הסיפור “האורגת” נכתב ע”י הבת שלי, אביטל, לתחרות שירים וסיפורים לזכר קובי קרייתי ז”ל שנערכת בכפר הירוק.
בתחרות משתתפים מאות שירים וסיפורים שנכתבים ע”י ילדי בית הספר.
בתחרות יש חלוקה לחטיבת ביניים ולחטיבה עליונה ויש קטגוריה נפרדת לשירה ולפרוזה.
כאמור, אביטל זכתה השנה בפרס ראשון (חוץ מהכבוד, גם בפרס כספי שווה…. יוצא שעל הסיפור הקצר שכתבה היא הרוויחה יותר ממני, על שלושת הספרים שלי שיצאו לאור…) בקטגורית הסיפור הקצר לחטיבת הביניים.
לסיפור הזה אין שום קשר ולו הקלוש ביותר לנושא ולאופי האתר שלי.
אתם מוזמנים לדלג על הפוסט הזה.
החלטתי להכניס אותו לכאן בעיקר מסיבות של נוחות. (והוא לא נכנס בשלמותו לפוסט בפייסבוק…)
וגם כמובן, כדי שמי שירצה, יוכל לקרא…
אז מבלי להכביר במילים, זה הסיפור:
האורגת / אביטל אמיתי
היא ישבה שם, על יד האש הבוערת בלהבות אדומות. רעדתי מעט.
למרות האש הבוערת בעוצמה, לא הייתה חמימות בחדר. חיככתי ידי זו בזו. לא היה נראה שהצינה השוררת בחדר מפריעה לה. על צווארה הגרום והחיוור היה מלופף צעיף ארוך וצבעוני, שקצהו האחד נשמט לרצפה ונגרר אל חדר אחר, מחוץ לטווח הראייה שלי.
ניצוץ הלהבה השתקף בצורה מאיימת בעינה הימנית, הכחולה, שהתרוצצה בתזזיתיות ממקום למקום ללא מנוח. ניסיתי לעקוב אחרי מבטה, אך מהר מאוד כאב לי הראש ונאלצתי להפסיק.
הניגוד שבין צבע עורה החיוור, שמלתה הפשוטה וחסרת הקישוטים, והצעיף המפואר, היה מעט
מגוחך, אך המעמד היה מעורר יראה ולא הצלחתי להביא את עצמי לצחוק.
היא לא שמה לב אליי כלל. עינה הכחולה התגלגלה בארובתה ממקום למקום, ועינה החומה הייתה נעוצה במבט מטושטש של הרהור בבד הנארג בידיה.
סביבה הייתה מעין הילה, בלתי נראית, כמו הרגשה כמו שקט, או טשטוש של החושים, שגרם לי לערפול וסחרחורת.
“לא. אני לא חושבת שאני רעה.” היא פסקה לבסוף, מבלי לשנות את תנוחתה כלל ובלי להפסיק
לשזור חוטים זה בזה במהירות מפליאה. קולה היה רך, ולא תאם את מראה הגס; את גופה הצנום,
סנטרה החד, ושיערה המשוך לאחור בתסרוקת פשוטה וחסרת כל ייחוד.
“כן, כשרק התחלתי, הזדעזעתי כל פעם מחדש. נאלצתי לראות את האנשים שמתו. ראיתי את
חייהם עוברים במהירות כנפילת טיפת גשם זעירה. ראיתי את משפחותיהם, את אוהביהם
מתאבלים עליהם, ושניות לאחר כך, מתים בעצמם. ראיתי הכל.” היא אמרה והבטתי בעינה הכחולה
ברחמים.
“ואז,” היא המשיכה, “גיליתי את המתנה שלי. לפני שמישהו מת, אני יכולה לדבר איתו.
כמובן, שלא עם כולם, אבל אני יכולה לבחור. פעם בכמה זמן, בחור או בחורה שמעניינים אותי.”
בפעם הראשונה עינה החומה הביטה בי.
“אני חושבת שהראשון שבחרתי היה בחור צעיר. זה קרה לפני זמן רב, ואני לא זוכרת הרבה משיחתי
איתו, אבל אני זוכרת שבפעם הראשונה, גיליתי את הצד הטוב שבעבודה שלי. הוא הסביר לי שבלי
מוות, לא יהיה מקום לחיים, ולכן, כך הוא אמר, אני הגיבורה שלו.”חיוך קטן הופיע על שפתיה
הדקות. “ככה הגעתי לראשונה, לשאול על הרוע. במהלך השנים, דיברתי עם אנשים שונים מדתות,
אמונות, וזמנים מגוונים, על רוע.
צדיק יהודי אחד, אמר לי שמעשה רע, הוא מעשה העובר על עשרת הדיברות, ואדם נחשב אדם רע אם הוא מבצע יותר מעשים רעים מטובים.
מתנזר הודי זקן, הודיע לי שרוע הוא להעדיף את עצמך על פני אחרים.
אנשים אמרו שרוע הוא לנסות לפגוע במישהו, במטרה לפגוע.
אחרים אמרו שעצם המעשה עצמו, לא הופך אותך לרע, אלא רק אם אינך מרגיש רע על שביצעת אותו. בחורה צעירה אמרה שלכולם יש רצונות לחטוא, ומי שמממש את רצונותיו הרעים, הוא אדם רע.
גבר בשנות העשרים לחייו מחה על אמרה זו בכל תוקף, ואמר שרוע הוא לדכא את היצרים שלך.”
הבטתי בבד הנרקם לו לאיטו, בחוטים הצבעוניים השזורים זה בזה במין סדר משונה, וכמו זזים
מעצמם, ופועמים יחדיו. כמה חוטים בהקו בשלל צבעים, כמו ים המוחזק בצורת חוט דק. אחרים היו
בצבע קבוע ועוצמתי, ומספר חוטים החלו להתבהר, קרובים ללובן.
“היה זה ילד, ששכנע אותי לבסוף. הוא אמר לי שלא משנה כמה אנשים אשאל, לעולם לא אוכל
לקבל הגדרה ברורה של רוע. רוע זה דבר אישי. הוא קיים בכל, אבל גם לא קיים כלל. רוע, מבחינת
אנשים, מסמל שוני. אם מישהו מאמין שמוות הוא רע, מוות הוא רע. מבחינתו, אני מרושעת, אפילו
חסרת לב. אם אנשים אחרים, חושבים שמוות הוא טוב, אז הוא טוב. אין דבר רע, ואין דבר טוב. הכל
“ואיך את מגדירה רוע?” אזרתי אומץ ושאלתי אותה.
לרגע השתרר שקט, בעודה בוחנת אותי בעינה הכחולה, שלראשונה התמקדה והפסיקה להתרוצץ.
כשסיימה, טיפה אחת קטנה טפטפה מתוך עינה, נוחתת על האריג הצבעוני. עינה התעמעמה.
“אני לא חושבת שיש לי את הזכות להחליט מה טוב ומה רע. לפעמים אני שוכחת שזה נועד להיות
עונש, ושוכחת את מקומי. אני רק אורגת, יום ולילה, לנצח.” היא נאנחה, משפילה את מבטה שוב,
לכיוון הצעיף. שתי עיניה היו מכוונות לחוט דקיק, ששינה את צבעו מכחול שמיים ללבן. היא קשרה
“בשונה ממך לצערי.” היא אמרה בקול אדיש כמעט, והרימה את זוג מספריה השחורות. האור
המגיע מהאח נצנץ נצנוץ מעורר אימה על הלהב.
“חבל. נהניתי לדבר איתך. טוב, נו.”
Related Images:
