנייר עוד שכבת דבק בין לבין). במקרה זה לכה מט.
תחילה על העץ שנחשף ואח”כ גם האזורים המכוסים. שימו לב, בתוך המגירה, כדאי להוסיף עוד שכבה או שתיים מאחר ורמת השחיקה שם תהיה גבוהה יותר.

• 

• 

פינישים –

אחרי שהלכה יבשה, צריך לנקות את הזכוכית משאריות לכה ודבק.
(לא הגנתי עליה בכוונה. נסיון העבר לימדני שיהיה לי קל יותר לנקות מאשר להגן על קו המגע עם מסקינטייפ ולנקות אח”כ את הזכוכית גם מדבק שירד מהמסקינטייפ וגם מצבע שחדר מתחתיו . אבל זו אני וכנראה יש לי באג בנושא הזה… אתם בהחלט מוזמנים להגן על הזכוכית בקו המגע ולחסוך לכם את הצורך בניקויה)
אני נעזרת בסכין יפני שמצליח להגיע לכל הפינות ולדייק מאד.

• 

• 

אחת משתי התמונות היא משלב ראשוני יותר של ניקוי הזכוכית משאריות הצבע איתן היא הגיעה.
לא הייתי מוותר על הניקוי המקדים והגס יותר הן מפני שזה משאיר את הניקוי הסופי עדין יותר, הן מפני שהתהליך המקדים יכול לחשוף בעיות שממש לא יהיה כיף לגלותן לאחר העבודה שנשקיע (סדקים סמויים, קושי בהסרת צבע וצורך בטכניקות אגרסיביות יותר…)

ולסיום סיומת, הרכבת הפרזול (זוכרים שעשיתי את החורים מראש? אז עכשיו זה קל קלי קלות):

• 

• 

• 

לכאורה זהו.
אבל לצערי עדיין לא.
בשלב זה, מסתבר שהמגירה נכנסת ויוצאת קשה ומתחככת במסגרת העץ.
זו לא מגרה עם מסילות שמקלות על התנועה ולעולם היא לא תזוז באותה קלות כמו אותן מגרות.
ובכל זאת…
אני משייפת מעט את הפינות ואת פסי המגע בין המגרה לשידה. אפשר גם למרוח ווקס (או לעבור עם נר, בדיוק כמו שעושים עם ר’צ’רץ’ תקול) כדי לסכך את התנועה.
זה יותר טוב ואני מסתפקת בכך.

וכך ניראת השידונת בכניסה לבית שלי, ליד הדלת שלי 🙂
עם עציץ או בלי.
עדיין לא סגורה על זה…

ועד לפעם הבאה שניפגש –
(כנראה בחסות קולב וינטאג’ שמצאתי, שעדיין אפילו לא התחלתי לעבוד עליו…)

מאחלת לכם שנת לימודים טובה יותר מהשנה שחלפה (טוב נו…לא חכמה…).
זכרו שחוסר וודאות על הקשיים שהוא מביא איתו, יכול לאפשר ראיה אחרת קצת ולהיות כר נרחב ליצירתיות ולמציאת דרכים ופתרונות חדשים להתמודדות.
מנפו את המצב ושמרו על אופטימיות 🙂

Related Images: