כנראה שדווקא בדרך ליוגה (ואיכשהו אף פעם אני לא מאד מקדימה לשיעור…) אני מוצאת את המציאות השוות ביותר.
כמו את הספה שלי, גם את הכורסה הזו גררתי לבגאז’ של האוטו כשאני מחשבת את הדקות שאאחר.
אבל גם הפעם זה היה שווה את זה (מאד מאד אפילו שווה את זה)
א. אחרי שהעלתי את הכורסה הביתה, מצאתי באוטו 700 ש”ח מקופלים שאף אחד לא הצהיר עליהם בעלות.
יכול להיות שהם היו מוסתרים בכורסה ונפלו באוטו….
ב. כורסה שווה כשלעצמה, לא? 😉
והשיפוץ שלה, מתוך בחירה מודעת, יהיה נאמן למקור.

כך הכורסה הגיעה אלי הביתה במאי 2018. עם לשלשת של ציפורים. מלוכלכת, יציבה ועם רגל פצועה.

מכיוון שמצבה לא היה קריטי היא נכנסה לשימוש במצבה הנוכחי (על הלשלשת והליכלוך ויתרתי):

עד שלאחרונה היא דיגדגה לי בעיניים והחלטתי לשפץ אותה.

שיפוץ רהיט שיהיה נאמן למקור.

לא לשנות דבר זו בחירה.
בחירה עיצובית לא פחות מכל בחירה אחרת.
לכאורה זו ברירת המחדל, כי מה שאינו מחייב שינוי מצריך השקעה קטנה יותר של אנרגיה.
לצערי לא כאן. לפעמים לשמור על הקיים קשה יותר מלשנות
(תראו את כל פרוייקטי השימור האורבניים למיניהם)
יש לציין שלאחר התלבטות, ויתרתי על ריפוד מחדש ובשל מצבו של הריפוד הקיים (ובשל הרצון לשמור על המראה הקיים) החלטתי לא לגעת בו, מה שאכן חסך לי עבודה.
מאידך, העבודה על העץ “פיצתה” על הזמן שנחסך בעבודת הריפוד, בריבית דריבית.
אבל בל נקדים את המאוחר.

אז למה בעצם בחרתי לשמור על העיצוב הקיים ולשפץ את הכורסה באופן נאמן למקור (ככל הניתן)?
עיצוב הכורסה הזו, כפי שאני ראיתי אותו, הוא בקוים המיוחדים שלה ובחיבור בין החומרים. החומרים השונים מקבלים ביטוי הן במראה והן בתחושה. לא רציתי לאבד את החיבור הזה.
התלבטתי לגבי הריפוד…
האם באמצעותו להכניס צבעוניות? מה המשמעות של צבעוניות נוספת בתוך הקומפוזיציה הזו?
החלטתי שלא.
צבעוניות נוספת תפר איזון שקיים כעת ותסיט את תשומת הלב מהחיבורים בין החומרים (והפונקציונליות שלהם).
הריפוד יהפוך דומיננטי יותר ואני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ישרת דבר.
אז לא.
נשארת נאמנה למקור. משאירה את הריפוד, משפצת את העץ, מתקנת את שנפגע. זהו.

וכמו כל שיפוץ, גם שיפוץ שמתיימר להיות נאמן למקור, מתחיל בפרוק.

פרוק הכורסה.

שלב הפרוק הוא אחד השלבים החשובים יותר למרות שהוא פחות סימפטי.
כאן הוא מאד טכני. הוצאת סיכות, שימון ופתיחת ברגים עיקשים, הפרדת חלקי הספה.

הפרדת החלקים הרכים – המושב והמשענת:

שיטת החיבור כאן היא חיבור החלקים לעץ באמצעות חתיכות עור קשה המחוברות למושב מצד אחד ולמסגרת העץ בצד השני באמצעות סיכות (מאקדח סיכות).
כל הסיכות הוצאו והמושב משוחרר. חתיכות העור נשמרות לשלב החיבור. אשאר נאמנה גם לטכניקה הזו וגם לחלקים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר.

• 

• 

• 

• 

בשטח המגע של המשענת עם המושב עדיין יש לכלוך ושאריות של עלים. כמובן שאני מנקה הכל.
בשלב זה אני מגלה שהריפוד הקיים אינו עור ויש סיכוי סביר שהוא הוחלף “בדרך”. המסקנה הזו מתבססת על מצבו, על רמת האלבד שנמצא למטה ועל הקילופים שאני רואה מתחתיו.
בסופו של דבר החלטתי, כאמור, לא להחליף את הריפוד כך שאין לי מושג אילו “אוצרות” מסתתרים מתחתיו.

• 

• 

• 

• 

• 

גם משענת הגב נשארת כמו שהיא ומשאירה את הסקרנות שלי ללא מענה.

• 

• 

פרוק תומכי המתכת:

משעני הידיים של הכורסה מקובעים למקומם באמצעות תומכות ברזל מעוצבות.
גם את התומכות הללו יש לפרק. גם כאן (בעיקר כאן!) אני די אוכלת קש. הברגים תקועים ולא זזים. ואם לא די בזה, ראשי הברגים שחוקים ונסיונותי שוחקים אותם יותר.

• 

• 

• 

• 

בסופו של דבר, באמצעות WD40 חתיכת בד (כמתווכת בין הבורג למברגה) ופלייר פטנט, (כשהבורג יצא דיו על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו) הכל שוחרר ובא לציון גואל.
כמובן שהברגים הללו לא יחזרו לשימוש חוזר.

שלד העץ:

לאחר הסרת החלקים הרכים ופרוק חלקי המתכת, נשארתי עם שלד העץ.
הקורה האופקית שסוגרת על משענת המושב מתפרקת. בתחילה חשבתי שזה הכרחי לפרוק המשענת. בדיעבד גיליתי שניתן להרכיב (ולפרק) את המשענת גם אם הקורה הזו מחוברת לשלד.

• 

• 

בשלב המדובר חשבתי שלא, כך שאת כל השלבים הבאים עשיתי על השלד כפי שהוא, בנפרד מהקורה.
כל שאר החלקים, כולל משעני הידיים גם אם הסתובבו סביב החיבור שלהם לשלד כציר, היו מחוברים היטב ויציבים מאד.

הטיפול בחלקי המתכת – נאמן למקור ומשמר:

חלקי המתכת/הברזל, שנעשו כנראה באמצעות נפח, היו חלודים.
עקרונית אין לי בעיה עם המראה החלוד, אבל חלודה מטיבה להתפשט ולהחליש את המתכת…
שייפתי את חלקי המתכת באמצעות נייר לטש וצבעתי בלכה פשוטה. גם כאן הבחירה היא טיפול משמר שישמור גם על המראה שישאר נאמן למקור.
השתמשתי בלכה על בסיס מים.
יגידו לכם שיש לכה שמתאימה למתכת… מהשאולי אכן נכון,
אבל,
נסיון העבר עם מתלה הכובעים שלי (שמתפקד כבר כמה שנים בלי התפשטות של חלודה נוספת) לימד אותי שאין שום בעיה להשתמש גם בלכה רגילה על בסיס מים. היתרון של הלכה הרגילה הוא שהוא ידידותי יותר לסביבה, בגלל שהיא על בסיס מים קל יותר לנקות ולהשתמש שוב במברשות וכמובן, שיש לי אותו כבר בבית.

• 

• 

• 

• 

• 

הטיפול בעץ – ברוח הבחירה להשאיר את העיצוב נאמן למקור –

אם חשבתם, שהבחירה לא לשנות בעיצוב דבר, תקל עליכם ותחסוך לכם עבודה, לא תארתם לעצמכם כמה אתם טועים.
הנסיון לשמור על טקסטורת העץ מחייבת עבודת שיוף מסיבית להסרת כל הגימור.
גם לאחר שהסרתם את כל הגימור תגלו שהעץ עצמו ספח את הגוון ואתם חייבים להמשיך לשייף.
מבלי להגזים, עבודת השיוף (עם משייפת אקסצנטרית) על שלד העץ של הכורסה נמשכה קרוב לשבע שעות.
אחרי כ-3.5 שעות של שיוף עם נייר 120 המליצו לי בקבוצה שעוסקת בנגרות להשתמש בנייר שיוף גס יותר.
גם אחרי שעברתי לנייר מס’ 80, עדיין נזקקתי לכמה שעות של שיוף וגם אם המצב השתפר מעט, עדיין הייתי רחוקה מאד ממצב בו העץ בתולי.
השכנים שלי כמעט יצאו מדעתם ובכנות, אני לא מאשימה אותם. גם אם מדובר בשעות בהם זה לגיטימי לחלוטין לשייף, שלוש וחצי שעות של רעש שיוף שאינו פוסק יכול להוציא כל אחד מדעתו.
(את החלק השני של השיוף עשיתי בתאום איתם, בנסיון להתחשב ככל האפשר)

כך השלד נראה אחרי 3.5 שעות של שיוף עם נייר 120:

• 

• 

• 

וכך הוא נראה אחרי עוד 3.5 שעות בערך של שיוף עם נייר 80:

• 

• 

מראה דומה של עץ שהסרתי ממנו את צבע (וגם שם בחרתי בגימור של פוליטורה) ניתן לראות על כסא שעשיתי לבת שלי.

תיקון פגם ברגל הכורסה:

אמנם זה פגם קטן יחסית, פגם ברגל שכמעט ולא רואים (אני רואה!) אבל זה בדיוק הזמן לתקן אותו.
הואיל ויש לי ה-מ-ו-ן אבקת עץ מהשיוף המסיבי שעשיתי על השלד (ותאמינו לי, מה שאספתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני והמרפסת שלי היינו מכוסים בו) אני אערבב חלק מהאבקה הזו עם דבק נגרים ואמלא את החסר. המילוי הנ”ל יהיה חזק ואני יכולה לסמוך על הדבק והאחיזה שלו לאחר היבוש. זה מתפקד כמו בטון כשהצמנט הוא דבק הנגרים ואבקת הנסורת היא החול או האגרגט. לאחר הייבוש התערובת מתקשה ומאבדת את הפלסטיות שלה.
אגב, אם עבדתם עם דבק נגרים אתם יודעים שזה גם לא קל לשייף ולהסיר שאריות ממנו.
זו בדיוק הסיבה שאת הפינישים אעשה עם פילר עץ שאוכל לשייף ולהחליק את המשטחים.
שימוש בפילר של עץ פחות מתאים במקרה בו צריך למלא חור גדול, בפרט שיש לו יותר מפאה אחת חיצונית מאחר והוא לא חזק מספיק. מכה כלשהי בפינה והוא עלול להשבר.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

אני יוצרת באמצעות כליבה (כן, מסתבר שכליבה ולא קליבה.) ולייסט של עץ שאני מצמידה לאחד ממישורי הרגל, תבנית.
את התבנית הזו אני ממלאה כמיטב יכולתי בחומר המילוי שנוצר מאבקת הנסורת המעורבבת עם דבק נגרים.
המילוי הנ”ל דביק וקצת קשה לעבוד איתו. אבל בשלב הראשוני אני רוצה למלא את המסה העיקרית.
לפני שהחומר מתייבש לחלוטין, אני מסירה את הלייסט (אני לא רוצה שהלייסט ידבק לרגל…) בשלב הזה החומר כבר פחות דביק ואני יכולה מעט לעצב ולהחליק אותו עם היד.
אני מחכה לייבוש סופי לפני שאני מתחילה לעבוד עם הפילר.

כדי לעשות פינישים עם הפילר, אני חוזרת ללייסט העץ ואני מצמידה אותו שוב באמצעות הכליבה על מנת ליצר מישור.
השתמשתי בפילר בהיר, שנראה נורא, אבל היתרון שלו הוא תעודי. אתם יכולים לראות אותו. בשלב מאוחר יותר שייפתי אותו ומילאתי עם פילר כהה שכבר משתלב טוב יותר ועושה את עבודתו לשביעות רצוני.
אתם בהחלט יכולים לדלג על השלב של הפילר הבהיר.

• 

• 

גימור לעץ –

כפי שראיתם, גם השיוף הממושך והמסיבי לא מחזיר אותי למצב של עץ בתולי. החלקים הרכים יותר בעץ ספגו את הפיגמנט לעומק. הואיל וכך, נוצר מצב שהטקסטורה של העץ אפילו מודגשת יותר ואני בוחרת לא להעלים זאת.
הואיל ובשלב זה כבר קיבלתי החלטה להשאיר את הריפוד המקורי, החלטתי לא להכהות את העץ על מנת שייווצר מתח בין הטקסטורה והגוונים השונים של החומרים השונים (ריפוד, שלד, ברזל) כמו כן, בגלל ששלד העץ הוא רכיב מאד דומיננטי בכורסה, הוא צריך להיות מטופל בהתאם – עם הגימור שיחמיא לו הכי מכולם.

קצת על פוליטורה:

הגימור הכי יפה לעץ שאני מכירה הוא פוליטורה טבעית.
הפוליטורה הטבעית עשויה מפתיתי שלאק מומסים באלכוהול (לרוב מפוגל. אבל הפוליטורה איכותית יותר ככל שאחוזי האלכוהול גבוהים יותר. וכשזה אלכוהול 99% לשתיה, ניתן לצבוע איתה גם כלי מזון מאחר וזה לא רעיל.)
בינתיים,אני מזמינה תרחיף מוכן ושומרת אותו בין שימוש לשימוש, במקרר, בבקבוק זכוכית כהה. אולי יום יבוא ואכין אותה בעצמי….
את הפוליטורה אני מיישמת בשיטה שקוראים לה פוליטורה צרפתית.
אם אתם עוקבים אחרי, כבר שמתם לב שאיכשהו, כמעט תמיד, אם יש שתי אופציות לבחור מביניהן, אני אבחר דווקא את זאת שדורשת יותר עבודה. כנראה באג ביצור שלי.
פוליטורה צרפתית בהחלט נכנסת לקטגוריה הזו. לזכותה יאמר שזה הגימור הכי יפה לעץ (כזה שגם משמר את הטקסטורה שלו) שיש. לדעתי כמובן, אבל כנראה לא רק.

את הפוליטורה אני מיישמת באמצעות פקעת של צמר גפן שעטופה בטריקו נקי (אני קורעת מחולצות שסיימו את תפקידן). את שלד העץ יש למשוח בפקעת שספוגה בתרחיף. מדי פעם לסיכוך, אני נוגעת עם הפקעת בשמן זית.
העץ סופג את הפוליטורה ומקבל גוון חם.
את התהליך הזה עושים שוב ושוב ושוב ושוב….לפעמים אפילו עשרות פעמים.
ולא, אני לא מגזימה. במררה זה,ככל שמוסיפים הרי זה משובח.
ככל שהתהליך מתקדם, העץ מתחיל לקבל ברק. הפוליטורה מתקשה ויוצרת שכבת מגן קשה על העץ.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

כמה טיפים שיעזרו לכם:

1. את בקבוק התרחיף יש לשמור סגור כי האלכוהול מתנדף. תפתחו להספגה ותסגרו. זה מטרטר, אני יודעת.
2. בין שכבה לשכבה, כשאתם עושים הפסקה לאוכל או לשינה, תשמרו את הפקעת בשקית ובמקפיא, כדי שלא תתייבש ותתקשה (אלא אם אתם רוצים לעשות פקעות כמספר השכבות)
3. אני שמה לי צלוחית קטנה עם שמן זית שתהיה זמינה לעבודה.
4. משתמשת במכחול שאני טובלת בפוליטורה כדי להגיע למקומות שהפקעת לא מגיעה.
5. בסוף כל סבב שימוש במכחול יש לנקות אותו באמצעות אלכוהול.
6. אם במקרה המשטח נצבע או יש טיפות של פוליטורה על הרצפה – מנקים באמצעות אלכוהול.
7. אלכוהול מפוגל הרבה יותר זול מאלכוהול לשתיה. לשני אמנם יש יתרון ביצירת התרחיף אבל לניקוי האלכוהול המפוגל לגמרי מספיק (רק לא לשתות אותו, כן?)

כשהעץ כבר מבריק דיו, סיימתם את השלב הזה.

חיפוי החלק התחתון של המושב –

לפני שאני מחברת הכל מחדש, יש לי חוב ישן.
זוכרים שהסרתי את האלבד שהתפורר כבר מתחת למושב?
אז אני צריכה לשים משהו במקומו.
גם כאן אני משתמשת בחלק מהריפוד הישן של הספה שריפדתי מחדש . הפעם בחלק הפנימי של הריפוד.

• 

• 

אני מגייסת את אקדח הסיכות שלי, מקפלת את השאריות פנימה ומהדקת. חייבת להודות שהפעם יכולתי לעשות עבודה טובה יותר. בסיטואציה אחרת בה החלק התחתון עלול להחשף, הייתי מוציאה את הסיכות ומהדקת שוב. מכיוון שהחלק התחתון יחשף רק אם יהפכו את הכורסה, אני מוותרת לעצמי.

נאמן למקור – לחבר הכל מחדש :

באופן טבעי, מחברים את הכל מחדש בסדר הפוך של הפרוק.
אז קודם חלקי הנפחות שמקבעים את מסעדי הידיים לשלד העץ.
זוכרים שהיה לי מאד קשה לפרק? אז הנסיון למדני שלהבריג, גם עם מברגה, לתוך עץ קשה, זה ממש לא קל. אז אני מקדימה וקודחת חור במקום בו אני אמורה להבריג את הבורג. זה יעשה לי ולבורג חיים קלים יותר.

• 

• 

• 

בחלקם התחתון החלקים מושחלים דרך חור בשלד ומהודקים למקומם באום פנימי.

• 

• 

חיבור הקורה בשלד –

זוכרים שהקורה בחלק העליון של המשענת התפרקה? ושחשבתי שממילא יש לפרק אותה כדי להחזיר את המשענת? אז עכשיו גיליתי שגם אם היא מחוברת ניתן לפרק ולחבר את המשענת ללא בעיה. (מה שאומר שאם בעתיד ארצה להחליף את הריפוד בכ”ז, זו לא תהיה בעיה.)
על מנת לחבר אותה חזרה אני משתמשת בדבק נגרים ומהדקת ברצועת ראצ’ט.
אני חושבת שאין כליבות כ”כ גדולות…

• 

• 

• 

• 

שימו לב, כשאתם מהדקים את חלקי העץ זה לזה, שאריות דבק ילחצו החוצה בקווי המגע. נקו היטב את שאריות הדבק הללו. במקרה כמו זה, שהחיבור מתבצע לאחר הגימור, תעברו גם עם סמרטוט לח לניקוי יסודי. ממש אינכם רוצים לאבד את הברק שיצרתם בגימור עם מריחות של דבק שהתייבש.

חיבור המשענת והמושב –

המשענת והמושב מחוברים שניהם באמצעות חתיכות עור.
בחלק העליו של המושב יש חורים שלתוכם נכנסים פינים שממוקמים בקורה העליונה בשלד העץ ומקבעים את המשענת שלא תזוז קדימה ואחורה. חתיכות העור מהודקות באקדח סיכות לחלק התחתון של השלד.

לפני שאני מהדקת, אני מאזנת את המשענת ומגלה שאיכשהו, משום מה אין איזון. יש קצת רווח בין המסגרת לשלד באחד הצדדים מלמעלה.
על מנת לפתור זאת אני צריכה לדחוף משהו בין המשענת לשלד בחלקה התחתון. כשאני עושה זאת, הרווח למעלה נסגר ולמטה לא רואים אותו.
אני בוחרת להעזר בפקק שעם שאני חותכת לאורכו ומכניסה אותו בצד הבעייתי בין השלד למסגרת.
כך זה נראה:

• 

• 

• 

אחרי שמחצית פקק השעם ממוקם, אני מהדקת את המשענת לשלד.
כמובן שלא יראו את החיבור. הוא יוסתר ע”י המושב.

ואחרון חביב, המושב.
על מנת לקבע את המושב הזדקקתי ליותר משתי הידיים שיש לי… הייתי צריכה לקבע את המושב היטב למקומו במהודק שלא יזוז ובמקביל לחבר את חתיכות העור למושב ולשלד באמצעות אקדח הסיכות.
אז כשאין מספיק ידיים, אני נעזרת שוב ברצועת הראצ’ט.
גם הפעם על מנת לקבע, אבל בשונה מבד”כ, לא באמצעות הדבקה.

• 

• 

• 

שיפוץ נאמן למקור –

אז כפי שראיתם,
לשפץ רהיט כך שנשמור על המראה שיהיה נאמן למקור, יכול להיות כאב ראש רציני. (במיוחד לשכנים ;-)).
כמו כן, אתם מסתכנים בזה שאנשים לא ישימו לב שהרהיט אמנם שופץ….
אבל אינכם משפצים בשביל אנשים אחרים ולרוב, כשבוחרים לעשות זאת, יש סיבות טובות מספיק על מנת לנסות להצמד לעיצוב המקורי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיקר אחרי השיפוץ הזה אני מעריכה במיוחד רסטורטורים שמחזירים עטרה ליושנה ברהיטים ישנים.
כך ניראת הכורסה שלי אחרי השיפוץ ואני בהחלט אוהבת את המראה שלה:

נתראה שוב בתחילת ספטמבר עם שידה שהסרתי ממנה שכבה עבה מאד של צבע.
ועד אז, תישארו בריאים….

Related Images:

לפני כשנה בערך, שיפצתי הדום וינטאג’ שכשהושלם, ניתן בהגרלה בין העוקבים אחר הדף שלי בפייסבוק.
באותו זמן בערך, ג’וני, חבר שחולק איתי את האהבה לאוצרות רחוב ולשיפוץ רהיטים , מצא ואסף את ההדום וינטאג’ הזה. הוא הציע אותו לי לשיפוץ והדליק לי את האור בעינים .
תודה רבה רבה ג’וני.
בזכותך זכיתי לשפץ הדום וינטאג’ נוסף בטכניקה קלאסית נאמנה (פחות או יותר) למקור וההדום ניצל וזכה לחיים חדשים.
אמנם לקח לי זמן להתפנות להדום, אבל הוא המתין בסבלנות.

בדיעבד, כשאני חושבת מה קווי היסוד שהנחו אותי בשיפוץ ההדום הזה, אני חושבת על מספר ערכים שהתוו בסופו של דבר את אופי הרהיט המשופץ:

• כבוד לרהיט של פעם, ליוצרים שלו ולתקופה – הם אלה שמכוונים אותי להשאר נאמנה ככל הניתן לשיטות המסורתיות ולחומרים של פעם (הקפיצים ומילוי של עשב ים/סיבי קוקוס).
• לתת לתכונות ולאופי חומר הגלם לקבל ביטוי בעיצוב. בעיקר לא להסתיר טקסטורת עץ כשמצבו מאפשר זאת אבל גם שימוש בטקסטורות שונות כדי לחדד ולהבליט את ההבדלים (בריפוד).
• שימוש חוזר והפחתת בלאי ככל שניתן כחלק מערכי הקיימות (תקראו לזה כבוד לקיים?!) שמנחים אותי ביום יום וגם ביצירה שלי.

ואם תמצאו גם אתם רהיטים, שנעשו בטכניקות וחומרים מסורתיים, שנראה שכבר כלום לא יעזור להם להתאושש, אני מתנדבת להתאתגר ולנסות להחיות אותם עם הרבה כבוד לפעם וכבוד לסביבה.

הדום וינטאג’ – יש למישהו ספק שהוא וינטאג’?

כך ג’וני מצא את ההדום.
האם גם אתם מצליחים לראות את הפוטנציאל בהדום?

מסתבר כי ההדום נוצר בתקופת הצנע, כשנה עד שלוש לאחר קום המדינה. הדום וינטאג’ כבר אמרתי?
(לפי תווי מס המותרות ע”ס לירה ו750 פרוטה שנמצאו עליו. ועל פי דעת מומחים ממני שראו את המדבקות).
כרגיל, שלב הפרוק הוא מהותי מאד ללמוד על הרהיט, על איך נבנה ועל העקרונות שלפיהם נבנה.
הנסיון הקודם שלי עם שיפוץ באותה רוח (ההדום הקודם והספה) מאפשרים לי לגשר ולתת פתרונות לבעיות שמתעוררות בדרך מתוך התכווננות לאותה גישה משמרת.

פרוק ההדום:

כפי שכתבתי כבר בעבר, לשלב הפרוק יש חשיבות עליונה בלימוד והבנת הרהיט בפרט למי שמעוניין לחדש אותו ברוח התקופה בה נוצר.
את הפרוק אני מתחילה עם שליפה של המון סיכות ומסמרים, עם מכשיר יעודי שמקל על העבודה וחוסך ממני לא מעט פציעות.
גם במקרה זה, את המסמרים אני שומרת לשימוש חוזר. וכמובן גם הקפיצים ושלד העץ יחזרו לתפקד. לצערי במקרה זה כל השאר לא ראוי לשימוש חוזר גם לא כצמר גפן למשיחת הפוליטורה.

לידיעתכם, חיפשתי בארץ מסמרים עם ראש גדול ולא מצאתי.
הצלחתי להשיג רק מסמרים עם ראש קטן שהיעוד שלהם בהכרח שונה מהדרוש לי.
להזמין מחו”ל מסמרים זה ממש לא כלכלי (בגלל המשקל ועלויות המשלוח – מנסיון. תאמינו לי).
אז שכשזה אפשרי, אני שומרת את המסמרים ועושה בהם שימוש חוזר. (וכשלא, אני מאלתרת עם אקדח הסיכות)
תשאלו למה דווקא מסמרים עם ראש גדול?
מסמרי ריפוד משמשים מעין יתד. הראש הגדול של המסמר, יוצר מעצור ומונע את ההחלקה של החבל או הבד מהמסמר.

פרוק הריפוד והמילוי:

• 

• 

• 

• 

• 

אמנם הריפוד והמילוי מתפוררים ומגעילים אבל אני לומדת מהם איך הדום וינטאג’ מטופל במקור ורואה שיטטיות שראיתי בפרוקים של פרטי וינטאג’ מרופדים בעבר. שיטה וסדר שחוזרים על עצמם שוב.
אני למדה גם שההדום וינטאג’ זה זכה בדרך למתיחת פנים בדמות הוספת בד בצדדים וזאת בזכות שכבה נוספת של בד חום שנמתחה על “אזני” ההדום ובזכות שכבת מילוי אקריליק ש”התגנבה” בין השכבות.

פרוק הרצועות, הקפיצים והשלד העיוור:

אקדים ואומר – שלד של רהיט הוא בעצם הקונסטרוקציה שלו.
כאן היא עשויה מעץ.
החלקים הסמויים, במקרה זה החלקים עליהן המילוי והריפוד מתוחים, נקראים שלד עיוור להבדיל מחלקי השלד שחשופים. אשתמש במושג הזה בהמשך ורצוי שתבינו למה אני מתכוונת.

לאחר הסרת הריפוד, אני גם מוצאת את מדבקות מס המותרות על השלד, שנותנות גושפנקא סופית לגילו של הדום וינטאג’ זה.
הדבק ישן דיו כך שהמדבקות יוצאות ממקומן. אני מדביקה אותן במקומן חזרה, נעזרת בקווי חותמת שהוחתמה על העץ והמדבקות לאחר שהודבקו.

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שהסרתי את כל הריפוד והמילוי אני מפרקת את שאריות הרצועות ואת הקפיצים שתפורים אליהם.
מסתבר שכדי להוציא את המסמרים אליהם קשרו את הקפיצים, צריך לפרק את השלד העיוור בחלקו.
אני לא מתלהבת מזה מאחר וחלקי השלד העיוור עשויים מעץ ירוד ומתפורר.
אני עושה זאת בזהירות ולא שולפת את המסמרים מחלקי העץ שפורקו. כפי שהם, חלקי העץ יורכבו חזרה בבוא הזמן.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל ושלד העץ של הרגליים יציב יחסית אין צורך לפרקו וכאן מסתיים החלק של הפרוק.
הטיפול בעץ יעשה בשלד כולו כיחידה שלמה.

הטיפול בשלד העץ.

שלד העץ מתחלק ל 2 חלקים –

• השלד העיוור שמהווה קונסטרוקציה לכל המילוי והריפוד.
  מאחר וממילא הוא מכוסה כולו והתפקיד שלו הוא רק לתת צורה ומסגרת בסיסית מאד למילוי ולריפוד שיבוא מעליו, הוא עשוי משאריות, מעץ ירוד מאד ורמת הטיפול בו היא אפסית.
• הרגליים והקורות שמחברות אותן – אלה חלקי העץ החשוף ובהתאם גם איכות העץ והטיפול בו.

הטיפול בשלד העיוור:

השלד העיוור עשוי מעץ ירוד וחלש (ניכר בתמונות).
כשפרקתי את הריפוד היו חלקי עץ שנפלו. אמנם החלקים הללו הם כמעט חסרי משמעות וחסרונם לא יפגע בתפקוד, אבל החלטתי להדביקם חזרה. מי יודע איך ומתי חסרונם יתבטא.
אני משתמשת בדבק נגרים וכליבה להדק ולקבע את החלק שנפל למקומו.

• 

• 

השלד העיוור ורגלי ההדום מתחברים ביניהם במחברים אורגניים ועם דבק.
החיבורים כאמור, חזקים והמבנה יציב יחסית למעט תנועה קלה שאני מתכוונת לפתור באמצעות הזרקת דבק לחיבורים (אני משתמשת במזרק אקמולי ישן ושוטפת אותו היטב לאחר שימוש כדי שלא יסתם לפעם הבאה).
לאחר ייבוש הדבק המבנה יציב ואין תנועה.
(שימו לב לקבע את הרגליים במצבן הרצוי, בדקו זאת לפני ההדבקה)

• 

• 

• 

הטיפול בעץ הגלוי :

הרגליים והקורות ביניהן, להבדיל מהשלד העיוור, הן עץ חשוף.
ובהתאם לכך, איכות העץ והטיפול בו, הן ברמת הגימור הן ברמת הפרטים, הם גבוהים. אגב, הפרטים של העץ הגלוי ואיכותם הם דבר נוסף שיכול להעיד על היות ההדום הדום וינטאג’.

ההכנה:

אני משייפת את העץ היטב כדי להסיר כל גימור קודם. במקומות שניתן עם משייפת, כשלא אז ביד.

• 

• 

• 

• 

לדאבוני, תוך כדי שיוף אני מצליחה לשבור את הקושרת הרוחבית שאינה מקובעת.

אני אמנם אצטרך להדביק אותה, אבל בשלב השיוף זה בהחלט יותר נח כך אז הכל לטובה.
לאחר השיוף אני מדביקה את הקושרת חזרה.
יש לעשות זאת בזהירות על מנת שהקושרת לא תדבק גם לקורה.
כמו כן, צריך להמנע ככל שניתן משאריות דבק כדי שהגימור יתפס היטב וכדי שנקודת ההדבקה “תעלם” ככל שניתן.
עדיף להמנע ולנקות שאריות דבק לפני שהתייבשו כי לאחר ייבוש יהיה קשה מאד לשייפן. עם זאת, כנראה לא תוכלו להמנע מזה לחלוטין

• 

• 

• 

הגימור – פוליטורת שלאק:

הפוליטורה גם מגוונת וגם מדגישה את החום של העץ והטקסטורה שלו. כמו כן היישום של הפוליטורה הוא פשוט מאד וללא סימני מברשת. החיסרון שלו הוא כמות השכבות שיש ליישם. ככל שתוסיפו שכבות הציפוי יהיה קשה יותר, עמיד יותר ויפה יותר. אתם תחליטו עם עצמכם כמה שכבות תרצו ליישם. רק אומרת שהמקצוענים סופרים את השכבות בעשרות והזמן כמובן, בהתאם.

את הפוליטורה שלי אני רוכשת כשהיא כבר מומסת.
בקבוק של חצי ליטר מספיק לי לזמן רב (אני שומרת אותו במקרר).
מקצועיים ומנוסים ממני (או פדנטים ממני, או עצלנים פחות ממני…) יקנו פתיתי שלאק וימיסו בעצמם.
כדי ליישם את הפוליטורה אני צריכה צמר גפן (או חומר מילוי שהסרתם וממילא הולך לפח) שעטוף בבד טריקו נקי, מעט שמן זית (או שמן פשתן או שמן טאנג). אני מכינה גם מכחול, שישמש אותי לפינות שצמר הגפן העטוף לא מצליח להכנס וכן אלכוהול מפוגל לניקוי (או לדילול אם צריך).

את צמר הגפן העטוף אני טובלת בפוליטורה המומסת ומתחילה למשוח את העץ. מדי פעם אני נוגעת עם צמר הגפן העטוף בשמן , מה שמסכך את התנועה על העץ. לאחר ייבוש, שוב ושוב ושוב…….עד שהמראה והברק משביע את רצונכם.
כאמור, בפינות אני נעזרת במכחול (וניקוי באמצעות האלכוהול)

• 

• 

קפיצים –

את הקפיצים שפרקתי מההדום אני מנקה מחלודה (באמצעות נייר שיוף וWD40) ומכינה אותם לקשירה מחודשת כחלק ממילוי וריפוד ההדום.
תהליך השיוף סזיפי למדי ומלכלך. עדיף לעשות זאת בחוץ ולהעזר בכפפות ומסכה.

הכנת הדום וינטאג’ למילוי ולריפוד –

הואיל וזה הדום וינטאג’, היה מוזר מאד אם לא היו קפיצים.
הקפיצים הם חלק אורגני מההדום ואף מעידים על תקופתו.
גם אם זה רכיב נסתר לכאורה (אמנם לא רואים, אבל מרגישים אותם כשהם שם…), נראה לי מהותי לשמר את הקפיצים גם במתכונתו המשופצת של ההדום, כחלק ממהותו – הדום וינטאג’.
תהליך השיפוץ הזה דומה לתהליך שעבר ההדום שריפדתי לפני שנה. (מכיוון שכאן אתן רק את החלק הראשון של השיפוץ, חסרי הסבלנות יכולים בינתיים לקרא שם על שלבי המילוי והריפוד.)

מבחינת התהליך, גם כאן יש להתחיל במתיחת רצועות ולאחר מכן קשירת הקפיצים כהכנה לכל השאר.
אפרט את התהליך לפי הסדר הכרונולוגי של הביצוע.
גם בפוסט הבא שיעסוק במילוי ובריפוד ההדום אשמור על סדר כרונולוגי לפי התקדמות השיפוץ.

מתיחת הרצועות –

פה בארץ ניתן להשיג (מנסיוני) רק רצועות אלסטיות.
הרצועות האלסטיות יקרות יותר (עקרונית. בלי לקחת בחשבון את רכיב המשלוח מחו”ל מאחר ואין להשיג בארץ) ולעניות דעתי, טובות פחות מרצועות היוטה.
מדוע טובות פחות?
בדיוק בגלל האלסטיות שלהן, שאחרי שנתיים שלוש של שימוש הולכת לאיבוד.
אני יכולה להבין את הרפדים שמעוניינים שיחזרו אליהם שוב ושוב להחלפת רצועות. גם הם זקוקים לפרנסה. אבל מעבר לזה אני לא רואה יתרון ברצועות אלסטיות.
כמובן שאשמח ללמוד, אם מישהו מכיר יתרון ברצועות האלסטיות, שמצדיק זאת.

אני עובדת עם רצועות יוטה, שאם מותחים אותן כפי שצריך הן מחזיקות עשרות שנים ונותנות קונטרה מצויינת לישיבה. אני אפילו מעדיפה לשלם יותר מכפול להזמנה של רצועות כאלה מחו”ל ולהמתין למשלוח.
לשמחתי לא הייתי צריכה להמתין הרבה.
כדי למתוח את הרצועות כפי שצריך, תצטרכו כלי יעודי למתיחת רצועות (שלצערי לא מצאתי לו תחליף) וכן אקדח סיכות שהוא נח לאין ערוך משימוש במסמרים (כמו פעם) ומאפשר עבודה יחידנית (ביד אחת מותחים ובשניה “יורים”באקדח.

ותכלס?

כאשר הרצועה צריכה לעבור בין שני חלקי העץ, כדאי להקדיש דקה לתכנן מראש את שלבי העבודה.
במקרה זה אני משחילה את הרצועה ברווח (שיצרתי באמצעות הרחקה קלה בין שני החלקים), מקבעת בצד השני ואז מותחת את הרצועה מבין שני חלקי העץ. חותכת את הרצועה לאחר קיבוע ומשחילה את שאריות הרצועה החתוכה ברווח בין שני חלקי העץ.

לאחר מכן שאריות הרצועה מקופלות ומהודקות שוב באמצעות אקדח סיכות כדי לחלק ולמתן את כוח המתיחה של הרצועות על הסיכות.
בכיוון השני (כאן כבר אין צורך להשחיל את הרצועה בין שני חלקי העץ) נותנים לרצועות חיזוק ע”י השחלתן כשתי וערב ברצועות הניצבות. המתיחה והקיבוע נעשים בצורה דומה לרצועות הניצבות.

לאחר שהרצועות נמתחו וקובעו, אני מחזירה ומהדקת חזרה את הקורות שהסרתי כשפרקתי את ההדום.
כשהרצועות מתוחות, אני מחברת אליהן את הקפיצים בתפירה ידנית עם אחת ממחטי הרפדים מהסט שברשותי. כל קפיץ אני מקבעת ב3 נקודות.

• 

• 

קשירת קפיצים –

את הקפיצים שכבר תפורים ומקובעים לרצועות המתוחות יש לקשור אחד לשני ולשלד על מנת ליצור מקשה אחת שתתמוך, תחלק לחצים ותיתן קפיציות לישיבה.
הקשירה מתבצעת למסמרים בשלד העץ (אותם מסמרים עם ראש גדול שהזכרתי מוקדם יותר. יכולים לראות בתמונות את היתרון של הראש הגדול?) תוך כדי מתיחת החבל והפעלת לחץ על הקפיצים .

החבל איתו אני קושרת את הקפיצים אף הוא מוזמן מחו”ל מאחר ולא הצלחתי עדיין למצא חבל חזק מספיק, גמיש דיו ושלא מתפרק. (ובהדום הקודם קשרתי את הקפיצים בהגזמה כדי לחפות על חבל פחות ראוי)
כל קפיץ קשור ב3 כיוונים – לאורך ההדום, לרוחבו ובאלכסון.
בכל כיוון אני קושרת בנקודה אחת על הקפיץ ומלפפת במקבילה לה(מומחש בתמונות למעלה).

סמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
מול נקודה זו מלפפת את החבל סביבו.
בקפיץ השני בסמיכות, מלפפת את החבל.
במקביל ובסמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
אח”כ מהדקת למסמר במסגרת בצד השני.
ראו בתמונות למעלה.

וכך נראה הקשר שלב אחר שלב:

לעת עתה, זהו….
או הפסקה קצרה.
עד הפוסט הבא.

כאשר הקפיצים קשורים זה לזה, מכסים הכל ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) ומתחילים למלא את המשטח בעשב ים או שערות קוקוס ולתפור את המקבצים הללו ליוטה באמצעות תפירה גסה שתשאיר את המילוי במקומו.
אבל את הפרוט לכל זה כמו גם מילוי ה”אזניים” וריפוד ההדום תקראו בפוסט הבא (מבטיחה לא לחכות חודש שלם ;-)).
גם בלי כל זה, הפוסט הזה התארך דיו.
ואם הגעתם עד כאן (ריספקט. ותודה על אורך הרוח) נותנת לכם טעימה ויזואלית מההדום המוזהב משהו, זה המוגמר:

להתראות בקרוב.

Related Images:

את נורית הכרתי בפייסבוק באחת הקבוצות ששתינו חברות בה.
כשרצתה למסור הדום ישן והרוס ראיתי את הפוטנציאל כבר בתמונות שהיא פרסמה.
היה לי ברור שיש כאן לא מעט עבודה אבל היה שיהיה יפיפה בסוף.
לשמחתי לא היו עוד מתעניינים, או שהייתי הראשונה…וזכיתי בו!
גם כאן, תודה רבה נורית 3>
זה ההדום כפי שאספתי אותו לביתי:

• 

• 

• 

ההדום במתכונתו זו קישט זמן מה את הכניסה לבית שלנו עד שהוא גבר על כורסה ועל כסא מנהלים (שעדיין מחכים…) ונכנס לעבודה.
העבודה עליו היא דוגמית בזעיר אנפין לעבודה על הספה ולמי שקרא את כל הפוסטים על שיפוץ הספה, שיפוץ ההדום יהדהד מוכר משהו (כמובן…תמציתי יותר! יחסית, כן?) מבחינת השלבים השונים בתהליך.
החלק הראשון (זה שאתם קוראים!) יעסוק בפרוק ההדום ובטיפול בעץ ובקפיצים.
החלק השני (יענו הפוסט הבא!) יעסוק הלכה למעשה בכל מה שקשור לריפוד (כולל הבפנימו) של ההדום.
כדי לא להשאיר אתכם סקרניים עד לסוף הפוסט הבא, זה אותו ההדום לאחר שיפוץ:

לפני שההדום יראה טוב יותר והרבה לפני שיראה כמו בתמונות למעלה, הוא יראה רע יותר.
זה נכון כמעט תמיד. זה התהליך.
צריך לפרק אותו ליחידות הבסיסיות שלו ולהשמיש אותן .
ממש לא כדאי לרפד ולהשקיע עבודה ברהיט שהחיבורים שלו רופפים.
מעבר לכך, לתהליך הפרוק יש גם חשיבות רבה בלימוד של הרהיט, איך הוא נבנה ומה העקרונות העיצובים שלו.
כשאני משפצת רהיט ישן חשוב לי לתת כבוד לרהיט שהיה פעם גם אם הוא יראה שונה ממה שהיה בעבר. הכבוד הזה מתבטא לרוב בשמירה על טכניקה (ואם אפשר גם חומרים), שכבות ושלבי עבודה כפי שאני למדה אותם בפרוק וכן בשימוש חוזר של כל מה שניתן לעשות בו שימוש.

ועכשיו נראה איך הקסם פועל (טוב נו…כולנו יודעים שאין כאן קסמים, רק עבודה) ….

פרוק ההדום:

פרוק הריפוד והמילוי:

באופן מפתיע ביותר, אין כאן סיכות. רק מסמרים.
אז המכשיר שקיבלתי מאורי מוכיח את עצמו שוב ועוזר לי להוציא את כל המסמרים
הרבה יותר מהר מבעבר.

לאחר שאני מוציאה את כל המסמרים, מסירה את הכיסוי התחתון, הקפיצים והרצועות הקרועות נחשפים ואני מתחילה לקלף את הריפוד. גם הוא מחובר במסמרים לשלד.
בשלב זה אני אוספת וממיינת את כל מה שאני מפרקת (גם את כל המסמרים שאני מוציאה ואת כל שכבות הגועל נפש).
אין לי מושג בשלב זה מה יהיה שימושי בהמשך (לצרכי לימוד או שימוש חוזר) .
שימו לב בתמונות (שניתן לדפדף בהן) שהריפוד תפור ביד בפינות ושמסביב לרגליים הוא מודבק.
הידע הזה ישמש אותי כשארפד מחדש את ההדום.
שימו לב גם לשיכוב.
מתחת לריפוד יש בד מסיבי ומתחתיו שכבה מרככת (סוג של כותנה?) כשאלה מוסרים, מגיעים ליוטה התפורה ביד (וגם מחוברת במסמרים לשלד).

שוב אני מוציאה את כל המסמרים שמחברים את היוטה (למען הדיוק יוטות) לשלד העץ, ומסירה את כל הקומפלקס – שתי שכבות יוטה שביניהן יש עשב ים (או שיער קוקוס… אין לי באמת מושג מה זה) ואני חושפת את הקפיצים הקשורים מצידם העליון (בתחילת העבודה חשפתי אותם מצידם התחתון)
חדי העין שמו לב אולי בשלב קודם למדבקות מס הקניה שהודבקו על השלד. כאן צילמתי אותם ברור יותר.

פרוק הקפיצים והשלד:

לא נותר אלא להוציא את המסמרים שמחברים את הקפיצים הקשורים לשלד, לפתוח את כל הקשרים (את הרוב נאלצתי לחתוך), להפריד את הקפיצים, להוציא את שאריות רצועות היוטה ולפרק את הרגלים.
הרגליים מחוברות לשלד בדבק שהתיישן ולא היה צריך להפעיל מאמץ רב כדי לפרקן סופית.
שימו לב, בשלב הזה יש לעבוד בזהירות.
לא פעם אני נעזרת במכות פטיש כדי להפריד חלקים זה מזה. מאד אפקטיבי, אבל חשוב לרכך את הפשיש בבד (או להשתמש בפטיש גומי) כדי לא להשאיר מכות בעץ!
כמו כן, כדאי מאד לסמן איזה רגל מתחברת לאן. גם אם זה נראה סימטרי, העובדה שזה נבנה ביד מחייבת שיהיו שינויים מינורים. אולי לא יבחינו בהם במראה הכללי אבל יכולים להאכיל אתכם לא מעט קש (אם לא תסמנו לכם מה היה היכן) בשלב החיבור חזרה…

בסופו של הפרוק והמיון יש:

• שקית עם כל הגועל נפש הרך של הריפוד והמילוי,
• כוס עם מסמרים,
• 4 קפיצים,
• מסגרת עץ (שמורכבת מ2 קומות. אותה לא פרקתי בשלב זה אבל מאוחר יותר בשלב מתיחת הרצועות נאלצתי לעשות זאת ולו חלקית)
• 4 רגליים (תראו את פרט החיבור לשלד בשלב החיבור מחדש)
• 2 תומכות שחיברו בין זוג רגליים.
• את החבלים הקרועים והחתוכים זרקתי. הדבר היחידי שניתן לעשות איתם זה להשתמש בהם כדוגמה על מנת לקנות חבל דומה.

הכנת העץ החשוף:

שלב ההכנה כולל בדרך כלל מילוי חורים ושיוף.
לשמחתי, אין כאן כמעט חורים וסדקים למלא.
בזכות מבנה הרגליים הריבועי, נטול הפיתוחים, אני יכולה להשתמש במשייפת חשמלית.
(צ’מעו…נעשתי עצלנית. הרבה יותר קל ומהיר לעבוד עם משייפת אקסצנטרית. אבל היו רגישים. צריך לדעת מתי לא!)
כששייפתי את הרגליים ראיתי שיש שם שאריות של מסמרים מרפידות פלסטיק מפעם. מסמרים ברגליים של רהיט זה דבר רע. חורט על הרצפה…
אז כמובן שהמסמרים נשלפו (עם המכשיר שיש לי להוצאת מסמרים, זה פיס אוף קייק …)
שימו לב, באזורים בהם היה דבק (אזורי המחברים) לשייף היטב.
הסרת שאריות הדבק חשובה כדי שההתאמה וההדבקה של החלקים תהיה טובה בהמשך.

• 

• 

ניקוי הקפיצים:

בספה ששיפצתי היו המון קפיצים. אז השרתי אותם בחומץ כדי להקל על הניקוי.
כאן, מאחר ומדובר בארבעה קפיצים בלבד, שייפתי אותם אחד אחד בנייר זכוכית ואח”כ מרחתי אותם בשמן WD40.
זהו.
שימו לב שגם התהליך הקצר הזה מלכלך. העזרו בכפפות ובבגדי עבודה.

• 

• 

• 

• 

חיבור מחדש של השלד:

זוכרים שסימנתם את חלקי העץ כדי שתדעו איזה חלק מתחבר לאן?
אז בשלב הזה, האקט הזה יהיה שימושי.
אני מחברת הכל על יבש כדי לוודא שהכל מתחבר היטב ורק אז עוברת לעבוד עם דבק.
השלב “היבש” הוא גם השלב שבו אתם מעריכים כמה כליבות תצטרכו והיכן אתם מתכוונים להפעיל לחץ בייבוש.
כשהכל מסתדר לשביעות רצוני, אני מפרקת שוב ומורחת דבק נגרים בנדיבות על כל אזורי המגע.
תחילה מחברת כל שני זוגות רגליים בתומכת שלהם ואח”כ מחברת את הרגליים למסגרת.

אני עושה את הכל ביחד, מה שמחייב שיהיו לי מספיק עזרים (כליבות, ראצ’ט) להדק את ההדום בזמן יבוש.
ואם אין מספיק עזרים?
ממליצה לשאול או לקנות. לא לעבוד בשלבים.
כשמדביקים את הכל ביחד, ניתן לאזן את הרהיט ולמקם את הרגליים בהתאמה. כאן חסרונו של דבק הנגרים, הייבוש האיטי שלו, הופך ליתרון ונותן לכם את הזמן הנחוץ לכוונן את מה שדרוש.
כשמדביקים בשלבים אין את הגמישות הזו. החלקים שהתייבשו כבר, הם נוקשים.

שימו לב,
כשמהדקים את החלקים בכליבות (בזהירות. מבלי להשאיר פגיעות בעץ!), דבק עודף יוצא החוצה.
את הדבק הזה כדאי לנגב מאחר ולאחר ייבוש הוא יהיה נוקשה ויהיה קשה להסירו.
כמו כן, כדאי מאד לשייף את כל מריחות הדבק מהעץ (שסביר שלא תראו כי לאחר ייבוש הן נעשות שקופות).
באזורים בו העץ מרוח בדבק, הספיגה של חומרי הגמר תהיה חלקית והמופע יהיה חוסר אחידות בגוון.

הנסיון לימד אותי לגייס את כח המשיכה של כדוה”א לטובתי.
משמע, למקם כך את הרהיט שהדבק (בתוך השקעים) ייזל לתוך החיבור המודבק ולא ממנו והלאה.
כאמור הנסיון הוכיח שהחיבור חזק יותר כך.

לאחר הידוק האזורים המודבקים וקיבוע באמצעות כליבות ו/או ראצ’ט תנו לרהיט לנוח במשך לילה לפחות מבלי לגעת בו.
את הכליבות יש לפרק רק לאחר ייבוש מלא.

גמר פוליטורה טבעית :

פוליטורה טבעית או בשמה “שלאק” היא שרף טבעי המופרש ע”י חיפושיות הנפוצות בהודו על מנת להגן על צביר הביצים שלהן.
השרף הזה מומס בספירט ונוצר תמריק שאותו מיישמים באמצעות מברשת או פקעת (כדור צמר גפן עטוף בבד כותנה) והוא נספג בעץ . ניתן לישמו במספר שכבות וככל שמס’ השכבות עולה, הציפוי קשה יותר ומקבל ברק. את התנועה של הפקעת על העץ מסככים באמצעות שמן.
הואיל והפוליטורה נספגת בעץ, חשוב לעבוד בתנועות אחידות ובפיזור אחיד ככל הניתן.
(את הפקעת מחזיקים ביד תוך כדי עבודה כך שעדיף לעבוד עם כפפות חד פעמיות.)

תכלס….

• 

• 

רכשתי תמריק שלאק מוכן בזמנו, לצביעת הספה. מאז, אני שומרת אותו בקרור והוא משמש אותי עדיין.
למי שמעוניין, ניתן לקנות שלאק בסהר צבעים ביפו.

שימו לב, הפוליטורה מיושמת רק על חלקי העץ הגלויים בהדום. זאת אומרת שמסגרת העץ עליה ימתח הריפוד לא תיזכה לטיפול.

עבור הפקעת השתמשתי בשרוול של חולצת טריקו ישנה ובקצת מהכותנה מהמילוי שפורק מההדום (חלק מה”גועל נפש” שנשמר בשקית…אתם רואים, אי אפשר לדעת מה יהיה שמושי בהמשך)
וכשמן, השתמשתי הפעם בשמן קנולה לא מזוכך.(בדיעבד, מנוסים ממני העירו לי שעדיף שמן פשתן או אפילו שמן זית בו השתמשתי בספה, בגלל זמני הייבוש שלהם)
למקומות שלפקעת אין גישה נוחה (חיבורים) השתמשתי במכחול (שנוקה בסוף עם ספירט)

כבר עם מריחת השלאק הראשונה תבחינו היטב אם לא הסרתם את כל מריחות הדבק מאחר והספיגה באזורים הללו תהיה חלקית.
אפשר להוציא שוב את נייר הלטש (סביר להניח שזה יהיה במקומות פחות נגישים למשייפת) ולחזור על התהליך …
או… לוותר לעצמכם. סביר להניח שרק אתם תשימו לב לחוסר האחידות באזורי החיבור…

עקרונית (וגם מעשית!) ניתן היה ליישם את הפוליטורה על חלקי העץ לפני ההדבקה והחיבור. הקדמת יישום הפוליטורה תחסוך לכם את הסיכון של אי אחידות כתוצאה משאריות הדבק שלא הוסרו לחלוטין.
הואיל ולא ניסיתי זאת, אין לי מושג מה הן נקודות התורפה של צביעה מוקדמת.
השיקול שלי היה שצביעה מוקדמת יכולה אולי ליצור מצב של קשיים בחיבור ובהדבקה (חשש שאולי אינו מבוסס לחלוטין….) והעדפתי להתמודד עם חוסר אחידות פוטנציאלית באזורי ההדבקה.

הואיל והפוליטורה מתקשה ומתייבשת כאשר הספירט בתמריק מתנדף, זמן היבוש קצר יחסית וניתן לחזור מהר לעוד שכבה של שלאק.
אין מספר קבוע של שכבות שלאק/פוליטורה.
ניתן לישם את הפוליטורה במספר שכבות וככל שמס’ השכבות עולה, הציפוי הוא קשה יותר ומבריק יותר. לשיקולכם.

לאחר ייבוש סופי ניתן להתחיל למתוח רצועות על המסגרת.
את כל שלבי הריפוד החל ממתיחת הרצועות וכלה בהדום מוגמר אפרט כבר בפוסט הבא.

מאחלת לכולכם פורים שמח
ולבלוג שלי…
יומולדת שנתיים שמח!

Related Images:

שיפוץ ספה מעץ, כולל בהכרח יצוב של הקונסטרוקציה וחידוש העץ על קישוטיו.
בפרט כשהעץ הוא בעל נוכחות משלו (ולא רק חומר שלד).
הפוסט הזה יעסוק בעץ – פרוק החלקים, הרכבתם והדבקתם מחדש וטיפול בעץ ובפיתוחים שלו.

להזכירכם,

את המבוא לסידרה הזו של שיפוץ הספה תוכלו לקרא כאן:
“ספה של פעם עם חומרים ושיטות עבודה קלסיות. מכאן הכל התחיל…”

את שלב ההפשטה של הספה תוכלו לקרא כאן: “הספה – פרוק והפשטה כשלב בסיסי לימודי לשיפוץ”
ואותו סיימתי במצב הזה:
לכאורה, לו כל חיבורי הספה היו חזקים והקונסטרוקציה היתה יציבה ולא מתנדנדת, היה קל יותר. הייתי יכולה כבר עכשיו לטפל בעץ ולחזור ולהרכיב חזרה את תכולת הספה שהסרתי בפוסט הקודם.

לצערי זה לא כך. המצב אפילו מורכב יותר.
חלק מהחיבורים רופפים וחלק מהחיבורים חזקים.
מאחר ואי אפשר לפרק רק חלק, זה או “הכל” או “לא כלום”. במקרה שלי, עם לא מעט חשש ודפיקות לב, הלכתי על הכל. אם עושים, עושים כפי שצריך.
אין טעם להשקיע כל כך הרבה זמן אנרגיה ומשאבים ושהספה תהיה לא יציבה, נכון?

הואיל והחלטתי לפרק את הקונסטרוקציה, את הטיפול בעץ (ניקוי, הסרת שאריות פוליטורה…) אעשה בחלקים. יותר נח לעבודה.
אבל תחילה הפרוק…

---

לנסות לחשוב קדימה:

בשלב זה ידעתי כבר שאזדקק בהמשך לכלים שעדיין אין ברשותי כמו כליבות, מותח רצועות וכמו אקדח סיכות חשמלי.
גם לקחתי דגימות ממסמרים ומחומרים שפרקתי והתחלתי לחפש באינטרנט אחר רפדים וספקי ציוד וחומרים לרפדים, שאוכל להזמין מהם.
לצערי, המקום שנראה המבטיח מכולם, בחולון, כבר לא מוכר ציוד (או שאינו מוכר ציוד לאנשים פרטיים שכמותי) במקום אחר בפתח תקווה שמוכרים בו מזרונים בדים וציוד משלים לרפדים הסתכלו עלי בעיני עגל ואמרו שכבר לא משתמשים בחומרים הללו. גם את המסמרים שחיפשתי אין. כבר לא עושים מסמרים כאלה עם ראש גדול.
בקיצור…מה עושים??

כליבות קניתי כאן. אחת גדולה ואחת קטנה (חכמה של אח”כ – זה לא מספיק!!!) וגם רצועת ראצ’ט שאוכל להדק איתה את כל המבנה (תראו תמונות בהמשך).
מכשיר מתיחה לרצועות הזמנתי באינטרנט (לא זול יחסית…) שיגיע עד שאזדקק לו.
אקדח סיכות חשמלי (המכשיר הכי יקר שקניתי במיוחד לשיפוץ הספה ועשיתי בו כבר שימוש גם בשיפוץ רהיטים אחרים מאז) קניתי כאן בחנות קרובה לבית. באופן מפתיע מתוך השוואת מחירים (וחברות ) כאן דווקא קיבלתי את המחיר הזול. במכשיר שאני קניתי (RO-MA תוצרת MAESTRY) יש גם אפשרות לאקדח מסמרים, תכונה שקיבלתי כבונוס במכשיר ועזרה כבר עם שיפוץ הספה הזו.

לגבי חומרים,
תחילה עשיתי נסיון להערכה גסה של מה אצטרך וכמה, אילו חומרים ופריטים יש להם חלופות “מודרניות” שאוכל להשיג כאן (ועלויות…) ונכנסתי לחנויות ריפוד בEBAY לראות מה אוכל להשיג והיכן. אין ספק עבודה בפני עצמה.
פרוט של הדברים אתן בהמשך בחלק הרלוונטי. הכנסתי בנקודה זו התייחסות מאחר ואת ההזמנות הייתי צריכה לעשות הרבה קודם על מנת שהאספקה שלהם לא תעכב אותי יותר מהנחוץ.

---

1. פרוק קונסטרוקצית העץ לחלקים:

התומכות האופקיות שמוסתרות בתוך המילוי מחוברות במסמרים. יש להוציא אותם בזהירות מבלי לפגוע בעץ.

על מנת להוציא מסמרים אני נעזרת במברג, בפלייר אף ארוך ובצבת.
כמו כן במקומות מסויימים אני נעזרת בפטיש (עדיף עטוף בסמרטוט על מנת לא לפגוע בעץ) על מנת להרחיק את החלקים אחד מהשני.
על התומכות אני רושמת בעיפרון את מיקומן במבנה ואיזה צד עליון, על מנת שאדע להחזירן במדוייק למקומן. להזכירכם, אף אחד מהחלקים הללו אינו גלוי לעין. כמו כן, אני שומרת גם את המסמרים שהוצאתי! זה הוכיח את עצמו בדיעבד!

מעכשיו הלאה אין מסמרים. כל החיבורים הם באמצעות פינים ודבק.

חלקם מתמסרים ומשתחררים בקלות וחלקם……לא!!!

את החלקים השבורים (לשמחתי אין הרבה ולרוב הם במקום מוסתר) אני שומרת היטב. הם יודבקו חזרה בבא הזמן. גם הפין השבור יתאחד חזרה בבא הזמן בעזרת דבק וכליבה.
על מנת לשחרר חלק מחלק אני נעזרת בלחץ מתון ובפטיש עטוף סמרטוט (חשוב! לא לפגוע בעץ!) וכן אני מרטיבה את החיבורים במים עם קצת חומץ. דבק נגרים אינו עמיד במים ואני מנסה לגייס את התכונה הזו לעזרתי.

אם יש חיבור עדין ומשני (כזה שלא מונע פרוקים אחרים) שממאן להפרד בכל מחיר, לא הייתי נלחמת איתו. הסיכוי לשבר הוא גדול ואין הצדקה לכך. תפעילו שיקול דעת.
אחד הדברים הכי חשובים בפרוק הוא לדעת לאן כל חלק צריך להתחבר חזרה. הגדירו לעצמכם אסטרטגיית עבודה לפני שאתם מפרקים. רישמו במקומות מוסתרים מיקום וכיוונים. במקומות גלויים ניתן להדביק מסקינטייפ עם כיתוב (תצטרכו להסירו בניקוי אולם תחזירו חדש כשתסיימו.)

בנקודה זו, אחרי שכל הספה הופשטה ופורקה, אני מרגישה שאני הופכת צד בתקליט (טכנולוגיה שמתאימה בהחלט לזמנה של ספה זו). עד רגע זה פרקתי את הקיים. מרגע זה והלאה, פחות או יותר, אני מתחילה לשקם, לבנות מחדש את הישן.

2. טיפול בעץ:

– ניקוי

הטיפול בעץ מתחיל עם ניקוי.
אני נעזרת בגיגית קטנה עם מים, קצת סבון כלים, סמרטוט ומברשת שיניים לעבור על כל חלקי העץ.
מאחר והספה ישנה מאד, רוב הציפוי שלה ירד כבר והעץ ספג לחות והשחיר בנקודות מסויימות.
באזורים מאד שחורים אני מנסה ליישם אקונומיקה מדוללת במים. (מאד בזהירות, לא קראתי על זה בשום מקום ואני עלולה לגרום נזק לעץ…אני יודעת שנעזרים באקונומיקה נגד עובש ומחליטה לבדוק זאת) לשמחתי העץ לא ניזוק ונדמה לי (או לפחות זו משאלת הלב שלי) שיש  אפילו הטבה.

כפי שאתם רואים, המים לא נשארים נקיים ואני עושה סיבוב שני והפעם עם מים וחומץ.
חשוב מאד לנקות היטב את החיבורים מדבק על מנת שניתן יהיה לחבר הכל חזרה והמים עם החומץ עוזרים (או לפחות אני רוצה להאמין כך) לרכך את הדבק.

– שיוף עדין 

אחרי שחלקי העץ נקיים אני מתחילה לשייף אותם אחד אחד ובעדינות.
מטרת השיוף להסיר שאריות ציפוי אם נשארו, להסיר שכבה של לכלוך ולנקות ככל האפשר את החיבורים לקראת החיבור חזרה.
כאן אין מקום למשייפת חשמלית.
את הכל עושים ידנית ובעדינות על מנת לא לפגוע בפיתוחים של העץ.
קניתי 3 עוביים של נייר שיוף ושיחקתי איתם בהתאם לתחושה. הפעילו שיקול דעת ותתחילו עם עדין יותר על מנת לא לגרום נזק.
באזור החיבורים צריך להיות עדינים אבל קשוחים.
כאן נעזרתי גם בסכין יפנית לגרד את הדבק ולדקק מעט את הפינים. את זה עשיתי בעיקר לאחר שניסיתי לחבר וראיתי שהפינים לא נכנסים היטב.

– מילוי סדקים

אחרי שנראה שסיימנו לשייף, ממלאים סדקים זעירים שנוצרו במשך הזמן בעץ באמצעות שפכטל לעץ. במקרה זה השתמשתי בשפכטל כהה בצבע אגוז.
אני מיישמת אותו באמצעות האצבע. עדיף להשתמש בכפפות סיליקון.
אחרי היבוש של השפכטל, יש לשייף מעט, להסיר שאריות של שפכטל ולהחליק את העץ.

3. חיבור כל החלקים חזרה למבנה יציב:

חייבת להודות שהחלק הזה בשיפוץ הספה – של חיבור החלקים חזרה, החסיר בי יותר מפעימה אחת.
בכלל, הפוסט הזה מבין כל הפוסטים שיעסקו בשיפוץ הספה, עוסק לדעתי בחלק הרגיש ביותר בשיפוץ ספה.
כאן הטעויות הן כמעט בלתי הפיכות.
קונסטרוקציה שנשברת אינה ניתנת להדבקה (להבדיל מקישוטים ופינות למיניהן) וקונסטרוקציה שאינה מחוברת היטב חזרה, דינה דומה.
אין טעם להמשיך לעבוד על ספה מתנדנדת או שאינה יציבה.

---

טיפ-
דבר חשוב שלמדתי מהחיבור של הספה (ושל רהיטים אחרים ששיפצתי אחריה) –
אם אפשר וככל שאפשר, עדיף לחבר הכל יחד ולא כל חלק בנפרד.
כך החלקים יכולים להתאים עצמם זה לזה בקלות רבה יותר. אנו לא עובדים במעבדה בה הכל נמדד בדיוק של חלקי המילימטר. קיים טווח קטן של תנועה אשר אנחנו מאבדים (וזה יכול להיות מצער מאד!) כשאנחנו מחברים כל חלק בנפרד ונותנים לו זמן יבוש מלא.
המשמעות של זה שצריך הרבה כליבות שיוכלו לעבוד במקביל (וכלי עבודה אינם זולים. וצריך גם מקום לאפסן אותם!)
אני למדתי זאת בדרך הקשה ועם לא מעט פעימות שהחסרתי כשנראה לי שחלקים מסויימים אינם מצליחים להתחבר חזרה.
שלא תגידו שלא ידעתם!

---

אני לא ידעתי …
רציתי להסתפק במינימום מכשירים וזמן לא היה מגבלה מבחינתי.
וחיברתי כל חלק בנפרד.
שימו לב בתמונה – חתיכות המסקינטייפ המודבקות על העץ הן תזכורת שלי למיקום החלק. כמו כן, שימו לב שאני מהדקת את הכליבה כנגד סמרטוט ולא ישירות על העץ כדי לא לפגוע בעץ.
חשוב במיוחד (וקשה ומורכב במיוחד) כשיש חלקים מעוגלים והזויות הן לא של 90 מעלות.
בחלק הזה, בפרט אם כמה כליבות משתתפות בתהליך, תצטרכו לגייס עזרה של אדם נוסף שיעזור לכם לקבע צד אחד בעוד אתם תהדקו צד שני. זיכרו להשתמש בסמרטוט או ספוג במקום בו מופעל לחץ על העץ.

---

עוד טיפ –
חברו תחילה על יבש. בלי דבק.
תוודאו שזה נכנס ויושב היטב תחילה. זה אמנם יחייב אתכם להפריד את החלקים שוב (ולפעמים יש להפעיל לחץ) וכמובן זו עבודה נוספת, אבל יחסוך לכם עגמת נפש אם זה לא יושב היטב ומחייב אתכם לפתוח ולתקן את החיבורים (לגלף ולשייף עוד טיפה את הפינים באזורים שונים).
מניסיון…

---

אחרי שהחלקים מתחברים היטב (או לשביעות רצונכם…כאמור, זו לא מעבדה כאן) רק אז הכניסו את הדבק לסיפור. תוודאו שהדבק יגיע לכל מקומות המגע ונסו לא להכניס יותר מדי דבק.
כאשר מהדקים את הכליבות על העץ, שאריות הדבק יוצאות החוצה. נגבו אותן. אם הן תתיבשנה ותתקשנה, יהיה קשה יותר להסירן.
זה גם השלב בו הדבקתי את הפינות שנשברו בפרוק הן שולבו בהדבקת החלקים הרלוונטיים.
מהר מאד גיליתי שכליבה אחת גדולה ואחת קטנה לא מספיקות לי.
קניתי עוד שתיים: גדולה נוספת ובינונית. היום יש לי 4 כליבות.
בעבודות קטנות יחסית ובעזרת אילתורים, אני מסתדרת.
ברור לי שאם תהיה לי שוב עבודה בסדר גודל כזה, אקנה בלי להסס עוד כליבות.

רצועת הראצ’ט נכנסת לפעולה בחיבור חלקים בהם הכליבות הגדולות ביותר אינן גדולות מספיק.

וכשכל החלקים צריכים להתחבר יחד, אני עוצרת נשימה…
עם קצת מניפולציות הכל מתחבר בסוף.
2 הכליבות הגדולות שלי בפעולה, כמו גם רצועת הראצ’ט שמפעילה לחץ הקפי על אזור המושב – המהווה מסגרת סגורה על מנת להדקה.
לצערי נראה שרגל אחת מתרוממת ואני ממקמת משקולות (2 אלבומים כבדים! ) בכל אחד מהצדדים של הספה כדי להפעיל לחץ גם בכיוון הזה.
יש פה ושם חיבורים לא מושלמים שאצטרך למלא אותם לאחר היבוש בשפכטל אבל בשלב זה לא נותר לי אלא להתפלל …

4. פינישים לפני גימור ואיטום העץ:

נראה שהכל עבר בשלום ואני יכולה שוב לנשום ולהמשיך.

אחרי שהכל מודבק, הגיע הזמן לחבר חזרה את החלקים שחוברו במסמרים. כאן אקדח הסיכות שלי בפורמט של אקדח מסמרים תרם את חלקו.

לא מצאתי מסמרים כמו המסמרים שהוצאו מהספה.
במסמרים שנשארו ישרים וניתן היה לעשות שימוש חוזר, עשיתי שימוש חוזר ובמקומות אחרים השתמשתי באקדח. זכרו שהמקומות הללו מוסתרים והחשיבות היא פונקציונלית בלבד.
יש מספר חיבורים לא מושלמים בהם צריך לעשות תיקונים עם שפכטל. חיבורים לא מושלמים וגם מקומות בהם יש קימורים בעץ, קימורים שנוצרו מתוספות קטנות של עץ שהודבקו למסגרת הבסיסית.
לצערי אין לי תמונות להמחיש זאת. לא את החיבורים שיש למלא ולא את אזורי החיבור של הקימורים.

בתמונות הללו צילמתי אזורים לאחר מילוי בשפכטל. התמונות באיכות גרועה, אבל זה מה שיש לי.
כמובן שאחרי הטיפול בשפכטל והיבוש צריך לשייף בעדינות על מנת להסיר שאריות שפכטל ולהחליק את האזורים לקראת צביעה. לא לשכוח לנגב היטב את האבק שנוצר בשיוף.

 

---

בחירת גימור לעץ.

למה שכאן יכול להתחיל ולהסתיים בשורה אחת, לרוב הקדימו לא מעט התלבטויות וספקות וגם לימוד ונסיונות.
לפעמים בחנתי לעומק פתרון מסויים שבסוף נפסל על הסף.
במקרה זה ההתלבטות הראשונית היתה האם לצבוע את העץ או להשאירו בגוון הטבעי שלו.
בזכות הפיתוחים בעץ ניתן יהיה בצביעה לקבל אפקט שאבי שיק מקסים, לאוהבי הסיגנון.
כך גם ניתן יהיה גם לכסות על האזורים הכהים יותר.
למרות היתרונות לכאורה של הצביעה,  הכריעה הנטייה שלי לתת עדיפות למראה המקורי של החומר.
ההתלבטות המשנית היתה איזה גימור לתת לעץ:
ווקס? לכה? פוליטורה?
בשלב זה החומר היחידי שהכרתי ועבדתי איתו כבר בעבר היה הלכה השקופה על בסיס מים.
הואיל והכיוון היה לנסות ולהשאר נאמנה ככל האפשר לחומרים ולשיטות של פעם, היה לי חשוב ללמוד על שיטות אחרות.

למדתי להכין ווקס מדונג ושמנים טבעיים שניתן להשתמש בו בבטחה על צעצועי עץ לילדים כמו גם כמשחה לעור ולשפתיים (בפרט לסובלים מאטופיק דרמטיטיס ומשתמשים במוצרים אורגנים ללא תוספות תעשייתיות)

וכן למדתי על הפוליטורה הטבעית, המתבססת על שלאק. שלאק, כפי שכתבתי כבר בפוסט אחר בעבר, הוא שרף טבעי המופרש ע”י חיפושיות הנפוצות בהודו על מנת להגן על צביר הביצים שלהן.

השרף הזה מומס בספירט ונוצר תמריק שאותו מיישמים באמצעות מברשת או פקעת (כדור צמר גפן עטוף בבד כותנה) והוא נספג בעץ . ניתן לישמו במספר שכבות וככל שמס’ השכבות עולה, הציפוי הוא קשה יותר ומקבל ברק. מסככים את התנועה של הפקעת על העץ באמצעות שמן.
מאחר והעמידות של הפוליטורה גבוהה יותר, ההכרעה נפלה לטובת הפוליטורה.
יש אנשי מקצוע שרוכשים את השלאק בצורת פתיתים וממיסים אותו בעצמם. בשבילי, בשלב הנוכחי, זה עדיין מורכב מדי והחלטתי לרכוש תמריק שלאק מוכן לצביעת הספה.
ניתן לקנות שלאק בסהר צבעים ביפו.

5. איטום העץ בגימור פוליטורה:

כאמור, בחרתי בפוליטורה (שלאק) כגימור אוטם לעץ.
את הפוליטורה מורחים כמובן רק באזורים הגלויים של העץ.
לישום הפוליטורה על העץ השתמשתי בפקעת (צמר גפן עטוף בטריקו ישן) אותו הספגתי בתמריק. השתמשתי בשמן זית על מנת לסכך את התנועה של הפקעת על העץ.
היו אזורים בהם השתמשתי במכחול על מנת לחדור לתוך הפיתוחים בעץ.
בתמונות הללו ניתן לראות היטב היכן הפוליטורה יושמה והיכן לא.
האזורים בהם הפוליטורה לא יושמה, יכוסו ע”י הריפוד וינעצו בהם מסמרים וסיכות.
הואיל והפוליטורה מתקשה ומתייבשת כאשר הספירט בתמריק מתנדף, זמן היבוש קצר יחסית וניתן לחזור מהר לעוד שכבה של שלאק.
אין מספר קבוע של שכבות שלאק/פוליטורה.
ככל שמורחים יותר שכבות כך המשטח מבריק יותר והציפוי קשה יותר. לשיקולכם.

וברגע שהשכבה האחרונה של הפוליטורה מתייבשת…

הפוסט הזה נגמר.
החלק הבא בשיפוץ הספה יעסוק בעיקר ברצועות וקפיצים… ואולי טיפה נגע בתכנון קדימה.

 

Related Images: