כבר יותר משנה שאיני אוספת חלכאים ונדכאים מצידי הדרכים אלי הביתה.
אין לי מקום. אובייקטיבית….
אז אני מסתובבת עם סכי עיניים וירטואלים , מתעלמת לחלוטין מכל ערמה, מפתה ככל שתהיה.
למרות זאת, באחת מגיחות ההסעה שאני עושה על בסיס קבוע (כן, אני רחל עדיה ואני “אמא הסעות” בחלק לא מבוטל מזמני…) לא הצלחתי להתעלם…
מתוך ערמת מפוני חלל כלשהו, הציצו אלי 2 גויות (טוב נו, בובות תצוגה…) פקוחות עיניים, זקורות חזה ונטולות גפיים.
לאחר שהורדתי את הבת שלי לענייניה, מיהרתי להעמיס את שתי הבובות למושב האחורי.
נוסעת הביתה ומקווה שמשטרה לא תעצור אותי בדרך בחשד לחטיפה או רצח וכריתת אברים, רחמנא ליצלן.
טטיאנה היא בובת התצוגה שהתמקמה על השרפרף, שגם הוא מיועד לשיפוץ, ונדיה היא שעל הקורקינט…

נדיה וטטיאנה. בתפקיד שומרות הסף הקריפיות שלנו….

כבר מלכתחילה היה לי דימוי ברור של מה אני רוצה לעשות.
בינתיים חיכיתי למעמד שיזדמן על דרכי. רציתי למקם את בובת התצוגה על רגל, שתגביה אותה. לפחות אחת משתי בובות התצוגה, אם לא את שתיהן.

עד שיום אחד סיוון השכנה שלי רצתה להפטר מקולב עמוד…

זה הקולב שסיוון, השכנה שלי, נפטרה ממנו וששמחתי לאמץ…

לימים גיליתי שהקולב בנוי משני חלקים והברגה ביניהם.
זה לשמחתי עבד לטובת היעדים שלי כשהקולב גוייס לתפקידו החדש.
בהמשך תראו שנאלצנו לוותר על כמה מקימוריו של הקולב וזאת בעזרתו של עארף המסגר.

צפי בעיות ותכנון מקדים – איך בובת התצוגה תראה ומה צריך לעשות לשם כך?

מי שמכיר אותי כבר מעבודות קודמות יודע, שגם אם כמעט תמיד יש בלת”מים, כמעט תמיד אני מנסה לצפות את הבעיות ולפתור אותן, ולו מחשבתית (לוודא היתכנות).
השיקול שעומד מאחורי זה הוא פרקטי לחלוטין.
ממש לא כיף להשקיע עבודה זמן ואנרגיה מיותרים וזה לרוב מה שקורה כשאין מחשבה מקדימה שעומדת בבסיס העבודה.
גם אם לא פעם דברים משתנים תוך כדי עבודה, טעויות קורות.
שיקול דעת מוטעה או סתם חוסר מזל גורמים לנו לעשות עבודה מיותרת. תכנון מוקדם יכול לחסוך לא מעט כאב לב.
במקרה זה, לא ראיתי טעם להתחיל לעבוד על הבובות לפני שאני מוצאת דרך לחבר בין הקולב לבובה.

ריתוך וחיתוך מתכת לא עושים בבית…יש צורך בכלים מקצועיים, יש לנקוט זהירות ונדרשת מיומנות שאין לי.
אז חיפשתי איש מקצוע שיהיה יצירתי מספיק, שיבין את הראש שלי, שיצליח ליישם את הפתרון שחשבתי עליו ושייקח את הרעיונות שלי הלאה.

איש בדיוק כזה הוא עארף, שעובד במסגריה צדדית ברחוב יוחנן הסנדלר בכפר סבא. הגעתי אליו במקרה, אחרי טסט לאוטו. כששאלתי אם יש מסגרייה בסביבה.
איזה מזל שמצאתי אותו.

בהתחלה נראה שהוא לא מבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו.
תוך חמש דקות, לא רק שהבין, לא רק שזרם איתי, הוא קלט בדיוק את הבעיה ונתן פתרון אלגנטי שהיה מוצלח יותר מהפתרון שאני חשבתי עליו.

טוב, אבל אנחנו מקדימים מעט את המאוחר.
הרבה לפני שעארף נכנס לתמונה, אני החלטתי על עריפת ראשים…

טטיאנה מאבדת את הראש:

עוד לפני שהסרת ראש בובת התצוגה הפך לחלק מהפתרון הטכני של חיבור הבובה לרגל, החלטתי לוותר על הראש מסיבות ויזואליות.
הראש של טטיאנה נראה לי גדול. העדפתי למתן את הפרופורציות ולוותר על תווי הפנים.
בשלב זה עוד לא היה לי ברור מה יעלה בגורלה של נדיה, הבובה השניה.
היא נאלצה להמתין.

קצת התלבטתי איך לבצע את אקט העריפה כך שהקו יהיה נקי. חשבתי תחילה להעזר בשרותי נגר ומשור שולחני. הפתרון היה פשוט הרבה יותר. משור ידני.
לשמחתי החומר, פיברגלס כמדומני, היה רך יחסית לניסור וחלול.

מאחר והגוף הוא חלול, מתאפשרת גישה לפנים הגוף ואפשר להעזר בזה לצורך חיבור הרגל לבובה. (או יותר מזה להשחיל בתוכה מוט על מנת לוודא יציבות.) ההעדפה הויזואלית התגלתה כיתרון טכני.

המחשבה הראשונית שלי היתה לחבר לחלק התחתון של הקולב משטח ועליו לבסס את הבובה (לחבר אותה בהברגה או בהדבקה). החלק העליון של העמוד נראה לי מיותר ובשמחה הייתי מחליפה אותו באום מתאים (לא מצאתי כזה).
עארף לקח את המחשבות שלי , ניצל את פרטי החיבור הקיימים ולקח את זה צעד קדימה לפתרון אלגנטי ללא צורך בהדבקות או בהברגות נוספות שנתן גם ערך מוסף לבובה.

פרטי החיבור בין בובת התצוגה לקולב. הלכה למעשה.

כך נראה החלק התחתון של בובת התצוגה. מימין לפני הטיפול של עארף ומשמאל אחרי.
איך הכל מתחבר, תבינו בהמשך.

וזו ההברגה בחלק התחתון של הקולב. אתם יכולים כבר לדמיין את הפתרון שחשבתי עליו? ומה יצא בסוף בעזרתו של עארף?

לא אבזבז זמן ומילים על פתרונות ביניים ואנסה לתאר לכם מה עארף עשה.
כפי שראיתם בתמונות למעלה, פרט החיבור של בובת התצוגה עשוי משתי שכבות מתכת עם רווח ביניהן, שיש בהן חור עגול.
לחור בגודל המקורי ההברגה הצליחה להכנס אבל מוט הקולב היה רחב מדי.
עארף חתך את השכבה החיצונית בפרט החיבור והגדיל את קוטר החור כך שהמוט יוכל לחדור לתוכו. בשכבה הפנימית הוא לא נגע כך שהיא מהווה מעצור למוט אולם ההברגה עוברת דרכו.

הואיל וקוטר המוט אינו רחב דיו על מנת שהבובה תהיה יציבה עליו, הוא מדד מיקום והלחים פלטת מתכת למוט הקולב כך שהבובה תהיה יציבה עליו.
כמובן שזה עדיין לא מספיק לקבע ולייצב את הבובה. בשביל זה נעזר בחלק העליון של עמוד המוט שייכנס לתוך הבובה (דרך הצוואר החלול) ויוברג על חלקו התחתון של מוט הקולב שחדר דרך החור בפרט החיבור:

כמובן שעל מנת שהמוט יצליח להכנס לבובה היה צריך ל”גלח” אותו מעט. חדי העין יוכלו לראות את החתיכות שנוסרו מהקולב על רצפת המסגריה.
החלק העליון של מוט הקולב חיוני ליצוב וחיזוק הבובה על הרגל אבל יש לו גם ערך מוסף ויזואלי ותפקודי (לתליית כובעים… ולמי שיש יותר כובעים – כאן). כמו כן, לצורך ניוד או תצוגה מתחלפת, הפתרון הנ”ל מאפשר פרוק.
על היתרון הזה ברכתי מאד כשהייתי צריכה לשנע את הבובה חזרה הביתה.

עד כאן העבודה של עארף.
כך בובת התצוגה נראת לאחר ששולבה עם הקולב.
מכאן והלאה, אני זו שנותנת אופי ושיק לבובה…

שימו לב שחור הצוואר לא נסגר בשום שלב.
במקור, חשבתי לסגור אותו.
אם הייתי מוותרת על פריווילגיית הפרוק, היה ניתן לקבע את המוט ולסגור את חור הצוואר.
לראייתי, היכולת לפרק ולחבר חיונית.
איני רוצה לוותר עליה.
כמו כן, גם ויזואלית התרגלתי ואני מוצאת שהצוואר החלול כבר לא מפריע לי.

לגבי הקולב עצמו,
בחרתי במודע להשאיר אותו כפי שהוא ולא לצבוע אותו (אם כי האפשרות נבחנה)
אהבתי אותו כך, בגוון אדמדם שמזכיר מעט חלודה. עם הפגמים, עם סימני הניסור.
לא מושלם, אבל מושלם לצרכי.

הלבשת הבובות.
בערך…

חלק מהפריקיות של הבובות הללו היתה תחושת הערום שלהן.
יוצרי הבובות טרחו ליצור אותן בגוון גוף אנושי וגם עם קימורי גוף אנושי (כגון טבור או קימורי שריר ש…ברוב המקרים מוסתרים ע”י בגד).
אותה תחושת גוף ערום יצרה מעט אי נוחות (מה שלדעתי תרם לתפקידן כשומרות זמניות של סף ביתי ;-)) ש(גם)בזה רציתי לטפל.
את הקימורים אהבתי. את צבע הגוף הערום, לא.

אני עובדת לא מעט עם הדבקת ניירות מסוגים שונים (דפי ספרים, מפות ישנות, קומיקס, תכניות…) על משטחים שונים כדי לכסותן ועל מנת לתת להם טוויסט ויזואלי.
גם במקרה זה היה לי ברור כי אני רוצה כיסוי (להבדיל מצבע, לדוגמה…) ורק הייתי צריכה לבחור איזה כיסוי.

בדיוק באותו השבוע, כשנתקעתי בלי עיתונים לריפוד הכלוב של קיווי, גדי, השכן שלי, נתן לי ערמת עיתונים ישנים של גלובס.
מעבר לתכנים הכלכליים שמייחדים את העיתון הזה, גם המראה והעיצוב מייחדים אותו.
המראה הזה, הגוון הייחודי והשפה הגראפית שלו תפסו אותי .
ההדפסה השחורה ברובה,על גוון נייר שמזכיר את צבע הבובות, התיישב לי היטב וסיפק לי את הטוויסט מחד ומאידך את הנאמנות למקור.
גלובס… הפעם העיתונים שלכם לא ירפדו כלוב… הפעם הם יעטפו את בובות התצוגה שלי…

והלכה למעשה…

שיטת העבודה הפעם שונה ומזכירה להבנתי טכניקה שנקראת דקופאז’ (תקנו אותי אם אני טועה?).
אני קורעת קרעים בגדלים שונים ובצורות שונות מהעיתון.
הקרעים לא לחלוטין אקראיים מאחר ואני רוצה ליצור מעין פסיפס מבולגן. (אני מתייחסת למודפס בעיתון כטקסטורות שונות שניתן לשלב ביניהן)
את הקרעים אני מכניסה לקערה עם דבק פלסטי מדולל במים שיספיק לכיסוי מלא של הנייר.
התמיסה צריכה להיות נוזלית ולבנה. אין לי יחס מדוד בין הדבק למים אני עושה זאת לפי תחושה. מוזמנים לפתח את התחושה שלכם גם. תמיד אפשר להוסיף מעט דבק או מעט מים אם התמיסה סמיכה או דלילה לטעמכם.
הקרעים צריכים להתרכך ולספוג היטב את התמיסה.

את הקרעים הרטובים (אחד, אחד. יש להפרידם וליישרם כמובן) אני מוציאה, מסירה נוזלים עודפים, ומצמידה לבובה. אני מצמידה היטב, מיישרת ומחליקה קיפולים ככל הניתן.
כך עד לכיסוי מלא של כל המשטחים החשופים.
הנייר הרטוב הוא עביד מאד ומקבל בקלות כל צורה.
במקרה זה בו לא מדובר על משטח ישר וחלק, יש לזה חשיבות יתר.
שימו לב, גם נדיה (בובת התצוגה השניה) כוסתה כולה באותה הטכניקה ותווי הפנים העדינים וקימורי השיער המקוריים נשמרו ולא איבדו מצורתם. תמיד אפשר לשחק עם גודל הקרעים כדי להתאים אותם למשטח הרצוי.
שימו לב, העבודה כאן היא רק עם הידיים… כמו מסאג’ ;-)…
משמע, אתם מתלכלכים (ולא, לא כדאי לגעת בטלפון. גם לא בשביל לצלם…) והסביבה מתלכלכת.
אמנם זה רק דבק פלסטי, אבל עדיף להגן מראש מלהצטער ולנקות אח”כ.

גימור:

גם כאן כמו בעבודות אחרות בהן כיסיתי משטחים בהדבקה, לאחר ייבוש יש לכסות את המשטח בדבק.
כאן חלק מהתהליך נעשה כבר בשלב ההדבקה, שהרי קרעי העיתון היו ספוגים בתמיסה ואנחנו “מיסג’נו” אותם על גבי הבובה עד שקיבלו ממש את קווי המתאר שלה.
לאחר שהכל התייבש, זו הזדמנות לוודא שהכל אכן מודבק. עדיין אפשר לקרוע, להוסיף דבק בנקודות תורפה ולכסות בעוד קרעים של עיתון, אם יש צורך.
כמובן שזה הזמן גם לעשות תיקונים ויזואליים באמצעות כיסוי אזורים בשכבה נוספת.
אחרי כל התיקונים, כשהכיסוי יבש ואני שבעת רצון, אני שוב טובלת ידיים בנדיבות בתמיסה של דבק עם מים ושוב מורחת על הכל וממסג’ת הכל היטב.
בשלב הזה ניתן גם להוסיף נצנצים אם מתאים לכם…
(כשעבדתי על טטיאנה, עבדתי על משטח עבודה שבעבר צבעתי עליו בצבע מוזהב.
מבלי לתכנן נכנסו נצנצים לדבק ואהבתי את התוצאה – עיתון גלובס עם מעט נצנצים על בובת תצוגה…. כשעבדתי על נדיה, כבר הכנסתי במכוון נצנצים לדבק.)

ואחרון אחרון חביב, אחרי ייבוש מלא של הדבק, שייפתי בעדינות באמצעות נייר לטש עדין נקודות שבולטות מעט בכיסוי, על מנת להחליקן. ניגוב הבובות מאבק ו…שלב האיטום באמצעות שתי שכבות של לכה שקופה.

לאחר התלבטות בין גימור מבריק למט בחרתי בגימור מט.
הגימור הנ”ל נתן לבובות טקסטורה קטיפתית משהו. תראו בעצמכם…כך הבובות נראות היום:

Related Images:

את הכסא קיבלתי מגדי ….
שניה וחצי לפני שנזרק (הכסא, כן?) ואחרי כמה שנים ששהה חשוף לשמש ולגשם בחצר בית שהשתפץ מ-א-ד מ-א-ד לאיטו.
אבל במצבו המוגמר קשה קצת להתעלם מחלקו של פופאי בכסא.
טוב… פופאי המלח ללא ספק הוא שם קצ’י יותר לכסא. ואעיז ואומר שאפילו מגזין הקומיקס בן ה-45 בערך, איתו עבדתי, הוא אפילו וותיק יותר מהכסא. (אבל בעצם הוא לא וותיק יותר מגדי ;-))
…
קשה לבחור, אבל אין צורך.
זה גם הכסא של גדי (שעכשיו הוא הכסא שלי בעצם אבל גדי נתן לי אותו…) וגם כסא פופאי המלח.
בחלקו הראשון של השיפוץ, בו יעסוק הפוסט הזה, זה יהיה הכסא של גדי (זאת אומרת שלי…נו, הבנתם)
בפוסט הבא ניתן את הכבוד לפופאי המלח.

והאנשים שהיו איתי בדרך…

בדרך (הארוכה יש לציין) אל הכסא הזה הלכו לצידי בשלבים מסויימים אנשים טובים שבלעדיהם הכסא היה נראה כנראה אחרת לגמרי:
גדי, חבר יקר מתקופת לימודי במדרשת שדה בוקר, שהעדיף לתת את הכסא לי במקום שיהפוך לפסולת בנין.
עפרה, שנתנה לי את גליון מס’ 20 של פופי (שם זה כתוב בלי א’….)
חיים ארביב, האיש עם לב הזהב, שהתנדב ושיחזר לי את הידיות לכסא משאריות של עץ מהנגריה שלו.
שמוליק, שהתנדב וחתך לי את ברגי גב הכסא על מנת שלא יבלטו. בא והלך, בא והלך… עד שכל הברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
תודה רבה רבה לכולכם.

כאן התחלנו…

כאן, מבחינתי זה איפש’הו בפברואר, כשקיבלתי את הכסא מגדי.
אהבתי את המורפולוגיה שלו, ומצבו, שנראה חסר תקנה, איתגר אותי והצית את הדמיון שלי.
לכסא הזה היו לפחות שני גלגולים קודמים (תוכלו לראות עדות לזה בתמונות בהמשך) אבל זה פחות רלוונטי לענייננו. עבורי נקודת הזמן הזו ומצבו זה אלו הן נקודות המוצא שלי.
כפי שאתם רואים, הוא עדיין רחוק מאד מלהיות כסא פופאי. תרתי משמע.
אבל בסוף זה יקרה.
בינתיים,
זה הכסא של גדי ובמצבו זה הוא הגיע אלי:

הואיל והפוסט הזה יתאר רק חלקו הראשון של השיפוץ, לא אשאיר אתכם במתח.
ראיתם איך הכסא נראה כשהגיע אלי.
כך הוא נראה בסוף (לתמונות נוספות, תצטרכו להמתין בסבלנות…):

איך מתחילים בכלל לטפל בכסא של גדי?

לפני בכלל שאני חושבת על כיוון של מה יהיה, אני צריכה להבין מה היה ומה יש.
מה עומד לרשותי הן מבחינה עיצובית, הן מבחינת החומר עצמו.
עם מה ניתן עדיין לעבוד, מה לשמר ועל מה לוותר.
כמו תמיד, מתחילים לפרק.
לרוב עם הפרוק מצב הרהיט יחמיר לפני שישתפר. נראה לי שבמקרה זה, מצבו לא יכול להיות גרוע יותר…(גם הכסא הזה נראה חסר תקנה בהתחלה…)

החלוקה לחלקים בכסא הזה היא מאד ברורה ומתחלקת לשלד מברזל וחלקים מעץ שמתפרקים.
השלד יציב מאד (וכבד!) ולמעט צביעה אינו זקוק לשום טיפול נוסף.
מאידך,
מצב החלקים מעץ גרוע מאד ועדיין לא ברור אם אוכל לעשות בהם שימוש או שיהיה צורך להחליפם.
החלקים המתפרקים הם:
– המושב (אין בכלל ספק שצריך ריפוד חדש. את כל הבפנוכו אוכל לבחון רק כשאפרק אותו),
– הידיות (הידית לשם הדיוק. נותרה רק אחת…צריך יהיה למצא ידית או קונצפט עיצובי שיתאים לחסר הזה)
– גב הכסא שאין צורך להכביר במילים על מצבו. ראיתם את התמונות…
כל החלקים הללו מחוברים בברגים חלודים שאני מצליחה לשחררם באמצעות שכנוע קל (ולפעמים קצת זמן) של WD40.

פירוק המושב:

טוב, לא השלתי את עצמי. היה לי ברור שאת הריפוד ואת כל המילוי אחליף.
לא תארתי לעצמי כמה העץ עצמו רקוב.

כפי שאתם רואים, אפילו לא טרחתי להסיר הכל. העץ פשוט התפורר. התועלת היחידה בו היא כשבלונה לחתיכת עץ אחרת שאחתוך מהשאריות שיש אצלי ואח”כ…לפח.

הידיות:

כאן הבעיה העיקרית היא שיש רק ידית אחת שמחוברת עם פלך קטן שמושחל בחור יעודי בקונסטרוקציה. כמובן שיחד עם הידית החסרה, חסר גם פרט החיבור שלה – שלא ניתן להשיג כמוהו בשום חנות חומרי בנין או פרזול ברדיוס סביר

גב המושב:

גב המושב, שהיה מחובר עם ברגים חלודים לקונסטרוקציה, היה עשוי מעץ לבוד ומכופף. השכבות החיצוניות, כתוצאה מרטיבות והזנחה של שנים, החלו לקבל גלים ולהפרד.
גב הכסא, יש לו חשיבות ארגונומטרית והוא גם חלק אורגני והמשכי מהקו (ומהעיצוב) של הכסא.
גב הכסא, מכופף לגזרה מאד מדוייקת שמתאימה במדוייק לקונסטרוקציית המתכת. עובי הלוח הלבוד של גב הכסא הותאם במדוייק לאורך הברגים כך שיגיעו במדוייק למישור המתכת.
היה לי ברור שאם יהיה צורך בשחזור מלא, הוא יצטרך להיות מאד מדוייק בפנים רבות.
במקרה זה, לא הייתי בטוחה כלל שיש ברשותי את הכלים לכך ולפנות לבעל מקצוע יכול להפוך את כל השיפוץ הזה ללא כלכלי בעליל.
לשמחתי גיליתי שלאחר קילוף השכבות הגליות והרופפות (עם ספטולה), נשאר לי גב יציב דיו כך שעדיין ניתן לעבוד איתו בהמשך.

אפילו היה יופי בלוח הגלוי לאחר שקלפתי ממנו את השכבות הרופפות.
אין לי מושג איך הלוח קיבל את הגוונים הללו, אבל אהבתי אותם ובמשך תקופה ארוכה חשבתי לשמר אותם ולהשתמש בטקסטורה הזו כחלק מעיצוב הכסא הסופי.

הכסא של גדי מתחיל להשתקם כחלק מההכנה

לפני שהכסא של גדי (או כל רהיט אחר שמשתקם, לצורך העניין) מקבל אמירה עיצובית מדוייקת, יש לוודא שטכנית הוא יציב ושכל חלקיו תקינים.
במקרה הזה יש לי לא מעט עבודה, בעיקר על חלקיו המתפרקים, כדי להביא אותו לקו אפס מסויים.
1 – יש לי ידית אחת וצריך למצא פתרון לשניה (פתרון אחיד או פתרון שונה, דבר שיכול כשלעצמו להשפיע על העיצוב הסופי של הכסא).
2 – יש לי גב כסא שהוסרו ממנו שכבות רופפות ו- 4 ברגים חלודים שאצטרך למצא להם חלופות.
3 – יש לי מושב כסא רקוב וארבעה ברגים חלודים . הכל יוחלף. המושב הקיים ישמש כשבלונה וכלאחר כבוד, ימצא את דרכו לפח.

ידיות:

אין לי כלים ואין לי מיומנות להכין את הידיות, כמו את גב הכסא .
על מנת להכין ידית דומה לידית הקיימת, צריך נגר ונגריה.
הג’יטסו שלי, או אפילו מולטיטול כזה או אחר לא יעשו את העבודה.
התחלתי להכין את עצמי רעיונית, לחלופות, לא בהכרח סימטריות, והתחלתי לגשש על מנת לקבל הערכות שיעזרו לי לקבל החלטות.

כאן הפייסבוק, חכמת ההמונים וחיים ארביב מ”חיים בעץ – הגשמה ביצירה” באו לעזרי.
קיבלתי ברשת תשובות שונות לגבי הידיות אבל רק חיים אמר שאין בעיה להכין ידית כזו מעץ.
הוא הגדיל ועשה והזמין אותי לנגריה שלו -“חיים בעץ – הגשמה ביצירה” (כשהיא עוד עמדה על תילה) לבוקר שישי אחד ועשה לי שתי ידיות משארית של עץ.
חיים, עם לב הזהב והאישיות הכובשת שלו, קיבל אותי בחום והסביר לי (ואף נתן לי להתנסות) כל שלב שעשה. הנגריה שלו, שלצערי כבר לא קיימת, היתה כמו בית חלומות עבורי ויצאתי משם אחרי כמה שעות בהי, עם ניצוץ בעיניים ועם שתי ידיות לכסא שלי (ושל גדי…)

תודה רבה חיים. אתה איש מופלא ומקצוען אמיתי. היה כיף להכיר אותך וללמוד ממך.
הידיות שעשית מקסימות בעיני גם בגולמיותן זו שמשקפת מאד את הטקסטורה של העץ.
עוד זמן רב לאחר מכן התלבטתי איך לשמר את המראה הזה שלהן ולשלב אותו בעיצוב הסופי.

מושב הכסא שקיבלתי מגדי:

בשלב זה כשאני מדברת על מושב הכסא, אני מדברת על העץ ועל החיבורים שהיו רקובים וחלודים במושב הכסא כפי שקיבלתי אותו.
כאן דווקא הג’יטסו שלי והמקדחה שלי כן יספיקו ויהיו אפקטיביים דיים.
כאמור, לוח מושב העץ הישן והרקוב ישמש כשבלונה ללוח חדש שאנסר מלוח לביד עם כסוי פורמייקה שמצאתי. הלוח לא במצב אידאלי אבל הוא עבה (עבה יותר מהמשטח המקורי) ויתן מענה יציב. ממילא הוא יכוסה מכל כיווניו כך שלמראה שלו אין חשיבות.

שימו לב, בינתיים אני מנסרת את הלוח אבל את החורים אני רק מסמנת.
את החורים אקדח (אעזר גם אז בלוח הישן) בשלב מאוחר יותר אחרי שאסיר את הפורמייקה מאחד הצדדים של המשטח.

הסרת הפורמייקה מהמשטח:

למען האמת, הסרת הפורמייקה מהמשטח היא שלב שניתן לוותר עליו אבל הוא יקל על הכנסת החלק שמיועד לקבלת הבורג, בשלב מאוחר יותר. בחרתי להסיר את הפורמייקה על מנת להתנסות בתהליך הזה ודווקא כאן מפני שכאן אני יכולה לפשל חופשי ולא אקלקל דבר (ומאידך, זו אינה עבודה מיותרת)

כדי להסיר את הפורמייקה עבדתי עם מגהץ (אני משתמשת בתווך של בד כותנה כדי להגן על המגהץ בעיקר) כדי לחמם את הדבק ולרכך אותו ואח”כ עם ספטולה אני מפרידה את הפורמייקה מהעץ. כך אני מסירה חלקים חלקים מהפורמייקה עד שהכל הוסר.
שאריות דבק ניתן לשייף או להסיר עם ממיס. אני דילגתי על השלב הזה מאחר ואני לא זקוקה למשטח יצוגי (הכל יכוסה, זוכרים?)

חורים בלוח המושב:

לאחר שהסרתי את הפורמייקה מאחד הצדדים (צד אחד הספיק לי גם לצורך ההתנסות וגם לשאר היתרונות שהסרת הפורמייקה השיגה) אני קודחת את החורים וגם כאן נעזרת בלוח הישן כשבלונה לקדיחה.

אני מהדקת באמצעות כליבה את שני הלוחות זה לזה ומקבעת אותם שלא תהיה תזוזה. אני קודחת מצד אחד אח”כ מהצד השני. מוודאה שהלוח סימטרי והחורים זהים ללוח הישן (ארבעה חורים לקבלת הברגים ועוד שני חורים על ציר הסימטריה)

לגבי שני החורים הנוספים שנמצאים על ציר הסימטריה של המושב…
מישהו יודע בוודאות מה תפקידם? אם כן, אשמח אם תכתבו לי בתגובות למטה.
עד שאדע בוודאות למה הם מיועדים, השערות שלי לתפקיד החורים:
א. ניקוז?
ב. איוורור?
ג. מתן גמישות מסויימת ללוח??

בכל מקרה, הואיל והחורים קיימים בלוח המקורי ואני לא יודעת בוודאות איך העדרם ישפיע על תפקוד הכסא, אני מעבירה גם אותם במקומם המדוייק ללוח החדש.

לאחר שהחורים קיימים אני דופקת לתוכם את החלק שאמור לקבל את ההברגה (הברגים שיחברו את המושב לשלד) חדי העין יבחינו במחברים הישנים והחלודים הללו בלוח הישן. כמובן שבמקרה זה, קניתי את כל הברגים והמחברים מחדש וכל החלקים החלודים נזרקו

לצערי עשיתי טעות וקניתי ברגים באורך הברגים המקוריים שהתגלו כקצרים מדי (שכחתי שהלוח החדש עבה יותר מהישן…) נאלצתי לחזור לחנות ולקנות ברגים חדשים ארוכים יותר. ועל זה נאמר, כשהראש לא עובד, עובדות הרגליים…

הכנת גב הכסא של גדי:

לשמחתי כאן איני צריכה להתחיל מבראשית.
לאחר הסרת השכבות הרופפות נשאר בסיס חזק ויציב דיו כדי לעבוד איתו. אבל הבסיס הנ”ל נזקק להדבקות ולחיזוקים מאחר וגם השכבות שנותרו החלו להיפרד.
כמו כן, יש צורך במילוי חורים שנוצרו עם קילוף השכבות הרופפות, על מנת לקבל משטחים חלקים.

אני מחדירה דבק נגרים בין השכבות שנפרדו (אני נעזרת בקיסם) ואני מצמידה אותן זו לזו עם כליבות ועם פליירים. הואיל והמשטח קמור (וצריך להשאר כפי שהוא בדיוק) ההידוק חייב להעשות נקודתית ואיני יכולה להשתמש בלוח, להידוק.
כמובן שההידוק עם הכלים נשאר עד ליבוש הדבק ורק אז ניתן לעבור לנקודות הבאות שיש להדביקן. כך כל גב הכסא מטופל עד שהכל מודבק היטב.

כדי לקבל משטחים חלקים (חשוב מאד לשלב ההדבקה, או בוודאי אם תעדיפו לצבוע ) יש למלא חורים וסדקים שנוצרו עם הזמן או בשלבי עבודה קודמים.
את השלב הזה עשיתי לאחר שכבר החלטתי לוותר על הטקסטורה הטבעית (אשתף אתכם בשיקולי ובבחירות העיצוביות שלי בפוסט הבא בו אסיים את הכסא) של הלוח וכאמור, הוא שלב הכרחי אם תרצו לקבל בסוף משטחים חלקים:

מילוי החורים הוא שלב שחוזר על עצמו כמעט בכל עבודת עץ. אני מיישמת עם האצבע או עם שפכטל חומר מילוי לעץ, נותנת לו להתייבש, משייפת, וחוזרת על התהליך לתיקונים.
כאן, מאחר והמשטח קעור, צריך קצת יותר רגישות, בעיקר אם אתם משתמשים במשייפת ובעיקר בחלק הקעור.

אורך הברגים…
עוד בעיה שמתעוררת תוך כדי עבודה

לאחר שהכל מודבק היטב אני מחברת את לוח גב הכסא לשלד על מנת לוודא כי הזויות לא השתנו.
לשמחתי הכל עדיין מתחבר היטב אבל…
הואיל והסרתי כמה שכבות רופפות מהלוח, לוח הגב נעשה דק יותר וכעת הברגים שמחברים את הלוח לשלד בולטים…

זו ניראת בעיה קטנה, לכאורה פרט שאפשר להתעלם ממנו… אבל לא עבורי. מעבר לעובדה שניתן אפילו להיפצע, או לקרוע בגד מבורג בולט, זה פרט שלא טופל ואין בכוונתי להשאיר אותו כזה.
לצערי אין ברגים קצרים יותר וגם לו היו, הם לא בהכרח היו קצרים במידה הרצויה.
מה אתם אומרים? איך אתם הייתם פותרים את הפרט הזה?

לי היו מספר רעיונות לפתור זאת (:
א. להדביק שכבה נוספת של קרטון או של עץ על לוח הגב – אבל קרטון הוא רך והדבקה של שכבות העץ החסרות צריכה להיות מאד מיומנת. לא הייתי בטוחה שיש לי את המיומנות הזו או לחילופין, שההשקעה תצדיק את עצמה
ב. לקנות ברגים ארוכים יותר ולכסותם עם אום – מה שיכול לשנות את העיצוב…
ג. להכניס כמה שייבות בין לוח הגב לשלד – דבר שירחיק את הלוח מהשלד ויצור נקודות לחץ (מיותר?) באזור הברגים.
ד. והפתרון הכי פשוט והכי אלגנטי, (ששמוליק הציע ואף התנדב לעזור לי איתו מאחר וגם כאן אין לי את הכלים ואת המיומנות לחתוך מתכת) – לחתוך את הברגים לגודל הרצוי.

תודה רבה שמוליק על הפתרון על הנכונות ועל העזרה.
באת והלכת ובאת שוב והלכת ולא ויתרת עד שהברגים היו בדיוק באורך הנחוץ.
בזכותך זכיתי לפתרון המוצלח, האלגנטי והנאמן ביותר למקור לבעיה הזו ולפרט הזה.
כך זה נראה בסוף:

ואחרי שטיפלנו טיפול ראשוני בכל המקרים הקשים, אנחנו חוזרים אל השלד.

ואכן, השלד עשוי מברזל. הוא חזק, יציב, סולידי לחלוטין וכמעט ואינו חלוד.
השלד כן מתקלף (וגם כאן ניתן להבחין בגלגולים קודמים שלו) וכן מתבקש טיפול. בעיקר קוסמטי.
הואיל ומדובר בשלד ברזל, הטיפול בו מחייב התייחסות שונה מלעץ.
למען האמת, הטיפול לא מאד שונה ברמת שלבי העבודה אבל הוא שונה ברמת בחירת החומר.

אני לא מאד מנוסה בעבודה עם ברזל.
בעבודה הזו האתגרים דווקא היו בשימור ושחזור החלקים המתפרקים ובשלד העדפתי ללכת על בטוח.
בטוח במקרה זה הוא שימוש בצבע המרייט.
המרייט הוא צבע על בסיס טרפנטין שניתן לצבוע איתו גם ישירות על חלודה והוא מגן על הברזל מפני חדירת לחות ויצירת חלודה.
בגלל שמדובר בשלד מתכת, רציתי שזה יקבל ביטוי במראה שלו והעדפתי צבע מתכתי.
מכיוון שהשלד (למרות וגם בגלל הקו המאד דומיננטי שלו) לא יהיה המוטיב המרכזי בעיצוב, הגוון שבחרתי הוא גוון נייטרלי חם (ברונזה מתכתי) שיתמוך בכל בחירה עיצובית שאעשה בהמשך.

אני משייפת את השלד (וחושפת את הגוון הראשוני שלו תוך כדי…) מסירה חלקים מתקלפים ומחליקה אזורים מחוספסים.
לאחר שהשלד משוייף ברמה שמספקת אותי, אני צובעת עם שתי שכבות של המרייט.
שימו לב, המרייט אינו צבע על בסיס מים אלא על בסיס טרפנטין.
המשמעות של זה מבחינתי שיש לעשות זאת במקום מאוורר וכן, שלא ניתן לנקות את המברשת עם מים אלא עם טרפנטין.
אני העדפתי להשתמש במברשת זולה וזרקתי אותה לאחר שסיימתי.
(זה כמובן פתרון פחות מוצלח למי שעובד הרבה עם צבעים על בסיס טרפנטין…
אבל מי שמכיר ועובד עם צבעים על בסיס טרפנטין, סביר שלא יזדקק לעצות שלי.)

לא ממש סוף, אבל סוף לבינתיים.

בשלב זה הכסא של גדי נכנס לסוג של השהייה חסרת הכרעות לתקופה ארוכה מאד.
ההתלבטות לגבי קו עיצובי,
האהבה לידיות הגולמיות מחד ולטקסטורה המחוספסת והצבעונית של גב הכסא מאידך,
הצורך לחבר ביניהם ובין השלד וגם להגיד משהו על הדרך
והחיים שלי שהמשיכו לקרות במקביל
גרמו להקפאה.
אבל כשזה נכון, דברים קורים.
איכשהו, ראש השנה התקרב (ואיתו הצורך בכסאות…כי כרגיל, חשבתי שאני מארחת…) והתחלתי לפזול שוב לכיוון הכסא.
ודווקא כשנקבע זמן לתיקון הלב שלי (שהוריד את אופציית אירוע רב המשתתפים מעל הפרק), דווקא אז הכסא של גדי זכה לעדנה והפך מהכסא של גדי לכסא פופאי.
אבל בשביל זה תצטרכו לחכות בסבלנות לפוסט הבא.

ובינתיים אני מאחלת לכולכם שנה נהדרת ויצירתית,
שנה בה נשכיל לבחור את מה שבאמת נכון לנו בזמן שנכון לנו ובאמת לוותר על כל מה שלא…

Related Images:

אני משערת שלרוב הקוראים פה בבלוג הכותרת הזו על מרכיביה, אינה מובנת בעליל, כך שאצטרך תחילה לתת הקדמה קצרה והסברים.
במילה לארפ (או LARP המקור הוא באנגלית ומשמעו “Live Action Role-Playing” )אולי נתקלתם פה בבלוג בעבר.
קיט זו ערכה של אביזרים (וכן, גם תלבושת) שהשחקן יוצר (או יוצרים עבורו) עבור הדמות שלו בלארפ כלשהו.
קיט יכול להכיל:
כלי נשק (לא אמיתיים, כן?)
כלי נגינה,
כלים מקצועיים (לדמויות מבוססות מקצוע כמו אלכימאים, רופאים, טבחים, אומנים…)
ספרים,
שרביטים
ו…כל מה שיכול לבסס את הדמות ולעזור לבנות סצנות בה הדמות מעורבת.

“שושנת הרוחות” זה לארפ שמתקיים פה בארץ ועיקרו הוא בית ספר לקוסמות (מי אמר הארי פוטר ולא קיבל?).
בית הספר לקוסמות הנ”ל מתקיים וקורה במזרח התיכון, בקיץ הישראלי…
האקלים והתרבות המקומית מהווים גורם מהותי בעיצוב ובמשחק להבדיל מהוגוורטס שנעוץ היטב באנגליה על כל המשתמע מכך.
כמו כן, כדי לא לפגוע בזכויות יוצרים, המושגים הם מקומיים (לדוגמה “מוגלג” = חלמאי).
ולמה בכלל בחרתי להקדיש לזה פוסט אצלי בבלוג?
בזה אשמה הבת שלי… 😉

בחירת דמות ללארפ

הלארפ נבנה זמן רב מראש.
העולם, המרחב הסביבה, הכללים מוגדרים ומי שמתכנן להשתתף בו יוצר/מגדיר לעצמו דמות מספיק זמן מראש.
כדי ליצור את הדמות, מנסים לתת לה נפח באמצעות פרטים והסטוריה:
מגדירים את המעמד שלה, ארועים בעברה, מקצוע, תחביבים, קשרים לדמויות אחרות שקיימות בעולם הנתון וכל דבר אחר שיכול לתרום לדמות במשחק.

יש לארפים המשכיים (משמע, מארוע לארוע יש התקדמות בעלילה) ויש לארפים לא המשכיים, קורים באותו עולם אבל אינם מתבססים על דברים שקרו במשחקים קודמים.
בלארפים המשכיים ניתן להגיע כל פעם עם אותה הדמות, שגם גדלה ומתפתחת מארוע לארוע. בלארפים שאינם המשכיים, גם אם תבחרו להגיע באותה הדמות, לא תוכלו להסתמך על ארועים שקרו בלארפים קודמים כי במשחק הנוכחי, כל מה שקרה בעבר אינו רלוונטי.
עדיין אין סיכוי שמשחק אחד יהיה דומה לאחר למרות הסיפור הבסיסי מאחר ונוצרת דינאמיקה מקומית שונה בכל משחק ומשחק.

“שושנת הרוחות” הינו לארפ לא המשכי והבת שלי בחרה הפעם בדמות שלומדת בשנה ראשונה בבית הספר לקוסמות. הדמות היא בת חלמאים (מקביל לבני מוגלגים בהארי פוטר) ואשת זאב שלומדת במסלול מגן. מסלול הוא מקבילה למגמת לימוד. מסלול מגן הוא מסלול שכולל קרבות “פיזיים” (אל דאגה, אין אלימות בלארפ. הכל מתוכנן, בשליטה, ובהתאם לכללים שהוגדרו)
להבדיל, היו מסלולים אחרים לצורך השוואה – מסלול ריפוי, מסלול ניבוי, מסלול יוצר ומסלול תאורטי.

פיתוח דמות וקוים מנחים ליצירת קיט

לאחר שמגדירים את מאפייני הדמות, צריך לתת לזה ביטוי פיזי וכאן בעצם מתחיל תהליך תכנון קיט ללארפ. קיט, כאמור, אמור להכיל תלבושת ואביזרים של הדמות.
להבדיל מתחפושת, עם קיט צריך לשחק, לתפקד ולהתנהל במשך מס’ ימים. הוא אמנם צריך לייצג את הדמות אבל הוא צריך להיות נח ולתת מענה לצרכים משתנים של הדמות.

אז המאפיינים של הדמות הם:
בת חלמאים ישראלית במסלול מגן – נקבה, תלבושת שמתאימה לקיץ, שתוכל להכיל שרביט יומן וכלי כתיבה
אשת זאב – תלבושת וורסטילית שאפשר ללכת איתה במצב “מצומצם” ובזריזות לעטות אותה ו”להפוך” לזאב.

מה יכלול קיט שיתאים לדמות הנ”ל:

• בגדים קלילים שיאפשרו תנועה וקיום בקיץ בנגב – שרוואל וטוניקה עם כיסים (שעוצבה ונתפרה מסדין ישן. פרוט בהמשך)
• שרביט (בית ספר לקוסמים, זוכרים?) את השרביט הבת שלי הכינה כבר לפני מס’ שנים בהשראת הארי פוטר. הרשת מלאה בהדרכות להכנת שרביט. כאן יש אחת אקראית
• יומן וכלי כתיבה.
• מסכת זאב שנתלתה על החגורה.
• סרפן פרווה (טוב, לא ממש קליל ומתאים לנגב הישראלי, אבל ניסינו לעשות זאת הכי פחות כבד וחם…) פרוט בהמשך.
• חותלות פרווה שהושחלו על הידיים במקרה הצורך ואף הן נתלו על החגורה.

בגלל תנאי האקלים (חם, חם ברביבים…) בחלקי הקיט שמותאמים לאשת הזאב נעשה שימוש רק בסצנות שהיו מיועדות לכך ולא כל הזמן. זו הסיבה שהרשנו לעצמנו לתכנן טוניקה קלילה, ארוכה עם כיסים ולא חולצה שתותאם לסרפן.
כמו כן, הסרפן תוכנן כך שניתן להלבישו ולהסירו עם כפתור אחד.

את רוב רובו של הקיט הבת שלי עשתה בעצמה. את חלקו עיצבנו יחד לאחר סיעור מוחות כשאני תרמתי לה את נסיוני הפרקטי-עיצובי והטכני וכן שעות תפירה במכונת התפירה (סורי, את כלי העבודה שלי, עם כל הכבוד, אני לא משאילה לבנותי…)
הואיל ועבדנו במקביל, הואיל והבת שלי לא טרחה לצלם שלבים בתהליך, לא להכל יש תמונות.
מקווה שאצליח לתת תאור נאמן ללא תמונות.

טוניקה עם כיסים:

כך הטוניקה נראתה בסופו של דבר:

את הטוניקה כאמור, תפרנו מסדין כותנה ישן. בד הכותנה הישן נעים מאד לגוף בפרט בתנאי חום ובמקרה זה, העובדה שהוא דהוי לא גרעה מאיכויותיו.
לא היתה לנו גיזרה מראש. היה לנו רק אימג’ של מה שאנחנו רוצות. בערך.
בתחילה חשבנו על שתי חולצות (אחת שתתאים גם לסרפן…) והתחלנו עם הגזרה של הקצרה.
התחלנו עם נייר:

רק כשגזרנו את הבד, ראינו שיש צורך בתיקונים שלא היינו מודעים להם בנייר (מחשוף, התאמה מדוייקת יותר של החולצה לחזה, אורך חולצה).
לאור זה החלטנו לוותר על החולצה הקצרה ולהשתמש בה (עם התיקונים) כגזרה לטוניקה ארוכה.
לשמחתינו, מכיוון שזה היה סדין ישן, היה לנו הרבה בד לטעות בו…

בסבב השני גזרנו את הטוניקה ארוכה מדי לצרכנו אבל ניצלנו את האורך בשביל הכיסים (במקום לגזור כיסים נפרדים קיפלנו את הבד ותפרנו אותו כך). הכיסים הותאמו לשרביט, ליומן (ולסלולארי שהצטרף לתזכורות בלבד)

קיט אשת הזאב – מסכת זאב:

במקור חשבנו לחבר את מסכת הזאב לסרפן כקפוצ’ון.
תוך כדי עבודה החלטנו להפריד את המסכה ולחבר גם אותה לחגורה באמצעות כפתור.
השיקולים היו בעיקר לאפשר ישיבה מבלי להרוס את המסכה.
בדיעבד ההחלטה הזו היתה מוצלחת מאחר והיא אפשרה לקחת רק את המסכה וכך לאפשר גמישות וכניסה לדמות הזאב גם בסצנות בהן זה לא תוכנן מראש.

לצערי כאן אין לנו תמונות של התהליך…
המסכה נבנתה על בסיס מסכת קרטון פשוטה שנגזרה בגודל הרצוי והוספת האף באמצעות עיסת נייר על גבי גליל נייר טואלט שצורתו עוותה.
(מסכה נוספת שעשיתי בשיטה דומה עם מסכת בסיס ועיסת נייר היא המסכה של התוכי.)
את מסכת הנייר המוכנה היא הדביקה לכובע שגזרה מפרווה לפי גזרה של אחד הכובעים (מהאוסף הענק שיש לנו...) שלנו וכיסתה גם אותה בפרווה.
את השיניים היא עשתה מקונוסים של נייר שמילאה בדבק חם והדביקה למסכה.
קצה האף עוצב עם עיסת נייר, נצבע בשחור והודבק לאחר כיסוי המסכה בפרווה.

כשהמסכה לא היתה בשימוש היא נתלתה על כפתור בחגורה או אופסנה בתיק יום.

קיט אשת הזאב – סרפן הפרווה

לפני שהתחלנו בכלל, עשינו סיעור מוחות. היה לנו ברור כי לא נתחמק מפרווה…
קיט שמיועד לאשת זאב חייב לכלול פרווה…ככה. עוד לא הומצא זאב נטול פרווה גם באזורי אקלים חמים…
האתגר שלנו היה לנסות ליצור קיט מודולרי שניתן יהיה להסתובב איתו:
א. מאופסן אולם שזה יהיה סופר פשוט ומהיר לעטות אותו ולהסיר אותו
ב. שניתן יהיה ללכת איתו במצב חלקי מה שיאפשר מעבר מהיר בין מצבים.
ג. לקשור את כל האביזרים יחד גם כדי לא לאבד (כל אחד מכיר את ה”תכשיט” שלו וה”תכשיט” שלי מעופפת) וגם כדי לקצר זמנים.

הפתרון שהגענו אליו היה סרפן (חצאית אוברול) מעטפת שנסגר בכפתור אחד בצד.
במצבו החלקי הוא חצאית כשהחלקים העליונים של הסרפן שמוטים.
במצבו המלא הסרפן נסגר כמו אוברול עם רצועות וכפתור לכל רצועה.

חדי העין ישימו לב לכפתור שסוגר את החצאית ולכל האביזרים התלויים על חגורת הקיט במצב הסטנד ביי שלו. הבת שלי הגדילה לעשות והוסיפה חוטים כדי לקצר עוד יותר את זמני המעבר.
כאן תוכלו לראות את המעבר ממצב של סטנד ביי למצב מלא.

כמה מילים על החצאית :

כדי לעשות חצאית בלי כיווצים במותן, יש לחשב רדיוסים 🙂 אז קחו לכם רגע….
המידה הכי חשובה בחצאית היא מידת המותן שלכן. זו המידה היחידה שאם היא לא תתאים בול, אז החצאית לא תהיה טובה עליכן. כל המידות האחרות יכולות להשתנות בהתאם להעדפה.
אז מדדו את הקיף המותניים שלכן. המידה הזו היא מידה קשיחה.
מידת האורך (מיני, מידי, מקסי או באמצע…) משתנה מחצאית לחצאית. במקרה שלנו גם באותה החצאית.
רוחב החצאית משתנה גם הוא כפונקציה של העדפה וגם של סוג בד (אם הבד דק ונשפך, תתאים מאד חצאית רחבה ומתנפנפת. אולי אפילו חצאית מעיגול בד שלם. אם הבד עבה וכבד, תתאים חצאית רחבה פחות)

חשבנו לשלב בחצאית (שעשויה מפרווה אפורה) משולשים מפרווה שחורה שנשארה לנו מתחפושת העכביש .
תוספת כזו תרחיב את הרדיוס התחתון של החצאית כך שניתן להסתפק בגזרה (של מעגל) צרה יותר.
(שימו לב, בתמונה הבד מקופל לשניים! כשתחשבו זויות, קחו את זה בחשבון. אל תתבלבלו!)

ועכשיו קחו כסא ומחשבון. מחשבים פה:

גם כאן, חשבו היטב ובידקו תחילה על נייר. הנייר סבלני יותר וזול יותר.

כדי לחשב את רדיוס המעגל הפנימי אתם זקוקים להיקף המותן הרצויה ולרוחב החצאית הנבחר. (משמע זוית הגיזרה של החצאית)
נניח שהקף המותניים הרצוי הוא 75 סמ’.
אם החצאית היתה עיגול מלא, גם העיגול הפנימי יהיה מלא ואז יש לחשב לפי נוסחה של היקף של מעגל: 2πR= 75 משמע R=12 (בערך).
רדיוס המעגל הפנימי שאצטרך לחתוך במקרה של חצאית של עיגול שלם יהיה 12סמ’.
אבל איך מחשבים אם החצאית היא רק חלק מעיגול שלם?
כאן נצטרך את הזוית של הגזרה (המלאה, כן? לא את חצי הגזרה ששמים על בד מקופל) ובעזרתה נחשב את החלק היחסי של המעגל.
אם החצאית תהיה חצי מעגל? (גזרה של 180⁰)==> 180/360=1/2
ואז הרדיוס הפנימי יהיה 2πR/2= 75 R=~24
במקרה שלנו רדיוס הגזרה היה 120⁰ ==> 120/360 = 1/3
הרדיוס הפנימי יהיה 2πR/3= 75 R=~36
ולמה הרדיוס משתנה? כי הקף המותניים שלנו לא משתנה! (לפחות לא בזמן שעושים חצאית…)

אם תצטרכו אקסטרא בד עבור תפר, את זה תצטרכו להוסיף (או במקרה זה להקטין את הרדיוס. בסמ’) לקו הרצוי. ראו בתמונה למעלה.

לאחר שהחצאית נגזרה, בקו המותן (אותו חישבנו לפני שניה) אני לא נוגעת.
בקו המכפלת אני חותכת חתכים עמוקים שיגיעו ככל שתרצו סמוך למותן אבל לא יגיעו למותן.
בחתכים הללו אשלב משולשים מפרווה שחורה.

החצאית תישאר חצאית מעטפת ותסגר רק בכפתור (עליו גם תיתלה המסכה)זה יאפשר הלבשה והסרה מהירה

פינישים :

את החותלות ואת המסכה החלטנו לתלות על קו המותן.
את המסכה תלינו על הכפתור של החצאית ואת החותלות תלינו עם צמדנים (אליהם הבת שלי קשרה גם את רצועות הסרפן):

עד כאן יצירת הקיט.
תמונות מהלארפ עצמו עוד אין. כשיהיו, אם יהיו אוסיף בהמשךקישורים או תמונות ע”י עריכ הפוסט.

ולסיום סיומת, בונוס נוסף מקיט של דמות אחרת:

לאותו הלארפ, לדמות אחרת, הבת שלי הכינה ספר עם רונות והסברים על אנשי זאב.
הספר במקור הוא אנציקלופדיית אביב שמצאנו ברחוב (כמו זו שנעזרתי בה להפוך מגרה לעמדת מחשב).
לאנציקלופדיה היא הוסיפה מס’ דפים שכתבה ועיצבה בנושאים שהתבקשה לעשות זאת.
את הכריכה היא עיצבה עם דבק חם, ספרי זהב ותוספות נקודתיות (עם מכחול) של גוונים קרובים, כדי לתת עומק וזמן.
היא יישנה את כריכת הספר בדיוק כשם שאמא שלה מיישנת רהיטים 🙂
עם ווקס מעורבב בגוון חום כהה.
וכך זה נראה:

ומחר…
מחר חוזרים לספסל הלימודים, לעבודות למבחנים ולספרי הלימוד (לא אלה עם רונות …)
אין לי ספק שהבת שלי היתה חוזרת בשמחה לאותו ביה”ס לקוסמות…לו יכלה.
לצערה היא תצטרך להסתפק בכשפים קצת יותר ארציים…

שיהיה בהצלחה לכל המורים והתלמידים שיצטרכו למצא קסם ביום יום.

Related Images: