כנראה שדווקא בדרך ליוגה (ואיכשהו אף פעם אני לא מאד מקדימה לשיעור…) אני מוצאת את המציאות השוות ביותר.
כמו את הספה שלי, גם את הכורסה הזו גררתי לבגאז’ של האוטו כשאני מחשבת את הדקות שאאחר.
אבל גם הפעם זה היה שווה את זה (מאד מאד אפילו שווה את זה)
א. אחרי שהעלתי את הכורסה הביתה, מצאתי באוטו 700 ש”ח מקופלים שאף אחד לא הצהיר עליהם בעלות.
יכול להיות שהם היו מוסתרים בכורסה ונפלו באוטו….
ב. כורסה שווה כשלעצמה, לא? 😉
והשיפוץ שלה, מתוך בחירה מודעת, יהיה נאמן למקור.

כך הכורסה הגיעה אלי הביתה במאי 2018. עם לשלשת של ציפורים. מלוכלכת, יציבה ועם רגל פצועה.

מכיוון שמצבה לא היה קריטי היא נכנסה לשימוש במצבה הנוכחי (על הלשלשת והליכלוך ויתרתי):

עד שלאחרונה היא דיגדגה לי בעיניים והחלטתי לשפץ אותה.

שיפוץ רהיט שיהיה נאמן למקור.

לא לשנות דבר זו בחירה.
בחירה עיצובית לא פחות מכל בחירה אחרת.
לכאורה זו ברירת המחדל, כי מה שאינו מחייב שינוי מצריך השקעה קטנה יותר של אנרגיה.
לצערי לא כאן. לפעמים לשמור על הקיים קשה יותר מלשנות
(תראו את כל פרוייקטי השימור האורבניים למיניהם)
יש לציין שלאחר התלבטות, ויתרתי על ריפוד מחדש ובשל מצבו של הריפוד הקיים (ובשל הרצון לשמור על המראה הקיים) החלטתי לא לגעת בו, מה שאכן חסך לי עבודה.
מאידך, העבודה על העץ “פיצתה” על הזמן שנחסך בעבודת הריפוד, בריבית דריבית.
אבל בל נקדים את המאוחר.

אז למה בעצם בחרתי לשמור על העיצוב הקיים ולשפץ את הכורסה באופן נאמן למקור (ככל הניתן)?
עיצוב הכורסה הזו, כפי שאני ראיתי אותו, הוא בקוים המיוחדים שלה ובחיבור בין החומרים. החומרים השונים מקבלים ביטוי הן במראה והן בתחושה. לא רציתי לאבד את החיבור הזה.
התלבטתי לגבי הריפוד…
האם באמצעותו להכניס צבעוניות? מה המשמעות של צבעוניות נוספת בתוך הקומפוזיציה הזו?
החלטתי שלא.
צבעוניות נוספת תפר איזון שקיים כעת ותסיט את תשומת הלב מהחיבורים בין החומרים (והפונקציונליות שלהם).
הריפוד יהפוך דומיננטי יותר ואני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ישרת דבר.
אז לא.
נשארת נאמנה למקור. משאירה את הריפוד, משפצת את העץ, מתקנת את שנפגע. זהו.

וכמו כל שיפוץ, גם שיפוץ שמתיימר להיות נאמן למקור, מתחיל בפרוק.

פרוק הכורסה.

שלב הפרוק הוא אחד השלבים החשובים יותר למרות שהוא פחות סימפטי.
כאן הוא מאד טכני. הוצאת סיכות, שימון ופתיחת ברגים עיקשים, הפרדת חלקי הספה.

הפרדת החלקים הרכים – המושב והמשענת:

שיטת החיבור כאן היא חיבור החלקים לעץ באמצעות חתיכות עור קשה המחוברות למושב מצד אחד ולמסגרת העץ בצד השני באמצעות סיכות (מאקדח סיכות).
כל הסיכות הוצאו והמושב משוחרר. חתיכות העור נשמרות לשלב החיבור. אשאר נאמנה גם לטכניקה הזו וגם לחלקים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר.

• 

• 

• 

• 

בשטח המגע של המשענת עם המושב עדיין יש לכלוך ושאריות של עלים. כמובן שאני מנקה הכל.
בשלב זה אני מגלה שהריפוד הקיים אינו עור ויש סיכוי סביר שהוא הוחלף “בדרך”. המסקנה הזו מתבססת על מצבו, על רמת האלבד שנמצא למטה ועל הקילופים שאני רואה מתחתיו.
בסופו של דבר החלטתי, כאמור, לא להחליף את הריפוד כך שאין לי מושג אילו “אוצרות” מסתתרים מתחתיו.

• 

• 

• 

• 

• 

גם משענת הגב נשארת כמו שהיא ומשאירה את הסקרנות שלי ללא מענה.

• 

• 

פרוק תומכי המתכת:

משעני הידיים של הכורסה מקובעים למקומם באמצעות תומכות ברזל מעוצבות.
גם את התומכות הללו יש לפרק. גם כאן (בעיקר כאן!) אני די אוכלת קש. הברגים תקועים ולא זזים. ואם לא די בזה, ראשי הברגים שחוקים ונסיונותי שוחקים אותם יותר.

• 

• 

• 

• 

בסופו של דבר, באמצעות WD40 חתיכת בד (כמתווכת בין הבורג למברגה) ופלייר פטנט, (כשהבורג יצא דיו על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו) הכל שוחרר ובא לציון גואל.
כמובן שהברגים הללו לא יחזרו לשימוש חוזר.

שלד העץ:

לאחר הסרת החלקים הרכים ופרוק חלקי המתכת, נשארתי עם שלד העץ.
הקורה האופקית שסוגרת על משענת המושב מתפרקת. בתחילה חשבתי שזה הכרחי לפרוק המשענת. בדיעבד גיליתי שניתן להרכיב (ולפרק) את המשענת גם אם הקורה הזו מחוברת לשלד.

• 

• 

בשלב המדובר חשבתי שלא, כך שאת כל השלבים הבאים עשיתי על השלד כפי שהוא, בנפרד מהקורה.
כל שאר החלקים, כולל משעני הידיים גם אם הסתובבו סביב החיבור שלהם לשלד כציר, היו מחוברים היטב ויציבים מאד.

הטיפול בחלקי המתכת – נאמן למקור ומשמר:

חלקי המתכת/הברזל, שנעשו כנראה באמצעות נפח, היו חלודים.
עקרונית אין לי בעיה עם המראה החלוד, אבל חלודה מטיבה להתפשט ולהחליש את המתכת…
שייפתי את חלקי המתכת באמצעות נייר לטש וצבעתי בלכה פשוטה. גם כאן הבחירה היא טיפול משמר שישמור גם על המראה שישאר נאמן למקור.
השתמשתי בלכה על בסיס מים.
יגידו לכם שיש לכה שמתאימה למתכת… מהשאולי אכן נכון,
אבל,
נסיון העבר עם מתלה הכובעים שלי (שמתפקד כבר כמה שנים בלי התפשטות של חלודה נוספת) לימד אותי שאין שום בעיה להשתמש גם בלכה רגילה על בסיס מים. היתרון של הלכה הרגילה הוא שהוא ידידותי יותר לסביבה, בגלל שהיא על בסיס מים קל יותר לנקות ולהשתמש שוב במברשות וכמובן, שיש לי אותו כבר בבית.

• 

• 

• 

• 

• 

הטיפול בעץ – ברוח הבחירה להשאיר את העיצוב נאמן למקור –

אם חשבתם, שהבחירה לא לשנות בעיצוב דבר, תקל עליכם ותחסוך לכם עבודה, לא תארתם לעצמכם כמה אתם טועים.
הנסיון לשמור על טקסטורת העץ מחייבת עבודת שיוף מסיבית להסרת כל הגימור.
גם לאחר שהסרתם את כל הגימור תגלו שהעץ עצמו ספח את הגוון ואתם חייבים להמשיך לשייף.
מבלי להגזים, עבודת השיוף (עם משייפת אקסצנטרית) על שלד העץ של הכורסה נמשכה קרוב לשבע שעות.
אחרי כ-3.5 שעות של שיוף עם נייר 120 המליצו לי בקבוצה שעוסקת בנגרות להשתמש בנייר שיוף גס יותר.
גם אחרי שעברתי לנייר מס’ 80, עדיין נזקקתי לכמה שעות של שיוף וגם אם המצב השתפר מעט, עדיין הייתי רחוקה מאד ממצב בו העץ בתולי.
השכנים שלי כמעט יצאו מדעתם ובכנות, אני לא מאשימה אותם. גם אם מדובר בשעות בהם זה לגיטימי לחלוטין לשייף, שלוש וחצי שעות של רעש שיוף שאינו פוסק יכול להוציא כל אחד מדעתו.
(את החלק השני של השיוף עשיתי בתאום איתם, בנסיון להתחשב ככל האפשר)

כך השלד נראה אחרי 3.5 שעות של שיוף עם נייר 120:

• 

• 

• 

וכך הוא נראה אחרי עוד 3.5 שעות בערך של שיוף עם נייר 80:

• 

• 

מראה דומה של עץ שהסרתי ממנו את צבע (וגם שם בחרתי בגימור של פוליטורה) ניתן לראות על כסא שעשיתי לבת שלי.

תיקון פגם ברגל הכורסה:

אמנם זה פגם קטן יחסית, פגם ברגל שכמעט ולא רואים (אני רואה!) אבל זה בדיוק הזמן לתקן אותו.
הואיל ויש לי ה-מ-ו-ן אבקת עץ מהשיוף המסיבי שעשיתי על השלד (ותאמינו לי, מה שאספתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני והמרפסת שלי היינו מכוסים בו) אני אערבב חלק מהאבקה הזו עם דבק נגרים ואמלא את החסר. המילוי הנ”ל יהיה חזק ואני יכולה לסמוך על הדבק והאחיזה שלו לאחר היבוש. זה מתפקד כמו בטון כשהצמנט הוא דבק הנגרים ואבקת הנסורת היא החול או האגרגט. לאחר הייבוש התערובת מתקשה ומאבדת את הפלסטיות שלה.
אגב, אם עבדתם עם דבק נגרים אתם יודעים שזה גם לא קל לשייף ולהסיר שאריות ממנו.
זו בדיוק הסיבה שאת הפינישים אעשה עם פילר עץ שאוכל לשייף ולהחליק את המשטחים.
שימוש בפילר של עץ פחות מתאים במקרה בו צריך למלא חור גדול, בפרט שיש לו יותר מפאה אחת חיצונית מאחר והוא לא חזק מספיק. מכה כלשהי בפינה והוא עלול להשבר.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

אני יוצרת באמצעות כליבה (כן, מסתבר שכליבה ולא קליבה.) ולייסט של עץ שאני מצמידה לאחד ממישורי הרגל, תבנית.
את התבנית הזו אני ממלאה כמיטב יכולתי בחומר המילוי שנוצר מאבקת הנסורת המעורבבת עם דבק נגרים.
המילוי הנ”ל דביק וקצת קשה לעבוד איתו. אבל בשלב הראשוני אני רוצה למלא את המסה העיקרית.
לפני שהחומר מתייבש לחלוטין, אני מסירה את הלייסט (אני לא רוצה שהלייסט ידבק לרגל…) בשלב הזה החומר כבר פחות דביק ואני יכולה מעט לעצב ולהחליק אותו עם היד.
אני מחכה לייבוש סופי לפני שאני מתחילה לעבוד עם הפילר.

כדי לעשות פינישים עם הפילר, אני חוזרת ללייסט העץ ואני מצמידה אותו שוב באמצעות הכליבה על מנת ליצר מישור.
השתמשתי בפילר בהיר, שנראה נורא, אבל היתרון שלו הוא תעודי. אתם יכולים לראות אותו. בשלב מאוחר יותר שייפתי אותו ומילאתי עם פילר כהה שכבר משתלב טוב יותר ועושה את עבודתו לשביעות רצוני.
אתם בהחלט יכולים לדלג על השלב של הפילר הבהיר.

• 

• 

גימור לעץ –

כפי שראיתם, גם השיוף הממושך והמסיבי לא מחזיר אותי למצב של עץ בתולי. החלקים הרכים יותר בעץ ספגו את הפיגמנט לעומק. הואיל וכך, נוצר מצב שהטקסטורה של העץ אפילו מודגשת יותר ואני בוחרת לא להעלים זאת.
הואיל ובשלב זה כבר קיבלתי החלטה להשאיר את הריפוד המקורי, החלטתי לא להכהות את העץ על מנת שייווצר מתח בין הטקסטורה והגוונים השונים של החומרים השונים (ריפוד, שלד, ברזל) כמו כן, בגלל ששלד העץ הוא רכיב מאד דומיננטי בכורסה, הוא צריך להיות מטופל בהתאם – עם הגימור שיחמיא לו הכי מכולם.

קצת על פוליטורה:

הגימור הכי יפה לעץ שאני מכירה הוא פוליטורה טבעית.
הפוליטורה הטבעית עשויה מפתיתי שלאק מומסים באלכוהול (לרוב מפוגל. אבל הפוליטורה איכותית יותר ככל שאחוזי האלכוהול גבוהים יותר. וכשזה אלכוהול 99% לשתיה, ניתן לצבוע איתה גם כלי מזון מאחר וזה לא רעיל.)
בינתיים,אני מזמינה תרחיף מוכן ושומרת אותו בין שימוש לשימוש, במקרר, בבקבוק זכוכית כהה. אולי יום יבוא ואכין אותה בעצמי….
את הפוליטורה אני מיישמת בשיטה שקוראים לה פוליטורה צרפתית.
אם אתם עוקבים אחרי, כבר שמתם לב שאיכשהו, כמעט תמיד, אם יש שתי אופציות לבחור מביניהן, אני אבחר דווקא את זאת שדורשת יותר עבודה. כנראה באג ביצור שלי.
פוליטורה צרפתית בהחלט נכנסת לקטגוריה הזו. לזכותה יאמר שזה הגימור הכי יפה לעץ (כזה שגם משמר את הטקסטורה שלו) שיש. לדעתי כמובן, אבל כנראה לא רק.

את הפוליטורה אני מיישמת באמצעות פקעת של צמר גפן שעטופה בטריקו נקי (אני קורעת מחולצות שסיימו את תפקידן). את שלד העץ יש למשוח בפקעת שספוגה בתרחיף. מדי פעם לסיכוך, אני נוגעת עם הפקעת בשמן זית.
העץ סופג את הפוליטורה ומקבל גוון חם.
את התהליך הזה עושים שוב ושוב ושוב ושוב….לפעמים אפילו עשרות פעמים.
ולא, אני לא מגזימה. במררה זה,ככל שמוסיפים הרי זה משובח.
ככל שהתהליך מתקדם, העץ מתחיל לקבל ברק. הפוליטורה מתקשה ויוצרת שכבת מגן קשה על העץ.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

כמה טיפים שיעזרו לכם:

1. את בקבוק התרחיף יש לשמור סגור כי האלכוהול מתנדף. תפתחו להספגה ותסגרו. זה מטרטר, אני יודעת.
2. בין שכבה לשכבה, כשאתם עושים הפסקה לאוכל או לשינה, תשמרו את הפקעת בשקית ובמקפיא, כדי שלא תתייבש ותתקשה (אלא אם אתם רוצים לעשות פקעות כמספר השכבות)
3. אני שמה לי צלוחית קטנה עם שמן זית שתהיה זמינה לעבודה.
4. משתמשת במכחול שאני טובלת בפוליטורה כדי להגיע למקומות שהפקעת לא מגיעה.
5. בסוף כל סבב שימוש במכחול יש לנקות אותו באמצעות אלכוהול.
6. אם במקרה המשטח נצבע או יש טיפות של פוליטורה על הרצפה – מנקים באמצעות אלכוהול.
7. אלכוהול מפוגל הרבה יותר זול מאלכוהול לשתיה. לשני אמנם יש יתרון ביצירת התרחיף אבל לניקוי האלכוהול המפוגל לגמרי מספיק (רק לא לשתות אותו, כן?)

כשהעץ כבר מבריק דיו, סיימתם את השלב הזה.

חיפוי החלק התחתון של המושב –

לפני שאני מחברת הכל מחדש, יש לי חוב ישן.
זוכרים שהסרתי את האלבד שהתפורר כבר מתחת למושב?
אז אני צריכה לשים משהו במקומו.
גם כאן אני משתמשת בחלק מהריפוד הישן של הספה שריפדתי מחדש . הפעם בחלק הפנימי של הריפוד.

• 

• 

אני מגייסת את אקדח הסיכות שלי, מקפלת את השאריות פנימה ומהדקת. חייבת להודות שהפעם יכולתי לעשות עבודה טובה יותר. בסיטואציה אחרת בה החלק התחתון עלול להחשף, הייתי מוציאה את הסיכות ומהדקת שוב. מכיוון שהחלק התחתון יחשף רק אם יהפכו את הכורסה, אני מוותרת לעצמי.

נאמן למקור – לחבר הכל מחדש :

באופן טבעי, מחברים את הכל מחדש בסדר הפוך של הפרוק.
אז קודם חלקי הנפחות שמקבעים את מסעדי הידיים לשלד העץ.
זוכרים שהיה לי מאד קשה לפרק? אז הנסיון למדני שלהבריג, גם עם מברגה, לתוך עץ קשה, זה ממש לא קל. אז אני מקדימה וקודחת חור במקום בו אני אמורה להבריג את הבורג. זה יעשה לי ולבורג חיים קלים יותר.

• 

• 

• 

בחלקם התחתון החלקים מושחלים דרך חור בשלד ומהודקים למקומם באום פנימי.

• 

• 

חיבור הקורה בשלד –

זוכרים שהקורה בחלק העליון של המשענת התפרקה? ושחשבתי שממילא יש לפרק אותה כדי להחזיר את המשענת? אז עכשיו גיליתי שגם אם היא מחוברת ניתן לפרק ולחבר את המשענת ללא בעיה. (מה שאומר שאם בעתיד ארצה להחליף את הריפוד בכ”ז, זו לא תהיה בעיה.)
על מנת לחבר אותה חזרה אני משתמשת בדבק נגרים ומהדקת ברצועת ראצ’ט.
אני חושבת שאין כליבות כ”כ גדולות…

• 

• 

• 

• 

שימו לב, כשאתם מהדקים את חלקי העץ זה לזה, שאריות דבק ילחצו החוצה בקווי המגע. נקו היטב את שאריות הדבק הללו. במקרה כמו זה, שהחיבור מתבצע לאחר הגימור, תעברו גם עם סמרטוט לח לניקוי יסודי. ממש אינכם רוצים לאבד את הברק שיצרתם בגימור עם מריחות של דבק שהתייבש.

חיבור המשענת והמושב –

המשענת והמושב מחוברים שניהם באמצעות חתיכות עור.
בחלק העליו של המושב יש חורים שלתוכם נכנסים פינים שממוקמים בקורה העליונה בשלד העץ ומקבעים את המשענת שלא תזוז קדימה ואחורה. חתיכות העור מהודקות באקדח סיכות לחלק התחתון של השלד.

לפני שאני מהדקת, אני מאזנת את המשענת ומגלה שאיכשהו, משום מה אין איזון. יש קצת רווח בין המסגרת לשלד באחד הצדדים מלמעלה.
על מנת לפתור זאת אני צריכה לדחוף משהו בין המשענת לשלד בחלקה התחתון. כשאני עושה זאת, הרווח למעלה נסגר ולמטה לא רואים אותו.
אני בוחרת להעזר בפקק שעם שאני חותכת לאורכו ומכניסה אותו בצד הבעייתי בין השלד למסגרת.
כך זה נראה:

• 

• 

• 

אחרי שמחצית פקק השעם ממוקם, אני מהדקת את המשענת לשלד.
כמובן שלא יראו את החיבור. הוא יוסתר ע”י המושב.

ואחרון חביב, המושב.
על מנת לקבע את המושב הזדקקתי ליותר משתי הידיים שיש לי… הייתי צריכה לקבע את המושב היטב למקומו במהודק שלא יזוז ובמקביל לחבר את חתיכות העור למושב ולשלד באמצעות אקדח הסיכות.
אז כשאין מספיק ידיים, אני נעזרת שוב ברצועת הראצ’ט.
גם הפעם על מנת לקבע, אבל בשונה מבד”כ, לא באמצעות הדבקה.

• 

• 

• 

שיפוץ נאמן למקור –

אז כפי שראיתם,
לשפץ רהיט כך שנשמור על המראה שיהיה נאמן למקור, יכול להיות כאב ראש רציני. (במיוחד לשכנים ;-)).
כמו כן, אתם מסתכנים בזה שאנשים לא ישימו לב שהרהיט אמנם שופץ….
אבל אינכם משפצים בשביל אנשים אחרים ולרוב, כשבוחרים לעשות זאת, יש סיבות טובות מספיק על מנת לנסות להצמד לעיצוב המקורי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיקר אחרי השיפוץ הזה אני מעריכה במיוחד רסטורטורים שמחזירים עטרה ליושנה ברהיטים ישנים.
כך ניראת הכורסה שלי אחרי השיפוץ ואני בהחלט אוהבת את המראה שלה:

נתראה שוב בתחילת ספטמבר עם שידה שהסרתי ממנה שכבה עבה מאד של צבע.
ועד אז, תישארו בריאים….

Related Images:

השכנים מולנו החליפו דלת.
זה היה הטריגר עבורי.
פתאום ראיתי כמה דלת הכניסה שלנו מגעילה ומתקלפת.
מעולם לא אהבתי את הדלת הגנרית הזו שקיבלנו כחלק מהדירה ועכשיו… עוד פחות.
פעם, זה היה מסוג הדברים שלא אהבתי אבל מעולם לא היו חשובים מספיק על מנת להשקיע בזה את הזמן הכסף והאנרגיה לשנות.
היום, כשאני יותר בטוחה בעצמי וביכולות שלי, זו הזדמנות מצוינת גם לשנות וגם לתת לרעיונות שבי לצאת.

זה הזמן אולי להזהיר אתכם שמדובר בהרבה עבודת הכנה שחורה ומתישה.
החלק הכיפי והיצירתי והתוצאות הסופיות שווים את זה לגמרי, אבל הם בהחלט לא מעלימים את השלבים המעיקים (סזיפיים משהו, תוך כדי)

קילוף הציפוי הקיים כשלב ראשון:

הרצון לעשות קיצורי דרך יכול לגרום לנו לדלג על שלבים בדרך. לא אסתיר, גם אני שקלתי זאת…
אולי לוותר על הסרת הציפוי הקיים ולעבוד עליו?
הבעיה היא שהציפוי הקיים יתקלף במוקדם או במאוחר ואז כל העבודה שהשקעתם תרד לטמיון.
גם אם הוא לא יתקלף לחלוטין חישבו על זה כבניית בניין חדש על יסודות ישנים ללא טיפול ביסודות.

אני מסירה חלקים שניתן להסיר. כשלא ניתן להסיר, מנקה את מה שדרוש ועובדת מסביב:

• 

• 

• 

• 

• 

אז אני מקלפת. נעזרת בשפכטל:

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הסרת שאריות הדבק מדלת הכניסה:

נכון נראה שהדלת נקיה?
אז זהו, שלא. עדיין יש עליה שאריות דבק שנשארו מהציפוי. השאריות הללו מחספסות את הדלת.
גם כאן עולה שוב השאלה למה לטרוח ולהסיר את השאריות (תהליך ארוך משעמם ומציק) וגם כאן התשובה היא ברמת העבודה שאתם מעוניינים להשיג בסופו של דבר ועד כמה תהיו מוכנים להתפשר על התוצאות.
אחת מאמיתות החיים שמלוות אותי היא שאם שווה לעשות משהו, שווה לעשות אותו כמו שצריך.
אז גם כאן אני בוחרת לעשות זאת כפי שצריך. אני בוחרת לא לוותר על השלב הזה, סזיפי ככל שיראה.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

יש שתי דרכים שהתוודעתי אליהן להסרת שאריות דבק:
1. שימוש בבנזין כממיס. יש לעבוד עם כפפות ועדיף באזור מאוורר.
בשיטה זו עשיתי שימוש בחלק החיצוני של דלת הכניסה, שם היה חשוב לי לשמור על שקט למען שלום בית עם השכנים. לא היתה כאן בעיה של אוורור מאחר ויש פתחים ליד הדלת שלנו.
2. שימוש בחום (במקרה זה מייבש שיער מחמם מספיק) – לרוב מרעיש ויש להזהר מכוויות.
בשיטה זו השתמשתי בחלק הפנימי של דלת הכניסה.
הואיל והכלוב של קיווי (התוכי שלי) נמצא בסמוך, רציתי להמנע ככל הניתן מלחשוף אותו לאדים של הבנזין.

עשיתי שימוש בשתי הדרכים ולשתיהן יש יתרונות וחסרונות. יש לציין כי אף אחת מהדרכים הללו לא מהירה יותר באופן משמעותי מהשניה.
תתכוננו…תצטרכו להקדיש לזה לא מעט זמן.

שלב ביניים – שימוש בצבע יסוד/צבע מקשר:

בכנות, אין לי מושג אם השלב הזה הכרחי או לא. בחרתי להוסיף את השלב הזה מאחר ולא רציתי לגלות בדיעבד שהשלב הזה נחוץ.
אני נוטה להאמין שאני המופרעת היחידה שחשבה הרעיון הזה לשיפוץ…
מכיוון שכך, אין הדרכות מפורטות ואני עובדת עם הנסיון שצברתי מתחומים אחרים.

הדלת ממתכת.
המשקוף עשוי גם הוא ממתכת וצבוע בצבע שמן שהתקלף חלקית עם הזמן.
בחרתי שלא לשייף את המשקוף בכלל (הן מסיבות בריאותיות, הן מסיבות של שלום בית עם השכנים, הן מעצלנות וניהול סיכונים)
אני מתכננת להדביק עליהם ככיסוי, משטחי נייר באמצעות דבק פלסטי (מסיס במים).
הנסיון לימד אותי שצבע מקשר (או צבע יסוד) מנטרל לכאורה את המשטח, מה שמאפשר הלכה למעשה לצבוע עליו עם כל צבע שהוא.
הדבר נכון למתכת, לפלסטיק לפורמייקה ולכל משטח פחות ידידותי אחר (כאן גם השתמשתי בצבע יסוד. בפעם הזו לפני צביעה)
אמנם אני לא צובעת את המשטחים הללו, אבל אם יש סיכוי שהצבע המקשר יעזור לנטרל ולקשור את הציפוי, אני נעזרת בסיכוי הזה.
מה עוד שהשלב הזה הוא באמת זריז מאד וגם, כבר יש לי צבע יסוד בבית.

• 

• 

• 

שלב הצביעה בצבע יסוד אינו מחייב דיוק או הקפדה. הדבר היחידי שצריך לעשות הוא לכסות את המשטח באופן מלא. אל תתעכבו לרגע על המראה. צבע היסוד לכשיתייבש יהפוך לשקוף וגם, ממילא הכל יכוסה.

עיצוב רעיוני של דלת הכניסה שלנו:

בעצם עד לשלב הזה, את החלק הטכני של ההכנה (שהוא ארוך ומתיש), הייתי צריכה לעשות בשביל כל עיצוב שהוא. מהסיבה הזו, אני מתחילה לעבוד גם אם הרעיון שיש לי עוד לא לגמרי מגובש.
יש לזה יתרון מאחר והדברים קורים במקביל. הידיים עובדות על הדלת והראש מחפש פתרונות. הרבה פעמים זה אסוציאטיבי, הרבה פעמים זה מתגבש כתוצאה משיתוף המשפחה שלי תוך כדי קבלת פידבק מהם. לפעמים זה בא בהפוכה. אין נוסחאות לחלק היצירתי. כל אחד ודרכו הוא. אבל…זה תהליך בפני עצמו.

לא מזמן שידרגתי בובות התצוגה שמצאתי ברחוב. בעבודה על הבובות השתמשתי בטכניקה של דקופז’ שהוכיחה את עצמה מאד לטעמי. (קיינד אוף דקופאז’… סוג של וריאציה אישית עם חומרים זמינים כמו עיתון או דפי ספר. יצירת מרקם או טקסטורה ולא מוקד נושאי).
עם הזיכרון הזה, האינציקלופדיות שאספתי מהרחוב, התנאים הטכניים ואיזה רעיון ערטילאי שהחל להתגבש לי בראש – התחלתי לעבוד.
היה לי ברור שאני הולכת לכסות את הדלת והמשקוף עם קרעי דפים מאנציקלופדיות. חשבתי ליצור דואליות מסויימת בין אנגלית לעברית (2 אנציקלופדיות שונות שהגיעו למפתן ביתי) ולחלק את הדלת לאזורי משנה.

הדואליות הזו בין שתי השפות התבטאה גם בצפיפות ובגודל הטקסט וגם בגוון של הנייר.
כך נוצרה הלכה למעשה הפרדה גרפית של שני אזורים בדלת – דומים,אבל שונים.
לא נותר אלא לתכנן איך יחולקו האזורים.
כאשר יש שני אזורים, קו התפר ביניהם הופך להיות אישיו (לא, במקרה לא דיברתי על פוליטיקה!).
ולפחות אצלי, בחירת אופי קו התפר גם השפיעה על איך הדלת תחולק.

השראה…

כשאומרים לכם קו תפר, מה האסוציאציות שעולות לכם?

זה בדיוק הזמן לשוטט ברחבי האינטרנט והפינטרסט ולחפש תמונות השראה.
כך אני עושה לפחות.
אוספת תמונות שעושות לי משהו. נותנת לאסוציאציות לגרור אותי הלאה.
אלו תמונות ההשראה ששמרתי לי:
(כפי שאתם רואים, אמנות רחוב בהחלט מדברת אלי….)

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

כפי שתראו, בסופו של דבר לקחתי את קו התפר בצורה מילולית מאד. הפתרון התבסס התגבש והתחיל להמריא, כשהחלטתי לשלב עם האינציקלופדיות קומיקס ולהשתמש בקונטרסט ביניהם.

שימו לב שהעבודה עם גזרי האנציקלופדיות היתה שונה מהעבודה על הקומיקס.
באזורי הקומיקס (כמו בכסא בדיוק) הכיוון נשמר וההמשכיות הגראפית נשמרה.
באזורי הקולאז’ הכל אקראי….גודל הקרעים והכיוון שלהם. אין שום משמעות לחיבור ביניהם. וזו המטרה. האקראיות הזו (שיוצרת טקסטורה) יחד עם המונוכרומטיות, מהווה ניגוד לקומיקס.

את הקומיקס שכיכב כאן, קיבלתי מסיוון שנפטרה מהרבה דברים לקראת מעבר דירה.
שוב, תודה רבה על כך. הקומיקס העלו את כל הפתרון לרמה אחרת.

ותכלס לביצוע –

הדבקות – כיסוי דלת הכניסה שלנו.

זה עוד שלב שתצטרכו לגייס עבורו את הסבלנות שלכם. אני אהבתי לעשות אותו. אמנם הוא טכני ורוטיני אבל יש בו משהו מדיטטיבי. הוא גם העלה לי זכרונות מודחקים מימי הגן. כאן כמו אז היידים שלי התכסו בדבק ונהנתי כמו ילדה קטנה לקלף אותו ולראות את הטקסטורה של העור ושל טביעות האצבעות שלי על הקילופים.

תצטרכו לקרוע את דפי האנציקלופדיות ולהשקיע אותם בתמיסה של דבק פלסטי עם מים ביחס של בערך 1:4-5. את התמיסה אני מכינה מראש בבקבוק דבק שנגמר, בכמות נדיבה, שלא תחייב אותי כל פעם מחדש לערבב דבק עם מים. את התמיסה הזו אני שופכת על קרעי הדפים בכלי שייעדתי לזה. כשקרעי הנייר רטובים, אפשר להתחיל לכסות את השטח בקרעים.

• 

• 

• 

• 

• 

להבדיל מטפט שעלול להתקמט או שייוצרו תחתיו בועות אויר או כל דבר אחר שקשה לתקן, כאן בטכניקה הזו אין שום בעיה לתקן ואף עשיתי זאת לא מעט. כי דברים משתנים תוך כדי עבודה.
חייבת להגיד שיש משהו מאד מנחם ומקל לעבוד עם טכניקה סלחנית כזו. במיוחד למי שהפחד לקלקל עלול לשתק אותו.
לדוגמה,
תכננתי בתחילה בחלק החיצוני של הדלת ריצ’רץ’ כמעט לכל אורכה ובחלק הפנימי תכננתי תפר. ובהתאם לכך הדבקתי את שארית הקומיקס של פופאי, שנשארה לי מהכסא שעוצב איתו.
בדיעבד, תוך כדי עבודה, גיליתי שריצ’רץ’ לכל אורך הדלת בצד אחד ותפר לכל אורך הדלת בצד השני לא יהיו מעניינים מספיק. אז שילבתי. והצד הפנימי זכה לטיפול אחר עם תמונות השראה אחרות…

• 

• 

זה לוקח זמן, אבל בסוף הכל מכוסה. כמובן שצריך להקפיד על פרטים סביב חלקים שלא פורקו או סביב הצירים.
וגם, המשקוף. מכל הכיוונים. לוודא שהכל כוסה.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

מי שלא היה שותף לתכניותי בהמשך, כבר אז התלהב וחשב שהדלת הושלמה. אבל לא…

השלב הכיפי בעיצוב דלת הכניסה שלנו – הציור

זה השלב שבו היצירתיות הלכה למעשה מקבלת מוחשיות פלסטית.
אם עד עכשיו אני ידעתי בערך איך אני רוצה שזה יראה, פתאום כולם רואים. הרעיון קורם עור וגידים ויוצא החוצה. אצלי, כמעט פשוטו כמשמעו, כי רציתי לתת לציור שלי נפח.
חלק מהאלמנטים צוירו ישירות על הקולאז’ שעשוי מקרעי הספרים אבל אלמנטים גדולים יותר צוירו בנפרד, הודבקו ושולבו בציור.
יש מס’ יתרונות לציור אלמנטים בנפרד:
1. יותר קל לצייר על שולחן, אופקית ועל נייר לבן….
2. יותר קל לזרוק ולעשות חדש, אם צריך.
3. רקע לבן יכול להיות יתרון כדי שהאלמנט יבלוט.
4. במקרה של כמה אלמנטים זהים, קל יותר לשכפל אותם.

• 

• 

• 

רק חלקי הקומיקס, המשולבים בדלת, צבעונים.
חוץ מהקומיקס, פלטת הצבעים שעבדתי איתה היתה לבן שחור ואפורים.
השתמשתי הן בצבעי אקריליק והן בטושים פרמננטים בעוביים שונים בשחור ובאפור. אלו השתלבו והוכתבו ע”י המונוכרומטיות של קולאז’ דפי האנציקלופדיות.

גם כדי ליצור את שיני הריצ’רץ’ על גבי הקומיקס, הייתי צריכה לגזור “שיניים”, הפעם מדפי מדפי האינציקלופדיה (ולא מדף לבן) ולהדביק. לאחר מכן זה מטופל עם טושים וצבעי אקריליק כמו שאר “השיניים” שצוירו.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר הדבקת כל האלמנטים החיצוניים, העבודה היא על הדלת עצמה.
את תחושת הפלסטיות כאמור, אני משיגה באמצעות הצללות. לצורך זה אני משתמשת בטוש פרמננטי (שלא ימס במגע עם מים), צבעים אקרילים מכחולים ומים. (לצורך ערבוב הצבעים אני משתמשת בפלסטיק של בונבוניירה ישנה…)

הואיל והתפר בחלק התחתון של הדלת לא תוכנן במקור, את ה”חור” (עם הקומיקס) הוספתי רק בשלב מאוחר יותר (ו”החור” בצד השני כוסה).
עוד יתרון של הטכניקה הזו… הקלות בה ניתן לתקן ולשנות.

והצד השני של דלת הכניסה:

מכיוון שבצד אחד מצאתי לנכון לשלב את הריצ’רץ’ ואת התפר, הצד הפנימי היה צריך לקבל טיפול חדש. כאן דווקא הבת שלי זרקה רעיון שמצא חן בעיני. רעיון שהמשיך את רעיון הריצ’רץ’ והתפר.
כפתורים. חולצת כפתורים.
את הרעיון שלה לקחתי והמשכתי הלאה.
סתם כפתורים זה “מכופתר” מדי.
החלטתי להעזר בתמונות השראה של חולצת כפתורים שמתוחה על כרס 🙂

• 

• 

זה גם יוציא אותי מהמראה “המכופתר”,גם יכניס ענין (והומור?!), גם יאפשר לשלב יותר מהקומיקס ואלמנטים נוספים כמו סיכת הביטחון ועדיין, יענה להגדרה של “תפר”.

גם כאן אלמנטים חיצוניים צויירו על נייר לבן לפי תמונות עצמים שנלקחו מהרשת, הודבקו על הדלת וכל שאר ההתאמות (צללים וקפלים) צוירו ישירות על הדלת עם צבעי אקריליק.

כמובן ששינוי הרעיון לציור חייב גם הערכות חדשה עם הקומיקס (וכאן כל הקומיקס של הפופאי שהדבקתי בהתחלה, מכוסה) וכן תיקונים קטנים באזור החיבור בין עברית לאנגלית.
טכניקת העבודה הזו הופכת את התיקונים הללו לפשוטים מאד , חלק אורגני מהיצירה.

שימו לב שהעבודה עם הקומיקס שונה מהעבודה עם קרעי האנציקלופדיה.
באזורי הקומיקס אני שומרת על כיוון ועל המשכיות גרפית מה שמחייב אותי לעשות עבודה מאד בררנית ומדוייקת.
(אבל לא על המשכיות תוכן. מאילוצים טכניים, מאחר והקומיקס מודפסים על שני צדדי הדף, אני נאלצת לבחור צד….)

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

ואחרי ציור הקפלים והוספת הצללים, ככה הצד הפנימי של דלת הכניסה שלנו נראה:

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

גימור ופינישים:

הציור נגמר. תיקונים קטנים נעשו. אתם שלמים עם התוצאה.
הגיע הזמן לכסות את המשטחים בגימור שייגן עליו מלכלוך ופגיעה.
שלב ראשון אני מכסה הכל בתמיסת דבק עם מים (מהבקבוק שהכנתי קודם. זוכרים?) את הסבב הראשון אני עושה עם היד. זה מאפשר לי לחוש אם יש אזורים בולטים או משוחררים בנייר, ולהחליק אותם.
לאחר הייבוש, אני עושה שכבה שניה והפעם אני נעזרת במברשת. העבודה עם המברשת היא מהירה יותר ולתחושתי גם משאירה יותר חומר על המשטח.
אם יש עוד תיקונים קטנים, זה הזמן לעשותם. לאחר יישום הלכה, זה יהיה מאוחר מדי.

• 

• 

• 

זה בדיוק הזמן להוסיף את החתימה הגרפית שלי(החרפושית), שבאופן תדיר אני שוכחת להוסיף אותה. במקרה זה אני מדפיסה אותה בגודל שנראה לי מתאים ומדביקה אותה משני צידי הדלת:

לאחר ששכבות הדבק יבשו לחלוטין, אני מיישמת על כל המשטחים (הדלת, המשקוף מכל הכיוונים …) 3 שכבות של לכה (על בסיס מים) כדי להגן על ציפוי הנייר מכתמים ומפגיעה מכנית (ממפתחות לדוגמה. ראו את תמונת המשקוף לפני הציפוי)

אגב, מה יקרה אם תמרחו לכה על דבק שלא יבש לחלוטין?
מוזמנים לקבל תשובה, ולראות איך ניתן להשתמש דווקא בתוצאות של זה – כאן.

כשהכל יבש, זה הזמן להחזיר את כל החלקים שהוסרו לפני קילוף הדלת, להוסיף את פסי האיטום שהוסרו, את המזוזה, את מספר הדלת ולחכות לתגובה של השליחים שיגיעו. מקווה שעד אז לא ניהיה כבר בבידוד ותוכלו גם להזמין אנשים הביתה, לעוגה וקפה ו…לראות את דלת הכניסה מבפנים….

בימים אלה, כשאנחנו ספונים בביתנו מפחד הקורונה, הבלוג שלי חוגג שלוש שנים.
(זו בדיוק הסיבה שהפוסט הזה מקדים ועולה היום ולא בתחילת אפריל).
זה הזמן לנצל את השהיה הכפויה בבית ולחדש וליצור ממה שיש.
מוזמנים לדפדף בבלוג ולבחור לכם פרוייקט, ללמוד טכניקות ולהתנסות.

בתקווה לימים טובים יותר וחזרה לשיגרה מודעת ומשופרת.
נתראה בתחילת מאי.

Related Images:

כבר יותר משנה שאיני אוספת חלכאים ונדכאים מצידי הדרכים אלי הביתה.
אין לי מקום. אובייקטיבית….
אז אני מסתובבת עם סכי עיניים וירטואלים , מתעלמת לחלוטין מכל ערמה, מפתה ככל שתהיה.
למרות זאת, באחת מגיחות ההסעה שאני עושה על בסיס קבוע (כן, אני רחל עדיה ואני “אמא הסעות” בחלק לא מבוטל מזמני…) לא הצלחתי להתעלם…
מתוך ערמת מפוני חלל כלשהו, הציצו אלי 2 גויות (טוב נו, בובות תצוגה…) פקוחות עיניים, זקורות חזה ונטולות גפיים.
לאחר שהורדתי את הבת שלי לענייניה, מיהרתי להעמיס את שתי הבובות למושב האחורי.
נוסעת הביתה ומקווה שמשטרה לא תעצור אותי בדרך בחשד לחטיפה או רצח וכריתת אברים, רחמנא ליצלן.
טטיאנה היא בובת התצוגה שהתמקמה על השרפרף, שגם הוא מיועד לשיפוץ, ונדיה היא שעל הקורקינט…

צפי בעיות ותכנון מקדים – איך בובת התצוגה תראה ומה צריך לעשות לשם כך?

מי שמכיר אותי כבר מעבודות קודמות יודע, שגם אם כמעט תמיד יש בלת”מים, כמעט תמיד אני מנסה לצפות את הבעיות ולפתור אותן, ולו מחשבתית (לוודא היתכנות).
השיקול שעומד מאחורי זה הוא פרקטי לחלוטין.
ממש לא כיף להשקיע עבודה זמן ואנרגיה מיותרים וזה לרוב מה שקורה כשאין מחשבה מקדימה שעומדת בבסיס העבודה.
גם אם לא פעם דברים משתנים תוך כדי עבודה, טעויות קורות.
שיקול דעת מוטעה או סתם חוסר מזל גורמים לנו לעשות עבודה מיותרת. תכנון מוקדם יכול לחסוך לא מעט כאב לב.
במקרה זה, לא ראיתי טעם להתחיל לעבוד על הבובות לפני שאני מוצאת דרך לחבר בין הקולב לבובה.

ריתוך וחיתוך מתכת לא עושים בבית…יש צורך בכלים מקצועיים, יש לנקוט זהירות ונדרשת מיומנות שאין לי.
אז חיפשתי איש מקצוע שיהיה יצירתי מספיק, שיבין את הראש שלי, שיצליח ליישם את הפתרון שחשבתי עליו ושייקח את הרעיונות שלי הלאה.

איש בדיוק כזה הוא עארף, שעובד במסגריה צדדית ברחוב יוחנן הסנדלר בכפר סבא. הגעתי אליו במקרה, אחרי טסט לאוטו. כששאלתי אם יש מסגרייה בסביבה.
איזה מזל שמצאתי אותו.

בהתחלה נראה שהוא לא מבין מה המשוגעת הזו רוצה ממנו.
תוך חמש דקות, לא רק שהבין, לא רק שזרם איתי, הוא קלט בדיוק את הבעיה ונתן פתרון אלגנטי שהיה מוצלח יותר מהפתרון שאני חשבתי עליו.

• 

• 

• 

• 

• 

טוב, אבל אנחנו מקדימים מעט את המאוחר.
הרבה לפני שעארף נכנס לתמונה, אני החלטתי על עריפת ראשים…

טטיאנה מאבדת את הראש:

עוד לפני שהסרת ראש בובת התצוגה הפך לחלק מהפתרון הטכני של חיבור הבובה לרגל, החלטתי לוותר על הראש מסיבות ויזואליות.
הראש של טטיאנה נראה לי גדול. העדפתי למתן את הפרופורציות ולוותר על תווי הפנים.
בשלב זה עוד לא היה לי ברור מה יעלה בגורלה של נדיה, הבובה השניה.
היא נאלצה להמתין.

קצת התלבטתי איך לבצע את אקט העריפה כך שהקו יהיה נקי. חשבתי תחילה להעזר בשרותי נגר ומשור שולחני. הפתרון היה פשוט הרבה יותר. משור ידני.
לשמחתי החומר, פיברגלס כמדומני, היה רך יחסית לניסור וחלול.

• 

• 

• 

• 

• 

מאחר והגוף הוא חלול, מתאפשרת גישה לפנים הגוף ואפשר להעזר בזה לצורך חיבור הרגל לבובה. (או יותר מזה להשחיל בתוכה מוט על מנת לוודא יציבות.) ההעדפה הויזואלית התגלתה כיתרון טכני.

המחשבה הראשונית שלי היתה לחבר לחלק התחתון של הקולב משטח ועליו לבסס את הבובה (לחבר אותה בהברגה או בהדבקה). החלק העליון של העמוד נראה לי מיותר ובשמחה הייתי מחליפה אותו באום מתאים (לא מצאתי כזה).
עארף לקח את המחשבות שלי , ניצל את פרטי החיבור הקיימים ולקח את זה צעד קדימה לפתרון אלגנטי ללא צורך בהדבקות או בהברגות נוספות שנתן גם ערך מוסף לבובה.

פרטי החיבור בין בובת התצוגה לקולב. הלכה למעשה.

כך נראה החלק התחתון של בובת התצוגה. מימין לפני הטיפול של עארף ומשמאל אחרי.
איך הכל מתחבר, תבינו בהמשך.

• 

• 

וזו ההברגה בחלק התחתון של הקולב. אתם יכולים כבר לדמיין את הפתרון שחשבתי עליו? ומה יצא בסוף בעזרתו של עארף?

• 

לא אבזבז זמן ומילים על פתרונות ביניים ואנסה לתאר לכם מה עארף עשה.
כפי שראיתם בתמונות למעלה, פרט החיבור של בובת התצוגה עשוי משתי שכבות מתכת עם רווח ביניהן, שיש בהן חור עגול.
לחור בגודל המקורי ההברגה הצליחה להכנס אבל מוט הקולב היה רחב מדי.
עארף חתך את השכבה החיצונית בפרט החיבור והגדיל את קוטר החור כך שהמוט יוכל לחדור לתוכו. בשכבה הפנימית הוא לא נגע כך שהיא מהווה מעצור למוט אולם ההברגה עוברת דרכו.

הואיל וקוטר המוט אינו רחב דיו על מנת שהבובה תהיה יציבה עליו, הוא מדד מיקום והלחים פלטת מתכת למוט הקולב כך שהבובה תהיה יציבה עליו.
כמובן שזה עדיין לא מספיק לקבע ולייצב את הבובה. בשביל זה נעזר בחלק העליון של עמוד המוט שייכנס לתוך הבובה (דרך הצוואר החלול) ויוברג על חלקו התחתון של מוט הקולב שחדר דרך החור בפרט החיבור:

• 

• 

• 

• 

• 

• 

כמובן שעל מנת שהמוט יצליח להכנס לבובה היה צריך ל”גלח” אותו מעט. חדי העין יוכלו לראות את החתיכות שנוסרו מהקולב על רצפת המסגריה.
החלק העליון של מוט הקולב חיוני ליצוב וחיזוק הבובה על הרגל אבל יש לו גם ערך מוסף ויזואלי ותפקודי (לתליית כובעים… ולמי שיש יותר כובעים – כאן). כמו כן, לצורך ניוד או תצוגה מתחלפת, הפתרון הנ”ל מאפשר פרוק.
על היתרון הזה ברכתי מאד כשהייתי צריכה לשנע את הבובה חזרה הביתה.

הלבשת הבובות.
בערך…

חלק מהפריקיות של הבובות הללו היתה תחושת הערום שלהן.
יוצרי הבובות טרחו ליצור אותן בגוון גוף אנושי וגם עם קימורי גוף אנושי (כגון טבור או קימורי שריר ש…ברוב המקרים מוסתרים ע”י בגד).
אותה תחושת גוף ערום יצרה מעט אי נוחות (מה שלדעתי תרם לתפקידן כשומרות זמניות של סף ביתי ;-)) ש(גם)בזה רציתי לטפל.
את הקימורים אהבתי. את צבע הגוף הערום, לא.

אני עובדת לא מעט עם הדבקת ניירות מסוגים שונים (דפי ספרים, מפות ישנות, קומיקס, תכניות…) על משטחים שונים כדי לכסותן ועל מנת לתת להם טוויסט ויזואלי.
גם במקרה זה היה לי ברור כי אני רוצה כיסוי (להבדיל מצבע, לדוגמה…) ורק הייתי צריכה לבחור איזה כיסוי.

בדיוק באותו השבוע, כשנתקעתי בלי עיתונים לריפוד הכלוב של קיווי, גדי, השכן שלי, נתן לי ערמת עיתונים ישנים של גלובס.
מעבר לתכנים הכלכליים שמייחדים את העיתון הזה, גם המראה והעיצוב מייחדים אותו.
המראה הזה, הגוון הייחודי והשפה הגראפית שלו תפסו אותי .
ההדפסה השחורה ברובה,על גוון נייר שמזכיר את צבע הבובות, התיישב לי היטב וסיפק לי את הטוויסט מחד ומאידך את הנאמנות למקור.
גלובס… הפעם העיתונים שלכם לא ירפדו כלוב… הפעם הם יעטפו את בובות התצוגה שלי…

• 

• 

• 

• 

והלכה למעשה…

שיטת העבודה הפעם שונה ומזכירה להבנתי טכניקה שנקראת דקופאז’ (תקנו אותי אם אני טועה?).
אני קורעת קרעים בגדלים שונים ובצורות שונות מהעיתון.
הקרעים לא לחלוטין אקראיים מאחר ואני רוצה ליצור מעין פסיפס מבולגן. (אני מתייחסת למודפס בעיתון כטקסטורות שונות שניתן לשלב ביניהן)
את הקרעים אני מכניסה לקערה עם דבק פלסטי מדולל במים שיספיק לכיסוי מלא של הנייר.
התמיסה צריכה להיות נוזלית ולבנה. אין לי יחס מדוד בין הדבק למים אני עושה זאת לפי תחושה. מוזמנים לפתח את התחושה שלכם גם. תמיד אפשר להוסיף מעט דבק או מעט מים אם התמיסה סמיכה או דלילה לטעמכם.
הקרעים צריכים להתרכך ולספוג היטב את התמיסה.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

את הקרעים הרטובים (אחד, אחד. יש להפרידם וליישרם כמובן) אני מוציאה, מסירה נוזלים עודפים, ומצמידה לבובה. אני מצמידה היטב, מיישרת ומחליקה קיפולים ככל הניתן.
כך עד לכיסוי מלא של כל המשטחים החשופים.
הנייר הרטוב הוא עביד מאד ומקבל בקלות כל צורה.
במקרה זה בו לא מדובר על משטח ישר וחלק, יש לזה חשיבות יתר.
שימו לב, גם נדיה (בובת התצוגה השניה) כוסתה כולה באותה הטכניקה ותווי הפנים העדינים וקימורי השיער המקוריים נשמרו ולא איבדו מצורתם. תמיד אפשר לשחק עם גודל הקרעים כדי להתאים אותם למשטח הרצוי.
שימו לב, העבודה כאן היא רק עם הידיים… כמו מסאג’ ;-)…
משמע, אתם מתלכלכים (ולא, לא כדאי לגעת בטלפון. גם לא בשביל לצלם…) והסביבה מתלכלכת.
אמנם זה רק דבק פלסטי, אבל עדיף להגן מראש מלהצטער ולנקות אח”כ.

גימור:

גם כאן כמו בעבודות אחרות בהן כיסיתי משטחים בהדבקה, לאחר ייבוש יש לכסות את המשטח בדבק.
כאן חלק מהתהליך נעשה כבר בשלב ההדבקה, שהרי קרעי העיתון היו ספוגים בתמיסה ואנחנו “מיסג’נו” אותם על גבי הבובה עד שקיבלו ממש את קווי המתאר שלה.
לאחר שהכל התייבש, זו הזדמנות לוודא שהכל אכן מודבק. עדיין אפשר לקרוע, להוסיף דבק בנקודות תורפה ולכסות בעוד קרעים של עיתון, אם יש צורך.
כמובן שזה הזמן גם לעשות תיקונים ויזואליים באמצעות כיסוי אזורים בשכבה נוספת.
אחרי כל התיקונים, כשהכיסוי יבש ואני שבעת רצון, אני שוב טובלת ידיים בנדיבות בתמיסה של דבק עם מים ושוב מורחת על הכל וממסג’ת הכל היטב.
בשלב הזה ניתן גם להוסיף נצנצים אם מתאים לכם…
(כשעבדתי על טטיאנה, עבדתי על משטח עבודה שבעבר צבעתי עליו בצבע מוזהב.
מבלי לתכנן נכנסו נצנצים לדבק ואהבתי את התוצאה – עיתון גלובס עם מעט נצנצים על בובת תצוגה…. כשעבדתי על נדיה, כבר הכנסתי במכוון נצנצים לדבק.)

• 

• 

• 

ואחרון אחרון חביב, אחרי ייבוש מלא של הדבק, שייפתי בעדינות באמצעות נייר לטש עדין נקודות שבולטות מעט בכיסוי, על מנת להחליקן. ניגוב הבובות מאבק ו…שלב האיטום באמצעות שתי שכבות של לכה שקופה.

• 

• 

לאחר התלבטות בין גימור מבריק למט בחרתי בגימור מט.
הגימור הנ”ל נתן לבובות טקסטורה קטיפתית משהו. תראו בעצמכם…כך הבובות נראות היום:

Related Images:

שניה וחצי לפני חופשה בחו”ל אמא שלי ראתה אצלי שרפרף לפני שיפוץ והתלהבה. היא רצתה אחד למרפסת כדי שתוכל להניח עליו דברים בזמן שהיא מתחרדנת לה.
רצתה וקיבלה. בערך.
השרפרף שראתה לשיפוץ, מיועד לריפוד.
עבורה ניצלתי כסא עץ שיושב כבר שנתיים בחניה שלי.
כסא שמוטות הגב שלו שבורים בחלקם

• 

כסא שהיה מיועד לספק חלקי חילוף לכסא אחר שאצייר בסגנון הכסא בהשראת הונדרטוואסר שעשיתי לפני כשנתיים. (ולא, עדיין לא ציירתי. הוא עדיין ממתין)
אז הכסא הזה, המיועד לחלקי חילוף, הפך לשרפרף. מעין שולחנון צד. עבורה.
לכאורה, היה מתאים גם כאן לצייר על המשטח. אפילו מתבקש.
ויכול היה להיות פרוייקט אחר לזמן אחר.
כאן, בגלל הזמן הקצר (ויש להודות, מה שיקבל ביטוי גם בתהליך הביצוע עצמו, הסבלנות הקצרה מבדרך כלל) לפני הנסיעה, ניסיתי לקצר את התהליך למינימום הנחוץ.
אז במקום ציור, חשבתי להדביק כיסוי כלשהו.
עיתון?…נה.
דפי אינציקלופדיה?…מממ…אפשרי אבל קצת מונוטוני.
מפות? אפשרי …אבל אצטרך לעשות קולאז’. זה דורש תכנון ועוד זמן…
אז גליונות של תכניות!

מי שמכיר אותי או קרא עלי קצת יודע שאני ארכיטקטית.
שנים רבות התעסקתי עם בקשות להיתר, תכניות עבודה, פרטים, תכניות חשמל, קונסטרוקציה, אינסטלציה…
התכניות הללו הן מסמכי עבודה לכל דבר והן עוברות מיד ליד. כל התהליך הזה לרוב ניכר בהן – קווי קיפול דהויים ופריכים, כתמים, הערות או סקיצות בכתב יד, חורי נעיצות, שאריות נייר דבק וכל מה שתעלו בדעתכם.
ההסטוריה האישית שלי כארכיטקטית והאותנטיות הזו של התכניות שנותנת ביטוי לשימוש שלהן, היו הסיבה ששמחתי לקבל מדנה שקית מלאה בתכניות ובבקשות להיתר ישנות.
מעבר למראה שלהן ולאינפורמציה הרבה בגרפיקה שלהן, היתרון הגדול של תכניות כאלה הוא הגודל שלהן. לא צריך לעשות קולאז’. רק למצא משהו שיתאים לי מכל הערמה הזו ולחתוך.
וזו בדיוק ההזדמנות המתאימה.

הכנה כשלב מקדים.

הפעם, בשונה מבדרך כלל ויתרתי לעצמי על חלק מההכנה של הכסא.
החלטתי שהפעם מפאת קוצר הזמן והסבלנות,
בשל יציבות הרגליים והתאמת המראה הכללי שלהן לצרכי,
בגלל הרגליים המעוגלות
והפיתוחים שעליהן
ותהליך השיוף שהוא ארוך ומחייב סבלנות ויסודיות,
אוותר על טיפול מלא ברגלי השרפרף.
אסתפק בגרביים שיתנו את הטוויסט וכל השאר ישאר כפי שהוא.

אבל, יש עוד חלקים שלא אוכל לוותר בהם על ההכנה המקדימה:
א. הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים
ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח
ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים

א. הפיכת הכסא לשרפרף – הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים במשטח:

כאמור, משענת הכסא הזה היתה מפורקת בחלקה ולפחות אחד מהמוטות היו שבורים. השימוש במשענת במקרה זה היה חסר סיכוי ואת המוטות השלמים שמרתי לצורך שימוש כחלקי חילוף לכסא אחר. לא נותר אלא להוציא את המוטות ולמלא את החורים.
חלק מהמוטות נשלפו בקלות, חלקם פחות.
המוטות הצידיים היו מחוזקים למקומם עם מסמר ששלפתי (והיה צריך לסתום את החור שנוצר בדופן)
המוט שהיה מלכתחילה שבור, לא הסכים לצאת ונשבר בחור שלו. אז חתכתי את מה שניתן, שייפתי את מה שבלט ומילאתי בחומר מילוי לעץ.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

את המסה העיקרית של החורים מילאתי בשארית של חומר שהיתה כבר פחות עבידה. את הפינישים עשיתי עם חומר מילוי בהיר שלא יראו אותו דרך הנייר המודבק מעל.

ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח:

השרפרף כזכור לכם היה במקור כסא שהושלך וחיכה כשנתיים בחניה שלי לגאולה.
ההיסטוריה שלו גרמה למשטח המושב, שעשוי שכבות שכבות להתייבש ולהתפצל. את השכבה או שתיים העליונות הייתי צריכה להסיר על מנת להפטר משכבות רופפות.
תהליך הסרת השכבה העליונה גם חשף שכבה בתולית (כמעט) ללא חומרי גמר וחסך לי את השיוף המסיבי על מנת להסירן. (“כמעט” כי היו כמה נקודות של דבק שהיה בכל זאת צורך להסירן…)

• 

• 

• 

• 

• 

כדי להסיר את השכבות הפגומות נעזרתי בשפכטל (ספטולה) ובסמרטוט לח שריכך את השכבות העליונות ואת הדבק ביניהן.
לאחר הסרת השכבות הפגומות ומילוי החורים שייפתי הכל להחלקה מלאה לפני הדבקה.

ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים:

כאן ההכנה היא בעיקר שיוף עם נייר לטש (ולא עם מלטשת! בגלל הרגליים המעוגלות).
הואיל ואני לא רוצה לגעת כלל בשאר הרגליים, חשוב לא ללטש יותר מדי. רק באזור בו ארצה לטפל.

קנט המושב (שעל המשטח שלו אדביק את התכנית) מקבל טיפול דומה.
אותו אצבע בסוף בלכה, כהמשך לטיפול במושב.
גם הוא זוכה לשיוף ולהסרת כל הלכה או הפוליטורה ממנו וכן למילוי חורים והחלקה סופית.

השרפרף זוכה לבקשה להיתר –
ההדבקה ו…ההשלכות של חוסר סבלנות.

לכאורה, לו הייתי סבלנית ונותנת מספיק זמן לכל שלב, החלק הזה היה זריז יחסית. הואיל ולא, הייתי צריכה לאלתר בדרך, מה שדרש שלבים נוספים וכמובן זמן נוסף.
ללמדכם, חוסר סבלנות אינו משתלם…ראו ולימדו מנסיוני.
או… נסו בעצמכם ולימדו מנסיונכם. לשיטתי, אין ספק שהנסיון הוא מורה מצוין.

כאמור, בזכות הגודל של הגליונות, אין צורך בקולאז’. חתכתי חתיכה שתכסה היטב את השרפרף והתחלתי למרוח את הדבק.
לרוב אני משתמשת בדבק פלסטי רגיל. הפעם השתמשתי בדבק נגרים שהוא גם שייך לאותה המשפחה של דבקי הPVA אבל הוא איכותי יותר (וגם יקר יותר באופן יחסי לדבק פלסטי רגיל. אבל עדיין הוא שייך לדבקים הזולים). זמן הייבוש שלו ארוך וזה יתרון וחיסרון

• 

• 

במקרה זה לחלחתי מעט את המשטח. מאחר והמשטח הוא גולמי וללא גימור, הוא יספוג מהר את הדבק. הלחלוח מאפשר לי לפזר את הדבק בצורה אחידה לפני שהדבק יספג בעץ.
לאחר מכן יש למקם את הגליון ולהדביק בהדרגה, מצד אחד לשני את הגליון למשטח.
השלב הזה מצריך סבלנות ועבודה מדוייקת כדי שלא יווצרו כיסי אויר וקמטוטים בנייר. קחו בחשבון שהנייר מתלחח מהדבק ונעשה פגיע יותר וקל מאד לקרוע אותו. (אם זה קולאז’, אז ניחא.
(גם) כאן אני נפלתי.
כנראה לא הייתי סבלנית מספיק.
הגליון נקרע לי באמצע…
מה עושים???
מאלתרים.

הפשלות שלי ואיך בחרתי להתמודד איתן.

• 

• 

כשהידקתי באמצעות האצבע את הגליון למשטח בנסיון להוציא כיסי אויר, הנייר נקרע.
לצערי אי אפשר להעלים את הקרע. הוא אפילו לא נוצר במקום עם הרבה פרטים אלא בשטח חלק.
אז גזרתי עץ …ממקום אחר בגליון. והדבקתי. לשמחתי, בשלב הזה המסמך כבר פחות מחייב ואף אחד לא יבדוק נאמנות למקור

כשהגליון מודבק והדבק יבש, ניתן להסיר את העודפים באמצעות שיוף הפינות. כשהדבק יבש התוצאה מאד מדוייקת. מצד שני, כשהדבק עוד לא יבש….
גם כאן מסתבר הייתי חסרת סבלנות ועשיתי זאת מהר מדי, לפני שהדבק התייבש לחלוטין והסרתי חלק מהגליון בקצוות.בנקודות אחרות הוא התקפל, נוצרו שאריות…בקיצור, מכה.
לכל זה אצטרך לתת פתרון או שאצטרך להסיר את הכל ולחזור על התהליך מהתחלה, עם גליון אחר.

• 

• 

• 

לו הייתי אני בזמן אחר, אולי הייתי מסירה הכל ועושה הפעם עבודה מוקפדת יותר (מאידך, אני בזמן אחר אולי היתה עושה עבודה מוקפדת יותר מלכתחילה)
אבל,
אני אוטוטו טסה, עוד לא ארזתי, עוד לא הכל סגור…
אז אני מאלתרת.
גם כאן, באזורים גדולים יחסית שנפגמו, אני חותכת ומיישרת ומדביקה נייר עודף (שמחה על הריבוי בפרטים באותו האזור ועל אי הנחיצות לנאמנות למקור) ובאזורים שהפגמים קטנים אני משתמשת ב…טיפקס.
יש לציין כי חלק מזה (אולי) היה מיותר כי בשלב מאוחר יותר, בו שייפתי לצורך החלקה, ממילא הוסרו חלקים בולטים והתקבל מראה גס ופגום שבחרתי להשאר איתו.

למותר לציין שלו הייתי סבלנית יותר, הייתי חוסכת לעצמי הרבה זמן וכאב ראש. ועל זה אולי נאמר שחכם לא יכנס למצבים בהם פיקח יצליח לצאת מהם. אין ספק שלא הייתי כאן החכמה…

גימור המשטח של השרפרף

אחרי שהגליון מודבק וכל הפשלות טופלו, צריך לקבע ולמגן את המשטח שלא יפגע תוך כדי שימוש.
לצורך זה מרחתי על המשטח המחופה בבקשה להיתר שכבת דבק נוספת ונתתי לה להתייבש.
לאחר ייבוש, ומאחר והמשטח לא היה חלק מספיק, החלטתי לשייף אותו.
יש שיוף קל עם נייר לטש עדין שמיועד להחלקה בין שכבות צבע או לכה.
הואיל והמשטח לא היה חלק ונוצרו גלים בשלב ההדבקה, אני בחרתי בשיוף יותר אגרסיבי שאף הסיר את שכבת הגליון במספר מקומות.
השיקול העיצובי שלי היה:
א. מושלם זה ממילא לא יהיה כי אמנם אילתרתי על הפאשלות שלי, אבל אף אחד ושום דבר לא יעלימו אותן.
ב. הבחירה הראשונית בתכניות שמיועדות לעבודה יומיומית שמקבלת ביטוי במראה שלהן, נותנת עוד לגיטימציה למראה מחוספס ופגום (בדומה למראה השאבי שיק בו יש מקום וכבוד לשפשופים שריטות ופגיעה בצבע)

• 

• 

• 

לאחר השיוף וניקוי האבק שנוצר, מריחת שכבה נוספת של דבק.
בשלב זה אני עושה שיוף ידני עדין עם נייר לטש עדין ומסיימת עם ליטוש והחלקת הקנט הצידי של המשטח, כהכנה לשכבת הלכה.
לאחר שהמשטח חלק לשביעות רצוני ונקי מאבק, אני מיישמת 2 שכבות של לכה כגימור סופי.

הטיפול ברגלי השרפרף

הפעם רגלי השרפרף לא יזכו כלל לטיפול וישארו כפי שהם, למעט טוויסט קטן בצורת “גרביים” לבנות.
ה”גרביים” הללו יהיו קונטרה לגוון העץ הכהה ויתכתבו עם הגוון הלבן של הבקשה להיתר שהודבקה על המשטח.

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שיוף קל באזור המיועד לצביעה, אני תוחמת אותו באמצעות מסקינטייפ.
ברור לי מנסיון העבר שהצבע יחדור מתחת ואצטרך לנקות את הקו. במקרה זה, זה פחות מטריד אותי מאחר שהגימור במקום הזה לא הוסר מה שמבטיח שהצבע לא יתפס היטב שם ויתנקה בקלות.
גם העובדה שבחרתי בצבע שאבי שיק על בסיס מים תורמת לזה מאחר והצבע הזה ניתן להסרה בקלות יחסית.
מאידך, הפס חשוב לי ועם המסקינטייפ שמגדיר את הקו, הצביעה לא צריכה להיות מאד מוקפדת והיא יכולה להיות מהירה יותר.
הדבר חשוב אפילו יותר מאחר ויידרשו מס’ שכבות על מנת להגיע לאטימות שאני מעוניינת בה.
שימו לב,
גם כאן זמן הייבוש בין שכבה לשכבה חשוב ואם לא תמתינו אותו, תהרסו את השכבה הקודמת ויצא שכרכם בהפסדכם.
לאחר שהגעתי לתוצאה שמספקת אותי מבחינת גוון ואטימות, לאחר ייבוש חלקי של הצבע אני מסירה את המסקינטייפ (אם אמתין לייבוש מלא אני עלולה לקלף חלק מהצבע יחד עם המסקינטייפ).
אני מנקה עם סמרטוט לח (לא רטוב!!) את שאריות הצבע שחדרו מתחת וכאן מנסה להקפיד ככל הניתן על הדיוק כדי לנקות את הקו.
העובדה שהצבע מתנקה בקלות מעידה גם על העמידות שלו לאורך זמן.
על מנת שהצבע יתקבע ויהיה עמיד בשימוש, אני מוסיפה, לאחר ייבוש מלא, 2 שכבות של לכה.
וזהו.

• 

השרפרף המוכן צולם, יום למחרת הוא התמקם אצל אמא שלי בדירתה בדיור המוגן ואנחנו טסנו לנו לצפון צרפת “להנות” מגל החום באירופה נטולת המזגנים.

כך נראה השרפרף המוכן:

Related Images: