מגיע הרגע בו ההכרה כי ההורים שלנו מזדקנים, מכה בנו.
כשזה קרה לי, הרגשתי קטנה וחסרת אונים. החיים התדפקו על חלוני והידיעה כי עכשיו האחריות היא בידי היה בה משהו משתק.
אמא מזדקנת, היכולות הפיזיות שלה מתמעטות. יש כאן הרבה תסכול ומרמור וזה רק מצטרף למערבולת הרגשות והמטענים שיש בין אמא לבת.
היום, יותר משנה וחצי אחרי המעבר לדיור מוגן, אין לי ספק, שהמהלך הזה היה נחוץ ושיפר את החיים ואת מצבה הפיזי של אמא. ומן הסתם נתן הרבה שקט נפשי גם לי.
בפוסט הזה אשתף אתכם בכל התהליך שאנחנו עברנו.
בגלל אופי הבלוג אתן מן הסתם, דגש על התאמת הדירה לאמא שלי.
גם כאן תראו איך שילבתי שימוש בדברים שנמצאו ברחוב והותאמו לצרכים שנוצרו.
מי שנמצא פה רק בגלל השלב הזה, מוזמן לדלג ולעבור ישירות לסעיף “הכנת הדירה המיועדת”.
אבל מה זה בכלל דיור מוגן?
תחילה אולי יש לחדד את ההבנה מה הוא דיור מוגן ובמה הוא שונה מ”בית אבות”.
דיור מוגן הוא בית דירות הכולל שטחים צבוריים ומיועד לאוכלוסיה מבוגרת עצמאית.
כשמו כן הוא. מגורים בדיור מוגן מאפשרים חיים עצמאיים בדירה משלך בסביבה מוגנת.
מוגנת, משמעו מתחם מוגן ומאובטח ומענה אנושי של 24 שעות 7ימים בשבוע.
שרות ועזרה באחזקת הבית.
מרחבים ציבוריים (פנים וחוץ) מטופחים ומוגנים,
שרותים של מכבסה, חדר אוכל, חדר כושר, ברכה, מרפאה, מספרה,מתפרה והכל במתחם הנגיש.
כמו כן, חיי חברה פעילים (חוגים, הרצאות, טיולים, ארועים משותפים, חגים…) ואוכלוסיה הומוגנית שחולקת אורח חיים דומה.
בעת ובעונה אחת, המבוגר עצמו הוא זה שמכתיב איך יראו סדר יומו וחייו, בדיוק כמו כשחי בדירה בעיר.
הבחירה לחלוטין היא שלו. וזה הלכה למעשה השוני מבית אבות.
ראוי לציין שגם אנשים עצמאיים עלולים במשך השנים, לאבד את עצמאותם.
במקרה כזה, בו קשיש חי בדיור המוגן ואיבד את עצמאותו, הוא ימשיך לחיות באותה המסגרת בדיוק עם כל העזרה שהוא זכאי לה ויזכה לכל השרותים וכל המערך התומך שהדיור המוגן מספק. עד לרגע בו סייענים כבר לא מספיקים ויש צורך במחלקה סיעודית.
בשלב זה אתם בטח שואלים אם הכל כל כך טוב, אז מה רע?
לרוב זה המחיר. שום דבר לא ניתן בחינם.
לדעתי, ובפרט בדיעבד, זה בהחלט שווה את המחיר.
אבל כל אחד עושה את שיקוליו הוא.
עבור אמא שלי, המעבר לדיור מוגן, שיהיה גם נגיש יותר אלי, נראה כמו הפתרון האידאלי.
ההחלטה על עצם המעבר לדיור מוגן, השלב הכי קשה בכל התהליך.
אמא שלי גרה בזמנו במרכז תל אביב, בבית שאני תכננתי עבורה והיא אהבה.
היתה לה שם חברה טובה שהן בילו יחד חלק ניכר מזמנן והיא לא רצתה להתרחק ממנה.
עם הזמן, יכולת ההתניידות של אמא קטנה ורחובות תל אביב החלו לאיים עליה. הבית שלה במרכז תל אביב כבר לא נתן מענה לצרכיה והיא הפכה למבודדת וממורמרת.
ואני…לא סובלת את תל אביב.
אין תחבורה ציבורית נורמלית, כמעט תמיד פקוק בדרך אליה וממנה ואין, אין חניה.
מן הסתם, זה השפיע גם על הזמינות שלי ובפרט על היכולת שלי לתת לה מענה מיידי בעת צרה.
היה ברור לי כי במוקדם או במאוחר צריך יהיה לעשות שינוי. לראייתי, עדיף לעשות זאת מוקדם, מתוך בחירה ולא מתוך לחץ ואילוצים.
שינויים דורשים מאמץ.
הם מפחידים.
וכשאנשים מתבגרים, הם מאבדים את הבטחון ביכולות הפיזיות (ולפעמים גם הקוגניטיביות) שלהם והחשש והפחד מועצמים פי כמה .
זה בהחלט מסביר את ההתנגדות של אמא למהלך של המעבר לדיור מוגן.
לכל זה כמובן ניתן להוסיף גם את הפחד מהלא נודע, את הצורך להפרד מאנשים וממקומות מוכרים, ואת עזיבת הבית לטובת מקום חדש וזר.
זו הסיבה שעברו מס’ שנים מהרגע שהרעיון של המעבר לדיור מוגן עלה לראשונה ועד הרגע שהוא קיבל תאוצה.
לשמחתי, שיקולים כלכליים, גם אם היו מעורבים, לא היו גורם שיכול היה להפיל את המהלך על הסף.
מה שלדעתי הכריע את הכף עבור אמא שלי, היה שיקול רציונלי וצפי גראפי לאן ואיך דברים עומדים להראות עם הזמן.
לא הייתי עדינה ומתחשבת בתאור של מה שצפיתי וניסיתי להיות ריאלית ככל האפשר.
לא קל לשמוע, אבל אפקטיבי.
המעבר לדיור מוגן התקבל כאופציה אפשרית.
אז יש הסכמה על המעבר לדיור מוגן. מה עושים עכשיו?
עכשיו צריך למצא תכלס, לאן לעבור, באיזה דיור מוגן יהיה לאמא הכי נח, לאן היא מתחברת ואיפה נראה שהיא תתאקלם ותרגיש הכי טוב.
בחירה ראשונית, סיור מקדים:
תחילה יש לבדוק מקומות ולקבל נתונים ומספרים (אני בכוונה לא נכנסת לנושא כאן. הדברים הם דינאמיים ומשתנים ומה שהיה נכון לפני שנתיים לא בהכרח נכון היום. שינוי שכזה מקביל לקניית דירה. מן הראוי לעשות בדיקה יסודית משלכם בהתאם לצרכים והיכולות שלכם) .
הסנן הראשוני שלי היה מיקום. הקרבה אלי הביתה.
בחרתי 3-4 מקומות והלכנו לעשות סיור מקדים. סיור ראשוני כזה יכול לסנן כבר מקום אחד או שניים.
תוך כדי סיור, איסוף נתונים ומספרים.
אגב, הרבה מהבתים (בתי דיור מוגן לענייננו) מאפשרים היום, בתאום מראש, ארוח של כחמישה ימים מה שמאפשר טעימה מהחיים במקום. הזמן הזה מאפשר להכיר מעט את המקום, להתחכך בפעילות יומיומית עם הדיירים והצוות ולחוות את הדינמיקה החברתית. זה מסיר מעט את הערפל סביב הלא מוכר ומנגיש את המקום.
אמא ניצלה את ההזדמנות הזו ולשמחתי זה גם תמך בהחלטתה הלא קלה על המעבר לדיור מוגן.
איסוף נתונים ומספרים:
במהלך התהליך יש לבחור מהמלאי הזמין באותו הזמן בבית הדיור המוגן, את הדירה המתאימה שקלול של צרכים ואילוצים כלכליים. העלויות לרוב הם נגזרת של הדירה שנבחרה.
נתונים מספריים יכולים להיות סנן נוסף (ויכולים גם לבלבל. לא מזיק להגדיר מס’ פרמטרים עיקריים ולהצמד להם) אולם ניתן גם לשחק עפ המשתנים ולנסות לכוון את המספרים בהתאם ליכולות הכלכליות.
כמו בשוק החופשי, דירה גדולה יותר שממוקמת במקום מבוקש יותר, משמעה עלות גבוהה יותר הן בפיקדון הן בתשלום החודשי לדיור המוגן. ולהפך.
לשמחתי, היתה דירה שהתאימה לצרכים של אמא וגם לתקציב שלה.
מבחינה קוגנטיבית, אמא שלי מכניסה הרבה מאיתנו בכיס הקטן, כך שאת החישובים הכלכליים היא עשתה בעצמה מול הבנק שלה.
ואיך בוחרים בסוף?
לפעמים הנתונים המספריים משפיעים. אפשר לעשות טבלאות ולהשוות פרמטרים.
תכלס?
מאמינה שכאן האינטואיציה מתערבת.
כל אחד לפי הדברים שמדברים אליו. ומי שדווקא יתעקש על טבלאות, כנראה הוא ינסה לסדר אותן כך שיתמכו בתחושת הבטן שלו.
מודה ומתוודה שהלכה למעשה בשורה התחתונה הבחירה היתה כאן שלי (תוצאה של הקרבה אלי הביתה, יחסים בין אישיים בין הצוות לדיירים, מקום לביטוי אישי, ואיך לא, יחס תשלום- תמורה). ההעדפה שלי השפיעה בסופו של דבר על אמא שהיתה מבולבלת למדי.
בחרנו. מה עכשיו?
הפור נפל. בחרנו בבית גיל פז בכפר סבא.
הגענו לפן המעשי. חתימת החוזה, התאמת הדירה וההערכות למעבר.
החוזה:
לרוב הבתים יש חוזה סטנדרטי (דראקוני למדי) והוא מהווה בסיס למו”מ ולשינויים מותאמים אישית לכל אדם.
חלק מהאנשים בוחרים לעבור את התהליך ללא עו”ד. לפעמים משיקולים כלכליים.
לדעתי, אף שיש לשרות הזה עלויות לא נמוכות, עו”ד טוב שמכיר את המדיה, יכול לחסוך ללקוחות שלו כסף ועגמת נפש בעתיד. שלא נדבר על השקט הנפשי שזה נותן.
אני הייתי זקוקה לשקט הנפשי הזה.
אז את הפן המעשי של הדרך לחתימת החוזה, הפקדנו בידיה האמונות עו”ד רקפת שפיים שמתמחה בדיור מוגן. היא היתה קשובה, יסודית ומקצועית ביותר ודאגה לכל האינטרסים של אמא. בהחלט הוכיחה את נחיצות השרות שנתנה לנו והחזירה לי אישית את האמון בעו”ד.
מהרגע שהחוזה נחתם קורים 2 דברים במקביל:
הדירה הרלוונטית שנבחרה מהמלאי הקיים בדיור המוגן כבר מסומנת ומתחיל תהליך של התאמה (במקרה שלנו, הייתי מעורבת בתכנון וביקשתי לעשות שינויים בהתאם) וחידוש לקראת כניסת הדייר החדש.
במקביל, המבוגר (המבוגרת לענייננו) שמן הסתם בפאניקה משתקת מהמעבר ומהשינוי שעתיד להתרחש, צריך להתאפס ולהתחיל להערך בהתאם.
הכנת המבוגר למעבר:
המעבר לדיור מוגן אינו תהליך קל והוא כרוך בהרבה טלטלות רגשיות.
בין “ילדים” להוריהם המתבגרים, גם בימי שגרה לא כל שכן בתהליך כזה, יש מטען רגשי עודף.
היה לי ברור שכדי לשמור על שפיותי אני ועל בריאותה של אימי, כדאי מאד שהמעורבות שלי כאן, תהיה מינורית.
כמו כן, חוץ מההסתגלות לרעיון, הפרדה מהבית, הסביבה והחברים, מעבר אל הלא מוכר (והמפחיד) המעבר לדיור מוגן הוא מעבר מדירה גדולה לדירה קטנה יותר. מטבע הדברים צריך להפרד גם מחפצים, דבר שרק מוסיף קושי נוסף לתהליך.
בית גיל פז ערוך לזה.
במסגרת תנאי ההתקשרות, הבית נותן לדייריו החדשים כהטבה מס’ שעות של ליווי אישי לקראת המעבר. את השעות הללו ניתן לנצל לקראת המעבר ולאחריו בהתאם לצרכי הדייר ומשפחתו.
אילאיל היא אשת מקצוע שנותנת את הליווי הזה ויתרונה הגדול הוא הנסיון שלה בתהליך, היכולת שלה להשתלב ושאינה מעורבת רגשית.
יחד הגענו להסכמות היכן ובאילו נקודות קריטיות הליווי הזה נדרש.
מאחר ואני טיפלתי בכל נושא הדירה החדשה ובכל הדברים הטכניים הקשורים להזמנת ההובלה, לא היה צורך בעזרה של אילאיל בתחום הזה.
השארתי לאילאיל לטפל בהורדת סף ההיסטריה אצל אמא (ושוב…אלפי תודות!). כמו כן היא עזרה לאמא למיין חפצים יומיומיים שיעברו איתה לדירה החדשה. היא גם היתה איתה בדירה בתל-אביב בזמן האריזה ובזמן ההובלה ועזרה לנו בפריקה ובסידור הראשוני בדירה החדשה. בכל אותן הנקודות קריטיות, שאילאיל ידעה לצפות, היא היתה עבורינו.
בהסתכלות אחורה, נראה שהיה קשה לאין ערוך בלעדיה.
גילוי נאות: עד ההכרות עם אילאיל אפילו לא הייתי מודעת כלל לצורך בשרות הזה. לא הבנתי כלל מה מהות השרות ולמה יש צורך בו. בדיעבד, הוא היה עבורי חגורת הצלה. ותודה רבה לאילאיל.
למי שמעוניין, מס’ הטלפון של אילאיל הוא: 052-259-2991
הכנת הדירה המיועדת:
סעיף זה הוא הסיבה שהפוסט הזה בכלל מצא את מקומו כאן בבלוג הזה ואני מאמינה שיש לו חשיבות מאחר והתאמת הדירה יכולה לרכך את הקושי של המעבר לדיור מוגן וההסתגלות לסטטוס ולמקום החדש.
אמא שלי בחרה בדירה של שניים וחצי חדרים מתוך מחשבה שיום אחד אולי תצטרך עזרה של סייעת שתצטרך להתגורר עימה בדירה. נכון להיום היא מתגוררת לבד וויתרנו על מיטה נוספת על מנת לא להעמיס על החלל וליצור מכשולים נוספים בדרכה.
המעבר לדיור מוגן כרוך בהוצאות. הואיל ולא רצינו להגרר להוצאות גדולות נוספות, החלטנו לוותר על שינויים מבניים.חוץ מזה שסה”כ התכנון הוא טוב ונח ומותאם במידות וברמת הבטיחות והגימור לאוכלוסיה מבוגרת.
שינינו מעט את התכנית הפונקציונלית (הדירה מותאמת ומאפשרת מגורים לזוג, מה שלא רלוונטי עבואר אמא שלי) ובהתאם הוספנו נקודות חשמל ומאור לתכנית החשמל הקיימת.
במהלך התכנון של הדירה עשינו עבודת חשיבה וקיבלנו החלטות אמיצות לגבי אילו רהיטים יעברו עם אמא, על מה נוותר ומה ירכש במיוחד לדירה החדשה.
כך ידענו מראש בדיוק היכן כל רהיט ימוקם בעת במעבר.
זו התכנית של הדירה של אמא:
לא אלאה אתכם בתכניות החשמל. אלה בעיקר מעניינות את אנשי הביצוע.
הוספת אחסון באמצעות ארון:
המטבח במתכונתו הנוכחית היה קטן לצרכיה של אימי, שמעדיפה לבשל לעצמה.
החלטנו להוסיף ארון בהזמנה אישית על מנת להגדיל את נפח האחסון והמזווה של אמא.
הארון מוקם בכניסה, סמוך למטבחון הקיים.
זו התמונה של המקום בכניסה בו יבנה הארון – עד לקו ההנמכה בתקרה.
נקודות החשמל שנראות בתמונה יועתקו כמו גם הספרינקלר (המתז) והפעמון. 
בשלב ראשון תכננתי את הארון. כדי להכניסו לביצוע.
כללתי בו אחסון רב ומקום מואר (עם מראה בגבו) לתליית מעילים תיקים וצעיפים.
את הארון בנה סהר עדני, נגר הבית של בית גיל פז.
בחרנו בו על מנת לחסוך תאומים עם המחלקה הטכנית של גיל פז, כדי להקל על התהליך ולזרזו.
עקרונית, ניתן לקבל הצעות מחיר מנגרים אחרים (שאולי אף יהיו אטרקטיביים יותר במחיר) ולבחור בהתאם להעדפות שלכם.
זו תכנית הארון לנגר:
וכך נראה הארון בנוי (דופן הארון ממשיכה את ההנמכה ויוצרת רצף):
פינת האוכל:
גם פינת האוכל, כמו המטבח היא קטנה מאד ונותנת מענה נח לשני אנשים מכסימום.
תכלס, בדיור מוגן לא צריך יותר מזה מאחר ואם מעוניינים (ומסוגלים…) לארח, ניתן לעשות זאת בחדר האוכל המשותף או בלוביים המרווחים והבית אף מסייע לדיירים בכך.
חשוב לזכור זאת ולא לנסות לדחוס שולחן גדול שיעמיס על החלל.
כך נראתה פינת האוכל בדירה לפני שאמא קיבלה אותה:
את המדף הסרתי ואת השולחן צבעתי בגוון ירקרק עם טיפול עדין של דיסטרסינג וכמובן לכה מעל.
במקום המדף חיפשתי ארגז שישמש כמדף. ארגז לא מצאתי אבל כן מצאתי 2 מגרות ואחת מהן עם חלוקה פנימית שתהיה אידאלית למטרה זו.
גם את המגרות צבעתי בירקרק עם טיפול קצת יותר מסיבי של דיסטרסינג ובדופן האחורית שלהן התקנתי מראה.
(במקומות קטנים וצרים כדאי למקם מראות על מנת ליצור אשליה של המשכיות וחלל גדול יותר)
המגרה עם החלוקה מוקמה בפינת האוכל ונתנה לאמא הרבה מקום אחסון זמין ליד השולחן.
(המגרה השניה מוקמה ליד דלת הכניסה מבחוץ)
כך נראת המגרה התלויה בפינת האוכל (ריקה ומתפקדת) :
מאחר ולא היתה תאורה ישירה מעל שולחן האוכל, החלטתי להוסיף נקודת מאור מעל השולחן.
לצערי הבית הגביל את האפשרות לחצוב בתקרה כך שהנקודה מוקמה על הקיר.
על מנת להוריד את המנורה מעל השולחן, יצרתי זרוע מעץ של משטחים צבעתי אף אותה בירקרק ווש (לא רציתי לאבד את הטקסטורה הגסה של העץ, רק לגוון. ווש משמע צבע אקרילי מדולל במים כך שהעץ מקבל גוון ירקרק עדין כמו של עץ שעבר תהליך אימפרגנציה, אבל עדיין הטקסטורה של העץ נשמרת) וכך זה נראה עם המנורה:
וכך נראת כל פינת האוכל כשהמטבח ברקע: כמה ימים לפני המעבר והיום, מתפקדת:
הסלון:
גודל החדר יחסית קטן והדבר החשוב לדעתי הוא לאפשר תפקוד מחד אולם לא להעמיס ולסתום את החלל בריהוט סלוני שמיועד לחללים גדולים. סביר להניח שהדיירים המגיעים לדיור מוגן יגיעו מבתים גדולים וחשוב מאד לוותר מראש על ריהוט שאינו מתאים בגודל. אולי לשמור על פריט אחד בשביל תחושת ההמשכיות אולם מעבר לכך רק יפריע לתפקוד.
כשישבתי עם אמא שלי וניתחנו את ההרגלים שלה, הגענו למסקנה כי ספה תהיה מיותרת. היא תוכל להסתפק בכורסת הטלויזיה המפנקת שלה ולצרף לה כורסה קומפקטית שמצאתי ו3 מתוך 6 כסאות עם מסעדי יד שיהיו ניידים ויוכלו לתת מענה בהתאם לצורך.
במקום שולחן סלוני אמא לקחה סט של 3 שולחנות קטנים שנכנסים אחד בשני ושיכולים אף הם להיות גמישים במקומם ובתפקודם.
הבחירות והויתורים הללו אפשרו לאמא למקם את המזנונים שהביאה איתה שהוסיפו עוד מקומות אחסון.
זו הכורסה שמצאתי ברחוב ושרופדה מחדש ע”י אלון הראל לדירה של אמא. גם כאן שולבו גווני ירוק.
לפני ואחרי:
ואלה הכסאות שרופדו מחדש (לפני ואחרי) גם הם ע”י אלון הראל:
כך הסלון נראה היום. המרחב הפנימי פנוי מרהיטים על מנת לתת תחושה של מרחב וכן, להסיר מכשולים אפשריים:
(שטיח הקיר הוא עבודה של האמנית יעל שפיגלר בת קיבוץ שמיר, השעון מאיקאה, על הוילונות אחראית גלי אברמוביץ, המנורות התלויות נקנו מקדם)
חדר האמבטיה:
חדר האמבטיה מותאם מאד לאוכלוסיה המבוגרת וכולל את כל אביזרי הבטיחות הנדרשים.
למרות שיש כאן גם לא מעט אחסון, היה חסר לאמא שלי מקום זמין ונגיש למוצרי היגיינה.
גם כאן נעזרתי במגרה עמוקה (ללא החזית) שכוסתה מכל הכיוונים בקרעי עיתונים (ראו פרוט על תהליך דומה בפוסט הזה) והוצמדו לה גלגלים וידיות. נוצרה מן ארונית קטנה ניידת שניתן גם להתיישב עליה במקרה הצורך:
חדר השינה:
מאחר והחדר תוכנן במקור כך שישמש זוג, מוקמה מיטה כפולה במרכז. זו תמונה של איך שזה היה לפני:
להבדיל, אמא שלי הסתפקה במיטה צרה יותר ומיקמנו אותה בניצב לארון.
החלטנו לוותר על טלויזיה בחדר שינה ולהכניס את פינת עבודה לחדר כנגד המיטה. (ראו בתכנית למעלה)
אם וכאשר אמא תזדקק לעזרה של סייעת שתתגורר איתה בבית, מיטה צרה תמוקם בחצי החדר או אם יהיה צורך, איתה בחדר השינה, במקום פינת העבודה.
שולחן עבודה:
שולחן המחשב עשוי מפלטת עץ על רגלי חמור.
את הפלטה מעץ גולמי במידות 150X60 סמ’ קניתי בהום סנטר וצבעתי בווש ירקרק. וכמובן בכמה שכבות של לכה מעל.
מגן ראש + מדף:
בתכנון שלי חשבתי למקם מדף, לכל אורך הקיר מתחת לחלון , שישמש מחד את שולחן העבודה ובהמשך יהפוך למגן ראש למיטה ולמקום להנחת ספרים, משקפיים, טישו וכו.
זו היתה סקיצה ידנית שעשיתי לצורך קבלת הצעת מחיר (התכניות טכניות אז אני מוותרת לכם…):
ההצעה שקיבלתי גרמה לי להשתנק, אז ויתרתי על שרותי הנגר. מה עוד שאמא שלי, שתהיה בריאה, לא הצליחה להבין מה זה המגן ראש הזה שהופך למדף.
הוא נראה לה מיותר לגמרי.
החלטתי שבמשך הזמן, אשכנע אותה ובלי לחץ, אעשה משהו בעצמי.
ואמנם, כאילו מישהו שם נענה לבקשתי,
מצאתי יום אחד ברחוב ליד הבית מגן ראש מעץ אורן בהיר. הכי פשוט שיש. אפילו לא צבוע בלכה.
גררתי אותו למרפסת שלי, ניסרתי את הרגליים כך שאקבל את הגובה הרצוי וצבעתי אותו כפי שצבעתי את השולחן.
באופן טבעי, כשאנחנו מוצאים משהו ברחוב הוא לא יתאים אחד לאחד לתכנון המקורי שלנו. נצטרך לבצע התאמות. כך גם במקרה הזה.
למגן ראש הזה הוספתי מדף עץ גולמי שיעטוף אותו. גם הוא נקנה בהום סנטר וקיבל טיפול דומה.
את כל הכבודה הזו הבאתי לאמא שלי ושם לנוכח מחאותיה ניסרתי וקדחתי וחיברתי הכל.
התוצאה אמנם לא זהה לתכנון המקורי, אבל לדעתי לא נופלת ממנו.
היום אמא שלי מאושרת עד הגג עם מגן הראש הזה.
ידעתי שבסוף אצליח לשכנע אותה 🙂
שידת לילה:
המדף הנ”ל לא יחליף שידת לילה עם מגרות.
בתל אביב היו לאימי 2 שידות לילה. כל אחת מהן עם 2 מגרות.
הואיל והיא כבר לא זקוקה לשתי שידות, החלטתי לפרק את אחת השידות וליצור שידה אחת עם 3 מגרות ובסיס שעליו הוספתי גלגלים לניוד קל. במגרות היא תשתמש לתרופות ועל השידה היא תניח דברים שתרצה שיהיו בגובה המיטה כמו שעון, או רדיו (טוב נו, אל תשכחו שאמא שלי כבר עברה את ה-80. הרגלים זה הרגלים.)
חוץ מהשינוי הפונקציונלי לא שונה דבר. גם לא הידיות של השידה. מזכירה לכם שיש יתרון לשמור על חלק מהחפצים דומים ככל האפשר למה שהיו כדי לשמור על תחושת השייכות וההמשכיות גם במקום החדש.
וכאן שידת הלילה לפני ואחרי:
לסיום,
מיקמתי מנורת לילה של פעם (נקנתה בוינטג’מאניה) שניתן לכוון בכל כיוון רצוי מעל המיטה
הותקן מאוורר תקרה
ראובן הרכיב למקומו וילון רומי שגם גלי אברמוביץ’ הכינה לנו
תמונות הנכדים נתלו מעל שולחן העבודה וגם עיגולי שעם לנעיצת כרטיסים ופתקים.
תמונות מהבית מוקמו ברחבי הדירה.
ולפני מס’ חודשים תליתי מראת גוף ששיפצתי (פרוט על איך ומה בפוסט הקודם) על הקיר בהמשך לשולחן.
כך נראה החדר היום :
מילים אחרונות –
היום, יותר משנה וחצי לאחר המעבר לדיור מוגן של אמא, אני מאושרת שהתעקשתי והפעלתי את הלחץ לעשות את הצעד המשמעותי הזה למרות כל הקשיים בו הוא כרוך.
אמא נפלה לפני שבוע וחצי ושתי ידיה חבולות וחבושות.
היא לא לבד שם.
הבית עוזר, יש שכנים ואני גרה ליד.
לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו היתה לבד בדירתה.
תהיו חכמים. תחשבו על זה מראש.
אל תדחו את ההחלטה.
ההורים שלנו לא נעשים צעירים יותר ואם יש משהו אחד בטוח, זו העובדה שקל יותר זה לא יהיה בהמשך.
חשוב לי לציין כי הפוסט הזה נכתב ביוזמתי ואין לי שום טובות הנאה יתרות מבית גיל פז או מכל אדם אחר שהוזכר ברשומה. כל מי שהזכרתי ברשומה תרם את חלקו למעבר של אמא, אני מודה לו ומגיע לו קרדיט על זה. את אנשי הצוות של בית גיל פז לא הזכרתי בשמם אולם כל אחד מהם תרם את חלקו ותבוא עליהם הברכה.
הפוסט הזה ארוך למרות שהרבה מאד פרטים הושמטו על מנת לא להעמיס אפילו יותר.
אם מתעוררות שאלות, אתם בהחלט מוזמנים להעלותן. או בהערות או באופן אישי, לבחירתכם.
אשמח לספר, לענות ולפרט כמיטב יכולתי.
Related Images:
חדי האבחנה יוכלו לראות שיש בה אזורים שטיפה התעוותו ושנקודות החיתוך הן אקראיות לחלוטין. גם זה וגם זה לא מפריעים לי ולא ליעוד המתהווה של הרשת.
קצוות הרשת, אלה שנחתכו עם קאטר, חדים ושורטים.
הדרך הכי פשוטה ויעילה שחשבתי עליה היא שימוש בדבק חם שיצור מעטפת סיליקון שקוף סביב הקצוות ויהפוך אותם לידידותיים יותר לסביבתם. מאידך, גם מבחינת המראה זה לא משתלט, נייטרלי ומינורי כך שזה גם מתאים לקונצפט הויזואלי שלי.
בהתאם לגובה המשתמשות (או המשתמשים)
