באחד הבקרים קצת לפני פסח, בדרך ליוגה, אני מבחינה פתאום ברגל סקסית מציצה מערמת גזם ביציאה מהחניה.
לאחר התלבטות של שניה וחצי החלטתי לבחון את אותה רגל. ואת שאר הגוף שמחובר אליה.
אין צורך להלחץ…הרגל היא רגל מעץ דהוי עם פיתוחים.
אל הרגל היתה מחוברת ספה עם עוד 4 רגליים, סקסיות לא פחות.
הריפוד היה פעם מקטיפה בצבע בורדו יין ,עם קפיטונאג’ (כפתורים שקועים בריפוד) בגב הספה.
מגעיל ברמות אבל עם מ-ל-א פוטנציאל.

ספה כזו אי אפשר להשאיר ברחוב. אין. לא משאירים ברחוב.
כשאני רואה ספה כזו אני שוכחת את פריצת הדיסק שלי ואת שיעור יוגה.
גם העובדה כי אין לי מקום…לא באוטו ולא בבית, הופכת מישנית.
הצלחתי לגרור את הספה לאוטו שלי, להשכיב את המושבים האחוריים ולדחוס את הספה כך שחלקה נשאר בחוץ, מונע מדלת הבגאז’ להסגר.
וכך לאט לאט עם בגאז’ פתוח נסעתי איתה ליוגה. ולאט לאט עם באגאז’ פתוח חזרתי איתה מיוגה הביתה. (ואגב, ערמת הגזם כבר נאספה בשלב זה כך שהספה ניצלה!)
הסטודנט שלי, שאז עוד לא היה סטודנט, עזר לי לחלץ אותה מהרכב ולאפסן אותה זמנית באזור המחסנים.

זו הספה כפי שנמצאה, מצולמת באזור המחסנים
(תאורה גרועה, מצלמה גרועה, תמונות גרועות…אבל זה מה שיש):

ספה. הטריגר להתגשמות חלום

בזמנו, שיפוץ רהיטים היה אצלי עדיין בגדר חלום.
היו אין ספור תרוצים למה לא:
אני לא יודעת איך…
אין לי מקום…
איפה אני אעשה זאת…
אין לי כלים מתאימים…
כבר אז אספתי רהיטים פוטנציאלים שהתמקמו אצלי בגלריה. מדי פעם קיבלו הצעת מחיר ממשפץ רהיטים זה או אחר. המחירים היו כ”כ גבוהים והצורך, אמוציונלי בלבד כך שהם נשארו במצבם הנוכחי. מחכים לצורך ממשי שיתעורר…

את הספה הזו לא תכננתי להכניס במצבה הנוכחי הביתה. כל כך מגעילה היא היתה.
אז ניסיתי לקבל הצעת מחיר…. ונחנקתי.
וכאן בדיוק היתה נקודת ההכרעה.
היו בפני 2 אפשרויות-

1. לזרוק את הספה ולהפקירה למשאיות הגורסות ושוברות ומפנות את הכל לטייבה
2. לשפץ את הספה בעצמי. ללמוד תוך כדי. לקנות כלים וחומרים ולהתייחס לכל הוצאה כזו כאל חלק משכר הלימוד. מה יכול להיות? מכסימום אזרוק את הספה הזו בשלב מאוחר יותר, אחרי שאדפוק לה את הצורה.

בשלב זה לא קשה לנחש באיזו אפשרות בחרתי.
היום, אחרי תהליך ארוך של למידה ועשיה, הספה ניראת כך:

ומאז הכל הסטוריה.

הפוסט הזה הוא בעצם מתאבן או הקדמה…

תהליך שיפוץ הספה הוא ארוך מאד (מצולם. לא איכותית, אבל ניתן לקבל רושם) ויתחלק למס’ פוסטים שיעלו, לא בהכרח ברצף:
(כן, תצטרכו לעקוב…מזכירה לכם שאתם יכולים להרשם למטה ולקבל את כל הפוסטים ברגע שהם מתפרסמים, ישר לאימייל שלכם)

1. פרוק הספה.
2. טיפול בעץ, כולל פרוק הקונסטרוקציה והרכבה.
3. הקרביים של הספה. רצועות וקפיצים
4. הקרביים של הספה. מילוי הספה לפני ריפוד
5. תפירה (מכנסי ג’ינס…)
6. פינישים

כפי שכבר כתבתי, ראיתי בתהליך שיפוץ הספה אתגר לימודי לא פחות מפרוייקט בפני עצמו. מן הסתם קשה להפריד בין השניים.
אנסה לשתף אתכם גם בהתלבטויות שלי ובתהליך ובמה שאני עברתי במקביל לספה.
הואיל והספה נבנתה במקור בשיטות ובחומרים קלסיים (היום כבר עובדים אחרת) קיבלתי החלטה להשאר נאמנה למקור ככל האפשר. זה חייב אותי להזמין חומרים מחו”ל מאחר ופה בארץ לא ניתן להשיגם.
(ראוי לציין כי הפוביה שלי מהכניסה לת”א מנעה ממני את החיפוש אחר רפדים של פעם, אלה שגם שיחת טלפון איתם נחשבת טכנולוגית מדי…אין ספק שההכרות איתם יכולה להיות מרתקת וניתן ללמד מהם הרבה, אבל…זה פרוייקט בפני עצמו וכאמור, אעשה הכל על מנת להמנע מכניסה לת”א!)
ההזמנה של חומרי גלם מחו”ל והזמן שלוקח עד שהם מגיעים, הכתיבה אף היא קצב ושיטת עבודה בה ניסיתי לצפות את הצעדים הבאים שלי ולהערך להם.
כפי שתראו, לא תמיד זה עובד.

אבל…
לא נקדים את המאוחר. כל שלב יגיע זמנו. סבלנות…

השלב הראשון – להתגבר על הפיכס ולהעביר את הספה למרפסת הפתוחה שלנו.
והשאר, בפוסט הבא שיעסוק בפרוק הספה.

Related Images:

אף פעם לא הבנתי את שיר הילדים “לכובע שלי שלוש פינות”…
לאיזה כובע בכלל יש שלוש פינות? (אלא אם אתם קפטן הוק וגם אז זה מאולץ קצת, לא?)
ומאיפה בא הרעיון לחבר בין פינות… לכובעים?
אבל…
זה מעולם לא הפריע לי לאהוב כובעים.
וגם הבת שלי נדבקה בחיידק.
מפה לשם, היא הצליחה להעלות את האהבה הזו לרמת אוסף ראוי לשמו.

יום אחד גיליתי שבכל מקום בבית זרוקים כובעים…
אנחנו צריכים מתלה כובעים!

מתלה כובעים:  צורך כנקודת מוצא…

בתחום הזה, בדרך שאני עובדת, המקריות מכתיבה את הבחירות שלי.
איני יכולה לבחור את מה שאני מוצאת ברחוב.
אני יכולה לבחור רק את האפשרות לאסוף פריטים או להשאירם למשאית הזבל (או לאחרים כמוני שמפשפשים בזבל של אחרים). כמובן, מה לשמור, מה לזרוק ועל מה לעבוד בנקודת זמן כזו או אחרת.
לרוב (או לפחות במקרה הרציונלי) מה שמניע את התהליך הוא צורך שמתעורר.
תהליך היצירה (או הרכישה במקרה של רוב האנשים שם בחוץ) הוא מתן מענה לצורך הנ”ל.
בצורה אידאלית (ולא סבירה בעליל, אם כי גם זה קרה) מוצאים משהו בדיוק בזמן שמתעורר צורך, או במקרה אידאלי קצת פחות, כשהצורך מתעורר, מוצאים מענה בג’אנקיה שהצטברה בבית.
או,
שמוצאים מענה אחר, רעיון אחר….

זה מה שקרה במקרה הזה.
היינו צריכים דחוף (טוב נו, זה לא באמת היה עניין של חיים ומוות) מתלה כובעים או מתקן כלשהו… שלא יתפוס מקום (כי אחרת איך יהיה מקום לכל הג’אנקיה שאני אוספת ברחובות?), שיאפסן את כל הכובעים מחד אבל מאידך שיאפשר תצוגה…ושניתן יהיה לעמוד מולו ולבחור כל בוקר את הכובע בר המזל של היום.

מה נצטרך בעצם כדי לעשות מתלה כובעים שיענה לצרכינו?

הרעיון שלי היה כמעט הכי פשוט בעולם וקל ביותר להכנה.
צריך רק:

• חלקת קיר פנויה  –

  לשמחתי מצאתי קיר פנוי ברוחב של כ-80 סמ’ בערך, במקום נייטרלי, בתוך מרחב הפעילות של המשתמשות הפוטנציאליות וקרוב מספיק למראה שתספק משוב לגבי הטוטל לוק האישי לפני הריצה להסעות של הבוקר.

• רשת ברזל זיון של בטון –

  (רשתות ברזל זיון הן רשתות שעשויות מברזל אותן מכניסים ליציקת פלטות בטון באזורים מסוימים ביציקה כדי לחזק את הבטון בתנאי מתיחה…עזבו. פרטים של מי שמתעסק בבניה)
  אחרי כמה שיחות טלפון עם מפעלים ויצרנים של רשתות זיון (שנפנפו אותי כמו זבוב) הגעתי למסקנה שהמקום הכי סביר שאמצא (וגם אקבל) רשת זיון לבטון זה באתר בניה. ועדיף לא אתר גדול במיוחד.
  לא רחוק ממני שיפצו בניין במסגרת תמ”א 38 . ובאמת, מצאתי שם פועל ערבי נחמד נחמד, שלא דיבר מילה עברית ובתיווכו של חבר, שרפרטואר המילים שלו בעברית היה טיפונת גדול יותר, חתך לי משארית של רשת זיון (בלי מדידות, עם קאטר ענק, חתך אקראי איפה שיוצא) חתיכה שהתאימה בדיוק לקיר שלי.
  וואי, איך שהוא שימח אותי. יחי השמחות הקטנות בחיים…
  והם אפילו לא הסכימו לקבל תשלום עבור הרשת ועבור זמנם….

• לכה –

  תראו, הלכה האידאלית למתכת היא לא בדיוק הלכה האידאלית לתנאי העבודה שלי. בגלל שאני עובדת בבית, מאלתרת על שולחן האוכל או איפה שרק פנוי, אני עובדת עם החומרים הכי אקולוגים ובטוחים לשימוש לנו ולסביבתנו.
  לרוב מדובר על צבעים, לכות וחומרים שונים שהם על בסיס מים.
  לשמחתי זה גם הכי נח לתפעול ולניקוי – גם של מברשות, מכחולים וכלי קיבול, וגם את הסביבה (רצפה, שולחן…) כשהיא מתלכלכת .וככל שאנסה להגן ולכסות, אני מצליחה עדיין ללכלך.
  אז גם כאן בחרתי להשתמש בלכה על בסיס מים. במקרה זה לכה מט משי.
  מה יכול להיות? מכסימום יחזיק פחות זמן מעמד ואצטרך או לצבוע שוב או להשיג עוד רשת.

• 2 ווים שמוברגים לדיבלים בקיר –

  (כן, צריך תחילה לקדוח 2 חורים בקיר)
  בשביל שישאו את הרשת.

• דבק חם –

  כדי לרכך את הקצוות החדים של המתכת במקומות שנחתכה.

• והרבה אטבי כביסה –

  אחד לכל כובע + כמה מיותרים. אני מעדיפה אותם מעץ, סתם כי אני אוהבת עץ יותר מפלסטיק.
  עם אטבי הכביסה נחבר את הכובעים לרשת הזיון.

טוב, אז לפני שאנחנו ממשיכים…
כשעשיתי את מתלה הכובעים לא חשבתי בכלל על בלוג ומאחר ובמקרה זה אין סיבה אחרת לצלם את התהליך…התהליך לא צולם. הואיל ואין פשוט ממנו, ננסה להעזר בתמונות של המוצר המוגמר על מנת לתאר את התהליך. למי מכם שיש שאלות, מוזמנת ומוזמן להעלות אותן בתגובות בסוף או במסר אישי ואנסה לתת מענה להכל.

 לעבודה?

שלב ראשון – צביעת הרשת בלכה:

זו רשת הזיון.
אפשר לראות שהיא לא שטוחה. חדי האבחנה יוכלו לראות שיש בה אזורים שטיפה התעוותו ושנקודות החיתוך הן אקראיות לחלוטין. גם זה וגם זה לא מפריעים לי ולא ליעוד המתהווה של הרשת.
כמו כן, אתם ודאי מבחינים כי הרשת היא בגוון חום חלודה. זה מפני שהיא אכן כזו.
אני אוהבת את זה (זוכרים? כשזה אפשרי, אני אוהבת את החומר במצבו המקורי ככל שניתן) אבל חלודה מלכלכת ומאחר ואני רוצה לשמור על הכובעים שלנו החלטתי לכסות את הרשת בלכה שקופה (במקרה זה על בסיס מים!) שתשמר את הצבע והמראה הנוכחי אבל גם תשמור על הרשת מבלאי נוסף ועל הכובעים מכתמי חלודה.
שתי שכבות של לכה, שיכסו את כל הרשת כולה מכל הכיוונים, מספקות אותי.
אתם יכולים גם לצבוע את הרשת בכל צבע שיתאים לכם ושיכסה את צבע הברזל וצבע החלודה.

שלב שני – יצירת מעטפת מגן מדבק חם סביב הקצוות החדים של המתכת:

קצוות הרשת, אלה שנחתכו עם קאטר, חדים ושורטים.
במקור, כשאני הכנתי את מתלה הכובעים, לא הייתי חכמה מספיק ולא הגנתי על הקצוות בשלב זה.
ושרטתי את הקיר. (אפשר לראות בתמונה את הקיר השרוט). וגם את עצמי. ואז החלטתי לטפל בקצוות….

חשוב במיוחד לעשות זאת אם המתלה ממוקם במעבר. במקרה כזה זה רק ענין של זמן עד שמישהו יפצע. (או שכובע יקרע)

הדרך הכי פשוטה ויעילה שחשבתי עליה היא שימוש בדבק חם שיצור מעטפת סיליקון שקוף סביב הקצוות ויהפוך אותם לידידותיים יותר לסביבתם. מאידך, גם מבחינת המראה זה לא משתלט, נייטרלי ומינורי כך שזה גם מתאים לקונצפט הויזואלי שלי.

אם מתאים לכם, אתם יכולים לטפל בקצוות בדרכים אחרות כמו פימו צבעוני שפותח את העיצוב של המתלה לכיוונים אחרים לגמרי. כיד הדמיון הטובה עליכם.

שלב שלישי – למקם את הרשת על הקיר:

כפי שאתם רואים, הרשת אינה שטוחה אלא קמורה.
במצב אידאלי, לכאורה, כפי שדימיינתי את זה במקור, היא היתה אמורה להיות מישורית.
תכננתי לתפוס אותה בארבע נקודות לקיר ושתהווה מישור מקביל לקיר.
כשראיתי שהיא קמורה, התחלתי לחשוב איך לישר אותה, איך למתוח אותה ואיך ל”אלץ” אותה להשאר מישורית (חייבים להפעיל כאן כוחות נגדיים וכוחות חזקים למדי …)
עד שהתעשתתי.
למה בעצם לישר?
כך זה הכי פשוט שיש. אפילו טוב יותר ממה שחשבתי במקור.
ניתן לתלות את הרשת על 2 נקודות עליונות בלבד (החלק התחתון ממילא נשען על הקיר ואין סיבה להרחיקו ממנו) והקימור מאפשר באופן טבעי את המרחק מהקיר שרציתי ליצור (שהוא נחוץ לתפעול שוטף של מתלה כובעים).

למדוד מיקום רצוי של הרשת בהתאם לגובה המשתמשות (או המשתמשים)
הפוטנציאליות. לוודא כמובן שגובה הנקודות זהה על מנת שהרשת תמוקם ישר (שקווי הרשת יהיו אופקיים ואנכיים בהתאמה), לקדוח 2 חורים בקיר, להכניס בתוכם דיבלים ולהבריג את הווים לתוכם.

עכשיו

תולים את הרשת על שני הווים.

זהו. מתלה כובעים מוכן לשימוש.
ולא נותר אלא לתלות כובעים על מתלה הכובעים.
באמצעות אטבי הכביסה מעץ, כמובן …

ומה שהלאה לא ממש קשור למתלה כובעים. זה סיפור ילדים שכתבתי לפני כ-10 שנים. כבר אז הבת שלי אהבה לשחק עם הכובעים שלי. מן הסתם משם יצאתי. מוזמנים לקרא, או לא.

כובעים

כְּשֶׁאַבָּא כּוֹעֵס וְהַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת,
כְּשֶׁלְּאִמָּא נֶעֱלַם הַחִיּוּךְ וְהִיא בּוֹכָה וְשׁוֹתֶקֶת
אֲנִי מוֹצֵאת לִי פִּנָּה מְרֻחֶקֶת
וְעִם הַכּוֹבָעִים שֶׁל אִמָּא אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

בְּכוֹבַע רָחָב מְעֻטָּר בִּפְרָחִים וּפֵרוֹת
מְדַמְיֶנֶת אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרוֹת מְגֻנְדָּרוֹת,
מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים וּתְקוּפוֹת אֲחֵרוֹת.
אֲנִי שׁוֹתָה תֵּה עִם זֶרֶת מוּנֶפֶת,
לִזְרוֹעוֹתַי כְּפָפוֹת תַּחֲרָה וּמְנִיפָתִי מִתְנַפְנֶפֶת.
בְּשִׂמְלָה שֶׁל נְסִיכָה, עִם מַלְמָלוֹת וּסְרָטִים,
תִּסְרָקְתִּי גְּבוֹהָה וְתַלְתַּלַּי מְעֻצָּבִים.
עוּגִיּוֹת מְקֻשָּׁטוֹת מֻנָּחוֹת על צַלַּחַת
וְשִׂיחַת חֻלִּין סְתָם כָּךְ קוֹלַחַת…

וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
וַאֲנִי שְׂבֵעָה מִתֵּה וְעוּגִיּוֹת,
“מוֹכֵר עִתּוֹנִים” אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת.
עַל רֹאשִׁי כּוֹבַע מִצְחִיָּה מְשֻׁבָּץ,
הַמִּצְחִיָּה לְאָחוֹר, פָּנַי אֲדֻמִּים מִמַּאֲמָץ.
לְבוּשָׁה בִּמְעִיל עִם טְלָאִים בְּמַרְפֵּקַי,
גַּרְבַּיִם מְשׁוּכוֹת עַד בִּרְכַּי
וְכָךְ אֲנִי מְדַוֶושֶת עַל אוֹפַנַּי,
כְּשֶׁעֲרֵמַת עִתּוֹנִים בַּסַּל לְפָנַי.
בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֲנִי מַכְרִיזָה עַל כּוֹתָרוֹת
“מִפְגָּשׁ פִּסְגָּה”, “פִּחוּתִים” וַ”חֲבָרוֹת”.
אֲנָשִׁים מִסָּבִיב בַּעֲנִיבוֹת וַחֲלִיפוֹת
בָּאִים עִתּוֹן לִקְנוֹת.

וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
וּמָכַרְתִּי אֶת כָּל הָעִתּוֹנִים כִּמְעַט,
אֲנִי שׁוּב בָּרְחוֹב, הוֹלֶכֶת לִי לְאַט.
עַל רָאשִׁי כּוֹבַע קַשׁ רְחַב שׁוּלַיִם,
כַּפְכַּפִים צִבְעוֹנִיִּים בִּמְקוֹם נַעֲלַיִם
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ, תִּיק כָּתֹם גָּדוֹל,
וְהִנֵּה אֲנִי בְּדִיּוּק
כְּמוֹ הַגְּבֶרֶת מאֶתְמוֹל.
וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל אֲנָשִׁים
הַחוֹלְפִים בְּלִי לַעֲצֹר
וּמְיַחֲלִים שֶׁהַזְּמַן כְּבַר יַעֲבֹר.

וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
לִפְסֹעַ בָּרְחוֹב,
אֲנִי מוֹצֵאת לִי כּוֹבַע קָטָן. צָהֹב.
וְצָעִיף דַּקִּיק, רֵיחָנִי וְשָׁקוּף
עוֹטֵף כִּגְלִימָה, כְּמוֹ נוֹזֵל עַל הַגּוּף.
וּבֶגֶד מַבְרִיק וְרִשְׁרוּשׁ בַּחֲצָאִית.
וַאֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת וְרוֹקֶדֶת,
וְהַצְּלִילִים בְּרֹאשִׁי כְּמוֹ מַיִם.
אֲנִי צָפָה וְצוֹלֶלֶת וְעָפָה בַּשָּׁמַיִם
ולקול מְּחִיאוֹת הכַּפַּיִם ,
אֲנִי רַקְדָנִית הַקַּדָּה קִדָּה,
שכֻלָּם רוצים לנשק אֶת יָדָהּ.

וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
וְרֹאשִׁי סְחַרְחַר מֵרִקּוּדִים,
אֲנִי אַבִּיר אַמִּיץ הַיּוֹצֵא לִנְדוּדִים.
כּוֹבַע בַּד מֵצֵל עַל פָּנַי,
חֶרֶב סַיָּפִים חֲגוּרָה לְמָתְנַי,
צְרוֹר עִם מַיִם לֶחֶם וְתַפּוּחַ
וּגְלִימָתִי מִתְנַפְנֶפֶת לָהּ בָּרוּחַ.
אֲנִי רוֹכֶבֶת לִי עַל סוּס אַבִּיר,
כְּשֶׁעַל שְׂפָתַי שִׁיר.

וְכָל כּוֹבַע הוֹפֵךְ אוֹתִי לְשׁוֹנָה וְאַחֶרֶת
וְכָל כּוֹבַע הוּא אִישׁ, נַעַר אוֹ גְּבֶרֶת
וַעֲדַיִן עוֹדִי מְחַפֶּשֶׂת, אוּלַי מִכָּל הַכּוֹבָעִים,
מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת, הָאֲנָשִׁים, הַזְּמַנִּים
דַּוְקָא אֲנִי זוֹ שֶׁאֶמְצָא אֶת כּוֹבַע הַקְּסָמִים?
אוֹתוֹ אֶחָד הַמְקֻשָּׁט בְּנוֹצָה
שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹצָה…

וּכְשֶׁזֶּה יִקְרֶה אֶעֱצֹם עֵינַיִם וַאֲבַקֵּשׁ מַהֵר,
שֶׁאַבָּא לֹא יִכְעַס יוֹתֵר,
שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָסוּק וְלֹא יִשְׁכַּח.
שֶׁאִמָּא יוֹתֵר לֹא תִּבְכֶּה,
שֶׁהָאוֹר לְעוֹלָם לֹא יִכְבֶּה,
וְשֶׁחוּט קָטָן שֶׁל צְחוֹק,
יִשָּׁאֵר גַּם כְּשֶׁתִּשְׁתֹּק
וְלֹא תֹּאמַר דָּבָר.
וּבְלִי צְעָקוֹת מַחְרִישׁוֹת אָזְנַיִם,
וּבְלִי השֶׁקֶט שֶׁסָּבוּךְ פֹּה בֵּינְתַיִם
בִּפְקַעַת שֶׁל רְגָשׁוֹת.

הַלְוַאי,
הַלְוַאי שֶׁנֵּלֵךְ שׁוּב בְּיַחַד כֻּלָּם
לֶאֱכֹל גְּלִידָה
אֵצֶל מוֹשִיק בַּדּוּכָן
וְאַבָּא שׁוּב יִבְחַר פִיסְטוּק וְשׁוֹקוֹלָד
וְאִמָּא מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב תַּחְזִיק לוֹ אֶת הַיָּד
וּכְמוֹ בַּקַּיִץ לִפְנֵי שָׁנָה
אֶחְבֹּשׁ אֶת הַכּוֹבַע שֶׁאַבָּא לִי קָנָה
זֶה הַכּוֹבַע הַפִּרְחוֹנִי
הַכּוֹבַע שֶׁמִּכֻּלָּם
בּוֹ אֲנִי זוֹ אֲנִי.

וְהַלְוַאי שֶׁאֶמְצָא אֶת כּוֹבַע הַקְסָמִים וּמַהֵר
כִּי הַכּוֹבַע הַפִּרְחוֹנִי –
עוֹד מְעַט יִהְיֶה קָטָן
וְלֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשִׁי יוֹתֵר.

Related Images:

אוטוטו פסח, ליל הסדר…
כל מי שמארח צריך לגרד מאיפה שרק אפשר, כסאות….
שיהיה לחמות מקום לשבת …וגם ל”אליהו ענבים”…
(ותודה ליוסי, שהעשיר את הלקסיקון המשפחתי שלנו באחת ההברקות שלו כשהיה ילד).
את הכסא הזה “אליהו ענבים” יאהב (וגם החמות!)…זה יהיה כסא עם טאץ’ אינטלקטואלי…

שיפוץ, חידוש ועיצוב של כסא. עם טאץ’ אינטלקטואלי…

אז אנחנו הולכים לשפץ כסא.
נתחיל בקטן.
לא הכיסא, הכסא הוא רגיל וישא בסופו של דבר גם את חמותי. העבודה יחסית פשוטה.
הכיסא הזה יציב, המחברים לא רופפים ולא יהיה צורך לפרק את הכסא ולחברו מחדש.

כך פחות או יותר הכסא נמצא ברחוב.
כאמור, הוא יציב. אין בעיות קונסטרוקציה למעט תומכה אחורית שבורה. כמו כן, העץ של המשענת שלו מפוצל. מיד תמונות תקריב של הבעיות שנצטרך לפתור.

כאן התומכה השבורה

כאן העץ המתפצל כתוצאה מהתיבשות העץ

 מתחילים לעבוד?

קודם כל, מורידים את המושב.
הופכים את הכיסא. המושב מחובר ב4 ברגים חלודים. מוציאים אותם והמושב נפרד. נשים אותו בצד. נטפל בו בשלב מאוחר יותר.

• ניקוי הרהיט:

  השלב הנוכחי הוא פחות או יותר משותף לכל העבודות על כל הרהיטים – ניקוי יסודי.
  תתפלאו (או לא?!) כמה רהיטים ישנים צוברים עם השנים לכלוך ממגע, מאבק…
  מים, חומר ניקוי עדין, (אני משתמשת לפעמים בחומץ במקום) סמרטוט.
  אל תתבישו לשפשף, להוריד שכבה…ממילא השלב הבא יהיה שיוף יסודי.
  כשהכסא (בלי המושב, כן?) נקי, תנו לו להתייבש.

• הדבקת חלקים שבורים:

  לפני שאנחנו מתחילים לשייף, אני מעדיפה להדביק תחילה את התומכה השבורה. לצורך העניין תצטרכו דבק נגרים, כליבה קטנה ו…סבלנות. על מנת להדביק, יש להפריד מעט את החלקים אותם אנחנו מתכננים להדביק, למרוח את הדבק ולהצמידם חזרה.
  באמצעות הכליבה מהדקים אותם זה לזה. לרוב אני משתמשת בסמרטוט או בספוגית בין הכליבה לעץ וזאת על מנת לא להשאיר סימנים על העץ. במקרה הזה אני מוותרת מאחר שהאזור הזה ממילא יכוסה בשלב מאוחר יותר.
  (אחרי שמדביקים ומקבעים, צריך לתת לכסא לנוח ל-12 שעות לפחות)

• שיוף עיקרי:

  הדבק יבש?
  אפשר להתחיל לשייף במרץ (ורצוי) עם משייפת חשמלית. כמובן תצטרכו גם לשייף ידנית עם נייר שיוף/זכוכית. לדאבונכם, אולי, לא תתחמקו מזה כי המשייפת לא מגיעה לכל המקומות וחשוב מאוד להסיר את כל הלכה או הפוליטורה הנוכחית לפני שניישם את הציפוי שלנו (תאמינו לי, מנסיון!).
  בשלב זה אני משתמשת בנייר זכוכית מס’ 120-110 (ככל שהמספר גבוה יותר, הוא עדין יותר. ככל שהמספר נמוך יותר, הוא גס יותר)
  את השיוף יש לעשות במקום מאוורר (שמן הסתם גם ניתן ללכלך) ועדיף עם מסכה על מנת לא לנשום את תוצרי הלוואי של השיוף.

• מילוי ושיוף עדין:

  יש לנקות את הכסא מאבק. אפשר גם עם סמרטוט לח שיחשוף בקלות רבה יותר אזורים שהציפוי לא ירד מהם לחלוטין.
  כשהכסא נקי מאבק יש לבחון אותו במדוקדק…האם יש סדקים שצריך למלא? עכשיו נמלא את כל הסדקים, אם יש, והמקומות בהם העץ התפצל.

  אני משתמשת בדבק שפכטל לעץ.
  הוא מגיע בגוונים שונים בהתאם לגוון העץ ממנו עשוי הרהיט. יש לי אחד כהה, בגוון אגוז, ואחד נוסף בהיר, בגוון בוק. במקרה זה נשתמש כמובן בשפכטל הבהיר יותר, בצבע בוק.
  אני מיישמת אותו במקומות שיש למלא באמצעות האצבע (אפשר עם כפפות חד פעמיות…).
  לאחר יבוש החומר יש לשייף שוב את האזור ולהחליקו. עקרונית, בשלב זה הייתי משתמשת בנייר לטש עדין יותר. מאחר ובכוונתי לכסות בהמשך את האזור, איני משקיעה בו אנרגיה מיותרת מעבר לרמה בסיסית של החלקה שמספקת אותי.
  אם כל האזורים בכסא משויפים היטב, מנקים את הכסא מהאבק. גמרנו לשייף!
  (אלא אם חיפפתם ואח”כ, כשהפוליטורה לא תיתפס, תשייפו שוב!)

• עיצוב – כיוון:

  העבודה השחורה והמלוכלכת (יחסית!) מאחורינו. עכשיו מתחיל החלק היצירתי.
  את האזורים הפגועים (שתיקנו אמנם אבל יש דברים שלא ניתן להסתיר…) אני מתכוונת לכסות בדפי אנציקלופדיה ישנה (שאף היא הושלכה ונמצאה ברחוב)
  עקרונית, אני אוהבת שהחומר עצמו גלוי וחשוף ומדבר בשם עצמו (אם הדבר אפשרי כמובן). בפרט שמדובר בעץ שהוא חומר חם ובעל אופי.
  מכיוון שכך, רוב הכסא ישאר בגוון המקורי והטבעי של העץ ממנו הכסא עשוי. רק חלק ממנו יכוסה. בנקודת המגע בין העץ לטקסט, החלטתי לצבוע פס דק, שחור (בצבע אקריליק) שידגיש את הטקסטורה של הכתב באזור המכוסה.

• צביעת פס מפריד:

  על מנת לתחום את האזור הצבוע בקו נקי (בשאיפה לפחות לקו נקי…) הדבקתי סלוטייפ שהגדיר פס תחתון. על פס עליון ויתרתי. אותו אצור באמצעות הרצועות החתוכות מהאנציקלופדיה.
  את אותו הטיפול בדיוק החלטתי לתת גם לרגלי הכסא. ראו בתמונה מימין.

• חיתוך והדבקת רצועות:

  מאחר ויש לכסות בעיקר גופים גליליים מתעקלים, הכי יעיל יהיה לעשות זאת עם רצועות נייר. חתכתי רצועות ברוחב של כ-2.5 ס”מ.
  את אורך הרצועות התאמתי להיקף של הגליל אותו הרצועה מכסה.
  
  את הרצועות אני מדביקה לכסא עם דבק פלסטי, רצועה אחר רצועה עם חפיפה קטנה, החל מהפס השחור

  והלאה עד לכיסוי מלא.
  יש לתת תשומת לב מיוחדת
  לחיבורים ולחתוך שאריות נייר מיותרות.
  טיפול דומה ניתן לרגלי הכסא ולתומכה האחורית שהודבקה.

   

• תיקונים…
  

  לצערי, המסקינטייפ שהדבקתי כנראה לא היה מודבק היטב וה”פס השחור הנקי” יצא, אפעס, לא משהו…

  הפתרון הכי מוצלח שיכולתי לחשוב עליו הוא להוסיף סמוך לפס, בצידו השני, פס דק של טקסט מודבק.
  הואיל ואני חותכת אותו עם סכין חיתוך, הפעם זה יהיה ישר.
  שימו לב לא להפוך את כיוון הטקסט (אורך רוחב). זה יכול להראות מוזר….

  כשמסיימים להדביק הכל, יש “לצבוע” על כל הנייר שכבה של דבק פלסטי ולהשאיר ליבוש.

• צביעה – קצת תאוריה :

  בשלב זה יש להחליט באיזו שיטה צובעים ואוטמים את הרהיט על מנת שלא ישרט ולא יספוג לחות ולכלוך. ניתן לעשות זאת עם לכה, על בסיס מים או שמן, או פוליטורה.
  ווקס פחות מתאים לכסאות ולרהיטים שהשימוש בהם מאד אינטנסיבי.
  העמידות שלו נמוכה יותר.
  כל הנושא של איטום רהיט ראוי לדיון בפני עצמו, אולם לא כאן המקום לפתח אותו.

  כשהתחלתי לשפץ את הספה הראשונה שלי היה חשוב לי לשפץ אותה בשיטות קלאסיות שהיו נהוגות בעבר. אז בחרתי לצביעת העץ בשלאק*, או בשמו המוכר יותר פוליטורה. (לדעתי הלא מוסמכת, היום עושים פוליטורה גם בדרכים סינטטיות  ללא שלאק).
  בזמנו רכשתי פוליטורה/תמריק שלאק מוכן בסהר צבעים ביפו ועם הפוליטורה הזו אצבע גם את הכסא .
  

  ---

  *שלאק הוא שרף טבעי המופרש ע”י חיפושיות הנפוצות בהודו על מנת להגן על צביר הביצים שלהן.
  השרף הזה מומס בספירט ונוצר תמריק שאותו מיישמים באמצעות מברשת או פקעת (כדור צמר גפן עטוף בבד כותנה) והוא נספג בעץ . ניתן לישמו במספר שכבות וככל שמס’ השכבות עולה, הציפוי הוא קשה יותר ומקבל ברק. מסככים את התנועה של הפקעת על העץ באמצעות שמן (אני משתמשת בשמן זית).

  ---

   

• וצביעה – הלכה למעשה:

  תחילה יש לעשות את הבדיקות הדרושות, מריחת פוליטורה על הנייר ועל העץ, במקום מוסתר. האם המראה משביע את רצוננו?
  אם לא, אולי לכה שקופה תיתן מענה. אם כן, יאללה לעבודה!כאמור, בחרתי לצבוע את הכסא בפוליטורה, אשר תעמיק לטעמי גם את הגוון של העץ ותיתן לנייר מראה של נייר שהתיישן.
  זה בהחלט מתאים לי.
  לפני שמתחילים, אל תשכחו להגן על המשטח שאתם עובדים עליו (אני משתמשת בשעוונית) וכן, להגן על הידיים. את הפקעת מחזיקים ביד תוך כדי עבודה כך שעדיף לעבוד עם כפפות חד פעמיות.
  הואיל והפוליטורה נספגת בעץ,
  חשוב לעבוד בתנועות אחידות ובפיזור אחיד. כאן גם תבחינו היטב אם לא הסרתם את כל הציפוי הישן, מאחר והספיגה באזורים הללו תהיה חלקית. אפשר להוציא שוב את המשייפת ולחזור על התהליך …ואפשר לא…אבל…
  אל תתנו לזה לרפות את ידיכם.
  לטעמי, דווקא הפגמים הקטנים האלה (שאגב, סביר להניח שרק אתם תראו…) הם החן של הרהיט שנעשה בעבודת יד.חוצמזה, אם לא תתנסו, איך תתמקצעו? לא כך? פעם הבאה יהיה טוב יותר בוודאי.צבעו הכל בכמה שכבות (זמן היבוש קצר מאד מנסיוני) עד שתהיו שבעי רצון.

• פרוק והפשטת המושב:

  חזרנו למושב שהסרנו בתחילת התהליך זוכרים אותו?
  תחילה יש להפשיט את המושב מהבד הדהוי והמוכתם שנמצא עליו.
  אם תהפכו אותו תראו בד שמחובר למושב בסיכות. אתם יכולים לקרוע את הבד הזה אבל אצלי לא יהיו לכם הנחות.

  תצטרכו גם להוציא את כל הסיכות. ויש הרבה. (רפדים שעושים את העבודה לפרנסתם, לא טורחים להוציא את הסיכות. אחד מהם אמר לי שהוא פשוט משייף אותן…)

  לפעמים רפדים אפילו לא טורחים להסיר את הבד הישן. מרפדים מעליו.
  וכך הגעתי לציפוי המקורי של מושב הכסא (שמי שריפד לפני לא טרח להסיר):

  
  כשניסיתי להסירו, גיליתי כי המושב עצמו עשוי מסיבית, לא מאד דחוסה ומועדת להתפוררות. לאור זאת עשיתי אחורה פנה והחלטתי להשאיר גם אני את הציפוי המקורי ולרפד מעליו.

• ריפוד מחדש:

תחילה אני רוצה להוסיף שכבת נוחות.
משמע, לשכבת הרכות שקיימת כבר בכסא (מתחת לציפוי המקורי) אני מתכוונת להוסיף ספוג דק ועליו משטח אקרילן שיקיף את המושב ויהודק לתחתית.

כאן נכנס לתמונה אקדח סיכות.

למי שמעוניין להתעסק בריפוד, אקדח סיכות יהיה הכרחי למדי. אקדח ידני מתאים לעבודה בסדר גודל של הכסא הזה (והוא גם זול יותר) ו/או אקדח חשמלי (שהוא גם יקר יחסית) שמתאים לעבודות גדולות יותר. אקדח סיכות העובד על לחץ אויר (שהוא זול במעט מהאקדח החשמלי), מחייב גם קומפרסור. אקדח לחץ אויר מתאים למי שיש קומפרסור, מן הסתם, ושכנראה יש לו סדנת עבודה יעודית וכלי עבודה רבים נוספים. אני כאמור, עובדת בבית. בהתלבטות בין קומפרסור למכונת כביסה העדפתי בסוף את מכונת הכביסה… )

לגבי הבד של המושב…
מסיבות עיצוביות בחרתי בצבע השחור.

מסיבות פרקטיות בחרתי בבד דמוי עור שמתנקה בקלות.

את הבד, כל בד שתבחרו, יש למתוח מעל שכבת הנוחות שכבר מקובעת למושב. אני מתחילה באמצע הצד הקדמי ונותנת קונטרה עם הצד הנגדי, האחורי. וכך גם בצדדים כשיש לתת תשומת לב מיוחדת לפינות.

• גימור:

מאחר והכיסא צריך להראות יפה גם מלמטה,
אנו נכסה את כל הקיווצ’וצ’ים של הבד המתוח בגב הכסא בבד נוסף. שארית של בד כלשהי, לא משנה הצבע, תתאים לצורך העניין.
(רפדים משקולי חסכון משתמשים באל-בד. זה ללא ספק זול! גם במראה…)
שוב, למטווח אקדחי הסיכות …בזמנכם החופשי, אש!

שיפוץ, חידוש, ועיצוב של כסא נוסף כמעט הושלם.
לא נותר אלא לחבר חזרה את המושב לכסא, (עכשיו בברגים לא חלודים) ,להשוויץ בפני החמות ולחכות שאליהו “ענבים” יגיע וישתה מכוסו…

Related Images: