כנראה שדווקא בדרך ליוגה (ואיכשהו אף פעם אני לא מאד מקדימה לשיעור…) אני מוצאת את המציאות השוות ביותר.
כמו את הספה שלי, גם את הכורסה הזו גררתי לבגאז’ של האוטו כשאני מחשבת את הדקות שאאחר.
אבל גם הפעם זה היה שווה את זה (מאד מאד אפילו שווה את זה)
א. אחרי שהעלתי את הכורסה הביתה, מצאתי באוטו 700 ש”ח מקופלים שאף אחד לא הצהיר עליהם בעלות.
יכול להיות שהם היו מוסתרים בכורסה ונפלו באוטו….
ב. כורסה שווה כשלעצמה, לא? 😉
והשיפוץ שלה, מתוך בחירה מודעת, יהיה נאמן למקור.
כך הכורסה הגיעה אלי הביתה במאי 2018. עם לשלשת של ציפורים. מלוכלכת, יציבה ועם רגל פצועה.
מכיוון שמצבה לא היה קריטי היא נכנסה לשימוש במצבה הנוכחי (על הלשלשת והליכלוך ויתרתי):
עד שלאחרונה היא דיגדגה לי בעיניים והחלטתי לשפץ אותה.
שיפוץ רהיט שיהיה נאמן למקור.
לא לשנות דבר זו בחירה.
בחירה עיצובית לא פחות מכל בחירה אחרת.
לכאורה זו ברירת המחדל, כי מה שאינו מחייב שינוי מצריך השקעה קטנה יותר של אנרגיה.
לצערי לא כאן. לפעמים לשמור על הקיים קשה יותר מלשנות
(תראו את כל פרוייקטי השימור האורבניים למיניהם)
יש לציין שלאחר התלבטות, ויתרתי על ריפוד מחדש ובשל מצבו של הריפוד הקיים (ובשל הרצון לשמור על המראה הקיים) החלטתי לא לגעת בו, מה שאכן חסך לי עבודה.
מאידך, העבודה על העץ “פיצתה” על הזמן שנחסך בעבודת הריפוד, בריבית דריבית.
אבל בל נקדים את המאוחר.
אז למה בעצם בחרתי לשמור על העיצוב הקיים ולשפץ את הכורסה באופן נאמן למקור (ככל הניתן)?
עיצוב הכורסה הזו, כפי שאני ראיתי אותו, הוא בקוים המיוחדים שלה ובחיבור בין החומרים. החומרים השונים מקבלים ביטוי הן במראה והן בתחושה. לא רציתי לאבד את החיבור הזה.
התלבטתי לגבי הריפוד…
האם באמצעותו להכניס צבעוניות? מה המשמעות של צבעוניות נוספת בתוך הקומפוזיציה הזו?
החלטתי שלא.
צבעוניות נוספת תפר איזון שקיים כעת ותסיט את תשומת הלב מהחיבורים בין החומרים (והפונקציונליות שלהם).
הריפוד יהפוך דומיננטי יותר ואני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ישרת דבר.
אז לא.
נשארת נאמנה למקור. משאירה את הריפוד, משפצת את העץ, מתקנת את שנפגע. זהו.
וכמו כל שיפוץ, גם שיפוץ שמתיימר להיות נאמן למקור, מתחיל בפרוק.
פרוק הכורסה.
שלב הפרוק הוא אחד השלבים החשובים יותר למרות שהוא פחות סימפטי.
כאן הוא מאד טכני. הוצאת סיכות, שימון ופתיחת ברגים עיקשים, הפרדת חלקי הספה.
הפרדת החלקים הרכים – המושב והמשענת:
שיטת החיבור כאן היא חיבור החלקים לעץ באמצעות חתיכות עור קשה המחוברות למושב מצד אחד ולמסגרת העץ בצד השני באמצעות סיכות (מאקדח סיכות).
כל הסיכות הוצאו והמושב משוחרר. חתיכות העור נשמרות לשלב החיבור. אשאר נאמנה גם לטכניקה הזו וגם לחלקים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר.
בשטח המגע של המשענת עם המושב עדיין יש לכלוך ושאריות של עלים. כמובן שאני מנקה הכל.
בשלב זה אני מגלה שהריפוד הקיים אינו עור ויש סיכוי סביר שהוא הוחלף “בדרך”. המסקנה הזו מתבססת על מצבו, על רמת האלבד שנמצא למטה ועל הקילופים שאני רואה מתחתיו.
בסופו של דבר החלטתי, כאמור, לא להחליף את הריפוד כך שאין לי מושג אילו “אוצרות” מסתתרים מתחתיו.
המושב מלמטה לפני הפשטה. אלבד שהחל להתפורר הסרת האלבד. המושב לאחר הסרת האלבד. הקילופים הללו גורמים לי להאמין שהיה שם משהו אחר קודם.
גם משענת הגב נשארת כמו שהיא ומשאירה את הסקרנות שלי ללא מענה.
הצצה לקרביים של המשענת.יותר רחוק מזה אי אפשר כי לא אפרק את הריפוד. המשענת מפורקת.
פרוק תומכי המתכת:
משעני הידיים של הכורסה מקובעים למקומם באמצעות תומכות ברזל מעוצבות.
גם את התומכות הללו יש לפרק. גם כאן (בעיקר כאן!) אני די אוכלת קש. הברגים תקועים ולא זזים. ואם לא די בזה, ראשי הברגים שחוקים ונסיונותי שוחקים אותם יותר.
מוט הברזל שיש לשחרר. משתמשת בWD40 לשחרור האום ראש ההברגה שחוק. נעזרת בפלייר לשחרור הבורג. המוט משוחרר
בסופו של דבר, באמצעות WD40 חתיכת בד (כמתווכת בין הבורג למברגה) ופלייר פטנט, (כשהבורג יצא דיו על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו) הכל שוחרר ובא לציון גואל.
כמובן שהברגים הללו לא יחזרו לשימוש חוזר.
שלד העץ:
לאחר הסרת החלקים הרכים ופרוק חלקי המתכת, נשארתי עם שלד העץ.
הקורה האופקית שסוגרת על משענת המושב מתפרקת. בתחילה חשבתי שזה הכרחי לפרוק המשענת. בדיעבד גיליתי שניתן להרכיב (ולפרק) את המשענת גם אם הקורה הזו מחוברת לשלד.
הקורה מתפרקת ניתן לראות את עקרון החיבור לשלד וכן את הפינים
המושחלים במשענת ומונעים ממנה לזוז
בשלב המדובר חשבתי שלא, כך שאת כל השלבים הבאים עשיתי על השלד כפי שהוא, בנפרד מהקורה.
כל שאר החלקים, כולל משעני הידיים גם אם הסתובבו סביב החיבור שלהם לשלד כציר, היו מחוברים היטב ויציבים מאד.
הטיפול בחלקי המתכת – נאמן למקור ומשמר:
חלקי המתכת/הברזל, שנעשו כנראה באמצעות נפח, היו חלודים.
עקרונית אין לי בעיה עם המראה החלוד, אבל חלודה מטיבה להתפשט ולהחליש את המתכת…
שייפתי את חלקי המתכת באמצעות נייר לטש וצבעתי בלכה פשוטה. גם כאן הבחירה היא טיפול משמר שישמור גם על המראה שישאר נאמן למקור.
השתמשתי בלכה על בסיס מים.
יגידו לכם שיש לכה שמתאימה למתכת… מהשאולי אכן נכון,
אבל,
נסיון העבר עם מתלה הכובעים שלי (שמתפקד כבר כמה שנים בלי התפשטות של חלודה נוספת) לימד אותי שאין שום בעיה להשתמש גם בלכה רגילה על בסיס מים. היתרון של הלכה הרגילה הוא שהוא ידידותי יותר לסביבה, בגלל שהיא על בסיס מים קל יותר לנקות ולהשתמש שוב במברשות וכמובן, שיש לי אותו כבר בבית.
מוטות לפני שיוף התחתון משוייף העליון לפני לאחר ניקוי ולפני צביעה בלכה תוך כדי צביעה הלכה נראת מעט לבנה. לאחר יבושהופכת שקופה. המוטות לאחר צביעה ויבוש.
הטיפול בעץ – ברוח הבחירה להשאיר את העיצוב נאמן למקור –
אם חשבתם, שהבחירה לא לשנות בעיצוב דבר, תקל עליכם ותחסוך לכם עבודה, לא תארתם לעצמכם כמה אתם טועים.
הנסיון לשמור על טקסטורת העץ מחייבת עבודת שיוף מסיבית להסרת כל הגימור.
גם לאחר שהסרתם את כל הגימור תגלו שהעץ עצמו ספח את הגוון ואתם חייבים להמשיך לשייף.
מבלי להגזים, עבודת השיוף (עם משייפת אקסצנטרית) על שלד העץ של הכורסה נמשכה קרוב לשבע שעות.
אחרי כ-3.5 שעות של שיוף עם נייר 120 המליצו לי בקבוצה שעוסקת בנגרות להשתמש בנייר שיוף גס יותר.
גם אחרי שעברתי לנייר מס’ 80, עדיין נזקקתי לכמה שעות של שיוף וגם אם המצב השתפר מעט, עדיין הייתי רחוקה מאד ממצב בו העץ בתולי.
השכנים שלי כמעט יצאו מדעתם ובכנות, אני לא מאשימה אותם. גם אם מדובר בשעות בהם זה לגיטימי לחלוטין לשייף, שלוש וחצי שעות של רעש שיוף שאינו פוסק יכול להוציא כל אחד מדעתו.
(את החלק השני של השיוף עשיתי בתאום איתם, בנסיון להתחשב ככל האפשר)
כך השלד נראה אחרי 3.5 שעות של שיוף עם נייר 120:
וכך הוא נראה אחרי עוד 3.5 שעות בערך של שיוף עם נייר 80:
מראה דומה של עץ שהסרתי ממנו את צבע (וגם שם בחרתי בגימור של פוליטורה) ניתן לראות על כסא שעשיתי לבת שלי.
תיקון פגם ברגל הכורסה:
אמנם זה פגם קטן יחסית, פגם ברגל שכמעט ולא רואים (אני רואה!) אבל זה בדיוק הזמן לתקן אותו.
הואיל ויש לי ה-מ-ו-ן אבקת עץ מהשיוף המסיבי שעשיתי על השלד (ותאמינו לי, מה שאספתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני והמרפסת שלי היינו מכוסים בו) אני אערבב חלק מהאבקה הזו עם דבק נגרים ואמלא את החסר. המילוי הנ”ל יהיה חזק ואני יכולה לסמוך על הדבק והאחיזה שלו לאחר היבוש. זה מתפקד כמו בטון כשהצמנט הוא דבק הנגרים ואבקת הנסורת היא החול או האגרגט. לאחר הייבוש התערובת מתקשה ומאבדת את הפלסטיות שלה.
אגב, אם עבדתם עם דבק נגרים אתם יודעים שזה גם לא קל לשייף ולהסיר שאריות ממנו.
זו בדיוק הסיבה שאת הפינישים אעשה עם פילר עץ שאוכל לשייף ולהחליק את המשטחים.
שימוש בפילר של עץ פחות מתאים במקרה בו צריך למלא חור גדול, בפרט שיש לו יותר מפאה אחת חיצונית מאחר והוא לא חזק מספיק. מכה כלשהי בפינה והוא עלול להשבר.
דבק נגרים ואבקה מהשיוף יצירת תבנית באמצעות לייסט וכליבה מילוי גס. הסרת הלייסט לפני יבוש סופי והחלקה עם האצבע יצרת תבנית למילוי הפילר לגימור סופי לאחר הסרת הלייסט לאחר שיוף
אני יוצרת באמצעות כליבה (כן, מסתבר שכליבה ולא קליבה.) ולייסט של עץ שאני מצמידה לאחד ממישורי הרגל, תבנית.
את התבנית הזו אני ממלאה כמיטב יכולתי בחומר המילוי שנוצר מאבקת הנסורת המעורבבת עם דבק נגרים.
המילוי הנ”ל דביק וקצת קשה לעבוד איתו. אבל בשלב הראשוני אני רוצה למלא את המסה העיקרית.
לפני שהחומר מתייבש לחלוטין, אני מסירה את הלייסט (אני לא רוצה שהלייסט ידבק לרגל…) בשלב הזה החומר כבר פחות דביק ואני יכולה מעט לעצב ולהחליק אותו עם היד.
אני מחכה לייבוש סופי לפני שאני מתחילה לעבוד עם הפילר.
כדי לעשות פינישים עם הפילר, אני חוזרת ללייסט העץ ואני מצמידה אותו שוב באמצעות הכליבה על מנת ליצר מישור.
השתמשתי בפילר בהיר, שנראה נורא, אבל היתרון שלו הוא תעודי. אתם יכולים לראות אותו. בשלב מאוחר יותר שייפתי אותו ומילאתי עם פילר כהה שכבר משתלב טוב יותר ועושה את עבודתו לשביעות רצוני.
אתם בהחלט יכולים לדלג על השלב של הפילר הבהיר.
גימור לעץ –
כפי שראיתם, גם השיוף הממושך והמסיבי לא מחזיר אותי למצב של עץ בתולי. החלקים הרכים יותר בעץ ספגו את הפיגמנט לעומק. הואיל וכך, נוצר מצב שהטקסטורה של העץ אפילו מודגשת יותר ואני בוחרת לא להעלים זאת.
הואיל ובשלב זה כבר קיבלתי החלטה להשאיר את הריפוד המקורי, החלטתי לא להכהות את העץ על מנת שייווצר מתח בין הטקסטורה והגוונים השונים של החומרים השונים (ריפוד, שלד, ברזל) כמו כן, בגלל ששלד העץ הוא רכיב מאד דומיננטי בכורסה, הוא צריך להיות מטופל בהתאם – עם הגימור שיחמיא לו הכי מכולם.
קצת על פוליטורה:
הגימור הכי יפה לעץ שאני מכירה הוא פוליטורה טבעית.
הפוליטורה הטבעית עשויה מפתיתי שלאק מומסים באלכוהול (לרוב מפוגל. אבל הפוליטורה איכותית יותר ככל שאחוזי האלכוהול גבוהים יותר. וכשזה אלכוהול 99% לשתיה, ניתן לצבוע איתה גם כלי מזון מאחר וזה לא רעיל.)
בינתיים,אני מזמינה תרחיף מוכן ושומרת אותו בין שימוש לשימוש, במקרר, בבקבוק זכוכית כהה. אולי יום יבוא ואכין אותה בעצמי….
את הפוליטורה אני מיישמת בשיטה שקוראים לה פוליטורה צרפתית.
אם אתם עוקבים אחרי, כבר שמתם לב שאיכשהו, כמעט תמיד, אם יש שתי אופציות לבחור מביניהן, אני אבחר דווקא את זאת שדורשת יותר עבודה. כנראה באג ביצור שלי.
פוליטורה צרפתית בהחלט נכנסת לקטגוריה הזו. לזכותה יאמר שזה הגימור הכי יפה לעץ (כזה שגם משמר את הטקסטורה שלו) שיש. לדעתי כמובן, אבל כנראה לא רק.
את הפוליטורה אני מיישמת באמצעות פקעת של צמר גפן שעטופה בטריקו נקי (אני קורעת מחולצות שסיימו את תפקידן). את שלד העץ יש למשוח בפקעת שספוגה בתרחיף. מדי פעם לסיכוך, אני נוגעת עם הפקעת בשמן זית.
העץ סופג את הפוליטורה ומקבל גוון חם.
את התהליך הזה עושים שוב ושוב ושוב ושוב….לפעמים אפילו עשרות פעמים.
ולא, אני לא מגזימה. במררה זה,ככל שמוסיפים הרי זה משובח.
ככל שהתהליך מתקדם, העץ מתחיל לקבל ברק. הפוליטורה מתקשה ויוצרת שכבת מגן קשה על העץ.
פקעות לישום הפוליטורה.
לפני ואחרי…לאחר שכבה ראשונה של פוליטורה לאט לאט מתווסף ברק לעץ גוון העץ נעשה עמוק יותר אל הטקסטורה נשמרת הכורסה מקבלת גוון חם תראו איזה ברק 🙂
כמה טיפים שיעזרו לכם:
- את בקבוק התרחיף יש לשמור סגור כי האלכוהול מתנדף. תפתחו להספגה ותסגרו. זה מטרטר, אני יודעת.
- בין שכבה לשכבה, כשאתם עושים הפסקה לאוכל או לשינה, תשמרו את הפקעת בשקית ובמקפיא, כדי שלא תתייבש ותתקשה (אלא אם אתם רוצים לעשות פקעות כמספר השכבות)
- אני שמה לי צלוחית קטנה עם שמן זית שתהיה זמינה לעבודה.
- משתמשת במכחול שאני טובלת בפוליטורה כדי להגיע למקומות שהפקעת לא מגיעה.
- בסוף כל סבב שימוש במכחול יש לנקות אותו באמצעות אלכוהול.
- אם במקרה המשטח נצבע או יש טיפות של פוליטורה על הרצפה – מנקים באמצעות אלכוהול.
- אלכוהול מפוגל הרבה יותר זול מאלכוהול לשתיה. לשני אמנם יש יתרון ביצירת התרחיף אבל לניקוי האלכוהול המפוגל לגמרי מספיק (רק לא לשתות אותו, כן?)
כשהעץ כבר מבריק דיו, סיימתם את השלב הזה.
חיפוי החלק התחתון של המושב –
לפני שאני מחברת הכל מחדש, יש לי חוב ישן.
זוכרים שהסרתי את האלבד שהתפורר כבר מתחת למושב?
אז אני צריכה לשים משהו במקומו.
גם כאן אני משתמשת בחלק מהריפוד הישן של הספה שריפדתי מחדש . הפעם בחלק הפנימי של הריפוד.
אני מגייסת את אקדח הסיכות שלי, מקפלת את השאריות פנימה ומהדקת. חייבת להודות שהפעם יכולתי לעשות עבודה טובה יותר. בסיטואציה אחרת בה החלק התחתון עלול להחשף, הייתי מוציאה את הסיכות ומהדקת שוב. מכיוון שהחלק התחתון יחשף רק אם יהפכו את הכורסה, אני מוותרת לעצמי.
נאמן למקור – לחבר הכל מחדש :
באופן טבעי, מחברים את הכל מחדש בסדר הפוך של הפרוק.
אז קודם חלקי הנפחות שמקבעים את מסעדי הידיים לשלד העץ.
זוכרים שהיה לי מאד קשה לפרק? אז הנסיון למדני שלהבריג, גם עם מברגה, לתוך עץ קשה, זה ממש לא קל. אז אני מקדימה וקודחת חור במקום בו אני אמורה להבריג את הבורג. זה יעשה לי ולבורג חיים קלים יותר.
בחלקם התחתון החלקים מושחלים דרך חור בשלד ומהודקים למקומם באום פנימי.
חיבור הקורה בשלד –
זוכרים שהקורה בחלק העליון של המשענת התפרקה? ושחשבתי שממילא יש לפרק אותה כדי להחזיר את המשענת? אז עכשיו גיליתי שגם אם היא מחוברת ניתן לפרק ולחבר את המשענת ללא בעיה. (מה שאומר שאם בעתיד ארצה להחליף את הריפוד בכ”ז, זו לא תהיה בעיה.)
על מנת לחבר אותה חזרה אני משתמשת בדבק נגרים ומהדקת ברצועת ראצ’ט.
אני חושבת שאין כליבות כ”כ גדולות…
דבק נגרים על שטח המגע הידוק ידני לא חזק דיו שימוש ברצועת ראצ’ט להידוק הלחץ של הרצועה עושה את העבודה.
שימו לב, כשאתם מהדקים את חלקי העץ זה לזה, שאריות דבק ילחצו החוצה בקווי המגע. נקו היטב את שאריות הדבק הללו. במקרה כמו זה, שהחיבור מתבצע לאחר הגימור, תעברו גם עם סמרטוט לח לניקוי יסודי. ממש אינכם רוצים לאבד את הברק שיצרתם בגימור עם מריחות של דבק שהתייבש.
חיבור המשענת והמושב –
המשענת והמושב מחוברים שניהם באמצעות חתיכות עור.
בחלק העליו של המושב יש חורים שלתוכם נכנסים פינים שממוקמים בקורה העליונה בשלד העץ ומקבעים את המשענת שלא תזוז קדימה ואחורה. חתיכות העור מהודקות באקדח סיכות לחלק התחתון של השלד.
לפני שאני מהדקת, אני מאזנת את המשענת ומגלה שאיכשהו, משום מה אין איזון. יש קצת רווח בין המסגרת לשלד באחד הצדדים מלמעלה.
על מנת לפתור זאת אני צריכה לדחוף משהו בין המשענת לשלד בחלקה התחתון. כשאני עושה זאת, הרווח למעלה נסגר ולמטה לא רואים אותו.
אני בוחרת להעזר בפקק שעם שאני חותכת לאורכו ומכניסה אותו בצד הבעייתי בין השלד למסגרת.
כך זה נראה:
פקק שעם חתוך לאורכו חתי פקק שעם נדחף בין המשענת והשלד בצד הפנימי פקק השעם מציץ מאחורי חתיכת העור. הכל יוסתר באמצעות המושב.
אחרי שמחצית פקק השעם ממוקם, אני מהדקת את המשענת לשלד.
כמובן שלא יראו את החיבור. הוא יוסתר ע”י המושב.
ואחרון חביב, המושב.
על מנת לקבע את המושב הזדקקתי ליותר משתי הידיים שיש לי… הייתי צריכה לקבע את המושב היטב למקומו במהודק שלא יזוז ובמקביל לחבר את חתיכות העור למושב ולשלד באמצעות אקדח הסיכות.
אז כשאין מספיק ידיים, אני נעזרת שוב ברצועת הראצ’ט.
גם הפעם על מנת לקבע, אבל בשונה מבד”כ, לא באמצעות הדבקה.
מהדקת את המושב עם רצועת ראצ’ט ומהצד… כשכל רצועות העור חוברו בסיכות ניתן כבר לשחרר את הרצועה
שיפוץ נאמן למקור –
אז כפי שראיתם,
לשפץ רהיט כך שנשמור על המראה שיהיה נאמן למקור, יכול להיות כאב ראש רציני. (במיוחד לשכנים ;-)).
כמו כן, אתם מסתכנים בזה שאנשים לא ישימו לב שהרהיט אמנם שופץ….
אבל אינכם משפצים בשביל אנשים אחרים ולרוב, כשבוחרים לעשות זאת, יש סיבות טובות מספיק על מנת לנסות להצמד לעיצוב המקורי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיקר אחרי השיפוץ הזה אני מעריכה במיוחד רסטורטורים שמחזירים עטרה ליושנה ברהיטים ישנים.
כך ניראת הכורסה שלי אחרי השיפוץ ואני בהחלט אוהבת את המראה שלה:
נתראה שוב בתחילת ספטמבר עם שידה שהסרתי ממנה שכבה עבה מאד של צבע.
ועד אז, תישארו בריאים….