זוכרים ששמחנו ש-2020 נגמרה? נראה לי שהשמחה היתה מוקדמת מדי.
השילוב של 2021 מיד אחרי 2020 , בלי איזשהו אור רחוק שמגדיר ולו כיוון כללי, כבד לי.
איכשהו ובאופן מוזר אני מתגעגעת אפילו לתקופה בה קיטרתי על הצורך במסכות והיתה בי עדיין האנרגיה והלוחמנות הדרושה על מנת להעדיף מסכות רב פעמיות על חד פעמיות.
עם המצב העכשווי – התו הירוק, ההסתה, החשדנות, חוסר האמון שמסביב,
הדאגה לכדור הארץ ניראת כמו מותרות לפריבילגים שלא צריכים לשרוד את השבוע הקרוב.
באופן אישי, הייתי שמחה מאד להיות רחוק עכשיו…טנזניה נראה לי רחוק מספיק.
אבל מכיוון שאני כאן ועכשיו ונראה שאני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב, אני מנסה להתעלות מעל התחושות הקשות ולהתמקד בעשיה.
אסקפיזם בצורת כסא (תודו, יותר טוב מעוגה…מי צריך עכשיו להתמודד גם עם אכילה רגשית…), שמאפשר לי להתמקד בפעולות טכניות.
ועל הדרך, אני גם מרוויחה כסא נוסף לאוסף.
(וגעגוע קל לארוח רב משתתפים שיעשה שימוש נאות באוסף שהתחלתי לצבור)

אז אחרי שקיטרתי לכם (קצת!…), נתמקד בפעולות הטכניות.
אסקפיזם מזוקק.

היכן התחלתי?

את הכסא הזה מצאתי, כמו את הקולב ורהיטים נוספים, בכניסה לדיור המוגן של אמא שלי.
(לצערי, גם שם השנה האחרונה לא היטיבה עם הדיירים ולא בגלל שחלו בקורונה. זה ניכר בכמות הרהיטים שאני מוצאת שמעידה על כמות הדירות שמתפנה)

• 

• 

• 

להבדיל מכסאות אחרים שמצאתי (כמו זה לדוגמה), נראה שהכסא הזה גם שלם וגם יציב והטיפול בו לא ידרוש השקעה יוצאת דופן. אין ספק שרוב האנשים היו שמחים עם נתוני הבסיס הללו אבל …הללללו זו אני פה…. לנקות כסא, לשייף ולמרוח בלכה זה לא מספיק אסקפיזם עבורי גם בשגרה, אז עכשיו?? אין מצב!
אין לי ספק שאגרום עגמת נפש לכל חובבי הוינטאג’ למיניהם (כן. הכסא הזה הוא וינטאג’ ויש לו גם מדבקה שתעיד על כך באחוריו המוסתרים) אבל הכסא הזה יקבל טוויסט.
אפרט את שיקולי בהמשך, גם אם ברור לי שחובבי הז’אנר יחלקו עלי.
נו ניחא.

נקיון זה גם אסקפיזם?

ברור לי לחלוטין שיש א.נשים שקרצוף ונקיון עושה להם את זה. ורצוי עם מוזיקה קצבית. לצערי אני לא נימנת על אותה קבוצה מבורכת. ניקיון מעולם לא היה בין עבודות הבית האהובות עלי (יש דבר כזה עבודות בית אהובות??) אבל לפעמים אין ברירה.
גם כאן.
הכסא שחור משימוש ויש צורך לנקות אותו היטב לפני שעושים כל דבר אחר.
סקוץ’ והרבה מים וסבון יעשו את העבודה ואני משאירה אותו להתייבש בחוץ.

• 

• 

הכנת הכסא לעבודה.
או נכון יותר – זה עיקר העבודה….

לאחר ייבוש הכסא הגיע הזמן לשייף אותו.
הואיל והכסא יציב, קיוויתי להמנע מפירוק. תקוות ומעשים לחוד…
מכיוון שהקונסטרוקציה של הכסא מתעגלת, אני מוצאת שאין לי גישה (לא לשיוף ולא לגימור) למקומות צרים מדי ואני מחליטה לפרק את המשטחים.

פירוק (אסקפיזם ואלימות שהולכים ביחד. יש דבר כזה מסתבר):

למה? למה תמיד אני מתעקשת איכשהו ללכת בדרך הקשה?
לו הייתי מוותרת על פירוק המשטחים חלק ניכר מהעבודה היה נחסך ממני גם בשלב הפירוק וגם אח”כ בשלב החיבור. מי בכלל חשב?
יש לציין שכמעט תמיד יש בלת”מים במהלך העבודה שמחייבים אורך רוח גמישות מחשבתית ויצירתיות בפתרון. מסתבר שלפעמים גם קצת אלימות יכולה להועיל (מישהו דיבר כאן על אסקפיזם??) כמו כאן לדוגמה.
אבל בל נקדים את המאוחר.
ההתחלה היתה מטעה. נראה שהברגים משתפים איתי פעולה:

• 

• 

• 

אבל תמיד יש אחד או שניים קשים. כאילו דווקא…את רוצה לפרק? נראה אותך. קחי, תאכלי סרטים.

• 

• 

• 

אז מתןך 6 ברגים 4 עשו טובה והועילו להזיז את עצמם עם קצת שכנוע ואסרטיביות. 2 ברגים נשארו בעקשנותם. מה לא עשיתי… ניסיתי לחפור תחתם, ניסיתי לשמן אותם (ליטרלי. אלו ברגים. לא פקידים מושחתים…) נתתי להם זמן וכלום. נדה.
אחרי שהתיאשתי, גייסתי כוחות רעננים שלא התישו ועוד לא שחקו את כריות כף היד. הכוחות הללו עשו את הבלתי יאמן והצליחו לשלוף בורג אחד מהשניים העיקשים.
על הבורג האחרון כבר הפעלתי אלימות. הואיל והוא נותר בודד, כבר ניתן היה לסובב מעט את פלטת העץ ולהפעיל מומנט על הבורג העיקש.
מה שנכנע בסוף היה כנראה העץ סביב הבורג. המשטח נשלף (כשהוא מותיר שכבה ממנו על הקונסטרוקציה) ואחריו הבורג.

• 

• 

מסתבר שהמשטח עוגן לקונסטרוקציה גם בברגים וגם עם דבק. כשאחבר את המשטחים חזרה, אגלה שזה לא היה מיותר.

מילוי ושיוף:

לא נותר אלא למלא חורים ולשייף את כל העץ היטב על מנת להסיר כל גימור קודם. במקרה זה רוב הגימור הקודם כבר הוסר במהלך השנים והניקוי שעשיתי לכסא גם תרם את חלקו. השיוף במקרה זה הסיר שאריות ולכלוך שנספג בעץ וכמובן מחליק ומיישר את הנקודות בהן הוספנו מילוי.
קחו בחשבון ששום שיוף לא יחזיר עץ למצב חדש לחלוטין. ואיזה מזל שזה כך… חלק מהיופי של העץ הוא הזמן שניכר בו.

• 

• 

• 

זוכרים שהמשטח נתלש מהקונסטרוקציה? וזוכרים שהיה קשה (בלשון המעטה) לשחרר את הברגים?
אז חשבתי לעשות לי חיים קלים, לא למלא את החלק שנתלש (ממילא הוא מוסתר ע”י הקונסטרוקציה ולא רואים זאת גם כשהופכים את הכסא) ולהשתמש בחורים הקיימים כשאחבר מחדש….
טעות!
בדיעבד, כשעשיתי זאת, החיבור של המשטח לכסא היה חלש וכשהופעל מומנט על החלק הקדמי של המשטח, הברגים נתלשו מהחלק האחורי.
הייתי צריכה מראש לא לעשות לעצמי הנחות ולמלא את כל הפגמים שנוצרו ואת כל חורי הברגים הישנים. ושוב זה הוכיח את עצמו, כשלא עובדים עם הראש, עובדים יותר עם הרגליים (או הידיים במקרה זה).

• 

• 

• 

• 

מפנה את תשומת ליבכם שבמילוי הספציפי הזה, להבדיל ממילוי חורים רגיל בעל מאפיינים קוסמטיים בעיקר, עירבבתי פילר עם אבקת נסורת שאספתי מהמלטשת שלי. תוספת הנסורת תחזק את המילוי.
באופן עקרוני ניתן לערבב את אבקת הנסורת עם דבק, דבר שלהערכתי ייתן מילוי חזק/קשה יותר.
הסיבה שהעדפתי פילר על דבק היא שהחדירות של הברגים תהיה גבוהה יותר במילוי על בסיס פילר מאשר במילוי על בסיס דבק. מאחר ואין לי משחק עם מיקום הברגים (חצי סמ’ הצידה לכל כיוון והמושב כבר לא יהיה ממורכז).
קחו את הבחירה שלי בערבון מוגבל. זו הערכה בלבד ולא עשיתי השוואה לצורך אימות.

ומה עכשיו?
שלב קבלת ההחלטות איך הכסא יראה בסוף.

אם באסקפיזם עסקנן, גיליתי שהרבה יותר קל להשיג אסקפיזם בפעולות טכניות מאד, שהסדר שלהן ידוע ומוכר מראש. באופן מפתיע (או שלא), שלב של עיצוב או קבלת החלטות פחות זורם (לי לפחות) כשאני מועמסת רגשית. איכשהו מצאתי שבניגוד לבדרך כלל, היה לי קשה לקבל החלטה.
וזה כולה כסא… תארו לעצמכם דברים מהותיים יותר.
בקיצר,
מה יש לנו ועל מה אני מתלבטת?
יש לנו קונסטרוקצית עץ מלא יציבה שהיה לי ברור שתקבל גימור של לכה ותישאר בגוון העץ המקורי שלה. לא היתה שום סיבה (טובה לגישתי) לשנות זאת.
ויש לנו משטחים מעץ לבוד, מושב וגב, שיש לטפל בהם:
א. להשאיר אותם בגוון העץ המקורי עם הפגמים הקטנים שבהם.
ב. לכסות אותם (ואת הפגמים) חלקית ואם כן אז במה.

בשלב הזה אני חייבת להיישיר מבט ולהודות בפני ובפניכם שמה שהכריע כנראה, היה הצורך שלי לתת לכסא את הטאץ’ האישי שלי. פגמים מהסוג שהיו בכסא והיו חשופים לו הייתי משאירה את המשטחים בעץ טבעי, מעולם לא באמת הפריעו לי. נהפוכו. לרוב אני משתדלת למנף את הפגמים כדי להדגיש את ההסטוריה של הכסא ובאמצעותה את אופי הכסא.
לכו תבינו.
תמיד אפשר להאשים את הקורונה. אולי גם עכשיו 😉
אז כן, בחרתי לכסות את המשטחים. לא על מנת לכסות אותם (דבר שצבע היה עושה מצוין) אלא על מנת לתת לכסא את הטוויסט שרציתי וראיתי בעיני רוחי כהדהוד לכסאות של פעם שכוסו בפורמייקה ותמיד נדבקו לי לירכיים כשהייתי עם מכנסיים קצרים.

גם הכיסוי הוא סוג של אסקפיזם??

הואיל ובחרתי לכסות את המשטחים, הייתי צריכה לבחור איך ועם מה.
א. לצבוע?
לא היה משיג את הטוויסט שחיפשתי והייתי מאבדת את העץ. פתרון רע מכל כיוון.
ב. לצייר על המשטחים כמו (או אחרת) בכיסא ששיפצתי כמחווה להונדרטוואסר ?
לא התחשק לי לצייר וחשדתי גם שציור לא יתן את אותו האפקט של כיסוי שיזכיר את הפורמייקה של פעם…(אגב, למתעניינים, אני מציירת דווקא לא מעט לאחרונה, אבל לא על רהיטים. איורי אף לקחו חלק בתחרות ועכשיו גם בתערוכה. זה עוד סוג של אסקפיזם. מכיוון אחר. ועושה דווקא עבודה מצויינת)
ג. לכסות את הכסא במשהו נוסטלגי. שיתכתב עם כסא וינטאג’ ,יקרוץ לאותה תקופה
ואם כן, (כן!)
אז מה עומד על הפרק?
– ספר עם דפים מצהיבים. ניקוד, פונט גדול של פעם, שפה של פעם.
– קומיקס LOONEY TUNES, שבתור ילדה אהבתי לראות את הסרטים המצויירים שלהם.
– מפות. אטלס. של מקומות בעולם. מודפסים על נייר.

• 

• 

• 

כל אחת מהאופציות הלכה למעשה מבטאת אסקפיזם אחר קצת, כולן נוסטלגיות ומתחברות עם כסא וינטאג’, כולן (אסקפיזם או לא) שירתו אותי נאמנה בשלבים שונים של חיי ואני אוהבת את כולן.

מכירים את זה שאתם משנים את דעתכם כמו פינג פונג?
כל רגע משהו אחר נראה לכם הדבר הכי נכון ומתאים?
אז ככה הרגשתי.
בסופו של דבר, העלתי פוסט בנושא וחברי הביעו את דעתם. טל חברי, אף הגדיל לעשות והעלה רעיון אדיר שאני שומרת על הזכות לנצל אותו בהזדמנות אחרת. כמובן עם קרדיט מתאים (תודה טל! וכל השאר, בינתיים תצטרכו להשאר סקרנים).
כל אחת מהאופציות מחייבת התייחסות קצת שונה ועיבוד קצת שונה ולכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות.
בסופו של דבר בחרתי מפה.
גם כי הייתי שמחה בתקופה הזו להיות מאד רחוק מכאן וגם כי מצאתי מפה מספיק גדולה שתכסה את כל המשטח ביחידה אחת.

אסטרטגיה איך להדביק נייר על משטח –

להדביק נייר גדול (כמו טפט במידה מסויימת) מצריך תשומת לב, סבלנות דיוק ומיומנות. אם תקרעו את הנייר אכלתם אותה (טוב, אפשר להנדס פתרונות כמו שעשיתי עם הבקשה להיתר, אבל זה ידרוש מכם הרבה גמישות מחשבתית, הרבה סלחנות והרבה עבודה נוספת).
אם אינכם בטוחים בעצמכם, הכי קל וסלחני יהיה לעבוד עם קרעי נייר כפי שכיסיתי את הדלת שלי.
כך תשיגו טקסטורה אבל תאבדו את ההמשכיות שקיימת כשמדביקים יחידה שלמה.
להדביק קומיקס או תמונות זה משהו באמצע – גם לשמור על רצף (רק ויזואלי. לצערי כל הקומיקסים מודפסים על שני צידי הדף מה שתמיד מחייב אותי לבחור) וגם להדביק חתיכות חתיכות.
כאן השיקול הוא אחר מעט –
בלי פסי המסגרת של הקומיקס שמעלימים את החיבורים, תראו את פסי החיבור. כמו כאן. תחשבו אם מתאים לכם…
וכשמכסים משטח בקרעי נייר הקצוות הקרועים הם כבר חלק מהטקסטורה שנוצרת.
עשו את השיקול שלכם.

איך מדביקים מפה על משטחים?

בהדבקת מפה, היו מודעים לכך שלא תוכלו להעלים לחלוטין את פסי הקיפולים שלה. בפרט אם היא ישנה ומשומשת. אם אתם יכולים לחיות בשלום עם פסי הקיפול על המשטח המודבק, לכו על זה. אם לא, זה סתם יתסכל אתכם. חפשו פתרון אחר.

אם אחרי הכל החלטתם ללכת על הדבקת המפה ככה תעשו את זה –
יש לי בד”כ שני בקבוקים.
בקבוק של דבק פלסטי ובקבוק של דבק מעורבב עם מים שמשמש אותי בעיקר כשאני מכסה משטחים עם קרעי נייר.
תחילה מרחתי על כל המשטח דבק עם מים כדי להספיג את המשטח על מנת שלא “ישתה” לי את הדבק.
מיד לאחר מכן אני מורחת באמצעות מברשת או מכחול את כל המשטח בדבק – שכבה דקה ואחידה ככל הניתן.
לאחר שכל המשטח מכוסה, אני מתחילה להדביק את הנייר, בהדרגה, מצד אחד לצד השני ותוך כדי כל הזמן מוודאה שלא נוצרים כיסי אוויר וקפלים בנייר.

• 

• 

• 

כשכל הנייר משוטח למשטח, אני מתחילה להדק מהאמצע החוצה בצורה שיטתית. הפעם באמצעות סמרטוט טריקו רך. ההידוק הזה למעשה מוציא כיסים קטנים של דבק (כי כמה שננסה למרוח שכבה דקה ואחידה, תמיד תהיה מעט אי אחידות.) מהמרכז החוצה ומפזר אותם טוב יותר
שימו לב, בשלב זה הנייר כבר נרטב ומתחילים להווצר בו קפלים. (כמו על אצבעות ששהו הרבה זמן במים…)
אל תיבהלו כי דווקא עכשיו, כשהנייר רטוב מהדבק, הוא הכי פגיע.
לא בכוח.
לעבור עם הסמרטוט בעדינות.
הכל יסתדר כשהמפה תתייבש וכל הקפלים הקטנים הללו יעלמו.
לגבי קצוות הנייר, השאירו מעט שוליים מעבר לגבולות המושב. נטפל בהם בשלב מאוחר יותר.

גימור לצורך הגנה –

לאחר ייבוש מלא, אני מכסה הכל בשכבה של דבק (דבק מדולל במים יותר קל ליישם ללא סימנים אבל יתן שכבה דקה יותר ככיסוי. לדעתי ה”לא לחוצה בזמן”, עדיף לעשות כך כמה שכבות, אבל נתון לגמרי לשיקול דעתכם) ולאחר יבוש מלא עוד שכבה. לפחות.
אחרי יבוש של שכבה אחת (שמספקת כבר מעט הגנה לשכבת הנייר) אני מטפלת בקצוות שהשארתי. (אפרט את השלב הזה בהמשך) את יתרת השכבות אעשה על משטחים שנוקו משאריות נייר.
כשאני עובדת עם דבק מדולל במים אני מיישמת אותו עם היד או עם סמרטוט נקי. אם תרצו ליישם דבק לא מדולל, מציעה לעבוד עם מברשת ובזריזות. במיוחד בימים חמים.
על שכבות הדבק שיישמתם (לאחר ייבוש מלא כמובן!), תגענה בשלב מאוחר יותר, עוד כמה שכבות של לכה.

כל השכבות הללו באות להגן על המפה מנייר שהדבקנו על המשטח. הואיל והמשטח, מעצם יעודו, מועד לשחיקה מכאנית גבוהה כמה שיותר שכבות, ההגנה תהיה גבוהה יותר. תחליטו אתם כמה שכבות של דבק ואח”כ של לכה, מתאים לכם ליישם.
(את הלכה איישם כמובן על כל הכסא, לא רק על המשטחים. מבחינת כמות השכבות, אזורים שמועדים לשחיקה נמוכה יותר, יכולים כמובן להסתפק בשתי שכבות של לכה)
אני משתמשת באופן גורף בלכה על בסיס מים בגלל שהיא ידידותית יותר לסביבה (ההפך מאסקפיזם??)
מראה הגמר של הלכה (מט, מבריק או משי) יהיה בהתאם לויז’ן הויזואלי שלכם לרהיט.
אני בחרתי הפעם בגמר משי.
תראו בהמשך שלפעמים, המציאות מורכבת והיא בוחרת עבורנו …

• 

• 

• 

• 

• 

הסרת שאריות נייר משולי המשטחים:

הפרוייקט שעשה לי ביה”ס בנושא הזה הוא השרפרף עם הבקשה להיתר. אין דרך להדגיש יתר על המידה כמה חשובים שלבי הייבוש וכמה אי אפשר לעגל פינות בנושא. אז או שתסמכו עלי (אחרי שכמובן אני הצלחתי להרוס את העבודה שלי בחינניות יתרה ונאלצתי להשקיע כפליים זמן ועבודה כדי לתקן בצורה מגושמת למדי) או שתתנסו בזאת בעצמכם.
אין לי ספק שלומדים הכי הרבה מהתנסות אישית, אז גם אם תבחרו לבדוק בעצמכם, יאללה, לכו על זה.

אז למה יש חשיבות עליונה לייבוש מלא?
משום שכשהנייר רטוב, הוא רך ומתקפל, נקרע בקלות והיכולת שלכם לשלוט במה שיקרה ואיפה הוא יקרע/יחתך, קטן. זו הסיבה שכשאתם מנסים לשטח את הקפלים, אתם צריכים לעשות זאת בעדינות ובזהירות. זו הסיבה שכשאתם רוצים לנקות את השוליים, אתם חייבים להמתין לייבוש מלא.

מאידך, לאחר ייבוש מלא, התהליך יחסית פשוט.

• 

אבל לפני שאתם מתחילים, עברו בשיטתיות על כל השוליים ובדקו שהכל מודבק היטב. אם יש אזורים שאינם מודבקים היטב, זה הזמן, באמצעות מכחול, להכניס דבק ולהדביק הכל היטב. (כן, גם השלב הזה מצריך ייבוש מלא! אין הנחות)
יכול להיות שתגלו זאת לאחר הסרת השוליים (כמוני), אז תעשו זאת אז או בכל שלב שזה יצוץ.

על מנת להסיר את שאריות הנייר אין צורך לא במספרים ולא בסכין יפני חד (שם התחלתי בהסטוריה הרחוקה שלי וגיליתי שהתוצאה שהם נותנים לא מיטבית).
תצטרכו נייר לטש (אני השתמשתי בגרעון 180) וחתיכת עץ שתוכלו ללפף את נייר הלטש סביבה. ותתחילו לשייף את פס הקצה. מהר מאד השאריות יוסרו. עוד קצת ליטוש על מנת להחליק את הפינה (וכדי לוודא שהכל מודבק היטב. אם לא, עכשיו זה יתגלה) וכדי להסיר שאריות דבק מפאות המשטח ואפשר להמשיך הלאה.

• 

• 

ואיך המציאות השפיעה על גימור הלכה שלי??

ככל שתהיו מנוסים, תמיד משהו יכול לקרות ולשנות לכם את התכניות. השאלה שנשארת איך אתם מקבלים את זה ומה אתם עושים עם זה (אגב, זה נראה לי נכון לכל תחומי החיים ולא רק לנושא השיפוץ…)
זוכרים שכתבתי קצת יותר למעלה שבגלל השחיקה המכנית עדיף ליישם יותר שכבות?
אז אחרי שתיים שלוש שכבות (רק על המשטחים המחופים) התחלתי להרגיש חספוס, כאילו יש בלכה חלקיקים זעירים שלא הבנתי מהיכן הגיעו.

בדיעבד, אני משערת שזו היתה לכה שהתייבשה על המברשת שלי ונשרה כאבקה תוך כדי צביעה.
התרגלתי לא לשטוף את המברשת בין הסבבים אלא להכניס אותה לשקית ולמקפיא אם מדובר בזמן רב. והשתמשתי במברשת עם סיבי ניילון שלראשונה שהשתמשתי בה ביותר מסבב אחד או שניים.
אני מעריכה שבשילוב הזה קבור הכלב…
אז פעם אחרת, אהיה מודעת לזה מראש…או שאשתמש במברשת אחרת או שאשטוף את המברשת בין הסבבים. אבל מה עכשיו???

טוב, בשלב זה אני משערת שאין לי הרבה ברירות. שיוף מסיבי יהרוס את כל העבודה שלי וזה לא שיש לי הרבה מפות של טנזניה להחלפה. מצד שני, החיספוס הזה שנוצר לא באמת מפריע לי… (חוץ מזה שזה יהרוס מעט את האפקט הנוסטלגי של הפורמייקה שנדבקת לירכיים ביום חם;-)) הוא לא ניכר ויזואלית וגם אם הוא עמעם מעט מהברק הקל בגימור משי מט, ממילא לא רציתי משטחים מבריקים ממש.
אז עם נייר לטש מאד עדין (גרעון 240) עברתי על המשטח, יישמתי עוד שכבה “נקיה” וסיימתי.

נראה לי שעד כה הכסא סיפק את האסקפיזם שחיפשתי. מה אתם אומרים?
טוב, יש גם המשך…עוד לא סיימתי. יש לנו עוד קצת אסקפיזם בהמשך.

לחבר חזרה את כל חלקי הכסא. סליחה…האסקפיזם.

לרוב אני משתדלת להשתמש בברגים שפרקתי, אלא אם הם כבר לא שמישים. בעיקר בגלל שראש הבורג כבר שחוק. עקרונית גם חלודה לא בהכרח מרתיעה אותי, אם זה מסתדר עם המראה. כאן זה פחות. במשענת יש ארבעה ברגים חשופים ולאחר התלבטות, העדפתי להחליף את הברגים בברגים חדשים שלהערכתי יבלטו פחות.
כמו הפרוק של המשענת, כך גם החיבור חזרה היה זריז ונטול בעיות.

• 

• 

וכמו שהיה הפרוק של המושב, כך מסתבר גם החיבור שלו…
המושב היה מחובר בשישה ברגים חלודים שלפחות שניים מהם נשחקו לחלוטין. הברגים נכנסו מלמטה ואחזו בלוח המושב. הבורג המרכזי בשני הצדדים חדר את המושב לחלוטין (אולי בגלל השימוש לאורך השנים ששחק את משטח המושב??) בצדדים, בגלל הקימור של הרגליים, לא נוצרה בעיה.
בחרתי לפתור את הבעיה באמצעות שייבות (דיסקית שטוחה עם חור) כדי להרוויח מילימטר וחצי.

• 

• 

לדאבוני החיבורים לא היו כנראה מספיק חזקים ובפעם הראשונה שהתיישבתי על הכסא, הופעל מומנט על המשטח והברגים נשלפו.
עכשיו הבנתי למה היה קשה כ”כ לפרק את המושב ולמה חלק ממנו התקלף בפרוק. כנראה מרכיבי הכסא התמודדו בדיוק כמוני וכנראה הם השתמשו בדבק.

• 

• 

• 

בסבב השני כבר הייתי יסודית. מילאתי את כל החורים (ראו פרוט בהתחלה) והוספתי דבק לחיבור.
הבא שירצה לפרק את הכסא, כנראה יאכל קש לא פחות ממני.

• 

• 

ולסיום סיומת:

הפלסטיקים הקטנים ברגליים של הכסא שצריך להחליף לעיתים קרובות יחסית.
גם כאן.

• 

• 

אחרי שהוצאתי את המסמרים ואת הפלסטיקים הישנים, ניסיתי להדביק רגליות סיליקון שהוסרו מכסא אחר שהורכבו עליו גלגלים. לצערי זה לא צלח (אולי לא מצאתי את סוג הדבק הנכון…) ואאלץ לקנות רגליות חדשות. בינתיים הכסא ללא רגליות. הרגליות שומרות גם על הרצפה משריטות וגם על העץ ממים ולכלוך כך שאל תוותרו על רגליות.
ככה נראה הכסא לאחר מבצע שומר החומות:

זהו.
עכשיו יש לי את טנזניה לארוחות שישי.
בתקווה לימים טובים יותר שולחת אהבה לכולכם.

Related Images:

בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

• 

• 

• 

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

• 

• 

• 

• 

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

• 

• 

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

• 

• 

• 

• 

• 

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

• 

• 

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

• 

• 

• 

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

• 

• 

• 

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

• 

• 

• 

• 

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

• 

• 

• 

• 

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )

• 

• 

• 

• 

בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

• 

• 

• 

• 

• 

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

• 

• 

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

• 

• 

• 

• 

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images:

לפני כשנה בערך, שיפצתי הדום וינטאג’ שכשהושלם, ניתן בהגרלה בין העוקבים אחר הדף שלי בפייסבוק.
באותו זמן בערך, ג’וני, חבר שחולק איתי את האהבה לאוצרות רחוב ולשיפוץ רהיטים , מצא ואסף את ההדום וינטאג’ הזה. הוא הציע אותו לי לשיפוץ והדליק לי את האור בעינים .
תודה רבה רבה ג’וני.
בזכותך זכיתי לשפץ הדום וינטאג’ נוסף בטכניקה קלאסית נאמנה (פחות או יותר) למקור וההדום ניצל וזכה לחיים חדשים.
אמנם לקח לי זמן להתפנות להדום, אבל הוא המתין בסבלנות.

בדיעבד, כשאני חושבת מה קווי היסוד שהנחו אותי בשיפוץ ההדום הזה, אני חושבת על מספר ערכים שהתוו בסופו של דבר את אופי הרהיט המשופץ:

• כבוד לרהיט של פעם, ליוצרים שלו ולתקופה – הם אלה שמכוונים אותי להשאר נאמנה ככל הניתן לשיטות המסורתיות ולחומרים של פעם (הקפיצים ומילוי של עשב ים/סיבי קוקוס).
• לתת לתכונות ולאופי חומר הגלם לקבל ביטוי בעיצוב. בעיקר לא להסתיר טקסטורת עץ כשמצבו מאפשר זאת אבל גם שימוש בטקסטורות שונות כדי לחדד ולהבליט את ההבדלים (בריפוד).
• שימוש חוזר והפחתת בלאי ככל שניתן כחלק מערכי הקיימות (תקראו לזה כבוד לקיים?!) שמנחים אותי ביום יום וגם ביצירה שלי.

ואם תמצאו גם אתם רהיטים, שנעשו בטכניקות וחומרים מסורתיים, שנראה שכבר כלום לא יעזור להם להתאושש, אני מתנדבת להתאתגר ולנסות להחיות אותם עם הרבה כבוד לפעם וכבוד לסביבה.

הדום וינטאג’ – יש למישהו ספק שהוא וינטאג’?

כך ג’וני מצא את ההדום.
האם גם אתם מצליחים לראות את הפוטנציאל בהדום?

מסתבר כי ההדום נוצר בתקופת הצנע, כשנה עד שלוש לאחר קום המדינה. הדום וינטאג’ כבר אמרתי?
(לפי תווי מס המותרות ע”ס לירה ו750 פרוטה שנמצאו עליו. ועל פי דעת מומחים ממני שראו את המדבקות).
כרגיל, שלב הפרוק הוא מהותי מאד ללמוד על הרהיט, על איך נבנה ועל העקרונות שלפיהם נבנה.
הנסיון הקודם שלי עם שיפוץ באותה רוח (ההדום הקודם והספה) מאפשרים לי לגשר ולתת פתרונות לבעיות שמתעוררות בדרך מתוך התכווננות לאותה גישה משמרת.

פרוק ההדום:

כפי שכתבתי כבר בעבר, לשלב הפרוק יש חשיבות עליונה בלימוד והבנת הרהיט בפרט למי שמעוניין לחדש אותו ברוח התקופה בה נוצר.
את הפרוק אני מתחילה עם שליפה של המון סיכות ומסמרים, עם מכשיר יעודי שמקל על העבודה וחוסך ממני לא מעט פציעות.
גם במקרה זה, את המסמרים אני שומרת לשימוש חוזר. וכמובן גם הקפיצים ושלד העץ יחזרו לתפקד. לצערי במקרה זה כל השאר לא ראוי לשימוש חוזר גם לא כצמר גפן למשיחת הפוליטורה.

לידיעתכם, חיפשתי בארץ מסמרים עם ראש גדול ולא מצאתי.
הצלחתי להשיג רק מסמרים עם ראש קטן שהיעוד שלהם בהכרח שונה מהדרוש לי.
להזמין מחו”ל מסמרים זה ממש לא כלכלי (בגלל המשקל ועלויות המשלוח – מנסיון. תאמינו לי).
אז שכשזה אפשרי, אני שומרת את המסמרים ועושה בהם שימוש חוזר. (וכשלא, אני מאלתרת עם אקדח הסיכות)
תשאלו למה דווקא מסמרים עם ראש גדול?
מסמרי ריפוד משמשים מעין יתד. הראש הגדול של המסמר, יוצר מעצור ומונע את ההחלקה של החבל או הבד מהמסמר.

פרוק הריפוד והמילוי:

• 

• 

• 

• 

• 

אמנם הריפוד והמילוי מתפוררים ומגעילים אבל אני לומדת מהם איך הדום וינטאג’ מטופל במקור ורואה שיטטיות שראיתי בפרוקים של פרטי וינטאג’ מרופדים בעבר. שיטה וסדר שחוזרים על עצמם שוב.
אני למדה גם שההדום וינטאג’ זה זכה בדרך למתיחת פנים בדמות הוספת בד בצדדים וזאת בזכות שכבה נוספת של בד חום שנמתחה על “אזני” ההדום ובזכות שכבת מילוי אקריליק ש”התגנבה” בין השכבות.

פרוק הרצועות, הקפיצים והשלד העיוור:

אקדים ואומר – שלד של רהיט הוא בעצם הקונסטרוקציה שלו.
כאן היא עשויה מעץ.
החלקים הסמויים, במקרה זה החלקים עליהן המילוי והריפוד מתוחים, נקראים שלד עיוור להבדיל מחלקי השלד שחשופים. אשתמש במושג הזה בהמשך ורצוי שתבינו למה אני מתכוונת.

לאחר הסרת הריפוד, אני גם מוצאת את מדבקות מס המותרות על השלד, שנותנות גושפנקא סופית לגילו של הדום וינטאג’ זה.
הדבק ישן דיו כך שהמדבקות יוצאות ממקומן. אני מדביקה אותן במקומן חזרה, נעזרת בקווי חותמת שהוחתמה על העץ והמדבקות לאחר שהודבקו.

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שהסרתי את כל הריפוד והמילוי אני מפרקת את שאריות הרצועות ואת הקפיצים שתפורים אליהם.
מסתבר שכדי להוציא את המסמרים אליהם קשרו את הקפיצים, צריך לפרק את השלד העיוור בחלקו.
אני לא מתלהבת מזה מאחר וחלקי השלד העיוור עשויים מעץ ירוד ומתפורר.
אני עושה זאת בזהירות ולא שולפת את המסמרים מחלקי העץ שפורקו. כפי שהם, חלקי העץ יורכבו חזרה בבוא הזמן.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל ושלד העץ של הרגליים יציב יחסית אין צורך לפרקו וכאן מסתיים החלק של הפרוק.
הטיפול בעץ יעשה בשלד כולו כיחידה שלמה.

הטיפול בשלד העץ.

שלד העץ מתחלק ל 2 חלקים –

• השלד העיוור שמהווה קונסטרוקציה לכל המילוי והריפוד.
  מאחר וממילא הוא מכוסה כולו והתפקיד שלו הוא רק לתת צורה ומסגרת בסיסית מאד למילוי ולריפוד שיבוא מעליו, הוא עשוי משאריות, מעץ ירוד מאד ורמת הטיפול בו היא אפסית.
• הרגליים והקורות שמחברות אותן – אלה חלקי העץ החשוף ובהתאם גם איכות העץ והטיפול בו.

הטיפול בשלד העיוור:

השלד העיוור עשוי מעץ ירוד וחלש (ניכר בתמונות).
כשפרקתי את הריפוד היו חלקי עץ שנפלו. אמנם החלקים הללו הם כמעט חסרי משמעות וחסרונם לא יפגע בתפקוד, אבל החלטתי להדביקם חזרה. מי יודע איך ומתי חסרונם יתבטא.
אני משתמשת בדבק נגרים וכליבה להדק ולקבע את החלק שנפל למקומו.

• 

• 

השלד העיוור ורגלי ההדום מתחברים ביניהם במחברים אורגניים ועם דבק.
החיבורים כאמור, חזקים והמבנה יציב יחסית למעט תנועה קלה שאני מתכוונת לפתור באמצעות הזרקת דבק לחיבורים (אני משתמשת במזרק אקמולי ישן ושוטפת אותו היטב לאחר שימוש כדי שלא יסתם לפעם הבאה).
לאחר ייבוש הדבק המבנה יציב ואין תנועה.
(שימו לב לקבע את הרגליים במצבן הרצוי, בדקו זאת לפני ההדבקה)

• 

• 

• 

הטיפול בעץ הגלוי :

הרגליים והקורות ביניהן, להבדיל מהשלד העיוור, הן עץ חשוף.
ובהתאם לכך, איכות העץ והטיפול בו, הן ברמת הגימור הן ברמת הפרטים, הם גבוהים. אגב, הפרטים של העץ הגלוי ואיכותם הם דבר נוסף שיכול להעיד על היות ההדום הדום וינטאג’.

ההכנה:

אני משייפת את העץ היטב כדי להסיר כל גימור קודם. במקומות שניתן עם משייפת, כשלא אז ביד.

• 

• 

• 

• 

לדאבוני, תוך כדי שיוף אני מצליחה לשבור את הקושרת הרוחבית שאינה מקובעת.

אני אמנם אצטרך להדביק אותה, אבל בשלב השיוף זה בהחלט יותר נח כך אז הכל לטובה.
לאחר השיוף אני מדביקה את הקושרת חזרה.
יש לעשות זאת בזהירות על מנת שהקושרת לא תדבק גם לקורה.
כמו כן, צריך להמנע ככל שניתן משאריות דבק כדי שהגימור יתפס היטב וכדי שנקודת ההדבקה “תעלם” ככל שניתן.
עדיף להמנע ולנקות שאריות דבק לפני שהתייבשו כי לאחר ייבוש יהיה קשה מאד לשייפן. עם זאת, כנראה לא תוכלו להמנע מזה לחלוטין

• 

• 

• 

הגימור – פוליטורת שלאק:

הפוליטורה גם מגוונת וגם מדגישה את החום של העץ והטקסטורה שלו. כמו כן היישום של הפוליטורה הוא פשוט מאד וללא סימני מברשת. החיסרון שלו הוא כמות השכבות שיש ליישם. ככל שתוסיפו שכבות הציפוי יהיה קשה יותר, עמיד יותר ויפה יותר. אתם תחליטו עם עצמכם כמה שכבות תרצו ליישם. רק אומרת שהמקצוענים סופרים את השכבות בעשרות והזמן כמובן, בהתאם.

את הפוליטורה שלי אני רוכשת כשהיא כבר מומסת.
בקבוק של חצי ליטר מספיק לי לזמן רב (אני שומרת אותו במקרר).
מקצועיים ומנוסים ממני (או פדנטים ממני, או עצלנים פחות ממני…) יקנו פתיתי שלאק וימיסו בעצמם.
כדי ליישם את הפוליטורה אני צריכה צמר גפן (או חומר מילוי שהסרתם וממילא הולך לפח) שעטוף בבד טריקו נקי, מעט שמן זית (או שמן פשתן או שמן טאנג). אני מכינה גם מכחול, שישמש אותי לפינות שצמר הגפן העטוף לא מצליח להכנס וכן אלכוהול מפוגל לניקוי (או לדילול אם צריך).

את צמר הגפן העטוף אני טובלת בפוליטורה המומסת ומתחילה למשוח את העץ. מדי פעם אני נוגעת עם צמר הגפן העטוף בשמן , מה שמסכך את התנועה על העץ. לאחר ייבוש, שוב ושוב ושוב…….עד שהמראה והברק משביע את רצונכם.
כאמור, בפינות אני נעזרת במכחול (וניקוי באמצעות האלכוהול)

• 

• 

קפיצים –

את הקפיצים שפרקתי מההדום אני מנקה מחלודה (באמצעות נייר שיוף וWD40) ומכינה אותם לקשירה מחודשת כחלק ממילוי וריפוד ההדום.
תהליך השיוף סזיפי למדי ומלכלך. עדיף לעשות זאת בחוץ ולהעזר בכפפות ומסכה.

הכנת הדום וינטאג’ למילוי ולריפוד –

הואיל וזה הדום וינטאג’, היה מוזר מאד אם לא היו קפיצים.
הקפיצים הם חלק אורגני מההדום ואף מעידים על תקופתו.
גם אם זה רכיב נסתר לכאורה (אמנם לא רואים, אבל מרגישים אותם כשהם שם…), נראה לי מהותי לשמר את הקפיצים גם במתכונתו המשופצת של ההדום, כחלק ממהותו – הדום וינטאג’.
תהליך השיפוץ הזה דומה לתהליך שעבר ההדום שריפדתי לפני שנה. (מכיוון שכאן אתן רק את החלק הראשון של השיפוץ, חסרי הסבלנות יכולים בינתיים לקרא שם על שלבי המילוי והריפוד.)

מבחינת התהליך, גם כאן יש להתחיל במתיחת רצועות ולאחר מכן קשירת הקפיצים כהכנה לכל השאר.
אפרט את התהליך לפי הסדר הכרונולוגי של הביצוע.
גם בפוסט הבא שיעסוק במילוי ובריפוד ההדום אשמור על סדר כרונולוגי לפי התקדמות השיפוץ.

מתיחת הרצועות –

פה בארץ ניתן להשיג (מנסיוני) רק רצועות אלסטיות.
הרצועות האלסטיות יקרות יותר (עקרונית. בלי לקחת בחשבון את רכיב המשלוח מחו”ל מאחר ואין להשיג בארץ) ולעניות דעתי, טובות פחות מרצועות היוטה.
מדוע טובות פחות?
בדיוק בגלל האלסטיות שלהן, שאחרי שנתיים שלוש של שימוש הולכת לאיבוד.
אני יכולה להבין את הרפדים שמעוניינים שיחזרו אליהם שוב ושוב להחלפת רצועות. גם הם זקוקים לפרנסה. אבל מעבר לזה אני לא רואה יתרון ברצועות אלסטיות.
כמובן שאשמח ללמוד, אם מישהו מכיר יתרון ברצועות האלסטיות, שמצדיק זאת.

אני עובדת עם רצועות יוטה, שאם מותחים אותן כפי שצריך הן מחזיקות עשרות שנים ונותנות קונטרה מצויינת לישיבה. אני אפילו מעדיפה לשלם יותר מכפול להזמנה של רצועות כאלה מחו”ל ולהמתין למשלוח.
לשמחתי לא הייתי צריכה להמתין הרבה.
כדי למתוח את הרצועות כפי שצריך, תצטרכו כלי יעודי למתיחת רצועות (שלצערי לא מצאתי לו תחליף) וכן אקדח סיכות שהוא נח לאין ערוך משימוש במסמרים (כמו פעם) ומאפשר עבודה יחידנית (ביד אחת מותחים ובשניה “יורים”באקדח.

ותכלס?

כאשר הרצועה צריכה לעבור בין שני חלקי העץ, כדאי להקדיש דקה לתכנן מראש את שלבי העבודה.
במקרה זה אני משחילה את הרצועה ברווח (שיצרתי באמצעות הרחקה קלה בין שני החלקים), מקבעת בצד השני ואז מותחת את הרצועה מבין שני חלקי העץ. חותכת את הרצועה לאחר קיבוע ומשחילה את שאריות הרצועה החתוכה ברווח בין שני חלקי העץ.

לאחר מכן שאריות הרצועה מקופלות ומהודקות שוב באמצעות אקדח סיכות כדי לחלק ולמתן את כוח המתיחה של הרצועות על הסיכות.
בכיוון השני (כאן כבר אין צורך להשחיל את הרצועה בין שני חלקי העץ) נותנים לרצועות חיזוק ע”י השחלתן כשתי וערב ברצועות הניצבות. המתיחה והקיבוע נעשים בצורה דומה לרצועות הניצבות.

לאחר שהרצועות נמתחו וקובעו, אני מחזירה ומהדקת חזרה את הקורות שהסרתי כשפרקתי את ההדום.
כשהרצועות מתוחות, אני מחברת אליהן את הקפיצים בתפירה ידנית עם אחת ממחטי הרפדים מהסט שברשותי. כל קפיץ אני מקבעת ב3 נקודות.

• 

• 

קשירת קפיצים –

את הקפיצים שכבר תפורים ומקובעים לרצועות המתוחות יש לקשור אחד לשני ולשלד על מנת ליצור מקשה אחת שתתמוך, תחלק לחצים ותיתן קפיציות לישיבה.
הקשירה מתבצעת למסמרים בשלד העץ (אותם מסמרים עם ראש גדול שהזכרתי מוקדם יותר. יכולים לראות בתמונות את היתרון של הראש הגדול?) תוך כדי מתיחת החבל והפעלת לחץ על הקפיצים .

החבל איתו אני קושרת את הקפיצים אף הוא מוזמן מחו”ל מאחר ולא הצלחתי עדיין למצא חבל חזק מספיק, גמיש דיו ושלא מתפרק. (ובהדום הקודם קשרתי את הקפיצים בהגזמה כדי לחפות על חבל פחות ראוי)
כל קפיץ קשור ב3 כיוונים – לאורך ההדום, לרוחבו ובאלכסון.
בכל כיוון אני קושרת בנקודה אחת על הקפיץ ומלפפת במקבילה לה(מומחש בתמונות למעלה).

סמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
מול נקודה זו מלפפת את החבל סביבו.
בקפיץ השני בסמיכות, מלפפת את החבל.
במקביל ובסמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
אח”כ מהדקת למסמר במסגרת בצד השני.
ראו בתמונות למעלה.

וכך נראה הקשר שלב אחר שלב:

לעת עתה, זהו….
או הפסקה קצרה.
עד הפוסט הבא.

כאשר הקפיצים קשורים זה לזה, מכסים הכל ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) ומתחילים למלא את המשטח בעשב ים או שערות קוקוס ולתפור את המקבצים הללו ליוטה באמצעות תפירה גסה שתשאיר את המילוי במקומו.
אבל את הפרוט לכל זה כמו גם מילוי ה”אזניים” וריפוד ההדום תקראו בפוסט הבא (מבטיחה לא לחכות חודש שלם ;-)).
גם בלי כל זה, הפוסט הזה התארך דיו.
ואם הגעתם עד כאן (ריספקט. ותודה על אורך הרוח) נותנת לכם טעימה ויזואלית מההדום המוזהב משהו, זה המוגמר:

להתראות בקרוב.

Related Images:

את הכסא קיבלתי מגדי ….
שניה וחצי לפני שנזרק (הכסא, כן?) ואחרי כמה שנים ששהה חשוף לשמש ולגשם בחצר בית שהשתפץ מ-א-ד מ-א-ד לאיטו.
אבל במצבו המוגמר קשה קצת להתעלם מחלקו של פופאי בכסא.
טוב… פופאי המלח ללא ספק הוא שם קצ’י יותר לכסא. ואעיז ואומר שאפילו מגזין הקומיקס בן ה-45 בערך, איתו עבדתי, הוא אפילו וותיק יותר מהכסא. (אבל בעצם הוא לא וותיק יותר מגדי ;-))
…
קשה לבחור, אבל אין צורך.
זה גם הכסא של גדי (שעכשיו הוא הכסא שלי בעצם אבל גדי נתן לי אותו…) וגם כסא פופאי המלח.
בחלקו הראשון של השיפוץ, בו יעסוק הפוסט הזה, זה יהיה הכסא של גדי (זאת אומרת שלי…נו, הבנתם)
בפוסט הבא ניתן את הכבוד לפופאי המלח.

והאנשים שהיו איתי בדרך…

בדרך (הארוכה יש לציין) אל הכסא הזה הלכו לצידי בשלבים מסויימים אנשים טובים שבלעדיהם הכסא היה נראה כנראה אחרת לגמרי:
גדי, חבר יקר מתקופת לימודי במדרשת שדה בוקר, שהעדיף לתת את הכסא לי במקום שיהפוך לפסולת בנין.
עפרה, שנתנה לי את גליון מס’ 20 של פופי (שם זה כתוב בלי א’….)
חיים ארביב, האיש עם לב הזהב, שהתנדב ושיחזר לי את הידיות לכסא משאריות של עץ מהנגריה שלו.
שמוליק, שהתנדב וחתך לי את ברגי גב הכסא על מנת שלא יבלטו. בא והלך, בא והלך… עד שכל הברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
תודה רבה רבה לכולכם.

כאן התחלנו…

כאן, מבחינתי זה איפש’הו בפברואר, כשקיבלתי את הכסא מגדי.
אהבתי את המורפולוגיה שלו, ומצבו, שנראה חסר תקנה, איתגר אותי והצית את הדמיון שלי.
לכסא הזה היו לפחות שני גלגולים קודמים (תוכלו לראות עדות לזה בתמונות בהמשך) אבל זה פחות רלוונטי לענייננו. עבורי נקודת הזמן הזו ומצבו זה אלו הן נקודות המוצא שלי.
כפי שאתם רואים, הוא עדיין רחוק מאד מלהיות כסא פופאי. תרתי משמע.
אבל בסוף זה יקרה.
בינתיים,
זה הכסא של גדי ובמצבו זה הוא הגיע אלי:

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל והפוסט הזה יתאר רק חלקו הראשון של השיפוץ, לא אשאיר אתכם במתח.
ראיתם איך הכסא נראה כשהגיע אלי.
כך הוא נראה בסוף (לתמונות נוספות, תצטרכו להמתין בסבלנות…):

איך מתחילים בכלל לטפל בכסא של גדי?

לפני בכלל שאני חושבת על כיוון של מה יהיה, אני צריכה להבין מה היה ומה יש.
מה עומד לרשותי הן מבחינה עיצובית, הן מבחינת החומר עצמו.
עם מה ניתן עדיין לעבוד, מה לשמר ועל מה לוותר.
כמו תמיד, מתחילים לפרק.
לרוב עם הפרוק מצב הרהיט יחמיר לפני שישתפר. נראה לי שבמקרה זה, מצבו לא יכול להיות גרוע יותר…(גם הכסא הזה נראה חסר תקנה בהתחלה…)

החלוקה לחלקים בכסא הזה היא מאד ברורה ומתחלקת לשלד מברזל וחלקים מעץ שמתפרקים.
השלד יציב מאד (וכבד!) ולמעט צביעה אינו זקוק לשום טיפול נוסף.
מאידך,
מצב החלקים מעץ גרוע מאד ועדיין לא ברור אם אוכל לעשות בהם שימוש או שיהיה צורך להחליפם.
החלקים המתפרקים הם:
– המושב (אין בכלל ספק שצריך ריפוד חדש. את כל הבפנוכו אוכל לבחון רק כשאפרק אותו),
– הידיות (הידית לשם הדיוק. נותרה רק אחת…צריך יהיה למצא ידית או קונצפט עיצובי שיתאים לחסר הזה)
– גב הכסא שאין צורך להכביר במילים על מצבו. ראיתם את התמונות…
כל החלקים הללו מחוברים בברגים חלודים שאני מצליחה לשחררם באמצעות שכנוע קל (ולפעמים קצת זמן) של WD40.

פירוק המושב:

טוב, לא השלתי את עצמי. היה לי ברור שאת הריפוד ואת כל המילוי אחליף.
לא תארתי לעצמי כמה העץ עצמו רקוב.

• 

• 

• 

כפי שאתם רואים, אפילו לא טרחתי להסיר הכל. העץ פשוט התפורר. התועלת היחידה בו היא כשבלונה לחתיכת עץ אחרת שאחתוך מהשאריות שיש אצלי ואח”כ…לפח.

הידיות:

כאן הבעיה העיקרית היא שיש רק ידית אחת שמחוברת עם פלך קטן שמושחל בחור יעודי בקונסטרוקציה. כמובן שיחד עם הידית החסרה, חסר גם פרט החיבור שלה – שלא ניתן להשיג כמוהו בשום חנות חומרי בנין או פרזול ברדיוס סביר

• 

• 

גב המושב:

גב המושב, שהיה מחובר עם ברגים חלודים לקונסטרוקציה, היה עשוי מעץ לבוד ומכופף. השכבות החיצוניות, כתוצאה מרטיבות והזנחה של שנים, החלו לקבל גלים ולהפרד.
גב הכסא, יש לו חשיבות ארגונומטרית והוא גם חלק אורגני והמשכי מהקו (ומהעיצוב) של הכסא.
גב הכסא, מכופף לגזרה מאד מדוייקת שמתאימה במדוייק לקונסטרוקציית המתכת. עובי הלוח הלבוד של גב הכסא הותאם במדוייק לאורך הברגים כך שיגיעו במדוייק למישור המתכת.
היה לי ברור שאם יהיה צורך בשחזור מלא, הוא יצטרך להיות מאד מדוייק בפנים רבות.
במקרה זה, לא הייתי בטוחה כלל שיש ברשותי את הכלים לכך ולפנות לבעל מקצוע יכול להפוך את כל השיפוץ הזה ללא כלכלי בעליל.
לשמחתי גיליתי שלאחר קילוף השכבות הגליות והרופפות (עם ספטולה), נשאר לי גב יציב דיו כך שעדיין ניתן לעבוד איתו בהמשך.

אפילו היה יופי בלוח הגלוי לאחר שקלפתי ממנו את השכבות הרופפות.
אין לי מושג איך הלוח קיבל את הגוונים הללו, אבל אהבתי אותם ובמשך תקופה ארוכה חשבתי לשמר אותם ולהשתמש בטקסטורה הזו כחלק מעיצוב הכסא הסופי.

הכסא של גדי מתחיל להשתקם כחלק מההכנה

לפני שהכסא של גדי (או כל רהיט אחר שמשתקם, לצורך העניין) מקבל אמירה עיצובית מדוייקת, יש לוודא שטכנית הוא יציב ושכל חלקיו תקינים.
במקרה הזה יש לי לא מעט עבודה, בעיקר על חלקיו המתפרקים, כדי להביא אותו לקו אפס מסויים.
1 – יש לי ידית אחת וצריך למצא פתרון לשניה (פתרון אחיד או פתרון שונה, דבר שיכול כשלעצמו להשפיע על העיצוב הסופי של הכסא).
2 – יש לי גב כסא שהוסרו ממנו שכבות רופפות ו- 4 ברגים חלודים שאצטרך למצא להם חלופות.
3 – יש לי מושב כסא רקוב וארבעה ברגים חלודים . הכל יוחלף. המושב הקיים ישמש כשבלונה וכלאחר כבוד, ימצא את דרכו לפח.

ידיות:

אין לי כלים ואין לי מיומנות להכין את הידיות, כמו את גב הכסא .
על מנת להכין ידית דומה לידית הקיימת, צריך נגר ונגריה.
הג’יטסו שלי, או אפילו מולטיטול כזה או אחר לא יעשו את העבודה.
התחלתי להכין את עצמי רעיונית, לחלופות, לא בהכרח סימטריות, והתחלתי לגשש על מנת לקבל הערכות שיעזרו לי לקבל החלטות.

כאן הפייסבוק, חכמת ההמונים וחיים ארביב מ”חיים בעץ – הגשמה ביצירה” באו לעזרי.
קיבלתי ברשת תשובות שונות לגבי הידיות אבל רק חיים אמר שאין בעיה להכין ידית כזו מעץ.
הוא הגדיל ועשה והזמין אותי לנגריה שלו -“חיים בעץ – הגשמה ביצירה” (כשהיא עוד עמדה על תילה) לבוקר שישי אחד ועשה לי שתי ידיות משארית של עץ.
חיים, עם לב הזהב והאישיות הכובשת שלו, קיבל אותי בחום והסביר לי (ואף נתן לי להתנסות) כל שלב שעשה. הנגריה שלו, שלצערי כבר לא קיימת, היתה כמו בית חלומות עבורי ויצאתי משם אחרי כמה שעות בהי, עם ניצוץ בעיניים ועם שתי ידיות לכסא שלי (ושל גדי…)

• 

• 

• 

• 

תודה רבה חיים. אתה איש מופלא ומקצוען אמיתי. היה כיף להכיר אותך וללמוד ממך.
הידיות שעשית מקסימות בעיני גם בגולמיותן זו שמשקפת מאד את הטקסטורה של העץ.
עוד זמן רב לאחר מכן התלבטתי איך לשמר את המראה הזה שלהן ולשלב אותו בעיצוב הסופי.

מושב הכסא שקיבלתי מגדי:

בשלב זה כשאני מדברת על מושב הכסא, אני מדברת על העץ ועל החיבורים שהיו רקובים וחלודים במושב הכסא כפי שקיבלתי אותו.
כאן דווקא הג’יטסו שלי והמקדחה שלי כן יספיקו ויהיו אפקטיביים דיים.
כאמור, לוח מושב העץ הישן והרקוב ישמש כשבלונה ללוח חדש שאנסר מלוח לביד עם כסוי פורמייקה שמצאתי. הלוח לא במצב אידאלי אבל הוא עבה (עבה יותר מהמשטח המקורי) ויתן מענה יציב. ממילא הוא יכוסה מכל כיווניו כך שלמראה שלו אין חשיבות.

• 

• 

• 

שימו לב, בינתיים אני מנסרת את הלוח אבל את החורים אני רק מסמנת.
את החורים אקדח (אעזר גם אז בלוח הישן) בשלב מאוחר יותר אחרי שאסיר את הפורמייקה מאחד הצדדים של המשטח.

הסרת הפורמייקה מהמשטח:

למען האמת, הסרת הפורמייקה מהמשטח היא שלב שניתן לוותר עליו אבל הוא יקל על הכנסת החלק שמיועד לקבלת הבורג, בשלב מאוחר יותר. בחרתי להסיר את הפורמייקה על מנת להתנסות בתהליך הזה ודווקא כאן מפני שכאן אני יכולה לפשל חופשי ולא אקלקל דבר (ומאידך, זו אינה עבודה מיותרת)

• 

• 

כדי להסיר את הפורמייקה עבדתי עם מגהץ (אני משתמשת בתווך של בד כותנה כדי להגן על המגהץ בעיקר) כדי לחמם את הדבק ולרכך אותו ואח”כ עם ספטולה אני מפרידה את הפורמייקה מהעץ. כך אני מסירה חלקים חלקים מהפורמייקה עד שהכל הוסר.
שאריות דבק ניתן לשייף או להסיר עם ממיס. אני דילגתי על השלב הזה מאחר ואני לא זקוקה למשטח יצוגי (הכל יכוסה, זוכרים?)

חורים בלוח המושב:

לאחר שהסרתי את הפורמייקה מאחד הצדדים (צד אחד הספיק לי גם לצורך ההתנסות וגם לשאר היתרונות שהסרת הפורמייקה השיגה) אני קודחת את החורים וגם כאן נעזרת בלוח הישן כשבלונה לקדיחה.

• 

• 

• 

• 

אני מהדקת באמצעות כליבה את שני הלוחות זה לזה ומקבעת אותם שלא תהיה תזוזה. אני קודחת מצד אחד אח”כ מהצד השני. מוודאה שהלוח סימטרי והחורים זהים ללוח הישן (ארבעה חורים לקבלת הברגים ועוד שני חורים על ציר הסימטריה)

לגבי שני החורים הנוספים שנמצאים על ציר הסימטריה של המושב…
מישהו יודע בוודאות מה תפקידם? אם כן, אשמח אם תכתבו לי בתגובות למטה.
עד שאדע בוודאות למה הם מיועדים, השערות שלי לתפקיד החורים:
א. ניקוז?
ב. איוורור?
ג. מתן גמישות מסויימת ללוח??

בכל מקרה, הואיל והחורים קיימים בלוח המקורי ואני לא יודעת בוודאות איך העדרם ישפיע על תפקוד הכסא, אני מעבירה גם אותם במקומם המדוייק ללוח החדש.

לאחר שהחורים קיימים אני דופקת לתוכם את החלק שאמור לקבל את ההברגה (הברגים שיחברו את המושב לשלד) חדי העין יבחינו במחברים הישנים והחלודים הללו בלוח הישן. כמובן שבמקרה זה, קניתי את כל הברגים והמחברים מחדש וכל החלקים החלודים נזרקו

• 

• 

• 

• 

לצערי עשיתי טעות וקניתי ברגים באורך הברגים המקוריים שהתגלו כקצרים מדי (שכחתי שהלוח החדש עבה יותר מהישן…) נאלצתי לחזור לחנות ולקנות ברגים חדשים ארוכים יותר. ועל זה נאמר, כשהראש לא עובד, עובדות הרגליים…

הכנת גב הכסא של גדי:

לשמחתי כאן איני צריכה להתחיל מבראשית.
לאחר הסרת השכבות הרופפות נשאר בסיס חזק ויציב דיו כדי לעבוד איתו. אבל הבסיס הנ”ל נזקק להדבקות ולחיזוקים מאחר וגם השכבות שנותרו החלו להיפרד.
כמו כן, יש צורך במילוי חורים שנוצרו עם קילוף השכבות הרופפות, על מנת לקבל משטחים חלקים.

• 

אני מחדירה דבק נגרים בין השכבות שנפרדו (אני נעזרת בקיסם) ואני מצמידה אותן זו לזו עם כליבות ועם פליירים. הואיל והמשטח קמור (וצריך להשאר כפי שהוא בדיוק) ההידוק חייב להעשות נקודתית ואיני יכולה להשתמש בלוח, להידוק.
כמובן שההידוק עם הכלים נשאר עד ליבוש הדבק ורק אז ניתן לעבור לנקודות הבאות שיש להדביקן. כך כל גב הכסא מטופל עד שהכל מודבק היטב.

כדי לקבל משטחים חלקים (חשוב מאד לשלב ההדבקה, או בוודאי אם תעדיפו לצבוע ) יש למלא חורים וסדקים שנוצרו עם הזמן או בשלבי עבודה קודמים.
את השלב הזה עשיתי לאחר שכבר החלטתי לוותר על הטקסטורה הטבעית (אשתף אתכם בשיקולי ובבחירות העיצוביות שלי בפוסט הבא בו אסיים את הכסא) של הלוח וכאמור, הוא שלב הכרחי אם תרצו לקבל בסוף משטחים חלקים:

• 

• 

• 

• 

מילוי החורים הוא שלב שחוזר על עצמו כמעט בכל עבודת עץ. אני מיישמת עם האצבע או עם שפכטל חומר מילוי לעץ, נותנת לו להתייבש, משייפת, וחוזרת על התהליך לתיקונים.
כאן, מאחר והמשטח קעור, צריך קצת יותר רגישות, בעיקר אם אתם משתמשים במשייפת ובעיקר בחלק הקעור.

אורך הברגים…
עוד בעיה שמתעוררת תוך כדי עבודה

לאחר שהכל מודבק היטב אני מחברת את לוח גב הכסא לשלד על מנת לוודא כי הזויות לא השתנו.
לשמחתי הכל עדיין מתחבר היטב אבל…
הואיל והסרתי כמה שכבות רופפות מהלוח, לוח הגב נעשה דק יותר וכעת הברגים שמחברים את הלוח לשלד בולטים…

• 

• 

זו ניראת בעיה קטנה, לכאורה פרט שאפשר להתעלם ממנו… אבל לא עבורי. מעבר לעובדה שניתן אפילו להיפצע, או לקרוע בגד מבורג בולט, זה פרט שלא טופל ואין בכוונתי להשאיר אותו כזה.
לצערי אין ברגים קצרים יותר וגם לו היו, הם לא בהכרח היו קצרים במידה הרצויה.
מה אתם אומרים? איך אתם הייתם פותרים את הפרט הזה?

לי היו מספר רעיונות לפתור זאת (:
א. להדביק שכבה נוספת של קרטון או של עץ על לוח הגב – אבל קרטון הוא רך והדבקה של שכבות העץ החסרות צריכה להיות מאד מיומנת. לא הייתי בטוחה שיש לי את המיומנות הזו או לחילופין, שההשקעה תצדיק את עצמה
ב. לקנות ברגים ארוכים יותר ולכסותם עם אום – מה שיכול לשנות את העיצוב…
ג. להכניס כמה שייבות בין לוח הגב לשלד – דבר שירחיק את הלוח מהשלד ויצור נקודות לחץ (מיותר?) באזור הברגים.
ד. והפתרון הכי פשוט והכי אלגנטי, (ששמוליק הציע ואף התנדב לעזור לי איתו מאחר וגם כאן אין לי את הכלים ואת המיומנות לחתוך מתכת) – לחתוך את הברגים לגודל הרצוי.

תודה רבה שמוליק על הפתרון על הנכונות ועל העזרה.
באת והלכת ובאת שוב והלכת ולא ויתרת עד שהברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
בזכותך זכיתי לפתרון המוצלח, האלגנטי והנאמן ביותר למקור לבעיה הזו ולפרט הזה.
כך זה נראה בסוף:

• 

• 

ואחרי שטיפלנו טיפול ראשוני בכל המקרים הקשים, אנחנו חוזרים אל השלד.

ואכן, השלד עשוי מברזל. הוא חזק, יציב, סולידי לחלוטין וכמעט ואינו חלוד.
השלד כן מתקלף (וגם כאן ניתן להבחין בגלגולים קודמים שלו) וכן מתבקש טיפול. בעיקר קוסמטי.
הואיל ומדובר בשלד ברזל, הטיפול בו מחייב התייחסות שונה מלעץ.
למען האמת, הטיפול לא מאד שונה ברמת שלבי העבודה אבל הוא שונה ברמת בחירת החומר.

אני לא מאד מנוסה בעבודה עם ברזל.
בעבודה הזו האתגרים דווקא היו בשימור ושחזור החלקים המתפרקים ובשלד העדפתי ללכת על בטוח.
בטוח במקרה זה הוא שימוש בצבע המרייט.
המרייט הוא צבע על בסיס טרפנטין שניתן לצבוע איתו גם ישירות על חלודה והוא מגן על הברזל מפני חדירת לחות ויצירת חלודה.
בגלל שמדובר בשלד מתכת, רציתי שזה יקבל ביטוי במראה שלו והעדפתי צבע מתכתי.
מכיוון שהשלד (למרות וגם בגלל הקו המאד דומיננטי שלו) לא יהיה המוטיב המרכזי בעיצוב, הגוון שבחרתי הוא גוון נייטרלי חם (ברונזה מתכתי) שיתמוך בכל בחירה עיצובית שאעשה בהמשך.

• 

• 

• 

• 

• 

אני משייפת את השלד (וחושפת את הגוון הראשוני שלו תוך כדי…) מסירה חלקים מתקלפים ומחליקה אזורים מחוספסים.
לאחר שהשלד משוייף ברמה שמספקת אותי, אני צובעת עם שתי שכבות של המרייט.
שימו לב, המרייט אינו צבע על בסיס מים אלא על בסיס טרפנטין.
המשמעות של זה מבחינתי שיש לעשות זאת במקום מאוורר וכן, שלא ניתן לנקות את המברשת עם מים אלא עם טרפנטין.
אני העדפתי להשתמש במברשת זולה וזרקתי אותה לאחר שסיימתי.
(זה כמובן פתרון פחות מוצלח למי שעובד הרבה עם צבעים על בסיס טרפנטין…
אבל מי שמכיר ועובד עם צבעים על בסיס טרפנטין, סביר שלא יזדקק לעצות שלי.)

לא ממש סוף, אבל סוף לבינתיים.

בשלב זה הכסא של גדי נכנס לסוג של השהייה חסרת הכרעות לתקופה ארוכה מאד.
ההתלבטות לגבי קו עיצובי,
האהבה לידיות הגולמיות מחד ולטקסטורה המחוספסת והצבעונית של גב הכסא מאידך,
הצורך לחבר ביניהם ובין השלד וגם להגיד משהו על הדרך
והחיים שלי שהמשיכו לקרות במקביל
גרמו להקפאה.
אבל כשזה נכון, דברים קורים.
איכשהו, ראש השנה התקרב (ואיתו הצורך בכסאות…כי כרגיל, חשבתי שאני מארחת…) והתחלתי לפזול שוב לכיוון הכסא.
ודווקא כשנקבע זמן לתיקון הלב שלי (שהוריד את אופציית אירוע רב המשתתפים מעל הפרק), דווקא אז הכסא של גדי זכה לעדנה והפך מהכסא של גדי לכסא פופאי.
אבל בשביל זה תצטרכו לחכות בסבלנות לפוסט הבא.

ובינתיים אני מאחלת לכולכם שנה נהדרת ויצירתית,
שנה בה נשכיל לבחור את מה שבאמת נכון לנו בזמן שנכון לנו ובאמת לוותר על כל מה שלא…

Related Images:

שניה וחצי לפני חופשה בחו”ל אמא שלי ראתה אצלי שרפרף לפני שיפוץ והתלהבה. היא רצתה אחד למרפסת כדי שתוכל להניח עליו דברים בזמן שהיא מתחרדנת לה.
רצתה וקיבלה. בערך.
השרפרף שראתה לשיפוץ, מיועד לריפוד.
עבורה ניצלתי כסא עץ שיושב כבר שנתיים בחניה שלי.
כסא שמוטות הגב שלו שבורים בחלקם

• 

כסא שהיה מיועד לספק חלקי חילוף לכסא אחר שאצייר בסגנון הכסא בהשראת הונדרטוואסר שעשיתי לפני כשנתיים. (ולא, עדיין לא ציירתי. הוא עדיין ממתין)
אז הכסא הזה, המיועד לחלקי חילוף, הפך לשרפרף. מעין שולחנון צד. עבורה.
לכאורה, היה מתאים גם כאן לצייר על המשטח. אפילו מתבקש.
ויכול היה להיות פרוייקט אחר לזמן אחר.
כאן, בגלל הזמן הקצר (ויש להודות, מה שיקבל ביטוי גם בתהליך הביצוע עצמו, הסבלנות הקצרה מבדרך כלל) לפני הנסיעה, ניסיתי לקצר את התהליך למינימום הנחוץ.
אז במקום ציור, חשבתי להדביק כיסוי כלשהו.
עיתון?…נה.
דפי אינציקלופדיה?…מממ…אפשרי אבל קצת מונוטוני.
מפות? אפשרי …אבל אצטרך לעשות קולאז’. זה דורש תכנון ועוד זמן…
אז גליונות של תכניות!

מי שמכיר אותי או קרא עלי קצת יודע שאני ארכיטקטית.
שנים רבות התעסקתי עם בקשות להיתר, תכניות עבודה, פרטים, תכניות חשמל, קונסטרוקציה, אינסטלציה…
התכניות הללו הן מסמכי עבודה לכל דבר והן עוברות מיד ליד. כל התהליך הזה לרוב ניכר בהן – קווי קיפול דהויים ופריכים, כתמים, הערות או סקיצות בכתב יד, חורי נעיצות, שאריות נייר דבק וכל מה שתעלו בדעתכם.
ההסטוריה האישית שלי כארכיטקטית והאותנטיות הזו של התכניות שנותנת ביטוי לשימוש שלהן, היו הסיבה ששמחתי לקבל מדנה שקית מלאה בתכניות ובבקשות להיתר ישנות.
מעבר למראה שלהן ולאינפורמציה הרבה בגרפיקה שלהן, היתרון הגדול של תכניות כאלה הוא הגודל שלהן. לא צריך לעשות קולאז’. רק למצא משהו שיתאים לי מכל הערמה הזו ולחתוך.
וזו בדיוק ההזדמנות המתאימה.

הכנה כשלב מקדים.

הפעם, בשונה מבדרך כלל ויתרתי לעצמי על חלק מההכנה של הכסא.
החלטתי שהפעם מפאת קוצר הזמן והסבלנות,
בשל יציבות הרגליים והתאמת המראה הכללי שלהן לצרכי,
בגלל הרגליים המעוגלות
והפיתוחים שעליהן
ותהליך השיוף שהוא ארוך ומחייב סבלנות ויסודיות,
אוותר על טיפול מלא ברגלי השרפרף.
אסתפק בגרביים שיתנו את הטוויסט וכל השאר ישאר כפי שהוא.

אבל, יש עוד חלקים שלא אוכל לוותר בהם על ההכנה המקדימה:
א. הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים
ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח
ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים

א. הפיכת הכסא לשרפרף – הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים במשטח:

כאמור, משענת הכסא הזה היתה מפורקת בחלקה ולפחות אחד מהמוטות היו שבורים. השימוש במשענת במקרה זה היה חסר סיכוי ואת המוטות השלמים שמרתי לצורך שימוש כחלקי חילוף לכסא אחר. לא נותר אלא להוציא את המוטות ולמלא את החורים.
חלק מהמוטות נשלפו בקלות, חלקם פחות.
המוטות הצידיים היו מחוזקים למקומם עם מסמר ששלפתי (והיה צריך לסתום את החור שנוצר בדופן)
המוט שהיה מלכתחילה שבור, לא הסכים לצאת ונשבר בחור שלו. אז חתכתי את מה שניתן, שייפתי את מה שבלט ומילאתי בחומר מילוי לעץ.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

את המסה העיקרית של החורים מילאתי בשארית של חומר שהיתה כבר פחות עבידה. את הפינישים עשיתי עם חומר מילוי בהיר שלא יראו אותו דרך הנייר המודבק מעל.

ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח:

השרפרף כזכור לכם היה במקור כסא שהושלך וחיכה כשנתיים בחניה שלי לגאולה.
ההיסטוריה שלו גרמה למשטח המושב, שעשוי שכבות שכבות להתייבש ולהתפצל. את השכבה או שתיים העליונות הייתי צריכה להסיר על מנת להפטר משכבות רופפות.
תהליך הסרת השכבה העליונה גם חשף שכבה בתולית (כמעט) ללא חומרי גמר וחסך לי את השיוף המסיבי על מנת להסירן. (“כמעט” כי היו כמה נקודות של דבק שהיה בכל זאת צורך להסירן…)

• 

• 

• 

• 

• 

כדי להסיר את השכבות הפגומות נעזרתי בשפכטל (ספטולה) ובסמרטוט לח שריכך את השכבות העליונות ואת הדבק ביניהן.
לאחר הסרת השכבות הפגומות ומילוי החורים שייפתי הכל להחלקה מלאה לפני הדבקה.

ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים:

כאן ההכנה היא בעיקר שיוף עם נייר לטש (ולא עם מלטשת! בגלל הרגליים המעוגלות).
הואיל ואני לא רוצה לגעת כלל בשאר הרגליים, חשוב לא ללטש יותר מדי. רק באזור בו ארצה לטפל.

קנט המושב (שעל המשטח שלו אדביק את התכנית) מקבל טיפול דומה.
אותו אצבע בסוף בלכה, כהמשך לטיפול במושב.
גם הוא זוכה לשיוף ולהסרת כל הלכה או הפוליטורה ממנו וכן למילוי חורים והחלקה סופית.

השרפרף זוכה לבקשה להיתר –
ההדבקה ו…ההשלכות של חוסר סבלנות.

לכאורה, לו הייתי סבלנית ונותנת מספיק זמן לכל שלב, החלק הזה היה זריז יחסית. הואיל ולא, הייתי צריכה לאלתר בדרך, מה שדרש שלבים נוספים וכמובן זמן נוסף.
ללמדכם, חוסר סבלנות אינו משתלם…ראו ולימדו מנסיוני.
או… נסו בעצמכם ולימדו מנסיונכם. לשיטתי, אין ספק שהנסיון הוא מורה מצוין.

כאמור, בזכות הגודל של הגליונות, אין צורך בקולאז’. חתכתי חתיכה שתכסה היטב את השרפרף והתחלתי למרוח את הדבק.
לרוב אני משתמשת בדבק פלסטי רגיל. הפעם השתמשתי בדבק נגרים שהוא גם שייך לאותה המשפחה של דבקי הPVA אבל הוא איכותי יותר (וגם יקר יותר באופן יחסי לדבק פלסטי רגיל. אבל עדיין הוא שייך לדבקים הזולים). זמן הייבוש שלו ארוך וזה יתרון וחיסרון

• 

• 

במקרה זה לחלחתי מעט את המשטח. מאחר והמשטח הוא גולמי וללא גימור, הוא יספוג מהר את הדבק. הלחלוח מאפשר לי לפזר את הדבק בצורה אחידה לפני שהדבק יספג בעץ.
לאחר מכן יש למקם את הגליון ולהדביק בהדרגה, מצד אחד לשני את הגליון למשטח.
השלב הזה מצריך סבלנות ועבודה מדוייקת כדי שלא יווצרו כיסי אויר וקמטוטים בנייר. קחו בחשבון שהנייר מתלחח מהדבק ונעשה פגיע יותר וקל מאד לקרוע אותו. (אם זה קולאז’, אז ניחא.
(גם) כאן אני נפלתי.
כנראה לא הייתי סבלנית מספיק.
הגליון נקרע לי באמצע…
מה עושים???
מאלתרים.

הפשלות שלי ואיך בחרתי להתמודד איתן.

• 

• 

כשהידקתי באמצעות האצבע את הגליון למשטח בנסיון להוציא כיסי אויר, הנייר נקרע.
לצערי אי אפשר להעלים את הקרע. הוא אפילו לא נוצר במקום עם הרבה פרטים אלא בשטח חלק.
אז גזרתי עץ …ממקום אחר בגליון. והדבקתי. לשמחתי, בשלב הזה המסמך כבר פחות מחייב ואף אחד לא יבדוק נאמנות למקור

כשהגליון מודבק והדבק יבש, ניתן להסיר את העודפים באמצעות שיוף הפינות. כשהדבק יבש התוצאה מאד מדוייקת. מצד שני, כשהדבק עוד לא יבש….
גם כאן מסתבר הייתי חסרת סבלנות ועשיתי זאת מהר מדי, לפני שהדבק התייבש לחלוטין והסרתי חלק מהגליון בקצוות.בנקודות אחרות הוא התקפל, נוצרו שאריות…בקיצור, מכה.
לכל זה אצטרך לתת פתרון או שאצטרך להסיר את הכל ולחזור על התהליך מהתחלה, עם גליון אחר.

• 

• 

• 

לו הייתי אני בזמן אחר, אולי הייתי מסירה הכל ועושה הפעם עבודה מוקפדת יותר (מאידך, אני בזמן אחר אולי היתה עושה עבודה מוקפדת יותר מלכתחילה)
אבל,
אני אוטוטו טסה, עוד לא ארזתי, עוד לא הכל סגור…
אז אני מאלתרת.
גם כאן, באזורים גדולים יחסית שנפגמו, אני חותכת ומיישרת ומדביקה נייר עודף (שמחה על הריבוי בפרטים באותו האזור ועל אי הנחיצות לנאמנות למקור) ובאזורים שהפגמים קטנים אני משתמשת ב…טיפקס.
יש לציין כי חלק מזה (אולי) היה מיותר כי בשלב מאוחר יותר, בו שייפתי לצורך החלקה, ממילא הוסרו חלקים בולטים והתקבל מראה גס ופגום שבחרתי להשאר איתו.

למותר לציין שלו הייתי סבלנית יותר, הייתי חוסכת לעצמי הרבה זמן וכאב ראש. ועל זה אולי נאמר שחכם לא יכנס למצבים בהם פיקח יצליח לצאת מהם. אין ספק שלא הייתי כאן החכמה…

גימור המשטח של השרפרף

אחרי שהגליון מודבק וכל הפשלות טופלו, צריך לקבע ולמגן את המשטח שלא יפגע תוך כדי שימוש.
לצורך זה מרחתי על המשטח המחופה בבקשה להיתר שכבת דבק נוספת ונתתי לה להתייבש.
לאחר ייבוש, ומאחר והמשטח לא היה חלק מספיק, החלטתי לשייף אותו.
יש שיוף קל עם נייר לטש עדין שמיועד להחלקה בין שכבות צבע או לכה.
הואיל והמשטח לא היה חלק ונוצרו גלים בשלב ההדבקה, אני בחרתי בשיוף יותר אגרסיבי שאף הסיר את שכבת הגליון במספר מקומות.
השיקול העיצובי שלי היה:
א. מושלם זה ממילא לא יהיה כי אמנם אילתרתי על הפאשלות שלי, אבל אף אחד ושום דבר לא יעלימו אותן.
ב. הבחירה הראשונית בתכניות שמיועדות לעבודה יומיומית שמקבלת ביטוי במראה שלהן, נותנת עוד לגיטימציה למראה מחוספס ופגום (בדומה למראה השאבי שיק בו יש מקום וכבוד לשפשופים שריטות ופגיעה בצבע)

• 

• 

• 

לאחר השיוף וניקוי האבק שנוצר, מריחת שכבה נוספת של דבק.
בשלב זה אני עושה שיוף ידני עדין עם נייר לטש עדין ומסיימת עם ליטוש והחלקת הקנט הצידי של המשטח, כהכנה לשכבת הלכה.
לאחר שהמשטח חלק לשביעות רצוני ונקי מאבק, אני מיישמת 2 שכבות של לכה כגימור סופי.

הטיפול ברגלי השרפרף

הפעם רגלי השרפרף לא יזכו כלל לטיפול וישארו כפי שהם, למעט טוויסט קטן בצורת “גרביים” לבנות.
ה”גרביים” הללו יהיו קונטרה לגוון העץ הכהה ויתכתבו עם הגוון הלבן של הבקשה להיתר שהודבקה על המשטח.

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שיוף קל באזור המיועד לצביעה, אני תוחמת אותו באמצעות מסקינטייפ.
ברור לי מנסיון העבר שהצבע יחדור מתחת ואצטרך לנקות את הקו. במקרה זה, זה פחות מטריד אותי מאחר שהגימור במקום הזה לא הוסר מה שמבטיח שהצבע לא יתפס היטב שם ויתנקה בקלות.
גם העובדה שבחרתי בצבע שאבי שיק על בסיס מים תורמת לזה מאחר והצבע הזה ניתן להסרה בקלות יחסית.
מאידך, הפס חשוב לי ועם המסקינטייפ שמגדיר את הקו, הצביעה לא צריכה להיות מאד מוקפדת והיא יכולה להיות מהירה יותר.
הדבר חשוב אפילו יותר מאחר ויידרשו מס’ שכבות על מנת להגיע לאטימות שאני מעוניינת בה.
שימו לב,
גם כאן זמן הייבוש בין שכבה לשכבה חשוב ואם לא תמתינו אותו, תהרסו את השכבה הקודמת ויצא שכרכם בהפסדכם.
לאחר שהגעתי לתוצאה שמספקת אותי מבחינת גוון ואטימות, לאחר ייבוש חלקי של הצבע אני מסירה את המסקינטייפ (אם אמתין לייבוש מלא אני עלולה לקלף חלק מהצבע יחד עם המסקינטייפ).
אני מנקה עם סמרטוט לח (לא רטוב!!) את שאריות הצבע שחדרו מתחת וכאן מנסה להקפיד ככל הניתן על הדיוק כדי לנקות את הקו.
העובדה שהצבע מתנקה בקלות מעידה גם על העמידות שלו לאורך זמן.
על מנת שהצבע יתקבע ויהיה עמיד בשימוש, אני מוסיפה, לאחר ייבוש מלא, 2 שכבות של לכה.
וזהו.

• 

השרפרף המוכן צולם, יום למחרת הוא התמקם אצל אמא שלי בדירתה בדיור המוגן ואנחנו טסנו לנו לצפון צרפת “להנות” מגל החום באירופה נטולת המזגנים.

כך נראה השרפרף המוכן:

Related Images: