מכירים את הפרוייקטים האלה שבהם איכשהו שום דבר לא הולך חלק? פרויקטים כאלה שאתם מצליחים לאבד מיקוד ולטעות בהם שוב ושוב?… שדברים לא מתחברים, לא פיזית ולא רעיונית?
שחצי מהזמן שהשקעתם בפרוייקט היה בשביל לתקן טעויות שעשיתם?…
שולחן המזוודה הזה הוא פרוייקט כזה – פרוייקט סגר הקורונה השני, שכנראה הראש שלי לא היה לגמרי במקומו.
דוגמה מצויינת למקרה בו סבתא שלי היתה משתמשת במשפט –
“כשהראש לא עובד, הרגליים יעבדו כפליים”.
אז נכון, במקרה זה אלו לא היו רק הרגליים, אבל נראה לי שהבנתם…
הפוסט הזה יראה לכם שגם כשלא תמיד הכל הולך חלק, זה לא נורא.
טעות לעולם חוזרת והדרך ללמידה רצופה טעויות.
אמנם זה טרטור, עבודה מיותרת והרבה זמן שנשרף לכאורה לשווא אבל….
אחרי הכל, מטעויות לומדים.
ולמרות הכל (ובגלל הכל?) יש שולחן מזוודה 😉
איך וממה התחלתי?
- במזוודה זכיתי כשפורסמה למסירה בקרבת מקום באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בה.
איתה התחלתי לדמיין…
- רגלי שולחן המזוודה היו חלק משולחן צד קטן שנמצא בערמת גזם מול הבית. המשטח שלו היה הרוס אבל הרגליים נראו מבטיחות מאד. הוא נאסף בדיוק למטרה זו.
- משטחי הדיקט שניסרתי והוספתי במהלך התהליך הם חלק ממשטח דיקט של מיטה זוגית. משטח הדיקט נאסף ממזמן מהרחוב וחלקו הארי מיועד לציור נוף שימוסגר ע”י התריסים ששיפצתי. השארית (הלא זניחה בכלל) זמינה לפרוייקטים כמו זה (ומזל שיש מספיק אקסטרא גם לטעויות…)
הרעיון בבסיס הבחירות הויזואליות של שולחן המזוודה –
הרעיון כאמור התחיל עם המזוודה (שאגב, לצערי, לא היתה בשימוש. לו היתה בשימוש זה היה ניכר במראה שלה והייתי ממנפת את זה לעיצוב).
העובדה שהיא קשיחה ועשויה מעץ, העובדה שניתן להשתמש גם במשטחים שלה וגם בנפח שלה לאחסון הגדירו מראש מבחינתי את הקונצפט הכללי של שולחן מזוודה.
איך בדיוק שולחן המזוודה הזה יראה ולמה, הפרטים החיבורים והרעיון הויזואלי נשארו לא ברורים לחלוטין עוד הרבה לתוך התהליך הפיזי. חוסר המיקוד כנראה בא לידי ביטוי בכל המישורים.
תחילה הייתי צריכה לבחור באילו רגליים אעשה שימוש. אלו האופציות הנוספות שעמדו לרשותי:
אולי רגליים של כסא? נמוך מדי… 
אולי רגליים של שרפרף בר? מסיבי מדי…
רגלי השרפרף הגבוה לא התחברו לי ויזואלית ורגלי הכסא שדווקא אהבתי את החיבור שיצרו עם המזוודה, היו נמוכות מדי לפונקציונליות שחיפשתי. הפור נפל על רגלי השולחן שמצאתי (כמובן…זו הבחירה שדרשה הכי הרבה עבודה…).
גם לאחר שאישרתי סופית את בחירת הרגליים לשולחן עוד לא היה לי ברור איך בדיוק השולחן יראה והבחירות הויזואליות נעשו תוך כדי עבודה ולפעמים תוך כדי תהליך של אלימינציה.
מודה ומתוודה שלרוב אני מעדיפה להתחיל את הפרוייקט עם ויז’ן קצת יותר החלטי.
בדיעבד החלטתי שהמזוודה עצמה תישאר במראה האותנטי שלה בגוון העץ המקורי ועם הפרזול המקורי שקיבל ריענון עם שיוף בנייר לטש.
החיים ושנים של עיצוב בתחומים שונים לימדו אותי שאם רוצים לעשות קו עקום, אז עדיף שיהיה עקום לגמרי אחרת הוא יראה כמו טעות. כנ”ל לגבי חיבור שני דברים שונים. עדיף שיהיו שונים לגמרי זה מזה ולא שיהיו דומים מעט.
כשהחיבור הוא לא אורגני הוא עלול להראות כמו נסיון כושל.
הואיל ורגלי העץ של השולחן לא היו דומים מספיק לא בגוון ולא בסגנון למזוודה שנשארה במראה האותנטי שלה, החלטתי ללכת עד הסוף, לצבוע ולתת להן נופך שאבי שיק.
כפי שתראו בהמשך גם עם הגוון התברברתי עד שהגעתי לתוצאה שתספק אותי ותיתן לי את הקונטרסטיות שחיפשתי.
העבודה על שולחן המזוודה התחלקה לעבודה על המזוודה ועבודה על הרגליים.
אלו היו שני חלקים שונים לגמרי והטיפול בהם היה שונה לחלוטין.
החיבור ביניהם היה השלב האחרון בתהליך.
הטיפול במזוודה –
המזוודה נוצרה במקור כתיק ציירים. פרקטי מאד.
מכיל מקום אחסון לצבעים ופלטת ערבוב צבעים. המזוודה נוצרה ללא שום גימור.
לכאורה, לו הייתה בשימוש, כנראה השימוש היה ניכר בה. (תרשו לי לפנטז על זה בבקשה?)
כפי שאתם רואים, המזוודה הזו כנראה לא הייתה בשימוש. היא נרטבה כנראה פעם והוכתמה בסיד. זהו.
ועדיין,
מזוודת העץ כפי שהיא, עם כתמי המים (הסיד ירד צ’יק צ’ק) עם העיצוב המאד פונקציונלי ונקי, עם אותם פרטי הפרזול, הייתה יפה בעיני.
את המראה הזה אני מתכוונת לשמר.
אני מנקה את המזוודה, משייפת אותה, משייפת את חלקי הפרזול (עם נייר לטש ובאופן ידני) ומיישמת כמה שכבות של לכה (גם על הפרזול אבל לא על מנגנון שמאפשר תנועה).
עקרונית זהו.
ולמה עקרונית?
כי מעשית לא זהו.
תכלס, אני גם מוסיפה למזוודה כמה דברים כדי לשדרג אותה.
הוספת משטח מדיקט בתוך שולחן המזוודה:
על מנת למקסם את שטח האחסון גם בשימוש במזוודה הפתוחה, אני מנצלת מגרעת קיימת בספי המזוודה על מנת להוסיף משטח נוסף כאופציה.
את המשטח אני מנסרת מהדיקט שיש לי בבית (זה מהמיטה…). באופן מקרי ביותר הדיקט בדיוק מתאים בעוביו למגרעת במזוודה ולמסילה בו הוא יאופסן כשלא יהיה בשימוש – אחת משתי מסילות מובנות במכסה המזוודה שיועדו כנראה לפלטות ערבוב צבעים. (פלטה אחת הגיעה בתוך המזוודה)
פלטת ערבוב הצבעים במסילתה 
המסילות המובנות והכסגירה שלהן
פלטת ערבוב הצבעים הקיימת קצרה במעט מהמידה שאני רוצה למשטח. גודל המשטח צריך להתאים בדיוק לפנים המזוודה ולמגרעות המובנות בה.
פלטת הערבוב משמשת כשבלונה ואני מודדת ומנסרת את הדיקט לפי הפלטה ועוד קצת.
לצערי גם כאן המזל הרע שלי פוקד אותי ואני מצליחה לנסר עקום את הדיקט ואני נאלצת לחזור על התהליך.
העובדה שהמשטח גדול מעט מפלטת ערבוב הצבעים ובולט החוצה מהמסילה (ראו בתמונה) יוצרת לכאורה בעיה בכיסוי שסוגר את המסילות.
הבעיה הזו נפתרת כשחתיכת העץ הקטנה, שלכאורה מפרידה בין המסילות במכסה, מוסרת בקלילות (כפי שאתם רואים בפרט היא נפרדה מאד בקלות, ללא צורך בסכין אפילו) וכך המכסה נסגר כהלכה.
הוספת חור בפלטה כמנגנון פרוק:
אבל אם אמקם את הפלטה כפי שהיא בדיוק בתוך המגרעת במזוודה, לא ניתן יהיה להוציאה מבלי להפוך את שולחן המזוודה.
אני צריכה למצא מנגנון שיהיה קל גם להוציא את הפלטה מממקומה.
גם כאן את הפתרון לקחתי מהקיים, מפלטת ערבוב הצבעים –
יצירת חור בפלטה(שניתן להכניס בתוכו אצבע) שיאפשר גם לתפוס את הפלטה ולהוציאה בקלות.
שלא כמו בפלטת ערבוב הצבעים, כאן אני מעדיפה לעשות את החור בפינה, שם פחות יפריע.
אני משתמשת במקדח כוס עם הרדיוס הכי גדול שיש לי ויוצרת למעשה חור בצורת רבע מעגל שמרכזו בפינה.
גימור הפלטה:
הפלטה נחתכה מדיקט מחוספס וללא גימור.
מאחר והפלטה היא חלק מהמזוודה רציתי לשמור על המראה הטבעי של הפלטה.
(היא, אגב, ניראת שונה בשני צידיה מה שמכניס עניין וגיוון. ניתן למקם את הפלטה כמשטח במזוודה בכל אחד מהצדדים והמראה שיתקבל יהיה שונה)
אבל אם הייתי מצליחה לדפוק את הפלטה (כפי שתראו בהמשך, בפרוייקט הזה “עשיתי” מאמצים מיוחדים כדי להרוס מה שרק אפשר…) לא הייתי פוסלת על הסף לצבוע אותה בגוון שצבעתי בסופו של דבר את הרגליים. הדבר היחידי שהיה חשוב להקפיד עליו (ועם המזל שלי בפרוייקט הזה כנראה גם פה הייתי מצליחה לפשל) זה לא לעבות את הפלטה (גם לשכבה של צבע ולשכבה של לכה יש עובי, מסתבר ;-)) על מנת שתוכל להכנס במסילה. וזה כאמור גבולי.
בקיצור,
שייפתי (חשוב גם בקצוות המנוסרים וגם כי הפלטה סיבית ומחוספסת) ומרחתי לכה.
אז איפה בעצם אפשר בחלק הקצר הזה לפשל ?
כנראה עם הזמן מפתחים מיומנויות מיוחדות כי הצלחתי גם פה…
זוכרים שמדובר בדיקט?
אז בעצם מה שנראה כמו עץ הוא ציפוי. כמו פורניר.
וכשלא מרוכזים מספיק “מצליחים” לשייף את הציפוי הזה יותר מדי.
מה עשיתי?
עם מעט צבע חום על האצבע (גם מכחול זה טוב. אני לפעמים אוהבת לעבוד עם הידים) עברתי על המקומות הפגועים והכהתי אותם מעט כדי לטשטש את ההבדלים בכהות.
גם כאן – אפשר להבחין. ואפשר לא.
גם כאן, אם אפשר, תחסכו לכם. תאמינו לבעלת נסיון – עדיף להמנע מראש 😉
אחרי היבוש לכה, שיוף עדין ושוב לכה.
ואחרי ייבוש מלא,
לוודא שהפלטה נכנסת לכל המקומות שהיא אמורה להכנס אליהם. (ואם לא, אז לשייף!… ;-))
ולסיום העבודה על המזוודה….
הואיל ושולחן המזוודה יכול לתפקד כשולחן איפור, אני רוצה לשדרג ולהוסיף מראה במכסה המזוודה (ונכון, אם הפלטה שהוספתי ו/או פלטת ערבוב הצבעים יאופסנו במסילותיהם, הם יסתירו את המראה…)
בשביל זה אני לוקחת את המזוודה לאברם הזגג שחותך לי מראה בדיוק לפי הגודל ומדביק לי אותה עם
דבק סופר 7 שקוף לפנים המכסה.
הרגליים של שולחן המזוודה –
פרוק השולחן שמצאתי:
לפני הכל יש צורך להפטר מהפלטה הפגומה. אני נעזרת ב WD40 כדי להוציא את הברגים החלודים ואני נשארת עם הרגליים בנפרד.
שימוש בWD40 להוצאת הברגים החלודים 
והרגליים מנותקות מהפלטה
מכיוון שהשולחן היה גדול מהנחוץ למזוודה, היה צורך לפרק את הרגליים ולהתאים את הקושרות לגודל הנחוץ. החיבורים הפינתיים נראו מודבקים היטב והתלבטתי איך לפרק אותם בלי לפגוע בהם.
הצלחתי לעשות זאת אחרי התיעצות בקבוצות יעודיות בפייסבוק שם המליצו לי על מים חמים ומכות עדינות של פטיש. זה עבד כמו קסם.
המדף היה עשוי מדיקט דק שהיה מחובר במסמרים לקושרות האמצעיות. את הדיקט הוצאתי והקושרות האמצעיות כבר יצאו בקלות.מ
עקרונית, הייתי צריכה לפרק רק את הצלע הארוכה אותה הייתי צריכה לקצר. אולם הואיל והחיבורים התרופפו פרקתי את כל מה שהיה רופף על מנת ליצור חיבור יציב.
קיצור הקושרות:
הצלע הקצרה תהפוך לצלע הארוכה בשולחן שלי. הצלע הקצרה (גם הקושרת העליונה וגם התחתונה ששתיהן באורך זהה) תשאר באורכה המקורית.
את אחת הצלעות הארוכות אנסר לשני חלקים שיהיו הקושרות הקצרות שלי.
כמובן שאני מחשבת הכל מראש ומודדת שוב ושוב לפני שאני מנסרת.
החישוב מתבצע ביחס לנתונים הקיימים :
אורך הקושרת הקצרה שתהפוך לקושרת הארוכה.
רוחב המזוודה הכולל ומיקום הקושרת הנתונה במרכז. השארית שנותרה באופן סימטרי משני צידי הקושרת תגדיר את אורך הקושרת הקצרה שאנסר.
לאחר שהגדרתי את האורך הכולל אני נכנסת לחישוב מפורט של אורך המגרעות הנדרש שמתבסס אף הוא על האורכים במצב הקיים.
מדידה וחישוב הקושרות ביחס למזוודה. 
קיבוע הקושרת 
ניסור הקושרת. 
מדידת הקושרת התחתונה ביחס לעליונה – אותו האורך.
כפי שאתם רואים בתמונות, חוץ מלנסר את הקושרת, יש למדוד לחשב ולנסר גם את קצות הקושרות.
אותן בליטות שאצור,יכנסו ויודבקו בתוך המגרעות מהן הקושרות נשלפו ויצרו מסגרת עם רגליים אליה אקבע בסוף את המזוודה.
אחרי שהכל מנוסר, אני מחברת הכל ללא דבק, לוודא היתכנות.
על יבש, הכל נראה מצוין. (ספויילר: על רטוב, פחות…)
הרגליים מחוברות על יבש והמזוודה מונחת מעל 
הדיקט הקיים ממנו אני מנסרת את המשטח למדף 
על יבש הכל טוב… 
בשלב הזה עדיין חשבתי שזה יהיה פרוייקט זריז 😉
לפני שאני משייפת, אני מנצלת את החיבור הזמני כדי למדוד ולנסר את פלטת הדיקט.
(בדיעבד, אחרי שהכל מחובר עם דבק, מתברר שהמבנה התעוות ואצטרך לנסר משטח חדש כמדף…)
חיבור המסגרת החדשה של שולחן המזוודה שלי:
הגעתי לחלק שאני מחברת את כל החלקים שפרקתי ומחזקת עם הכליבות…
אם קראתם את הפוסט הקודם שלי על הקולב, אתם חושבים בוודאי שהפעם אלמד מהטעויות שלי, שהפעם הכל יתחבר טיפ טופ, כי אני כבר מנוסה…
אז זהו.
מסתבר שלא 🙁
אז אמנם חיברתי הכל בבת אחת, אבל לא השכלתי (גם הפעם!) לעשות זאת כשהמסגרת עומדת ישר ויציב עם כל הרגליים על הרצפה.
גם הפעם, בגלל שחסרה לי כליבה אחת, הרגשתי פיקחית שמצאתי תחליף לכליבה החסרה בדמות משקולות. אבל חיברתי את המסגרת על צידה….וויתרתי על העמדת המסגרת על ארבע הרגליים.
בדיעבד, זה תגלה כטעות שהמחיר שלה היה כבד.
כנראה או שהיו אי דיוקים קטנים בגודל הקושרות, או שהיה מרווח גדול יותר להתאמה בתוך החורים. הלכה למעשה עם הלחץ שהפעילו הכליבות, מבלי שתהיה לי האינדיקציה הישירה של מגע הרגליים עם הרצפה, איבדתי את מרווח המשחק הזה לצורך האיזון.
לו הייתי ממקמת את המסגרת מאוזנת על הרגליים, הייתי יכולה לראות זאת בדיוק, כשם שקרה כשחיברתי על יבש.
הייתי יכולה להתאים את הלחץ שהכליבות יצרו על המחברים כך שהמסגרת תהיה מאוזנת.
ולצערי הרב מאד, לא עשיתי זאת.
המשמעות של הטעות הזו שהמסגרת התעוותה.
הרגליים לא עמדו יציב על הרצפה והמישור העליון קיבל עיוות. במקרה זה, העובדה שחיברתי הכל בבת אחת בלי להקפיד על איזון הרגליים, עבד לרעתי.
כפי שצפיתי מראש בפוסט על הקולב, זה יצר סיטואציה מורכבת יותר שהיה קשה יותר לתקן.
אז, גם אם אח”כ הצלחתי לטשטש את הטעות הזו,
גם אם הצלחתי לייצב בסופו של דבר את שולחן המזוודה על ארבע רגליו,
גם אם אחרים אולי לא ישימו לב לפשלה הזו,
אני אדע.
תכלס, אז מה עושים עכשיו?? איך מיישרים את המסגרת הזו?…
בשלב זה הכנסתי לפעולה את אחת הכליבות החדשות שלי שמעבר ליתרון ההפעלה שלה ביד אחת (יתרון שמקל מאד מאד על העבודה…)ניתן להפוך את כיוון הפעלת הלחץ.
את הכליבה הזו מיקמתי באלכסון הרגליים שאם יפתחו מעט, המסגרת תתאזן על מישור הרצפה.
כמו כן, הנחתי משקולות (כן, אותן אינציקלופדיות ממקודם…) על המסגרת מלמעלה ונתתי להם לשבת כך יום שלם.
מה שעשיתי עזר חלקית אבל לא מספיק.
בשלב מאוחר יותר כרכתי סמרטוטים רטובים (הדבק יבש כבר לחלוטין. הרטיבות נועדה לאפשר גמישות מסויימת) על החיבורים בקושרות העליונות והכנסתי גם כאן כליבה באלכסון. גם את המבנה הזה השארתי ליממה שלמה.
התהליך הזה עזר אבל השולחן התייצב לחלוטין רק אחרי ששיפתי מעט את אחת הרגליים ואחרי שקיבעתי את המזוודה למסגרת (בסוף).
לסיכום אפיזודת ייצוב השולחן אחרי חיבור לקוי –
הצלחתי אמנם אחרי לא מעט נסיונות למזער את ההשפעה של הפשלה הזו ולאזן את שולחן המזוודה.
מי שיסתכל, סביר שלא יבחין בבעיה.
עדיף לאין ערוך, מכל כיוון אפשרי, להמנע ממנה מראש.
הקפידו לחבר את הרהיטים שלכם עם הרבה כליבות וכשהם עם כל הרגליים על הרצפה!!
הוספת המדף על הקושרות האמצעיות:
מדף הדיקט שניסרתי בתחילה אינו מתאים בגלל העיוות שנוצר במסגרת.
למרות שיש לי עוד מהדיקט המקורי, אני מעדיפה לנסר מדף חדש מהדיקט שיש אצלי בבית. הדיקט שאצלי הוא מעט עבה יותר וחזק יותר והוא יעמוד טוב יותר בלחצים של המסגרת שהתעוותה. כך הוא יהיה גורם מאזן נוסף.
באמצעות שבלונה של קרטון שיצרתי על הקושרות עצמן, יצרתי מודל למדף שהעתקתי לדיקט על מנת שאוכל לנסר מדף חדש.
המדף החדש רק נראה מלבני. הוא משהו בין מעוין למרובע אבסטרקטי…
המדף שנוסר כבר לא מתאים 
שבלונה מקרטון 
הדיקט מעט בולט. ייושר עם הקושרת באמצעות שיוף.
את הדיקט המסומן אני מנסרת עם ג’יטסו. מאחר ואת קו החיתוך של הג’יטסו ממילא צריך לשייף כדי להחליק, אני מנסרת מילימטר שניים גדול יותר מהמסגרת ובאמצעות משייפת אני מחליקה את הקצוות ומיישרת את מישור המדף עם מישור הקושרת.
את המדף ניתן לחבר או עם סיכות או עם מסמרים עם אקדח.
יישורים ותיקונים קטנים אני עושה תוך כדי ואחרי חיבור הדיקט לקושרות באמצעות משייפת ובאמצעות פילר עץ.
(לאור מזל הביש שמלווה אותי בפרוייקט הזה, גם בשלב חיבור הדיקט לא הכל הלך חלק.
לכאורה זה צריך להיות הכי קל בעולם עם אקדח מסמרים…
אז זהו שלא.
המסמרים שיש לי באקדח ארוכים יותר מעובי הקושרת והם חדרו ויצאו מצידה השני. נאלצתי עם פטיש לדפוק את המסמרים שבלטו, למלא עם פילר חורים שנוצרו בעקבות כך ולהחליק ככל הניתן עם משייפת).
הכנת הרגליים לצביעה:
עקרונית, לו הייתי יודעת מראש מה ואיך אני רוצה כגימור לרגליים של שולחן המזוודה, הייתי יכולה לגייס את המצב הקיים לטובת התהליך והייתי חוסכת את שלב השיוף.
זוכרים שכתבתי שחצי מזמן העבודה הוא בגלל טעויות? אז גם את זמן השיוף, המיותר בסופו של דבר, אפשר להכניס לשקלול הזה.
שיוף הרגליים אמנם היה מיותר אבל לא הזיק לתהליך.
לפני צביעה חשוב למלא סדקים וחורים עם פילר עץ. אני ממלאה סדקים קטנים שנוצרו עם הזמן ברגליים.
גם שטח הפנים של הדיקט הוא סיבי ואני נעזרת באותו חומר למלא ולהחליק את המשטח.
מילוי סדקים ברגליים 
החלקת המשטח המחוספס 
שיוף המשטח
צביעת הרגלים של שולחן המזוודה:
שלב ראשון:
עד רגע תחילת הצביעה עוד לא הייתי סגורה על איזה צבע אני רוצה.
ידעתי שאני רוצה מראה ישן ומשופשף.
לשניה וחצי חשבתי על מראה של סדקים ולאור ההצלחה המדהימה שלי לסבך גם דברים פשוטים בפרוייקט הזה, מיד ויתרתי.
אז נשארתי עם מראה שאבי שיק שכבות ודיסטרסינג.
כנראה שהפעם בחירת הגוון תהיה תוך כדי נסוי וטעיה.
ואכן, יהיו כאן כמה וכמה שכבות של צבע עד שאגיע למנוחה ולנחלה.
התחלתי עם שאבי שיק כחול. כצבע בסיס (אל תתבלבלו עם צבע יסוד או פריימר. להם יש מטרה אחרת!) שיציץ לו מבעד לחרדל שחשבתי שאני רוצה.
לצערי החרדל של שאבי שיק דומה יותר לצהוב ואני מחליטה להתחיל לערבב צבעים כדי להגיע לצבע שיתאים לי יותר.
צבע בסיס (לא פריימר! אל תתבלבלו!) כחול 
נכון שהצהוב הזה הוא לא חרדל? 
אני מסירה חלק מהצבע עם סמרטוט לח וחושפת את הצבע הכחול. 
החלטתי לערבב לבד את החרדל. הצהוב שמתיימר להיות חרדל עם חום. 
מצליחים לראות את ההבדל בין הצהוב לחרדל? 
כאן אולי? 
על המשטח רואים גם את הכחול, גם את הצהוב וגם את החרדל שאני ערבבתי.
הצלחתם להבחין בתמונות בהבדל בין הצהוב לחרדל שאני ערבבתי?
במציאות זה ניכר יותר, בפרט שחשפתי גם את השכבות התחתונות של הצבע והשכבתיות והגוונים קיבלו ביטוי מוחשי יותר.
שלב שני:
ולמרות זאת, גם אם התוצאה כשלעצמה היתה סבירה, השילוב עם המזוודה לא היה קונטרסטי מספיק (וכאן שוב פישלתי ולא צילמתי את הרגליים עם המזוודה, על מנת שתראו בעצמכם…) ועברתי לגישושים אחר הצבע הבא.
התלבטתי בין ירוק לאפור פחם.
היתרון של אפור הפחם הוא הכהות שלו שתיצור ללא ספק ניגודיות למזוודה.
מאידך, חוששת קצת ממראה שאבי שיק באפור פחם.
היתרון של הירוק כצבע קר שהוא מאזן מעט את גוון העץ. מרגיע אותו. כמו כן ירוק עובד נהדר במראה שאבי שיק. מנסיון.
החיסרון העיקרי של הירוק הוא שאין לי את הגוון שאני מכוונת אליו.
גווני הירוק שעבדתי איתם בעבר היו גווני מרווה והם בהירים מדי.
אחרי התלבטות, בחרתי בירוק. בעיקר כי קל יותר לצבוע כהה על בהיר. אם אחליט להמשיך הלאה…
אז ערבבתי צבע עם הצבעים שיש לי.
הכחול עם הצהוב של שאבי שיק ולהם הוספתי צהוב שמש אקרילי.
את הצבעים ערבבתי בצנצנת זכוכית. כל פעם הוספתי קצת וניערתי עד שאהבתי את התוצאה
(וכאן שוב החסרתי ולא צילמתי את ערבוב הצבעים לטובתכם)
דיסטרסינג:
כפי שאתם רואים כבר בתמונות, אחרי כל שכבה של צבע אני יוצרת הסרות צבע מכוונות – דיסטרסינג. הפעם לא באמצעות שיוף אלא עם סמרטוט לח שחושף בעדינות רבה יותר את השכבות הקודמות.
כך יוצא שמבעד לצבע הירוק ניתן לראות גם את העץ, גם את הצבע הכחול, גם את הצבע הצהוב/החרדל. זה בדיוק אפקט השכבות העדין שרציתי להשיג.
על מנת להשלים את מראה השאבי שיק אני משתמשת בקצת צבע חום על סמרטוט לח ואני מורחת על המשטחים הצבועים. בפרט בחריצים או בחיבורים. אני קוראת לשלב הזה שלב הפאטינה.
למשטחים עצמם זה נותן טיפה עומק ומחזק את המראה המיושן שעם הזמן התלכלך מעט. בחריצים, בפגמים ובחיבורים הצבע החום נאחז יותר והוא מדגיש את קווי המתאר של הרהיט כפי שקורה לרהיט שהתיישן.
אחרי שאני מסיימת את שלב הפאטינה,
אני צובעת בלכה,
מחתימה את החותמת שלי
ולא נותר אלא לחבר את המזוודה למסגרת הקושרות של הרגליים.
הרגלים והמזוודה הופכים יחד לשולחן מזוודה –
כששני חלקי השולחן הנפרדים (והשונים!) זה מזה מוכנים, נשאר לי רק לחבר ביניהם.
תחילה אני מסמנת על תחתית המזוודה את המיקום הרצוי של הרגליים:
ממרכזת את הרגליים 
מסמנת בעיפרון כדי שאוכל לראות ולכוון את המיקום המדוייק גם כשהמזוודה יושבת על הרגליים.
אחרי שאני מסמנת,
אני קודחת חורים קטנים בתחתית המזוודה במקום בו הרגליים מיועדות להתחבר (אני מוודאה שזה לא באזור המחבר בין הרגליים לקושרות).
אחרי שיש לי ארבעה חורים בארבעה מקומות, אני מניחה את המזוודה על הרגליים.
אני ממקמת במדוייק (לפי הסימון שעשיתי קודם בעיפרון, זוכרים?)
אני מקבעת באמצעות משקולות (כן, אותן אנציקלופדיות ממקודם) כדי שהמזוודה לא תזוז תוך כדי תהליך
ואני קודחת (גם הפעם עם מקדח דק. חשוב שיהיה דק מהברגים שיוברגו בתוכם בשלב הבא) והפעם מבפנים.
הקדח נעשה בחור שנעשה קודם אבל הפעם מתוך המזוודה ולתוך הרגליים. לכאורה ניתן להבריג את הבורג ישירות ולחסוך את הקדח השני, אבל הקדח הזה יקל מאד על החדרת הברגים ויחסוך תזוזות לא רצויות.
לאחר שאני קודחת, אני מבריגה ברגים לתוך אותם קדחים שיצרתי.
קודחת מבפנים דרך החור הקיים לתוך הרגל. 
מבריגה 4 ברגים בארבעת החורים שקדחתי.
הברגים הלכה למעשה מחברים את הרגליים למזוודה ושולחן המזוודה מוכן לשימוש.
החיבור הנ”ל ומשקל המזוודה על הרגליים עוזרים גם הם לאזן את הרגלים וכעת השולחן עומד יציב לחלוטין על ארבע רגליו.
וכמה מחשבות פילוסופיות משהו על
הטעויות שקורות לנו לפעמים תוך כדי עבודה ולאן התהליך הזה לוקח אותנו:
שולחן המזוודה הזה הוא גרסת הרהיט ל”נח עם 7 שגיאות” מבחינתי.
צבר בלתי אפשרי (אפשרי, אפשרי מסתבר…) של חוסר תכנון מספיק, חוסר ריכוז ומזל רע שמתרגמים לטעויות ולהרבה עבודה מיותרת.
ועם כל זה, התוצאה היא בהחלט משביעת רצון. שלי לפחות.
תוהה – הלכה למעשה, כמה רהיטים שנראים לכאורה מושלמים, עברו סנריוז עתירי פשלות שלא ניכרות לעין בלתי מזויינת? והאם הם טובים יותר או טובים פחות או טובים אחרת בזכות אותו התהליך?
וגם,
דווקא, בזכות ובגלל כל אותן הפאשלות שמתרגשות עלינו ללא כל אזהרה מראש, אני נזכרת כמה אני אוהבת ומעדיפה את גישת ה”חוסר מושלמות” והמראה “המשומש” “הפגום משהו”.
יש בגישה זו הרבה ענווה ומשהו מאד מכיל וסלחני. גישה שהיא פחות ביקורתית ופחות שיפוטית ומתוך זה יש בה הרבה יופי.
כמו כן,
כך הלכה למעשה, כל פריט הוא יחיד ומיוחד שהרי אין שני רהיטים ש”נפגמו” בצורה זהה.
(ובואו נעצור כאן לפני שאגלוש לאנלוגיה של איך הפילוסופיה הזו פוגשת אנשים….)
