השכנים מולנו החליפו דלת.
זה היה הטריגר עבורי.
פתאום ראיתי כמה דלת הכניסה שלנו מגעילה ומתקלפת.
מעולם לא אהבתי את הדלת הגנרית הזו שקיבלנו כחלק מהדירה ועכשיו… עוד פחות.
פעם, זה היה מסוג הדברים שלא אהבתי אבל מעולם לא היו חשובים מספיק על מנת להשקיע בזה את הזמן הכסף והאנרגיה לשנות.
היום, כשאני יותר בטוחה בעצמי וביכולות שלי, זו הזדמנות מצוינת גם לשנות וגם לתת לרעיונות שבי לצאת.

זה הזמן אולי להזהיר אתכם שמדובר בהרבה עבודת הכנה שחורה ומתישה.
החלק הכיפי והיצירתי והתוצאות הסופיות שווים את זה לגמרי, אבל הם בהחלט לא מעלימים את השלבים המעיקים (סזיפיים משהו, תוך כדי)

קילוף הציפוי הקיים כשלב ראשון:

הרצון לעשות קיצורי דרך יכול לגרום לנו לדלג על שלבים בדרך. לא אסתיר, גם אני שקלתי זאת…
אולי לוותר על הסרת הציפוי הקיים ולעבוד עליו?
הבעיה היא שהציפוי הקיים יתקלף במוקדם או במאוחר ואז כל העבודה שהשקעתם תרד לטמיון.
גם אם הוא לא יתקלף לחלוטין חישבו על זה כבניית בניין חדש על יסודות ישנים ללא טיפול ביסודות.

אני מסירה חלקים שניתן להסיר. כשלא ניתן להסיר, מנקה את מה שדרוש ועובדת מסביב:

אז אני מקלפת. נעזרת בשפכטל:

הסרת שאריות הדבק מדלת הכניסה:

נכון נראה שהדלת נקיה?
אז זהו, שלא. עדיין יש עליה שאריות דבק שנשארו מהציפוי. השאריות הללו מחספסות את הדלת.
גם כאן עולה שוב השאלה למה לטרוח ולהסיר את השאריות (תהליך ארוך משעמם ומציק) וגם כאן התשובה היא ברמת העבודה שאתם מעוניינים להשיג בסופו של דבר ועד כמה תהיו מוכנים להתפשר על התוצאות.
אחת מאמיתות החיים שמלוות אותי היא שאם שווה לעשות משהו, שווה לעשות אותו כמו שצריך.
אז גם כאן אני בוחרת לעשות זאת כפי שצריך. אני בוחרת לא לוותר על השלב הזה, סזיפי ככל שיראה.

יש שתי דרכים שהתוודעתי אליהן להסרת שאריות דבק:
1. שימוש בבנזין כממיס. יש לעבוד עם כפפות ועדיף באזור מאוורר.
בשיטה זו עשיתי שימוש בחלק החיצוני של דלת הכניסה, שם היה חשוב לי לשמור על שקט למען שלום בית עם השכנים. לא היתה כאן בעיה של אוורור מאחר ויש פתחים ליד הדלת שלנו.
2. שימוש בחום (במקרה זה מייבש שיער מחמם מספיק) – לרוב מרעיש ויש להזהר מכוויות.
בשיטה זו השתמשתי בחלק הפנימי של דלת הכניסה.
הואיל והכלוב של קיווי (התוכי שלי) נמצא בסמוך, רציתי להמנע ככל הניתן מלחשוף אותו לאדים של הבנזין.

עשיתי שימוש בשתי הדרכים ולשתיהן יש יתרונות וחסרונות. יש לציין כי אף אחת מהדרכים הללו לא מהירה יותר באופן משמעותי מהשניה.
תתכוננו…תצטרכו להקדיש לזה לא מעט זמן.

שלב ביניים – שימוש בצבע יסוד/צבע מקשר:

בכנות, אין לי מושג אם השלב הזה הכרחי או לא. בחרתי להוסיף את השלב הזה מאחר ולא רציתי לגלות בדיעבד שהשלב הזה נחוץ.
אני נוטה להאמין שאני המופרעת היחידה שחשבה הרעיון הזה לשיפוץ…
מכיוון שכך, אין הדרכות מפורטות ואני עובדת עם הנסיון שצברתי מתחומים אחרים.

הדלת ממתכת.
המשקוף עשוי גם הוא ממתכת וצבוע בצבע שמן שהתקלף חלקית עם הזמן.
בחרתי שלא לשייף את המשקוף בכלל (הן מסיבות בריאותיות, הן מסיבות של שלום בית עם השכנים, הן מעצלנות וניהול סיכונים)
אני מתכננת להדביק עליהם ככיסוי, משטחי נייר באמצעות דבק פלסטי (מסיס במים).
הנסיון לימד אותי שצבע מקשר (או צבע יסוד) מנטרל לכאורה את המשטח, מה שמאפשר הלכה למעשה לצבוע עליו עם כל צבע שהוא.
הדבר נכון למתכת, לפלסטיק לפורמייקה ולכל משטח פחות ידידותי אחר (כאן גם השתמשתי בצבע יסוד. בפעם הזו לפני צביעה)
אמנם אני לא צובעת את המשטחים הללו, אבל אם יש סיכוי שהצבע המקשר יעזור לנטרל ולקשור את הציפוי, אני נעזרת בסיכוי הזה.
מה עוד שהשלב הזה הוא באמת זריז מאד וגם, כבר יש לי צבע יסוד בבית.

שלב הצביעה בצבע יסוד אינו מחייב דיוק או הקפדה. הדבר היחידי שצריך לעשות הוא לכסות את המשטח באופן מלא. אל תתעכבו לרגע על המראה. צבע היסוד לכשיתייבש יהפוך לשקוף וגם, ממילא הכל יכוסה.

עיצוב רעיוני של דלת הכניסה שלנו:

בעצם עד לשלב הזה, את החלק הטכני של ההכנה (שהוא ארוך ומתיש), הייתי צריכה לעשות בשביל כל עיצוב שהוא. מהסיבה הזו, אני מתחילה לעבוד גם אם הרעיון שיש לי עוד לא לגמרי מגובש.
יש לזה יתרון מאחר והדברים קורים במקביל. הידיים עובדות על הדלת והראש מחפש פתרונות. הרבה פעמים זה אסוציאטיבי, הרבה פעמים זה מתגבש כתוצאה משיתוף המשפחה שלי תוך כדי קבלת פידבק מהם. לפעמים זה בא בהפוכה. אין נוסחאות לחלק היצירתי. כל אחד ודרכו הוא. אבל…זה תהליך בפני עצמו.

לא מזמן שידרגתי בובות התצוגה שמצאתי ברחוב. בעבודה על הבובות השתמשתי בטכניקה של דקופז’ שהוכיחה את עצמה מאד לטעמי. (קיינד אוף דקופאז’… סוג של וריאציה אישית עם חומרים זמינים כמו עיתון או דפי ספר. יצירת מרקם או טקסטורה ולא מוקד נושאי).
עם הזיכרון הזה, האינציקלופדיות שאספתי מהרחוב, התנאים הטכניים ואיזה רעיון ערטילאי שהחל להתגבש לי בראש – התחלתי לעבוד.
היה לי ברור שאני הולכת לכסות את הדלת והמשקוף עם קרעי דפים מאנציקלופדיות. חשבתי ליצור דואליות מסויימת בין אנגלית לעברית (2 אנציקלופדיות שונות שהגיעו למפתן ביתי) ולחלק את הדלת לאזורי משנה.

הדואליות הזו בין שתי השפות התבטאה גם בצפיפות ובגודל הטקסט וגם בגוון של הנייר.
כך נוצרה הלכה למעשה הפרדה גרפית של שני אזורים בדלת – דומים,אבל שונים.
לא נותר אלא לתכנן איך יחולקו האזורים.
כאשר יש שני אזורים, קו התפר ביניהם הופך להיות אישיו (לא, במקרה לא דיברתי על פוליטיקה!).
ולפחות אצלי, בחירת אופי קו התפר גם השפיעה על איך הדלת תחולק.

השראה…

כשאומרים לכם קו תפר, מה האסוציאציות שעולות לכם?

זה בדיוק הזמן לשוטט ברחבי האינטרנט והפינטרסט ולחפש תמונות השראה.
כך אני עושה לפחות.
אוספת תמונות שעושות לי משהו. נותנת לאסוציאציות לגרור אותי הלאה.
אלו תמונות ההשראה ששמרתי לי:
(כפי שאתם רואים, אמנות רחוב בהחלט מדברת אלי….)

כפי שתראו, בסופו של דבר לקחתי את קו התפר בצורה מילולית מאד. הפתרון התבסס התגבש והתחיל להמריא, כשהחלטתי לשלב עם האינציקלופדיות קומיקס ולהשתמש בקונטרסט ביניהם.

שימו לב שהעבודה עם גזרי האנציקלופדיות היתה שונה מהעבודה על הקומיקס.
באזורי הקומיקס (כמו בכסא בדיוק) הכיוון נשמר וההמשכיות הגראפית נשמרה.
באזורי הקולאז’ הכל אקראי….גודל הקרעים והכיוון שלהם. אין שום משמעות לחיבור ביניהם. וזו המטרה. האקראיות הזו (שיוצרת טקסטורה) יחד עם המונוכרומטיות, מהווה ניגוד לקומיקס.

את הקומיקס שכיכב כאן, קיבלתי מסיוון שנפטרה מהרבה דברים לקראת מעבר דירה.
שוב, תודה רבה על כך. הקומיקס העלו את כל הפתרון לרמה אחרת.

ותכלס לביצוע –

הדבקות – כיסוי דלת הכניסה שלנו.

זה עוד שלב שתצטרכו לגייס עבורו את הסבלנות שלכם. אני אהבתי לעשות אותו. אמנם הוא טכני ורוטיני אבל יש בו משהו מדיטטיבי. הוא גם העלה לי זכרונות מודחקים מימי הגן. כאן כמו אז היידים שלי התכסו בדבק ונהנתי כמו ילדה קטנה לקלף אותו ולראות את הטקסטורה של העור ושל טביעות האצבעות שלי על הקילופים.

תצטרכו לקרוע את דפי האנציקלופדיות ולהשקיע אותם בתמיסה של דבק פלסטי עם מים ביחס של בערך 1:4-5. את התמיסה אני מכינה מראש בבקבוק דבק שנגמר, בכמות נדיבה, שלא תחייב אותי כל פעם מחדש לערבב דבק עם מים. את התמיסה הזו אני שופכת על קרעי הדפים בכלי שייעדתי לזה. כשקרעי הנייר רטובים, אפשר להתחיל לכסות את השטח בקרעים.

להבדיל מטפט שעלול להתקמט או שייוצרו תחתיו בועות אויר או כל דבר אחר שקשה לתקן, כאן בטכניקה הזו אין שום בעיה לתקן ואף עשיתי זאת לא מעט. כי דברים משתנים תוך כדי עבודה.
חייבת להגיד שיש משהו מאד מנחם ומקל לעבוד עם טכניקה סלחנית כזו. במיוחד למי שהפחד לקלקל עלול לשתק אותו.
לדוגמה,
תכננתי בתחילה בחלק החיצוני של הדלת ריצ’רץ’ כמעט לכל אורכה ובחלק הפנימי תכננתי תפר. ובהתאם לכך הדבקתי את שארית הקומיקס של פופאי, שנשארה לי מהכסא שעוצב איתו.
בדיעבד, תוך כדי עבודה, גיליתי שריצ’רץ’ לכל אורך הדלת בצד אחד ותפר לכל אורך הדלת בצד השני לא יהיו מעניינים מספיק. אז שילבתי. והצד הפנימי זכה לטיפול אחר עם תמונות השראה אחרות…

זה לוקח זמן, אבל בסוף הכל מכוסה. כמובן שצריך להקפיד על פרטים סביב חלקים שלא פורקו או סביב הצירים.
וגם, המשקוף. מכל הכיוונים. לוודא שהכל כוסה.

מי שלא היה שותף לתכניותי בהמשך, כבר אז התלהב וחשב שהדלת הושלמה. אבל לא…

השלב הכיפי בעיצוב דלת הכניסה שלנו – הציור

זה השלב שבו היצירתיות הלכה למעשה מקבלת מוחשיות פלסטית.
אם עד עכשיו אני ידעתי בערך איך אני רוצה שזה יראה, פתאום כולם רואים. הרעיון קורם עור וגידים ויוצא החוצה. אצלי, כמעט פשוטו כמשמעו, כי רציתי לתת לציור שלי נפח.
חלק מהאלמנטים צוירו ישירות על הקולאז’ שעשוי מקרעי הספרים אבל אלמנטים גדולים יותר צוירו בנפרד, הודבקו ושולבו בציור.
יש מס’ יתרונות לציור אלמנטים בנפרד:
1. יותר קל לצייר על שולחן, אופקית ועל נייר לבן….
2. יותר קל לזרוק ולעשות חדש, אם צריך.
3. רקע לבן יכול להיות יתרון כדי שהאלמנט יבלוט.
4. במקרה של כמה אלמנטים זהים, קל יותר לשכפל אותם.

רק חלקי הקומיקס, המשולבים בדלת, צבעונים.
חוץ מהקומיקס, פלטת הצבעים שעבדתי איתה היתה לבן שחור ואפורים.
השתמשתי הן בצבעי אקריליק והן בטושים פרמננטים בעוביים שונים בשחור ובאפור. אלו השתלבו והוכתבו ע”י המונוכרומטיות של קולאז’ דפי האנציקלופדיות.

גם כדי ליצור את שיני הריצ’רץ’ על גבי הקומיקס, הייתי צריכה לגזור “שיניים”, הפעם מדפי מדפי האינציקלופדיה (ולא מדף לבן) ולהדביק. לאחר מכן זה מטופל עם טושים וצבעי אקריליק כמו שאר “השיניים” שצוירו.

לאחר הדבקת כל האלמנטים החיצוניים, העבודה היא על הדלת עצמה.
את תחושת הפלסטיות כאמור, אני משיגה באמצעות הצללות. לצורך זה אני משתמשת בטוש פרמננטי (שלא ימס במגע עם מים), צבעים אקרילים מכחולים ומים. (לצורך ערבוב הצבעים אני משתמשת בפלסטיק של בונבוניירה ישנה…)

הואיל והתפר בחלק התחתון של הדלת לא תוכנן במקור, את ה”חור” (עם הקומיקס) הוספתי רק בשלב מאוחר יותר (ו”החור” בצד השני כוסה).
עוד יתרון של הטכניקה הזו… הקלות בה ניתן לתקן ולשנות.

והצד השני של דלת הכניסה:

מכיוון שבצד אחד מצאתי לנכון לשלב את הריצ’רץ’ ואת התפר, הצד הפנימי היה צריך לקבל טיפול חדש. כאן דווקא הבת שלי זרקה רעיון שמצא חן בעיני. רעיון שהמשיך את רעיון הריצ’רץ’ והתפר.
כפתורים. חולצת כפתורים.
את הרעיון שלה לקחתי והמשכתי הלאה.
סתם כפתורים זה “מכופתר” מדי.
החלטתי להעזר בתמונות השראה של חולצת כפתורים שמתוחה על כרס 🙂

זה גם יוציא אותי מהמראה “המכופתר”,גם יכניס ענין (והומור?!), גם יאפשר לשלב יותר מהקומיקס ואלמנטים נוספים כמו סיכת הביטחון ועדיין, יענה להגדרה של “תפר”.

גם כאן אלמנטים חיצוניים צויירו על נייר לבן לפי תמונות עצמים שנלקחו מהרשת, הודבקו על הדלת וכל שאר ההתאמות (צללים וקפלים) צוירו ישירות על הדלת עם צבעי אקריליק.

כמובן ששינוי הרעיון לציור חייב גם הערכות חדשה עם הקומיקס (וכאן כל הקומיקס של הפופאי שהדבקתי בהתחלה, מכוסה) וכן תיקונים קטנים באזור החיבור בין עברית לאנגלית.
טכניקת העבודה הזו הופכת את התיקונים הללו לפשוטים מאד , חלק אורגני מהיצירה.

שימו לב שהעבודה עם הקומיקס שונה מהעבודה עם קרעי האנציקלופדיה.
באזורי הקומיקס אני שומרת על כיוון ועל המשכיות גרפית מה שמחייב אותי לעשות עבודה מאד בררנית ומדוייקת.
(אבל לא על המשכיות תוכן. מאילוצים טכניים, מאחר והקומיקס מודפסים על שני צדדי הדף, אני נאלצת לבחור צד….)

ואחרי ציור הקפלים והוספת הצללים, ככה הצד הפנימי של דלת הכניסה שלנו נראה:

גימור ופינישים:

הציור נגמר. תיקונים קטנים נעשו. אתם שלמים עם התוצאה.
הגיע הזמן לכסות את המשטחים בגימור שייגן עליו מלכלוך ופגיעה.
שלב ראשון אני מכסה הכל בתמיסת דבק עם מים (מהבקבוק שהכנתי קודם. זוכרים?) את הסבב הראשון אני עושה עם היד. זה מאפשר לי לחוש אם יש אזורים בולטים או משוחררים בנייר, ולהחליק אותם.
לאחר הייבוש, אני עושה שכבה שניה והפעם אני נעזרת במברשת. העבודה עם המברשת היא מהירה יותר ולתחושתי גם משאירה יותר חומר על המשטח.
אם יש עוד תיקונים קטנים, זה הזמן לעשותם. לאחר יישום הלכה, זה יהיה מאוחר מדי.

זה בדיוק הזמן להוסיף את החתימה הגרפית שלי(החרפושית), שבאופן תדיר אני שוכחת להוסיף אותה. במקרה זה אני מדפיסה אותה בגודל שנראה לי מתאים ומדביקה אותה משני צידי הדלת:

לאחר ששכבות הדבק יבשו לחלוטין, אני מיישמת על כל המשטחים (הדלת, המשקוף מכל הכיוונים …) 3 שכבות של לכה (על בסיס מים) כדי להגן על ציפוי הנייר מכתמים ומפגיעה מכנית (ממפתחות לדוגמה. ראו את תמונת המשקוף לפני הציפוי)

אגב, מה יקרה אם תמרחו לכה על דבק שלא יבש לחלוטין?
מוזמנים לקבל תשובה, ולראות איך ניתן להשתמש דווקא בתוצאות של זה – כאן.

כשהכל יבש, זה הזמן להחזיר את כל החלקים שהוסרו לפני קילוף הדלת, להוסיף את פסי האיטום שהוסרו, את המזוזה, את מספר הדלת ולחכות לתגובה של השליחים שיגיעו. מקווה שעד אז לא ניהיה כבר בבידוד ותוכלו גם להזמין אנשים הביתה, לעוגה וקפה ו…לראות את דלת הכניסה מבפנים….

בימים אלה, כשאנחנו ספונים בביתנו מפחד הקורונה, הבלוג שלי חוגג שלוש שנים.
(זו בדיוק הסיבה שהפוסט הזה מקדים ועולה היום ולא בתחילת אפריל).
זה הזמן לנצל את השהיה הכפויה בבית ולחדש וליצור ממה שיש.
מוזמנים לדפדף בבלוג ולבחור לכם פרוייקט, ללמוד טכניקות ולהתנסות.

בתקווה לימים טובים יותר וחזרה לשיגרה מודעת ומשופרת.
נתראה בתחילת מאי.

Related Images:

כבר יותר משנה שאיני אוספת חלכאים ונדכאים מצידי הדרכים אלי הביתה.
אין לי מקום. אובייקטיבית….
אז אני מסתובבת עם סכי עיניים וירטואלים , מתעלמת לחלוטין מכל ערמה, מפתה ככל שתהיה.
למרות זאת, באחת מגיחות ההסעה שאני עושה על בסיס קבוע (כן, אני רחל עדיה ואני “אמא הסעות” בחלק לא מבוטל מזמני…) לא הצלחתי להתעלם…
מתוך ערמת מפוני חלל כלשהו, הציצו אלי 2 גויות (טוב נו, בובות תצוגה…) פקוחות עיניים, זקורות חזה ונטולות גפיים.
לאחר שהורדתי את הבת שלי לענייניה, מיהרתי להעמיס את שתי הבובות למושב האחורי.
נוסעת הביתה ומקווה שמשטרה לא תעצור אותי בדרך בחשד לחטיפה או רצח וכריתת אברים, רחמנא ליצלן.
טטיאנה היא בובת התצוגה שהתמקמה על השרפרף, שגם הוא מיועד לשיפוץ, ונדיה היא שעל הקורקינט…

נדיה וטטיאנה. בתפקיד שומרות הסף הקריפיות שלנו….

כבר מלכתחילה היה לי דימוי ברור של מה אני רוצה לעשות.
בינתיים חיכיתי למעמד שיזדמן על דרכי. רציתי למקם את בובת התצוגה על רגל, שתגביה אותה. לפחות אחת משתי בובות התצוגה, אם לא את שתיהן.

עד שיום אחד סיוון השכנה שלי רצתה להפטר מקולב עמוד…

זה הקולב שסיוון, השכנה שלי, נפטרה ממנו וששמחתי לאמץ…

לימים גיליתי שהקולב בנוי משני חלקים והברגה ביניהם.
זה לשמחתי עבד לטובת היעדים שלי כשהקולב גוייס לתפקידו החדש.
בהמשך תראו שנאלצנו לוותר על כמה מקימוריו של הקולב וזאת בעזרתו של עארף המסגר.

צפי בעיות ותכנון מקדים – איך בובת התצוגה תראה ומה צריך לעשות לשם כך?

מי שמכיר אותי כבר מעבודות קודמות יודע, שגם אם כמעט תמיד יש בלת”מים, כמעט תמיד אני מנסה לצפות את הבעיות ולפתור אותן, ולו מחשבתית (לוודא היתכנות).
השיקול שעומד מאחורי זה הוא פרקטי לחלוטין.
ממש לא כיף להשקיע עבודה זמן ואנרגיה מיותרים וזה לרוב מה שקורה כשאין מחשבה מקדימה שעומדת בבסיס העבודה.
גם אם לא פעם דברים משתנים תוך כדי עבודה, טעויות קורות.
שיקול דעת מוטעה או סתם חוסר מזל גורמים לנו לעשות עבודה מיותרת. תכנון מוקדם יכול לחסוך לא מעט כאב לב.
במקרה זה, לא ראיתי טעם להתחיל לעבוד על הבובות לפני שאני מוצאת דרך לחבר בין הקולב לבובה.

ריתוך וחיתוך מתכת לא עושים בבית…יש צורך בכלים מקצועיים, יש לנקוט זהירות ונדרשת מיומנות שאין לי.
אז חיפשתי איש מקצוע שיהיה יצירתי מספיק, שיבין את הראש שלי, שיצליח ליישם את הפתרון שחשבתי עליו ושייקח את הרעיונות שלי הלאה.

איש בדיוק כזה הוא עארף, שעובד במסגריה צדדית ברחוב יוחנן הסנדלר בכפר סבא. הגעתי אליו במקרה, אחרי טסט לאוטו. כששאלתי אם יש מסגרייה בסביבה.
איזה מזל שמצאתי אותו.

בהתחלה נראה שהוא לא מבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו.
תוך חמש דקות, לא רק שהבין, לא רק שזרם איתי, הוא קלט בדיוק את הבעיה ונתן פתרון אלגנטי שהיה מוצלח יותר מהפתרון שאני חשבתי עליו.

טוב, אבל אנחנו מקדימים מעט את המאוחר.
הרבה לפני שעארף נכנס לתמונה, אני החלטתי על עריפת ראשים…

טטיאנה מאבדת את הראש:

עוד לפני שהסרת ראש בובת התצוגה הפך לחלק מהפתרון הטכני של חיבור הבובה לרגל, החלטתי לוותר על הראש מסיבות ויזואליות.
הראש של טטיאנה נראה לי גדול. העדפתי למתן את הפרופורציות ולוותר על תווי הפנים.
בשלב זה עוד לא היה לי ברור מה יעלה בגורלה של נדיה, הבובה השניה.
היא נאלצה להמתין.

קצת התלבטתי איך לבצע את אקט העריפה כך שהקו יהיה נקי. חשבתי תחילה להעזר בשרותי נגר ומשור שולחני. הפתרון היה פשוט הרבה יותר. משור ידני.
לשמחתי החומר, פיברגלס כמדומני, היה רך יחסית לניסור וחלול.

מאחר והגוף הוא חלול, מתאפשרת גישה לפנים הגוף ואפשר להעזר בזה לצורך חיבור הרגל לבובה. (או יותר מזה להשחיל בתוכה מוט על מנת לוודא יציבות.) ההעדפה הויזואלית התגלתה כיתרון טכני.

המחשבה הראשונית שלי היתה לחבר לחלק התחתון של הקולב משטח ועליו לבסס את הבובה (לחבר אותה בהברגה או בהדבקה). החלק העליון של העמוד נראה לי מיותר ובשמחה הייתי מחליפה אותו באום מתאים (לא מצאתי כזה).
עארף לקח את המחשבות שלי , ניצל את פרטי החיבור הקיימים ולקח את זה צעד קדימה לפתרון אלגנטי ללא צורך בהדבקות או בהברגות נוספות שנתן גם ערך מוסף לבובה.

פרטי החיבור בין בובת התצוגה לקולב. הלכה למעשה.

כך נראה החלק התחתון של בובת התצוגה. מימין לפני הטיפול של עארף ומשמאל אחרי.
איך הכל מתחבר, תבינו בהמשך.

וזו ההברגה בחלק התחתון של הקולב. אתם יכולים כבר לדמיין את הפתרון שחשבתי עליו? ומה יצא בסוף בעזרתו של עארף?

לא אבזבז זמן ומילים על פתרונות ביניים ואנסה לתאר לכם מה עארף עשה.
כפי שראיתם בתמונות למעלה, פרט החיבור של בובת התצוגה עשוי משתי שכבות מתכת עם רווח ביניהן, שיש בהן חור עגול.
לחור בגודל המקורי ההברגה הצליחה להכנס אבל מוט הקולב היה רחב מדי.
עארף חתך את השכבה החיצונית בפרט החיבור והגדיל את קוטר החור כך שהמוט יוכל לחדור לתוכו. בשכבה הפנימית הוא לא נגע כך שהיא מהווה מעצור למוט אולם ההברגה עוברת דרכו.

הואיל וקוטר המוט אינו רחב דיו על מנת שהבובה תהיה יציבה עליו, הוא מדד מיקום והלחים פלטת מתכת למוט הקולב כך שהבובה תהיה יציבה עליו.
כמובן שזה עדיין לא מספיק לקבע ולייצב את הבובה. בשביל זה נעזר בחלק העליון של עמוד המוט שייכנס לתוך הבובה (דרך הצוואר החלול) ויוברג על חלקו התחתון של מוט הקולב שחדר דרך החור בפרט החיבור:

כמובן שעל מנת שהמוט יצליח להכנס לבובה היה צריך ל”גלח” אותו מעט. חדי העין יוכלו לראות את החתיכות שנוסרו מהקולב על רצפת המסגריה.
החלק העליון של מוט הקולב חיוני ליצוב וחיזוק הבובה על הרגל אבל יש לו גם ערך מוסף ויזואלי ותפקודי (לתליית כובעים… ולמי שיש יותר כובעים – כאן). כמו כן, לצורך ניוד או תצוגה מתחלפת, הפתרון הנ”ל מאפשר פרוק.
על היתרון הזה ברכתי מאד כשהייתי צריכה לשנע את הבובה חזרה הביתה.

עד כאן העבודה של עארף.
כך בובת התצוגה נראת לאחר ששולבה עם הקולב.
מכאן והלאה, אני זו שנותנת אופי ושיק לבובה…

שימו לב שחור הצוואר לא נסגר בשום שלב.
במקור, חשבתי לסגור אותו.
אם הייתי מוותרת על פריווילגיית הפרוק, היה ניתן לקבע את המוט ולסגור את חור הצוואר.
לראייתי, היכולת לפרק ולחבר חיונית.
איני רוצה לוותר עליה.
כמו כן, גם ויזואלית התרגלתי ואני מוצאת שהצוואר החלול כבר לא מפריע לי.

לגבי הקולב עצמו,
בחרתי במודע להשאיר אותו כפי שהוא ולא לצבוע אותו (אם כי האפשרות נבחנה)
אהבתי אותו כך, בגוון אדמדם שמזכיר מעט חלודה. עם הפגמים, עם סימני הניסור.
לא מושלם, אבל מושלם לצרכי.

הלבשת הבובות.
בערך…

חלק מהפריקיות של הבובות הללו היתה תחושת הערום שלהן.
יוצרי הבובות טרחו ליצור אותן בגוון גוף אנושי וגם עם קימורי גוף אנושי (כגון טבור או קימורי שריר ש…ברוב המקרים מוסתרים ע”י בגד).
אותה תחושת גוף ערום יצרה מעט אי נוחות (מה שלדעתי תרם לתפקידן כשומרות זמניות של סף ביתי ;-)) ש(גם)בזה רציתי לטפל.
את הקימורים אהבתי. את צבע הגוף הערום, לא.

אני עובדת לא מעט עם הדבקת ניירות מסוגים שונים (דפי ספרים, מפות ישנות, קומיקס, תכניות…) על משטחים שונים כדי לכסותן ועל מנת לתת להם טוויסט ויזואלי.
גם במקרה זה היה לי ברור כי אני רוצה כיסוי (להבדיל מצבע, לדוגמה…) ורק הייתי צריכה לבחור איזה כיסוי.

בדיוק באותו השבוע, כשנתקעתי בלי עיתונים לריפוד הכלוב של קיווי, גדי, השכן שלי, נתן לי ערמת עיתונים ישנים של גלובס.
מעבר לתכנים הכלכליים שמייחדים את העיתון הזה, גם המראה והעיצוב מייחדים אותו.
המראה הזה, הגוון הייחודי והשפה הגראפית שלו תפסו אותי .
ההדפסה השחורה ברובה,על גוון נייר שמזכיר את צבע הבובות, התיישב לי היטב וסיפק לי את הטוויסט מחד ומאידך את הנאמנות למקור.
גלובס… הפעם העיתונים שלכם לא ירפדו כלוב… הפעם הם יעטפו את בובות התצוגה שלי…

והלכה למעשה…

שיטת העבודה הפעם שונה ומזכירה להבנתי טכניקה שנקראת דקופאז’ (תקנו אותי אם אני טועה?).
אני קורעת קרעים בגדלים שונים ובצורות שונות מהעיתון.
הקרעים לא לחלוטין אקראיים מאחר ואני רוצה ליצור מעין פסיפס מבולגן. (אני מתייחסת למודפס בעיתון כטקסטורות שונות שניתן לשלב ביניהן)
את הקרעים אני מכניסה לקערה עם דבק פלסטי מדולל במים שיספיק לכיסוי מלא של הנייר.
התמיסה צריכה להיות נוזלית ולבנה. אין לי יחס מדוד בין הדבק למים אני עושה זאת לפי תחושה. מוזמנים לפתח את התחושה שלכם גם. תמיד אפשר להוסיף מעט דבק או מעט מים אם התמיסה סמיכה או דלילה לטעמכם.
הקרעים צריכים להתרכך ולספוג היטב את התמיסה.

את הקרעים הרטובים (אחד, אחד. יש להפרידם וליישרם כמובן) אני מוציאה, מסירה נוזלים עודפים, ומצמידה לבובה. אני מצמידה היטב, מיישרת ומחליקה קיפולים ככל הניתן.
כך עד לכיסוי מלא של כל המשטחים החשופים.
הנייר הרטוב הוא עביד מאד ומקבל בקלות כל צורה.
במקרה זה בו לא מדובר על משטח ישר וחלק, יש לזה חשיבות יתר.
שימו לב, גם נדיה (בובת התצוגה השניה) כוסתה כולה באותה הטכניקה ותווי הפנים העדינים וקימורי השיער המקוריים נשמרו ולא איבדו מצורתם. תמיד אפשר לשחק עם גודל הקרעים כדי להתאים אותם למשטח הרצוי.
שימו לב, העבודה כאן היא רק עם הידיים… כמו מסאג’ ;-)…
משמע, אתם מתלכלכים (ולא, לא כדאי לגעת בטלפון. גם לא בשביל לצלם…) והסביבה מתלכלכת.
אמנם זה רק דבק פלסטי, אבל עדיף להגן מראש מלהצטער ולנקות אח”כ.

גימור:

גם כאן כמו בעבודות אחרות בהן כיסיתי משטחים בהדבקה, לאחר ייבוש יש לכסות את המשטח בדבק.
כאן חלק מהתהליך נעשה כבר בשלב ההדבקה, שהרי קרעי העיתון היו ספוגים בתמיסה ואנחנו “מיסג’נו” אותם על גבי הבובה עד שקיבלו ממש את קווי המתאר שלה.
לאחר שהכל התייבש, זו הזדמנות לוודא שהכל אכן מודבק. עדיין אפשר לקרוע, להוסיף דבק בנקודות תורפה ולכסות בעוד קרעים של עיתון, אם יש צורך.
כמובן שזה הזמן גם לעשות תיקונים ויזואליים באמצעות כיסוי אזורים בשכבה נוספת.
אחרי כל התיקונים, כשהכיסוי יבש ואני שבעת רצון, אני שוב טובלת ידיים בנדיבות בתמיסה של דבק עם מים ושוב מורחת על הכל וממסג’ת הכל היטב.
בשלב הזה ניתן גם להוסיף נצנצים אם מתאים לכם…
(כשעבדתי על טטיאנה, עבדתי על משטח עבודה שבעבר צבעתי עליו בצבע מוזהב.
מבלי לתכנן נכנסו נצנצים לדבק ואהבתי את התוצאה – עיתון גלובס עם מעט נצנצים על בובת תצוגה…. כשעבדתי על נדיה, כבר הכנסתי במכוון נצנצים לדבק.)

ואחרון אחרון חביב, אחרי ייבוש מלא של הדבק, שייפתי בעדינות באמצעות נייר לטש עדין נקודות שבולטות מעט בכיסוי, על מנת להחליקן. ניגוב הבובות מאבק ו…שלב האיטום באמצעות שתי שכבות של לכה שקופה.

לאחר התלבטות בין גימור מבריק למט בחרתי בגימור מט.
הגימור הנ”ל נתן לבובות טקסטורה קטיפתית משהו. תראו בעצמכם…כך הבובות נראות היום:

Related Images:

את הכסא קיבלתי מגדי ….
שניה וחצי לפני שנזרק (הכסא, כן?) ואחרי כמה שנים ששהה חשוף לשמש ולגשם בחצר בית שהשתפץ מ-א-ד מ-א-ד לאיטו.
אבל במצבו המוגמר קשה קצת להתעלם מחלקו של פופאי בכסא.
טוב… פופאי המלח ללא ספק הוא שם קצ’י יותר לכסא. ואעיז ואומר שאפילו מגזין הקומיקס בן ה-45 בערך, איתו עבדתי, הוא אפילו וותיק יותר מהכסא. (אבל בעצם הוא לא וותיק יותר מגדי ;-))
…
קשה לבחור, אבל אין צורך.
זה גם הכסא של גדי (שעכשיו הוא הכסא שלי בעצם אבל גדי נתן לי אותו…) וגם כסא פופאי המלח.
בחלקו הראשון של השיפוץ, בו יעסוק הפוסט הזה, זה יהיה הכסא של גדי (זאת אומרת שלי…נו, הבנתם)
בפוסט הבא ניתן את הכבוד לפופאי המלח.

והאנשים שהיו איתי בדרך…

בדרך (הארוכה יש לציין) אל הכסא הזה הלכו לצידי בשלבים מסויימים אנשים טובים שבלעדיהם הכסא היה נראה כנראה אחרת לגמרי:
גדי, חבר יקר מתקופת לימודי במדרשת שדה בוקר, שהעדיף לתת את הכסא לי במקום שיהפוך לפסולת בנין.
עפרה, שנתנה לי את גליון מס’ 20 של פופי (שם זה כתוב בלי א’….)
חיים ארביב, האיש עם לב הזהב, שהתנדב ושיחזר לי את הידיות לכסא משאריות של עץ מהנגריה שלו.
שמוליק, שהתנדב וחתך לי את ברגי גב הכסא על מנת שלא יבלטו. בא והלך, בא והלך… עד שכל הברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
תודה רבה רבה לכולכם.

כאן התחלנו…

כאן, מבחינתי זה איפש’הו בפברואר, כשקיבלתי את הכסא מגדי.
אהבתי את המורפולוגיה שלו, ומצבו, שנראה חסר תקנה, איתגר אותי והצית את הדמיון שלי.
לכסא הזה היו לפחות שני גלגולים קודמים (תוכלו לראות עדות לזה בתמונות בהמשך) אבל זה פחות רלוונטי לענייננו. עבורי נקודת הזמן הזו ומצבו זה אלו הן נקודות המוצא שלי.
כפי שאתם רואים, הוא עדיין רחוק מאד מלהיות כסא פופאי. תרתי משמע.
אבל בסוף זה יקרה.
בינתיים,
זה הכסא של גדי ובמצבו זה הוא הגיע אלי:

הואיל והפוסט הזה יתאר רק חלקו הראשון של השיפוץ, לא אשאיר אתכם במתח.
ראיתם איך הכסא נראה כשהגיע אלי.
כך הוא נראה בסוף (לתמונות נוספות, תצטרכו להמתין בסבלנות…):

איך מתחילים בכלל לטפל בכסא של גדי?

לפני בכלל שאני חושבת על כיוון של מה יהיה, אני צריכה להבין מה היה ומה יש.
מה עומד לרשותי הן מבחינה עיצובית, הן מבחינת החומר עצמו.
עם מה ניתן עדיין לעבוד, מה לשמר ועל מה לוותר.
כמו תמיד, מתחילים לפרק.
לרוב עם הפרוק מצב הרהיט יחמיר לפני שישתפר. נראה לי שבמקרה זה, מצבו לא יכול להיות גרוע יותר…(גם הכסא הזה נראה חסר תקנה בהתחלה…)

החלוקה לחלקים בכסא הזה היא מאד ברורה ומתחלקת לשלד מברזל וחלקים מעץ שמתפרקים.
השלד יציב מאד (וכבד!) ולמעט צביעה אינו זקוק לשום טיפול נוסף.
מאידך,
מצב החלקים מעץ גרוע מאד ועדיין לא ברור אם אוכל לעשות בהם שימוש או שיהיה צורך להחליפם.
החלקים המתפרקים הם:
– המושב (אין בכלל ספק שצריך ריפוד חדש. את כל הבפנוכו אוכל לבחון רק כשאפרק אותו),
– הידיות (הידית לשם הדיוק. נותרה רק אחת…צריך יהיה למצא ידית או קונצפט עיצובי שיתאים לחסר הזה)
– גב הכסא שאין צורך להכביר במילים על מצבו. ראיתם את התמונות…
כל החלקים הללו מחוברים בברגים חלודים שאני מצליחה לשחררם באמצעות שכנוע קל (ולפעמים קצת זמן) של WD40.

פירוק המושב:

טוב, לא השלתי את עצמי. היה לי ברור שאת הריפוד ואת כל המילוי אחליף.
לא תארתי לעצמי כמה העץ עצמו רקוב.

כפי שאתם רואים, אפילו לא טרחתי להסיר הכל. העץ פשוט התפורר. התועלת היחידה בו היא כשבלונה לחתיכת עץ אחרת שאחתוך מהשאריות שיש אצלי ואח”כ…לפח.

הידיות:

כאן הבעיה העיקרית היא שיש רק ידית אחת שמחוברת עם פלך קטן שמושחל בחור יעודי בקונסטרוקציה. כמובן שיחד עם הידית החסרה, חסר גם פרט החיבור שלה – שלא ניתן להשיג כמוהו בשום חנות חומרי בנין או פרזול ברדיוס סביר

גב המושב:

גב המושב, שהיה מחובר עם ברגים חלודים לקונסטרוקציה, היה עשוי מעץ לבוד ומכופף. השכבות החיצוניות, כתוצאה מרטיבות והזנחה של שנים, החלו לקבל גלים ולהפרד.
גב הכסא, יש לו חשיבות ארגונומטרית והוא גם חלק אורגני והמשכי מהקו (ומהעיצוב) של הכסא.
גב הכסא, מכופף לגזרה מאד מדוייקת שמתאימה במדוייק לקונסטרוקציית המתכת. עובי הלוח הלבוד של גב הכסא הותאם במדוייק לאורך הברגים כך שיגיעו במדוייק למישור המתכת.
היה לי ברור שאם יהיה צורך בשחזור מלא, הוא יצטרך להיות מאד מדוייק בפנים רבות.
במקרה זה, לא הייתי בטוחה כלל שיש ברשותי את הכלים לכך ולפנות לבעל מקצוע יכול להפוך את כל השיפוץ הזה ללא כלכלי בעליל.
לשמחתי גיליתי שלאחר קילוף השכבות הגליות והרופפות (עם ספטולה), נשאר לי גב יציב דיו כך שעדיין ניתן לעבוד איתו בהמשך.

אפילו היה יופי בלוח הגלוי לאחר שקלפתי ממנו את השכבות הרופפות.
אין לי מושג איך הלוח קיבל את הגוונים הללו, אבל אהבתי אותם ובמשך תקופה ארוכה חשבתי לשמר אותם ולהשתמש בטקסטורה הזו כחלק מעיצוב הכסא הסופי.

הכסא של גדי מתחיל להשתקם כחלק מההכנה

לפני שהכסא של גדי (או כל רהיט אחר שמשתקם, לצורך העניין) מקבל אמירה עיצובית מדוייקת, יש לוודא שטכנית הוא יציב ושכל חלקיו תקינים.
במקרה הזה יש לי לא מעט עבודה, בעיקר על חלקיו המתפרקים, כדי להביא אותו לקו אפס מסויים.
1 – יש לי ידית אחת וצריך למצא פתרון לשניה (פתרון אחיד או פתרון שונה, דבר שיכול כשלעצמו להשפיע על העיצוב הסופי של הכסא).
2 – יש לי גב כסא שהוסרו ממנו שכבות רופפות ו- 4 ברגים חלודים שאצטרך למצא להם חלופות.
3 – יש לי מושב כסא רקוב וארבעה ברגים חלודים . הכל יוחלף. המושב הקיים ישמש כשבלונה וכלאחר כבוד, ימצא את דרכו לפח.

ידיות:

אין לי כלים ואין לי מיומנות להכין את הידיות, כמו את גב הכסא .
על מנת להכין ידית דומה לידית הקיימת, צריך נגר ונגריה.
הג’יטסו שלי, או אפילו מולטיטול כזה או אחר לא יעשו את העבודה.
התחלתי להכין את עצמי רעיונית, לחלופות, לא בהכרח סימטריות, והתחלתי לגשש על מנת לקבל הערכות שיעזרו לי לקבל החלטות.

כאן הפייסבוק, חכמת ההמונים וחיים ארביב מ”חיים בעץ – הגשמה ביצירה” באו לעזרי.
קיבלתי ברשת תשובות שונות לגבי הידיות אבל רק חיים אמר שאין בעיה להכין ידית כזו מעץ.
הוא הגדיל ועשה והזמין אותי לנגריה שלו -“חיים בעץ – הגשמה ביצירה” (כשהיא עוד עמדה על תילה) לבוקר שישי אחד ועשה לי שתי ידיות משארית של עץ.
חיים, עם לב הזהב והאישיות הכובשת שלו, קיבל אותי בחום והסביר לי (ואף נתן לי להתנסות) כל שלב שעשה. הנגריה שלו, שלצערי כבר לא קיימת, היתה כמו בית חלומות עבורי ויצאתי משם אחרי כמה שעות בהי, עם ניצוץ בעיניים ועם שתי ידיות לכסא שלי (ושל גדי…)

תודה רבה חיים. אתה איש מופלא ומקצוען אמיתי. היה כיף להכיר אותך וללמוד ממך.
הידיות שעשית מקסימות בעיני גם בגולמיותן זו שמשקפת מאד את הטקסטורה של העץ.
עוד זמן רב לאחר מכן התלבטתי איך לשמר את המראה הזה שלהן ולשלב אותו בעיצוב הסופי.

מושב הכסא שקיבלתי מגדי:

בשלב זה כשאני מדברת על מושב הכסא, אני מדברת על העץ ועל החיבורים שהיו רקובים וחלודים במושב הכסא כפי שקיבלתי אותו.
כאן דווקא הג’יטסו שלי והמקדחה שלי כן יספיקו ויהיו אפקטיביים דיים.
כאמור, לוח מושב העץ הישן והרקוב ישמש כשבלונה ללוח חדש שאנסר מלוח לביד עם כסוי פורמייקה שמצאתי. הלוח לא במצב אידאלי אבל הוא עבה (עבה יותר מהמשטח המקורי) ויתן מענה יציב. ממילא הוא יכוסה מכל כיווניו כך שלמראה שלו אין חשיבות.

שימו לב, בינתיים אני מנסרת את הלוח אבל את החורים אני רק מסמנת.
את החורים אקדח (אעזר גם אז בלוח הישן) בשלב מאוחר יותר אחרי שאסיר את הפורמייקה מאחד הצדדים של המשטח.

הסרת הפורמייקה מהמשטח:

למען האמת, הסרת הפורמייקה מהמשטח היא שלב שניתן לוותר עליו אבל הוא יקל על הכנסת החלק שמיועד לקבלת הבורג, בשלב מאוחר יותר. בחרתי להסיר את הפורמייקה על מנת להתנסות בתהליך הזה ודווקא כאן מפני שכאן אני יכולה לפשל חופשי ולא אקלקל דבר (ומאידך, זו אינה עבודה מיותרת)

כדי להסיר את הפורמייקה עבדתי עם מגהץ (אני משתמשת בתווך של בד כותנה כדי להגן על המגהץ בעיקר) כדי לחמם את הדבק ולרכך אותו ואח”כ עם ספטולה אני מפרידה את הפורמייקה מהעץ. כך אני מסירה חלקים חלקים מהפורמייקה עד שהכל הוסר.
שאריות דבק ניתן לשייף או להסיר עם ממיס. אני דילגתי על השלב הזה מאחר ואני לא זקוקה למשטח יצוגי (הכל יכוסה, זוכרים?)

חורים בלוח המושב:

לאחר שהסרתי את הפורמייקה מאחד הצדדים (צד אחד הספיק לי גם לצורך ההתנסות וגם לשאר היתרונות שהסרת הפורמייקה השיגה) אני קודחת את החורים וגם כאן נעזרת בלוח הישן כשבלונה לקדיחה.

אני מהדקת באמצעות כליבה את שני הלוחות זה לזה ומקבעת אותם שלא תהיה תזוזה. אני קודחת מצד אחד אח”כ מהצד השני. מוודאה שהלוח סימטרי והחורים זהים ללוח הישן (ארבעה חורים לקבלת הברגים ועוד שני חורים על ציר הסימטריה)

לגבי שני החורים הנוספים שנמצאים על ציר הסימטריה של המושב…
מישהו יודע בוודאות מה תפקידם? אם כן, אשמח אם תכתבו לי בתגובות למטה.
עד שאדע בוודאות למה הם מיועדים, השערות שלי לתפקיד החורים:
א. ניקוז?
ב. איוורור?
ג. מתן גמישות מסויימת ללוח??

בכל מקרה, הואיל והחורים קיימים בלוח המקורי ואני לא יודעת בוודאות איך העדרם ישפיע על תפקוד הכסא, אני מעבירה גם אותם במקומם המדוייק ללוח החדש.

לאחר שהחורים קיימים אני דופקת לתוכם את החלק שאמור לקבל את ההברגה (הברגים שיחברו את המושב לשלד) חדי העין יבחינו במחברים הישנים והחלודים הללו בלוח הישן. כמובן שבמקרה זה, קניתי את כל הברגים והמחברים מחדש וכל החלקים החלודים נזרקו

לצערי עשיתי טעות וקניתי ברגים באורך הברגים המקוריים שהתגלו כקצרים מדי (שכחתי שהלוח החדש עבה יותר מהישן…) נאלצתי לחזור לחנות ולקנות ברגים חדשים ארוכים יותר. ועל זה נאמר, כשהראש לא עובד, עובדות הרגליים…

הכנת גב הכסא של גדי:

לשמחתי כאן איני צריכה להתחיל מבראשית.
לאחר הסרת השכבות הרופפות נשאר בסיס חזק ויציב דיו כדי לעבוד איתו. אבל הבסיס הנ”ל נזקק להדבקות ולחיזוקים מאחר וגם השכבות שנותרו החלו להיפרד.
כמו כן, יש צורך במילוי חורים שנוצרו עם קילוף השכבות הרופפות, על מנת לקבל משטחים חלקים.

אני מחדירה דבק נגרים בין השכבות שנפרדו (אני נעזרת בקיסם) ואני מצמידה אותן זו לזו עם כליבות ועם פליירים. הואיל והמשטח קמור (וצריך להשאר כפי שהוא בדיוק) ההידוק חייב להעשות נקודתית ואיני יכולה להשתמש בלוח, להידוק.
כמובן שההידוק עם הכלים נשאר עד ליבוש הדבק ורק אז ניתן לעבור לנקודות הבאות שיש להדביקן. כך כל גב הכסא מטופל עד שהכל מודבק היטב.

כדי לקבל משטחים חלקים (חשוב מאד לשלב ההדבקה, או בוודאי אם תעדיפו לצבוע ) יש למלא חורים וסדקים שנוצרו עם הזמן או בשלבי עבודה קודמים.
את השלב הזה עשיתי לאחר שכבר החלטתי לוותר על הטקסטורה הטבעית (אשתף אתכם בשיקולי ובבחירות העיצוביות שלי בפוסט הבא בו אסיים את הכסא) של הלוח וכאמור, הוא שלב הכרחי אם תרצו לקבל בסוף משטחים חלקים:

מילוי החורים הוא שלב שחוזר על עצמו כמעט בכל עבודת עץ. אני מיישמת עם האצבע או עם שפכטל חומר מילוי לעץ, נותנת לו להתייבש, משייפת, וחוזרת על התהליך לתיקונים.
כאן, מאחר והמשטח קעור, צריך קצת יותר רגישות, בעיקר אם אתם משתמשים במשייפת ובעיקר בחלק הקעור.

אורך הברגים…
עוד בעיה שמתעוררת תוך כדי עבודה

לאחר שהכל מודבק היטב אני מחברת את לוח גב הכסא לשלד על מנת לוודא כי הזויות לא השתנו.
לשמחתי הכל עדיין מתחבר היטב אבל…
הואיל והסרתי כמה שכבות רופפות מהלוח, לוח הגב נעשה דק יותר וכעת הברגים שמחברים את הלוח לשלד בולטים…

זו ניראת בעיה קטנה, לכאורה פרט שאפשר להתעלם ממנו… אבל לא עבורי. מעבר לעובדה שניתן אפילו להיפצע, או לקרוע בגד מבורג בולט, זה פרט שלא טופל ואין בכוונתי להשאיר אותו כזה.
לצערי אין ברגים קצרים יותר וגם לו היו, הם לא בהכרח היו קצרים במידה הרצויה.
מה אתם אומרים? איך אתם הייתם פותרים את הפרט הזה?

לי היו מספר רעיונות לפתור זאת (:
א. להדביק שכבה נוספת של קרטון או של עץ על לוח הגב – אבל קרטון הוא רך והדבקה של שכבות העץ החסרות צריכה להיות מאד מיומנת. לא הייתי בטוחה שיש לי את המיומנות הזו או לחילופין, שההשקעה תצדיק את עצמה
ב. לקנות ברגים ארוכים יותר ולכסותם עם אום – מה שיכול לשנות את העיצוב…
ג. להכניס כמה שייבות בין לוח הגב לשלד – דבר שירחיק את הלוח מהשלד ויצור נקודות לחץ (מיותר?) באזור הברגים.
ד. והפתרון הכי פשוט והכי אלגנטי, (ששמוליק הציע ואף התנדב לעזור לי איתו מאחר וגם כאן אין לי את הכלים ואת המיומנות לחתוך מתכת) – לחתוך את הברגים לגודל הרצוי.

תודה רבה שמוליק על הפתרון על הנכונות ועל העזרה.
באת והלכת ובאת שוב והלכת ולא ויתרת עד שהברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
בזכותך זכיתי לפתרון המוצלח, האלגנטי והנאמן ביותר למקור לבעיה הזו ולפרט הזה.
כך זה נראה בסוף:

ואחרי שטיפלנו טיפול ראשוני בכל המקרים הקשים, אנחנו חוזרים אל השלד.

ואכן, השלד עשוי מברזל. הוא חזק, יציב, סולידי לחלוטין וכמעט ואינו חלוד.
השלד כן מתקלף (וגם כאן ניתן להבחין בגלגולים קודמים שלו) וכן מתבקש טיפול. בעיקר קוסמטי.
הואיל ומדובר בשלד ברזל, הטיפול בו מחייב התייחסות שונה מלעץ.
למען האמת, הטיפול לא מאד שונה ברמת שלבי העבודה אבל הוא שונה ברמת בחירת החומר.

אני לא מאד מנוסה בעבודה עם ברזל.
בעבודה הזו האתגרים דווקא היו בשימור ושחזור החלקים המתפרקים ובשלד העדפתי ללכת על בטוח.
בטוח במקרה זה הוא שימוש בצבע המרייט.
המרייט הוא צבע על בסיס טרפנטין שניתן לצבוע איתו גם ישירות על חלודה והוא מגן על הברזל מפני חדירת לחות ויצירת חלודה.
בגלל שמדובר בשלד מתכת, רציתי שזה יקבל ביטוי במראה שלו והעדפתי צבע מתכתי.
מכיוון שהשלד (למרות וגם בגלל הקו המאד דומיננטי שלו) לא יהיה המוטיב המרכזי בעיצוב, הגוון שבחרתי הוא גוון נייטרלי חם (ברונזה מתכתי) שיתמוך בכל בחירה עיצובית שאעשה בהמשך.

אני משייפת את השלד (וחושפת את הגוון הראשוני שלו תוך כדי…) מסירה חלקים מתקלפים ומחליקה אזורים מחוספסים.
לאחר שהשלד משוייף ברמה שמספקת אותי, אני צובעת עם שתי שכבות של המרייט.
שימו לב, המרייט אינו צבע על בסיס מים אלא על בסיס טרפנטין.
המשמעות של זה מבחינתי שיש לעשות זאת במקום מאוורר וכן, שלא ניתן לנקות את המברשת עם מים אלא עם טרפנטין.
אני העדפתי להשתמש במברשת זולה וזרקתי אותה לאחר שסיימתי.
(זה כמובן פתרון פחות מוצלח למי שעובד הרבה עם צבעים על בסיס טרפנטין…
אבל מי שמכיר ועובד עם צבעים על בסיס טרפנטין, סביר שלא יזדקק לעצות שלי.)

לא ממש סוף, אבל סוף לבינתיים.

בשלב זה הכסא של גדי נכנס לסוג של השהייה חסרת הכרעות לתקופה ארוכה מאד.
ההתלבטות לגבי קו עיצובי,
האהבה לידיות הגולמיות מחד ולטקסטורה המחוספסת והצבעונית של גב הכסא מאידך,
הצורך לחבר ביניהם ובין השלד וגם להגיד משהו על הדרך
והחיים שלי שהמשיכו לקרות במקביל
גרמו להקפאה.
אבל כשזה נכון, דברים קורים.
איכשהו, ראש השנה התקרב (ואיתו הצורך בכסאות…כי כרגיל, חשבתי שאני מארחת…) והתחלתי לפזול שוב לכיוון הכסא.
ודווקא כשנקבע זמן לתיקון הלב שלי (שהוריד את אופציית אירוע רב המשתתפים מעל הפרק), דווקא אז הכסא של גדי זכה לעדנה והפך מהכסא של גדי לכסא פופאי.
אבל בשביל זה תצטרכו לחכות בסבלנות לפוסט הבא.

ובינתיים אני מאחלת לכולכם שנה נהדרת ויצירתית,
שנה בה נשכיל לבחור את מה שבאמת נכון לנו בזמן שנכון לנו ובאמת לוותר על כל מה שלא…

Related Images: