גב המיטה למיטה של הבת שלי.

הבת הקטנה שלי כמעט בת 16. שנה ראשונה בתיכון.
בחופשת הקיץ נפלה הכרעה לעצב מחדש את החדר על פי טעמה ורצונותיה.
המיטה שעיצבתי לבנותי נמסרה. הקירות עם ציורי הקיר של התמנונים דגים סרטנים וגלים נצבע למישעי ע”י בעל מקצוע.
הוזמנה מיטה של גדולים ומניפות של צבעים החליפו ידיים.
מפה לשם מסתבר ש”טעמה ורצונותיה” זה לא דבר טריוואלי ועדיין החדר במצב סטנד ביי.
לפחות מיטה חדשה כבר יש.
ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותה שאעשה לה אני גב מיטה.
(לא מזיק לציין, לצורך שכנוע, שהיא תמיד תוכל להזמין את גב המיטה המקורי של המיטה…רק כדי להשקיט את פחדיה שהאמא הארכיטקטית ומשפצת הרהיטים לא תקלע בדיוק לרצונה. ככה זה ילדי הסנדלר הולכים יחפים כי הם בררנים עם הנעליים שאביהם מכין)

אם להיות כנה, החלק של השכנוע היה החלק הכי קשה בתהליך השיפוץ.
מכאן הכל זרם…

אגב, אם עסקנן בהסטוריה של שכנועים, עברתי מסכת דומה, גם עם גב מיטה שעשיתי לאמא שלי כשסידרתי את דירתה בדיור המוגן.
אמא שלי חשבה שהוא מיותר לחלוטין ו”שיתפה” פעולה בסגנון פולני למתקדמים (יש לה בזה נסיון עשיר ;-)).
היום הפולניה הזו מברכת אותי על שהתעקשתי ולא ויתרתי לה.
ספויילר: גם הבת שלי מרוצה.

איך התחלתי?

במקרה של הקטנה שלי וחדרה המתהווה, הוחלט לאחר בדיקה רציונלית של צרכים, כי גב המיטה ישמש במקום שידת לילה.
על גב המיטה, שיהיה בעצם בעל נפח ומשטח זמין היא תניח מנורת לילה וכל מה שנחוץ שיהיה זמין גם כשהיא שוכבת במיטה.

במקור חשבתי לעשות שימוש בלוח עץ שמצאתי לפני מספר שנים.
הלוח יועד לגב מיטה לבן שלי. הואיל והוא ובת זוגו העדיפו את איקאה (אאוץ’) הלוח עדיין יתום.
על מנת לעשות שימוש בלוח, הייתי צריכה לבנות את כל הנפח.
העבודה הנוספת, משקל הלוח (עץ מלא) והעובדה שהלכה למעשה אני הולכת לכסות את כולו, גרמה לי לפקפק.
בסופו של דבר, השתמשתי בגרוטאה של ארון מדפים ישן של איקאה, עשוי מסיבית ירודה, שמישהו משכני זרק.

טוב….אפשר להבין את הבת שלי שלא ממש התלהבה כשאמרתי לה שזה יהיה גב המיטה החדש שלה, לא?

מודה ומתוודה, התלבטתי.
לרוב אני מעדיפה לא להשתמש בחומר ירוד כל כך, כי חומר ירוד לא מכבד את העבודה שמשקיעים בו.
ובכל זאת החלטתי כן להשתמש בו.
כי המשקל של הארון הזה קל יותר,
כי ממילא אני מתכוונת לכסות את כולו
וכי הגרוטאה הזו שהתאימה במורפולוגיה שלה לצרכי, היא מה שהזדמן לי בעיתוי הזה.

לארון המדפים הנ”ל, צירפתי דיקטים של גב ארון מסיבי וגדול שהושלך יחד עם ארון המדפים שאימצתי.
הדיקטים הללו יכסו את הקונסטרוקציה שאבנה ויהיו הבסיס לריפוד.

זהו. אחרי שיש הסכמה עקרונית, רעיון וחומרי גלם בסיסיים אפשר להתחיל ללכלך את המרחב.

קודם הקונסטרוקציה של גב המיטה…

גב מיטה בדרך כלל מחובר למיטה. כשהוא לא מחובר למיטה, הוא מחובר לקיר. אליה וקוץ בה – כשהקיר עשוי מבלוקים של גבס ומה שרוצים לתלות הוא כבד, לא תמיד זה פשוט.
בפרט כשהבת שלי אמורה לישון מתחת לזה…
אז התחלתי לבנות את גב המיטה במחשבה שאחבר אותו לקיר ואתמוך עם רגליים. רגליים כדי לחלק את המשקל ולנטרל את המומנט שיווצר.

הטיפול בארון המדפים :

תחילה אני מנסרת את ארון המדפים בדיוק ברוחב של המיטה.
(אין שום בעיה שיהיה גדול יותר. לו הבת שלי היתה רוצה ומסכימה שגב המיטה יהיה ארוך יותר, התכנון היה מתחשב בזה ואולי החלק הבולט היה מקבל טיפול שונה)
סליחה,
לפני שאני מנסרת, אני מודדת.
שוב ושוב. ורושמת לי בדיוק מה המידות הרצויות כדי שלא אטעה בניסור.
כי אם אטעה, אשאר בלי חומר גלם או לחילופין אצטרך לאלתר פתרונות שלרוב הם יהיו פחות מוצלחים מאשר התכנון המקורי.

אחרי שאני מנסרת, אני מקבעת את כל המדפים על מנת שיהיו קונסטרוקציה פנימית ויחזקו את המבנה.
כאן אני לא טורחת למדוד על מנת שיראה טוב. זה ממש לא מעניין אותי מאחר והכל יוסתר. חשוב לי רק שהחלוקה תהיה מאוזנת ושהכל יהיה מחובר היטב.

הרגליים של גב המיטה –

רוחב ארון המדפים הוא כ- 60 סמ’.
גובה גב המיטה הרצוי מושפע כמובן מהמיטה וגם מסף החלון שנמצא שם.
לאחר החישובים שכוללים את גובה הארון, גובה משוער של פלטת עץ וגובה החלון,
גובה הרגליים הרצויות הוא 45 סמ’ ואני מנסרת את רגלי השולחן שהיו לי באמצעות ג’יטסו.

על מנת שהסיבית לא תתנפח ותהרס במגע עם רטיבות אפשרית, הרגליים חיוניות בכל מקרה.

חיבור ארבע רגליים (באמצעות ברגים) לארון, אינן מספיקות לייצובו.
כדי ליצב אותו אני זקוקה לקושרות שיחברו את כל הרגליים וגם לתמיכה נוספת במרכז. בלעדיה, הארון, שכאמור עשוי מסיבית, מקבל “בטן”.
גם לקושרות וגם לתמיכה אני משתמשת בעץ ישן שמצאתי בעבר וחשבתי שיהיה לי לעזר.

גם בנושא חיבור הרגליים והקושרות לא התעכבתי על דיוק ואסטטיקה מאחר והכל יוסתר.
בדיעבד, הייתי צריכה למדוד ולחשב טוב יותר את מיקום הרגלים. מאחר והקושרות היו צריכות להתחבר אל הרגלים מבחוץ, נוצר מצב קל של עיוות.
מיקום הרגליים לא היה סימטרי דיו ובצד אחד הקושרת מעט בלטה מעבר למידות הארון.
זה מסוג הבעיות שמחפים עליהן בדיעבד, שהיה עדיף למנוע מראש.

בסופו של דבר, אחרי שחיברתי את הקושרות והתמיכה הנוספת, הקונסטרוקציה עומדת יציבה ועצמאית.
נראה שגב המיטה יציב גם ללא החיבור לקיר (בפרט שהמיטה מהדקת אותו לקיר) והחלטתי לוותר עליו.
המחשבה היתה מחשבה על ניידות.
אם הבת שלי תחליט לשנות את מיקום המיטה בחדר, זה יהיה פשוט הרבה יותר.
כמו כן מאחורי גב המיטה יש סליק פוטנציאלי. אמנם לא ניתן לגשת אליו ביום יום אבל הוא בהחלט יכול להיות מקום מחבוא מצוין.

חיפוי גב המיטה –

הקונסטרוקציה שכעת עומדת יציבה, תחופה כמעט כולה מכל הכיוונים.
בחזית ובצדדים יהיה ריפוד,
החלק האחורי יצמד לקיר (שיתן תמיכה נוספת למבנה)
את החלק העליון אכסה בפלטה מעץ מלא.
לפני שאני מרפדת, אני יוצרת ומחברת למבנה, משטח דיקט שאליו אצמיד את הריפוד.

חיתוך והצמדת משטח הדיקט.

גם לחלק הזה אני מקדימה חלק של מדידות ותכנון מאחר ואם אטעה, לא יהיה לי דיקט נוסף .
את משטח הדיקט אני מתכננת בחזית ועד לגובה הסף התחתון של המיטה.
חלק גדול מזה המיטה תכסה אולם הצד יהיה חשוף ואני רוצה ליצור קו אחיד.

בצדדים איני מוסיפה דיקט אבל אני מוסיפה חתיכות עץ כדי ליצור משטח אחיד פחות או יותר וקצוות “עם בשר” שאוכל להדק אליהם סיכות (דיקט אינו בשרני דיו להחזיק סיכות)
גם כאן הדיוק אינו קריטי מאחר ואת כל זה יכסה ריפוד.

ריפוד גב המיטה –

תחילה, מה נחוץ לי על מנת לרפד?

על מנת לרפד את גב המיטה אזדקק לבד, ליריעות אקריליות ולספוג של 2 סמ’.
את הספוג אמקם רק היכן שהוא משמש כמשענת כך שאזדקק בערך ל1.5X0.5 מטר ספוג.
למרות זאת, העדפתי לקנות קצת יותר ספוג כדי שאם מסיבה כלשהי אחליט להוסיף, לא אצטרך להגיע לחנות שוב.
לא הייתי צריכה יותר והספוג שנותר ישמש אותי בפרוייקטים אחרים.
בכל שאר המקומות אשתמש רק ביריעות אקריליות ובכסוי בד.

את הבד הבת שלי בחרה שיתאים למיטה שבחרה.
לכאורה ניתן לכסות כל צלע בנפרד, או לתפור פינות כתלות במראה הרצוי.
היו ימים ופרוייקטים (בעיקר כשהשתמשתי בשאריות, או על מנת להדגיש את הפאה של הכרית) שאולי הייתי שוקלת זאת.
הפעם, לא.
הואיל וממילא אני צריכה לקנות את הבד, הואיל ולוח הזמנים היה צפוף, מכיוון שלא היה לזה ערך מוסף משמעותי בעיצוב ופוטנציאל הטעות של חיבורים נוספים רק גדל, זה נראה לי מיותר.
רוחב הבד הוא 150 סמ’. יספיק עם שארית לגובה גב המיטה אבל לא לרוחב.
החלטתי לקנות 200 סמ’ שיקיפו בדיוק את גב המיטה בלי צורך בחיבורים נוספים.
ישאר לי בד נוסף (ממנו אחתוך פיסות כדי לכסות כפתורים לקפיטונאג’) אם הבת שלי תרצה גם כרית…

יריעות אקריליות נשארו לי מפרוייקטים קודמים כך שאת זה לא אצטרך לרכוש.

כמו כן, אני זקוקה גם לספרי דבק על מנת להדביק את הספוג למשטח.
להבדיל ממושבים של כסאות, שם לפעמים מומלץ להדביק את הספוג למשטח ואני מוצאת את זה שם מיותר, כאן זה ממש לא מיותר.
הספוג ממוקם על משטח ניצב ואינו עטוף עצמאית באמצעות הריפוד.
בלי להדביק אותו, הספוג יגלוש מטה ויתעוות.
עלות דבק הספרי 45 ש”ח.
גם הדבק ישאר לי לפרוייקטים נוספים בהמשך.

ותכלס?….

קודם אני גוזרת את הספוג לגודל הרצוי ומדביקה אותו לחלק המתאים במשטח.
בחלק התחתון המיטה תמוקם ואין צורך ליצור שכבת נוחות.

לאחר ההדבקה, אני מסירה שאריות (ודוחפת את שאריות הספוג לכריות) ומשאירה ליבוש מלא.

לאחר יבוש אני מחפה הכל ביריעה אקרילית, מחברת אותה עם אקדח סיכות.
את החיבורים אני עושה מבפנים או מאחור. לא בחזית.
אין לי בעיה להדק בסיכות על המשטח העליון מאחר ואחפה עליו בשלב מאוחר יותר עם משטח עץ מלא.
גם שאריות של חומר אקרילי אני משתמשת כחומר מילוי לכריות.

בשלב זה אני צריכה כבר לקבל החלטה ברורה אם משתמשים בכפתורי קפיטונאג’ או לא.
הבת שלי התלבטה עד הרגע האחרון אם היא רוצה או לא ובסופו של דבר הסכימה ללכת איתי ולעשות כפתורים.
בכל מקרה, חשבתי למקם רק 3 כפתורי קפיטונאג’ בצורה ממורכזת וסימטרית כפי שעשיתי בספה.
כדי למקם את הכפתורים, זה השלב בו אני צריכה למדוד ולסמן.
לאחר שאמתח את הבד זה יהיה מאוחר מדי ומועד לטעויות.
כמו כן, הואיל ואני עושה את הקפיטונאג’ על דיקט ולא על רצועות יוטה או בבד שמחט חודרת אותם, אני צריכה “לחורר” את הדיקט כדי שבשלב מאוחר יותר אוכל להעביר בו מחט.
ארחיב על זה בהמשך כשאעסוק בכפתורים.
אחרי ההכנה לכפתורים שעשיתי בשלב יריעות האקריל, אני מחפה את הכל עם הבד.

קפיטונאג’ –

לכל מי שעדיין תוהה ומתבייש לשאול מה זה קפיטונאג’, מדובר בעיצוב ריפוד באמצעות כפתורים.
לרוב מדובר בגריד כלשהו בו ממקמים כפתורים במשטח ריפוד ויוצרים טקסטורה תלת מימדית.
עד כה לא השתמשתי בקפיטונאג’ ליצירת טקסטורה אלא יותר להכנסת עניין, למשוך את העין, לשבור משטח “משעמם” או להגדיר סימטריה כלשהי.

תחילה אני מודדת ומסמנת היכן אני רוצה למקם את הכפתורים.
את השלב הזה אני עושה אחרי שאני מותחת יריעות האקריליק ולפני שאני מותחת את בד הריפוד.
אחרי שאני מסמנת, אני “יורה” עם אקדח הסיכות/מסמרים כמה מסמרים בנקודות הרלוונטיות.
את המסמרים אני יורה על מנת לחורר את הדיקט ולסמן את המיקום גם בצד השני שלו. אני עושה זאת כדי שאוכל להעביר את המחט עם החוט דרך הדיקט כדי להדק את הכפתור למקומו בסופו של דבר.
(אני “יורה” מספר מסמרים ולא רק אחד או שניים כדי ליצור כמה חורים. זה כדי יקל עלי בהמשך להעביר את המחט כי אעשה זאת חלקית בצורה עיוורת)
את המסמרים אני שולפת עם פלייר מהצד השני של הדיקט.

כפתורי הקפיטונאג’ –

עקרונית, ניתן להשתמש בכל כפתור שהוא. טכנית, אין בעיה.
עדיף להשתמש בכפתורים עם רגל בהם החוט מוסתר, מוגן ולא ישחק עם הזמן.
מקובל לעטוף את הכפתורים בבד של הריפוד (או לפי העיצוב שבחרתם).
במקרה כזה, תכלס, אנחנו יוצרים את הכפתורים לפי הצורך שלנו.

ניתן לרכוש ערכות שונות של כפתורים בגדלים שונים עם רגל או בלי (שמיועדים להדבקה) ועם מנגנון קטן שעוזר ליצור את הכפתורים.
לי יש כבר כמה גדלים של כפתורים (כל גודל עם המנגנון שלו) שהזמנתי כבר בעבר.
אין לי קישור אמין מעודכן לקניה. חיפוש מהיר ולא סלקטיבי בebay נתן לי קישור לכפתורים עם מנגנון. אתם מוזמנים להתחיל משם ולדייק את החיפוש שלכם.

לכל כפתור יש שני חלקים. החלק שאנחנו עוטפים והחלק עם הרגל.
אלו השלבים (לפי התמונות):

1. לכל כפתור צריך להקצות חתיכת בד קטנה עם שוליים מספיק גדולים שיוכלו להאסף אבל לא גדולים מדי כדי לא לתפוס נפח גדול מדי.
2. אנחנו מניחים את החלק העגול על הבת בתוך החלק הגמיש של המנגנון ליצירת הכפתור.
3. את החלק עם הרגל אנו מניחים מעל (כשהרגל כלפי מעלה)
4. וממקמים את הפלסטיק הקשיח והאטום של המנגנון בדיוק מעליו (המנגנון מותאם לגודל הכפתור, כך שאין הרבה משחק).
5. בשלב זה אני דופקת על הפלסטיק ומוודאת שהוא, והחלק עם הרגל מתחתיו, יכנס ככל הניתן בכל ההיקף של הכפתור. אני נעזרת בפטיש רפדים עם ראש פלסטיק אבל אפשר להשתמש בכל דבר. פטיש קטן מרופד בבד, ידית של מברג או כל דבר שייתן את אותה תוצאה.
6. לאחר שאני מוודאת שהחלק יושב היטב, אני משחררת את הכפתור המוכן מתוך החלק הגמיש של המנגנון.

שימו לב, כפתורים בהם שארית הבד גדולה מדי או שהחלק עם הרגל לא הוכנס היטב, עלולים להיפתח. מאידך כאשר שארית הבד קטנה מדי, אולי לא כל הכפתור יכוסה.
משערת שאחרי כפתור או שניים, כבר תהיו מנוסים יותר.

מיקום הכפתורים על גב המיטה –

לאחר שאני מהדקת באופן ראשוני את הבד לקונסטרוקציה (אני מסיימת להדק רק לאחר מיקום הכפתורים) אני מכניסה את הכפתורים למקומם.
זוכרים את החורים שעשיתי בדיקט בדיוק היכן שצריך למקם את הכפתורים?
עכשיו אני נעזרת בהם.

כדי לחבר את הכפתורים אני משתמשת בחוט שעווה כפול (חוט חזק מאד שלא יקרע גם אם אפעיל עליו לחץ) ובמחט רפדים ארוכה.
עקרונית, יש מחט מיוחדת לקפיטונאג’ שגם טרחתי לרכוש בזמנו ועשיתי בה שימוש כשריפדתי את הספה. במקרה הזה המחט ההיא הייתה עבה מדי ולא הזדקקתי לאורך שלה (שיעיל מאד בכריות עם נפח גדול).

אני מכניסה את המחט לאחד החורים שעשיתי בדיקט ושולפת אותה מהצד הקדמי.
אני משחילה את הרגל של הכפתור, מכניסה את המחט חזרה ומגששת אחר חור בדיקט וחוזרת על התהליך פעם נוספת. לאחר מכן, מהדקת היטב וקושרת את חוט השעווה מהודק ככל שניתן.
אם לא תהדקו, הכפתור לא ישקע בריפוד ויהיה רופף.
אחרי שהכפתורים הודקו למקומם, אני משלימה את הידוק הבד לקונסטרוקציה בצפיפות סיכות גבוהה יותר.

חיווט של חשמל

גב המיטה , בדיוק כמו שהיה אצל אמא שלי, מסתיר שקע חשמל שאין בכוונתי לוותר עליו.
אני משתמשת במפצל עם חוט ארוך יחסית, קודחת חור בקונסטרוקציה על מנת שהחיווט יוכל לעבור ומוציאה את החוט מלמטה.

עקרונית חשבתי על אפשרות לקבע את המפצל לצד גב המיטה (המרופד…) והחלטתי בשלב זה לוותר על מנת לאפשר גמישות. אם וכאשר הבת שלי תרצה, אקבע את המפצל לקיר בסמוך.

חיפוי המשטח העליון באמצעות פלטת עץ

אני מודדת בדיוק את המידות הרצויות (שלא יהיה בולט מדי כדי שלא יפריע בגב אבל שיכסה היטב את כל מה שצריך).
אין לי שאריות עץ בגודל הזה וגם לו היו לי שאריות טובות דיין וייצוגיות דיין, הייתי צריכה להיעזר במשור מדויק יותר מהמשור שיש אצלי.
את הפלטה הזו רכשתי במחסן עצים והיא נחתכה לי לפי מידה.
רוחב המדף שרציתי גדול במעט מהסטנדרט כך שהוא נחתך מפלטה שלמה ותומחר כשליש פלטה גם אם היה קטן יותר – 140 ש”ח.
אם תסתפקו ברוחב סטנדרטי של מדף (כ 25 סמ’ כמדומני) תוכלו לחסוך בעלויות.
(את הפלטה רכשתי (בקושי) בגרוס עצים בסגולה. השרות שקיבלתי היה מתחת לכל ביקורת ואני מזהירה אתכם מראש. אם תבחרו לקנות שם, שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם..)

זו הפלטה לפני עיבוד שרק הונחה על גב המיטה:

עיבוד הפלטה:

את הפלטה, לכל הפחות, צריך לאטום ע”י חומר גימור כדי שלא תתלכלך.
מאחר והיא תהיה חשופה לשחיקה מכאנית גבוהה ואולי גם יונחו עליה דברים רטובים או שומניים, הגימור צריך להיות בעל עמידות גבוהה יחסית. ווקס לא יתאים כאן ופוליטורה עם כל הכבוד זו השקעה מוגזמת לענייננו. הואיל ואני משתדלת להשתמש בחומרים ידידותיים לסביבה, הבחירה המתבקשת היא לכה על בסיס מים.

אבל לפני שאני מיישמת לכה, אני מגוונת את הפלטה כי הבת שלי ביקשה להכהות אותה. כך היא ניראת לה אנמית מדי.
לכאורה אני יכולה לבחור בלכה מגוונת ולחסוך עבודה. אני מעדיפה להשתמש בחומרים שאני עובדת איתם ולא לרכוש במיוחד. בפרט שמדובר על עבודת צביעה קטנטונת.

לאחר שאני בודקת בצד המוסתר את הגוון (ומקבלת אישור מהבת שלי!!) אני מיישמת שכבה אחת של גיוון כדי לא להכהות מדי את הפלטה. עקרונית, על מנת להשיג אחידות טובה יותר יש ליישם לפחות שתי שכבות. זו פשרה שלקחתי על עצמי, מקווה שהנסיון שכבר רכשתי בצביעה יעמוד לצידי על מנת להשיג תוצאה מספקת גם בשכבת גיוון אחת.

בשכבות הלכה אסור לחסוך. הלכה תגן על הפלטה מכתמים בהמשך (ויש לי עבודות שבדיעבד הצטערתי שלא עשיתי עוד 2 שכבות לכה כי השכבות שעשיתי לא הגנו דיין).
אני עושה 3 שכבות.
בין שכבה לשכבה אני מקפידה על יבוש, שיוף עם נייר לטש עדין מאד ולאחר מכן, לפני השכבה הבאה, ניקוי יסודי של האבק שנוצר מהליטוש, עדין ככל שיהיה.

חיבור הפלטה –

לאחר ייבוש מלא של הפלטה, אני מצמידה את גב המיטה לקיר, מניחה עליו את הפלטה וממקמת אותה בדיוק כפי שהייתי רוצה (זוכרים שהקושרת בולטת מעט מהקונסטרוקציה? זה הזמן שאני “מחפה” על הטעות הזו ומוודאת שהמדף צמוד לקיר גם אם הקונסטרוקציה לא צמודה באופן מיטבי) ומסמנת את המיקום באמצעות עיפרון על החלק המוסתר של הפלטה.

לאחר שאני מסמנת את המשטח, אני מניחה אותו על הרצפה כשהחלק המוסתר פונה כלפי מעלה וממקמת עליו את גב המיטה בדיוק לפי הסימון ומחברת את גב המיטה לפלטה באמצעות ברגים. חשוב מאד להקפיד שהברגים לא יהיו ארוכים מדי (תמדדו!!) כדי שהם לא יגיחו מהצד ה”יצוגי” של הפלטה.

וזהו.
גב המיטה מוכן ויכול להתחיל למלא את יעודו החדש.

Related Images:

הארונית האותנטית לתליה על הקיר

הבן שלי כבר לא גר בבית.
יש לו בית משלו שחלק מיצירותי אף מגיעות גם אליו, אבל לא זה העניין.
שנינו חולקים חוש טכני מפותח ויצירתיות וכשמתאפשר, אנחנו עובדים יחד.
למדנו להשלים זה את זה ולהמשיך זה את זה.
כשאנחנו רחוקים אני משתפת אותו בעבודה שלי מעל גלי הוואטסאפ והוא משתף אותי בצנצנות החמוצים שהוא מכין לתפארת.
כששלחתי לו את תמונות הארונית הזו הוא אמר שהיא נראת ממש אותנטית…

ואז הראתי לו איך היא נראתה במקור… 😉

אותנטיות…

לפי המילון דבר “אותנטי” הוא הדבר המקורי, הלא מזויף.
אז כן, זו הארונית המקורית על כל חלקיה, כולל רוב הברגים המקוריים שלה, אבל אחרי שטיפלתי בה היא בכל זאת נראת אחרת.
אמנם בבחירה שלי לתת לה את המראה הנוכחי התחשבתי בנתונים שלה (ארחיב על זה בהמשך…) וניסיתי להיות נאמנה לרוח שלה, אבל, לא שימרתי את המראה המקורי.
כדי להיות כנה (ופרקטית!) לא תמיד ראוי ומוצדק לשמר ולשחזר את המראה המקורי של החפץ.
כשמדובר ברהיט מעוצב שנבנה לעילא מעץ משובח אז בוודאי זה כדאי.
לרוב מדובר ביצירת אמנות וכפי שיצירות אמנות זוכות לשימור ושחזור, כך גם רהיטים.
רסטורציה זו עבודה מאד מאד מדוייקת של אומן שיודע לשחזר את החומרים ואת הטכניקות שהרהיט נבנה באמצעותם. וכדי לשמר את הרהיט אולם לא לאבד את סימני הגיל על הרהיט, דרושה מומחיות מיוחדת.
תודו, גם כשמאבדים את סימני הגיל, מאבדים מהאותנטיות שלו.

והאותנטיות של הארונית שלי…?

הארונית שלי היא פחות או יותר ההיפך מרהיט מעוצב שנבנה לעילא מעץ משובח.
היא נבנתה כנראה ע”י חובבן, כנראה רק לתת מענה פונקציונלי לצורך שהתעורר. משאריות עצים הכי פשוטים, כאלה שנפגעו בעבר מתולעי עץ ולא צלחו לשום דבר אחר.
במשך הזמן הארונית נצבעה שוב, פעם או פעמיים וגם זה בצורה חובבנית.
החן של הארונית שלי היא כל אלה: הפונקציונליות, חוסר היומרה שבה, הפגמים והזמן שניכר בה.
את רוח הדברים הללו בכוונתי לשמר וזאת תוך כדי שאני משתמשת בנתונים הקיימים, מסירה שכבות של לכלוך, מחזקת, ממלאה חורים, מחליפה את הזכוכית השבורה ונותנת לה צבע.
הארונית שלי תשמור על האותנטיות שלה אבל לא על המראה המקורי שלה :-).

הכנת הארונית לעבודה:

כרגיל, אי אפשר בלי להכין את הרהיט לצביעה.
לרוב זה החלק הפחות כיפי של העבודה. החלק המלכלך, המרעיש…
אבל אי אפשר בלעדיו (זאת אומרת אם תרצו לעשות עבודה טובה, אי אפשר בלעדיו)
התחלתי עם הסרת הצבע ופרוק (כפי שתראו, השימוש בחומר מסיר צבע תרם ליכולת לפרק את הפרזול…לא מעבר לכך).
בעבר הופתעתי לטובה, כשהסרתי את הצבע משידונת שמצאתי, לגלות כמה מסיר הצבע היה יעיל.
לצערי במקרה הזה, אותו חומר בדיוק היה לא אפקטיבי בעליל (לדעתי איכות העץ ואיכות הצבע משפיעים על תוצאות שונות ואפקטיביות שונה אולם אין לי מספיק נסיון לבסס את המסקנה הזו)
התרומה היחידה של מסיר הצבע במקרה זה היתה, שהוא הקל עלי (אל תתרשמו, עדיין התאמצתי!) לפרק את הפרזול מהארונית.

הסרת הצבע מהפרזול:

על הפרזול שפרקתי עדיין נשארו שאריות צבע וגם אחרי שהשרתי אותם בטרפנטין, הייתי צריכה ממש לשפשף אותם עם שפכטל וצמר פלדה על מנת להסיר את הצבע.
את הפרזול הישן, כולל רוב הברגים, הרכבתי מחדש בארונית המשופצת.

הסרת הצבע מהעץ:

לגבי הסרת הצבע מהעץ, עשיתי זאת באופן חלקי (השתמשתי בשכבות הצבע הישנות כחלק מהמראה החדש) ע”י שיוף באמצעות משייפת.
ואם לא הסרתי את הצבע לחלוטין, למה בכלל לטרוח ולשייף?
השיוף במקרה זה גם חיספס את המשטחים, מה שמבטיח אחיזה טובה יותר של הצבע לכשאצבע. כמו כן, השיוף חשף באופן חלקי ואקראי את שכבות הצבע הקודמות וכן את העץ. החשיפה הזו תתרום לי למראה השיכוב והיישון שאכוון אליו בשלב מאוחר יותר.
בשלב זה גם פרקתי את המדפים בארונית על מנת לטפל בהם באופן פרטני מתוך ידיעה שאמקמם מחדש לאחר צביעה.

לאחר השיוף (כאמור, לא הסרתי את הצבע באופן מלא מתוך כוונה לעשות בו שימוש בהמשך) אני ממלאה חורים עם פילר עץ, מחכה לייבוש ועושה השלמות עם השיוף.
לפעמים נדרש סבב נוסף של מילוי ולאחר ייבוש, שיוף.

צביעה:

אני משפצת את השידה הזו כחלק משדרוג חדר האמבטיה שלי.
המראה כבר שופצה והוחלפה בתור שלב ראשון לפיכך בחירת הגוונים כבר נעשתה בשלב מוקדם יותר.
אני משתמשת בגוון ירוק (שצבעתי איתו גם את המראה) לגוף הארונית ובגוון חרדל (שיצרתי בעבר עבור רגלי שולחן המזוודה שלי והתחרטתי לגביו) לגב הארונית.
את הגוונים הללו ערבבתי בעבר מאחר ולא מצאתי גוון שיתאים לי.
הם חיכו לי לפרוייקט הזה.
יש לציין שכשאתם מערבבים צבע בצורה עצמאית, תוודאו ללא ספק, שיש לכם מספיק חומר מהגוון הרצוי לכל שלבי הפרוייקט. יכול להיות לא נעים בעליל להתקע באמצע פרוייקט בלי צבע ואז לנסות (עם סיכוי אפסי) לשחזר את הצבע הרצוי.

מכיוון שאני מתכוונת לשייף את הצבע ולחשוף את העץ ושכבות קודמות של צבע, אפשר להתפשר על איכות הצביעה. אין צורך בשכבה נוספת של צבע.
אני כן מקפידה על כיסוי מלא של כל השטח וכן על תיקונים עם מכחול בקו המגע בין הצבעים השונים ( את התיקונים עם המכחול עשיתי במקרה זה כבר לאחר השיוף. ממילא המשייפת לא ממש מגיעה לקצוות…).

שלב הדיסטרסינג, שאבי שיק …

זוכרים שדיברנו על אותנטיות? אז בעצם בשלב הזה אני שומרת (או יוצרת?!) את האותנטיות של הארונית הזו. אני חושפת את העץ ושכבות קודמות של צבע באמצעות השיוף, יוצרת שכבת פאטינה ונותנת לרהיט מראה מיושן.
כמובן שניתן לתת את המראה הזה גם לרהיט חדש באופן מלאכותי.
כאן אני משתמשת בקיים כדי להשיג את האפקט שרציתי.

שיוף:

בתור שלב ראשון אני משייפת את כל חלקי הארונית.
יש מקרים בהם אני מעוניינת בשיוף עדין שיחשוף רק אזורים שמועדים לשפשוף. בארונית הזו אני מעוניינת בשפשוף מסיבי יותר ואני נעזרת במשייפת החשמלית.

אחרי שהארונית שויפה על כל חלקיה, לשביעות רצוני, אני מנסה להרכיב חזרה את המדפים.
לצערי כאן אני נתקלת בבעיות לא צפויות.
אני מגלה שאין לי די מרחב תמרון לכלי עבודה לחבר את המדפים לתומכים שלהם. בוודאי לא עם המסמרים שפרקתי.
תוך כדי נסיונות, אני מצליחה (בשלבים…) גם להרוס את אותם תומכי מדפים.
(להגנתי יאמר שמדובר בעץ מאיכות ירודה!)

מאחר שתומכי המדפים הקודמים נהרסו לחלוטין, אני מנסרת תומכים חדשים.
הפעם מחברת אותם תחילה למדפים (עם אקדח הסיכות) וצובעת אותם.
את המדפים שכבר מחוברים לתומכים, אני מחברת לגוף הארונית (גם עם אקדח סיכות).
גם כאן נדרש מילוי של פילר להעלים את השקע שיצרה הסיכה.
במקרה זה אני מערבבת מעט מהצבע הירוק עם הפילר וממלאה (ומשייפת ידנית לאחר ייבוש, כמובן)


הוספת “פאטינה”:

שלב הפאטינה הוא שלב שפיתחתי תוך כדי ניסוי וטעיה ותעיה ותהיה בעבודות קודמות שלי.
הוא החל במקור עם ווקס שגיוונתי בעצמי (כשבעצם שימוש בווקס מונע ממני גימור של לכה על בסיס מים) והמשיך בפתרונות שאפשרו לי את אותו האפקט המיישן גם על עבודות שרציתי להשתמש בהן עם גימור של לכה.

לצורך העניין אני משתמשת במעט צבע חום מדולל במים.
אפשר להשתמש במכחול וסמרטוט או כמו שהשתמשתי כאן – בספוג.
אני טובלת את הספוג במים הצבועים ועוברת על כל המשטחים. אני יכולה לשחק עם הסמיכות של הצבע ובאזורים מועדים כמו סדקים חורים ופינות, להעלות את מינון הצבע.
הגוון החום נותן לרהיט אפקט יישון נוסף ומשלים.
האפקט הזה, שנותן את הטאץ’ הסופי למראה המיושן, יחסר למי שכבר התנסה בו.


פינישים:

הגעתי כמעט לסוף.
לא נותר אלא לכסות את הארונית בלכה (כדי להגן עליה מלחות, לכלוך ושחיקת מגע), לחבר חזרה את הפרזול ולקחת אותה לאברם הזגג שיתאים זכוכית סבתא לדלת הארונית.
אני בוחרת בלכה מט על בסיס מים כדי לשמור על האותנטיות של מראה השבי שיק של הארונית.
ברוב המקומות אני צובעת 2 שכבות של לכה, למעט המשטחים האופקיים שישמשו לאחסון. במשטחים הללו השחיקה המכנית תהיה גבוהה יותר ואני מוסיפה שכבה נוספת.

כמו כן אני מחברת חזרה את הפרזול שפרקתי, משתמשת ברוב הברגים הקיימים ועושה השלמות לברגים שהראש שלהם נשחק.
הבחירה להשאר עם הפרזול הקיים היא גם עיצובית (אותנטיות?!), אבל גם פרקטית. צירים אחרים היו רחבים מדי וידיות אחרות פחות התאימו למנגנון הנעילה.
הואיל ואני רוצה לשנות את כיוון פתיחת הדלת בהתאם למיקום המיועד של הארונית אצלי במקלחת, אותם המתלים עוברים לצד השני של הארונית. מה שהיה למטה הופך למעלה. (גם מיקום המדפים הושפע בהתאמה)

התאמת זכוכית חדשה לדלת הארונית:

יכולתי לבחור בזכוכית נקיה כמו הזכוכית שהיתה במקור אולם העדפתי משטח שיטשטש מעט את תכולת הארונית (מי רוצה לראות צמר גפן, בקבוק אלכוהול משחה לכוויות ומברשת שיניים רזרבית???) אז בחרתי בזכוכית סבתא (זכוכית מעוטרת) שגם תשלים את המראה ה”אותנטי” של פעם.

החלק הזה של העבודה כבר שייך לאברם הזגג.
אברהם חיבר את הזכוכית באמצעות סיליקון. הוא לא נעזר במסמרים (כפי שהיה במקור) כי העץ דק ופגיע. הוא גם לא משתמש בסופר 7 מאחר ולדבריו אם הזכוכית תישבר, לא ניתן יהיה להיפטר משאריות הזכוכית שצמודות למסגרת (דווקא מפני שסופר 7 הוא דבק טוב כ”כ…) – מה שהגיוני סה”כ.
ההדבקה בסיליקון מחייבת סבלנות.
לתת לזכוכית לשבת יממה מבלי לגעת בה.


וזהו.
אחרי שהסיליקון התייבש, הארונית מוכנה לתליה.
אני אתלה אותה אחרי שאסיים לעבוד על כל שאר המגרות, שיקבלו לוק חדש כחלק משדרוג חדר המקלחת שלי.
מבטיחה לעדכן צילום גם אז.
בינתיים, מוזמנים חזרה לתחילת הפוסט ולראות איך הארונית נראת אחרי הטיפול שלי.

Related Images:

המסגרת עם הפיתוחים…

כבר זמן מה מדגדג לי באצבעות לחדש את חדר האמבטיה שלנו שהוא אמנם מואר ופונקציונלי מאד אבל חסר בו טאץ’ אישי. אני הולכת לשנות ולהחליף ולתת את הטאץ’ הזה ומבלי לפגוע בפונקציונליות שלו.
הסרת המראה הקיימת והחלפתה במראה ממוסגרת חדשה היה הצעד הראשון והפוסט הזה יעסוק רק במסגרת הזו – המסגרת עם הפיתוחים שמצאתי ברחוב ושיפצתי.
שאר החלקים האחרים בשינוי יגיעו בהמשך, בפוסטים נפרדים.

וזו המראה עם הפיתוחים כשהובאה מהרחוב:

אין ספק שיש בה קסם רב אבל שצריך לטפל ולתקן אותה לפני שמתחילים לשחק עם העיצוב מחדש.

תיקונים במבנה המסגרת עם הפיתוחים:

את התיקונים במסגרת עשיתי כבר באוגוסט 2019 כשהחלפתי את מסגרת המראה במקלחת של בנותי. בסתר ליבי העדפתי את המסגרת הזו אם כי היה בה יותר פאתוס. או תקראו לזה אופי, או אמירה.
לשמחתי הן העדיפו את המסגרת הגדולה יותר והמסגרת הזו, שתוקנה כבר, נשארה לי.
היא רק נאלצה לחכות עוד שנה וחצי עד שבשלה בי ההחלטה לשנות.

השלמת חלקים חסרים –

המסגרת עם הפיתוחים עשויה כנראה מיציקת גבס (שנצבעה) שנוצקה כשבבסיסה שלד עץ. כנראה יצרו קרניז ארוך וחתכו אותו ב45 מעלות ליצירת מסגרת בגודל הרצוי.
עם הזמן והדפורמציות שנוצרו בעץ, חלק מהגבס מתחיל להתפורר ולאבד את האחיזה בעץ. המקום בו הפגיעה היתה הכי בולטת היה במסגרת הפנימית (היו מקומות נוספים באזור המנוקד שבהם יכולת השחזור שלי היתה מוגבלת, אבל בגלל רמת הפרוט, קשה יותר להבחין בזה)

על מנת להשלים את החלק החסר במסגרת חתכתי חתיכה קטנה של דיקט (במקביל לשיפוץ המסגרת, שיפצתי כסא וקילפתי מהמושב שלו שכבה רופפת. חתכתי והתאמתי חתיכה מאותה שכבה שקילפתי) והדבקתי אותה עם דבק נגרים במקום החסר. אפשר מעט לשייף (להזהר לא להרוס את הפיתוחים של המסגרת) ואפשר לדייק עם חומר מילוי לעץ. לא חייבים. בסוף אצבע הכל והחתיכה החורגת תשתלב עם כל השאר.

פרוק וחיבור מחדש:

חיבורי הפינות במסגרת לא ישבו היטב. אולי בגלל דפורמציות שחלו עם הזמן, משהו התעוות. כנראה בעבר ניסו לחבר שוב את הפינות מאחור עם אקדח סיכות ולא בהצלחה.
החלטתי לפרק את המסגרת ולחברה מחדש.

כדי לחבר חזרה את המסגרת עם הפיתוחים, השתמשתי באקדח מסמרים וסיכות, דבק נגרים ורצועת ראצ’ט.
את המסמרים הכנסתי בניצב לפינות (במקביל ולחיזוק הדבקה עם דבק נגרים) ואת הסיכות כתפר בין שני חלקי המסגרת.
שימו לב לאורך המסמרים ולאורך הסיכות. שלא תפגעו במסגרת…
כליבות במקרה זה עלולות לפגוע בעדינות הפיתוחים. מאידך, בגלל הקימורים של המסגרת, גם רצועת ראצ’ט עלולה להחליק…תצטרכו לעבוד בעדינות ועם רגישות ולמצא את הכלים שמתאימים לכם ולמסגרת…
לצערי בגלל אותם עיוותים שנוצרו עם הזמן במסגרת, החיבורים חזרה לא היו אידאליים ונעזרתי בחומר מילוי לעץ כדי למלא חורים ואת החיבורים שלא התחברו בצורה מיטבית.
הואיל ואצטרך לצבוע את המסגרת בכל מקרה, השתמשתי במה שהיה לי בבית באותו הזמן מבלי לייחס חשיבות לגוון.

לפני שהמסגרת נכנסה לצביעה ואחרי שנה וחצי שהמתינה לי,
העברתי אותה סבב נוסף של מילוי לעץ כדי למלא סדקים שנוצרו מייבוש בתקופת הביניים הזו.
כמו כן, בתקווה שחלק מהסדקים הנימיים בפיתוחים יתמלאו. (בדיעבד נראה לי שהתקווה הזו התבדתה… ניתן לראות את הסדקים הללו גם לאחר צביעה סופית. והלכה למעשה הסדקים הללו גם מוסיפים למראה המיושן שניסיתי להשיג/לשמר)
כמו בהמשך בשלב הווקס, גם כאן אני עובדת עם מברשת שיניים להחדרת החומר לסדקים מחד ומאידך להסיר אותו מהפיתוחים על מנת לא לאבד את הפלסטיות שלהם.

צביעת המסגרת עם הפיתוחים –

אין ספק שכדי לשמר את אופיה המיוחד של המסגרת עם הפיתוחים, כדי להדגיש את הנוכחות של הפיתוחים, יש לצבוע במחשבה תחילה.
האסוציאציה הראשונית שלי (להבדיל אלפי הבדלות) היא איפור פנים. עם איפור אנחנו יכולים להדגיש או להעלים, אנחנו יכולים ליצור אפקט מודגש של לחיים או עפעף או לחילופין באמצעות הצללה אנו יכולים לשטח אזורים בולטים מדי.
כשאנחנו מדגישים במודע אזור מסויים, אנחנו גם “מעלימים” אזורים אחרים.

בפיתוחי המסגרת (בפרט באזור הדהוי ששם כנראה חלק מהגבס נשטף) חשוב לי להבליט את הפיתוחים. משמע, בחלקים הבולטים להדגיש עם צבע בהיר ומאידך, את החלקים השקועים להכהות. ליצור קונטרסט חזק יותר.

ותכלס?

יישום הצבע הבסיסי על המסגרת עם הפיתוחים –

תכלס, (אחרי התלבטות קשה שקשורה יותר לחדר האמבטיה שלי מאשר למסגרת) בחרתי גוון.
הגוון הזה יהיה צבע הבסיס (לא פריימר! אל תתבלבלו. הכוונה לצבע הבסיס מבחינה עיצובית) ואיתו אצבע את כל המסגרת עם הפיתוחים.
סוג הצבע שבחרתי הוא צבע גיר על בסיס מים אטום שמחייב גימור נוסף (להבדיל מצבע שמכיל בתוכו כבר את הגימור כמו פוליאור)
הגוון היה סוג של ירוק – תערובת של צבעי שאבי שיק שהכנתי עבור שולחן המזוודה שלי והתאים לי גם לכאן.
סוג הצבע שתבחרו יכול להיות צבע אקרילי לקירות או פוליאור וינטאג’ או כל צבע אחר שמחייב גימור.
הגימור הנוסף יהיה חלק מתהליך הצביעה ויש לו בהחלט ערך מוסף עיצובי.

אחרי צביעה ראשונית בצבע ולפני ייבוש, אני עוברת עם סמרטוט על הפסים בהיקף להסיר את הצבע ולחשוף את הצבע המוזהב של המסגרת.
עקרונית ניתן לעשות זאת בכל האזורים הבולטים. אני מעדיפה להשאיר את הטיפול בפיתוחים עצמם לשלב הבא. עם מכחול יש לי יותר שליטה ודיוק מאשר עם סמרטוט.
ובכ”ז את פסי המסגרת אני מנקה מצבע מאחר והפסים במסגרת ישרים ואחידים בגובהם.
למרות זאת ועם זאת, גם הם יזכו גם לטיפול ולתוספות בשלב הבא.

שימו לב שיש לצבוע גם את צידי המסגרת באותו הצבע.
לאחר היבוש אני משייפת מעט את צידי המסגרת כדי להשיג אפקט קל של דיסטרסינג בהיקף.

הדגשת תלת המימד כחלק מתהליך הצביעה של המסגרת עם הפיתוחים:

בשלב זה המסגרת עדיין אנמית.
אמנם ניתן לראות את הפיתוחים אבל ניתן לראות יפה גם את כל הפגמים. הפיתוחים עוד לא מקבלים את הכבוד הראוי להם ובאמצעות טכניקת הצביעה שאשתמש בה, אני מקווה להדגיש את היופי ולהעלים (ככל הניתן באמצעות מאחז עיניים שכזה) את הפגמים.

הטיפול באזורים הבולטים במסגרת –

את החלקים הבולטים של הפיתוחים, על מנת להבליטם יותר, יש להבהיר.
אפשר כמובן להשתמש בגוונים בהירים יותר של אותו גוון או בגוונים שונים של לבן.
אני בחרתי לההשתמש בשני גוונים מטאלים – זהב וברונזה.
הברק שיש בגוונים המטאליים גם ידגישו את הפיתוחים, גם יתנו טאץ’ אלגנטי וגם ימשכו את העין (ויסיטו אותה מדברים אחרים ;-))
אני מתחילה עם הברונזה וממשיכה עם הזהב.
עובדת עם מכחול ועוברת בנגיעה על האזורים הבולטים. אפשר גם לעבוד עם האצבע במקום מכחול 🙂
בשלב זה אני גם מוסיפה מהגוונים הללו גם לפסי המסגרת, שלאחר הצביעה הסרתי מהם את הצבע הירוק, כדי להעמיק את הגוון המתכתי.

כמובן שהבליטות בפיתוחים הן לא שטוחות והגבול שלהן לא מוגדר (כמו בפסי המסגרת לדוגמה). אתם תצטרכו להפעיל שיקול דעת מה וכמה מהן לגוון. גם כאן לפעמים כל המוסיף גורע. זה כמובן תלוי בכם.

הטיפול באזורים השקועים במסגרת –

הטיפול באזורים השקועים לא פחות חשוב מהטיפול בבליטות. אלו שני צדדים של אותו המטבע והמטבע לא יהיה שלם בלי אחד מהם.
כמו שאת האזורים הבולטים אני רוצה להבהיר, את האזורים השקועים אני רוצה להכהות. כאמור, ליצור קונטרסט, להדגיש את הפלסטיות של הפיתוחים.
על מנת להכהות אני משתמשת בגוון חום.
על מנת שהגוון הכהה לא יתפס בצבע גם באזורים בהם אני לא רוצה שיתפס, אני משלבת את הגיוון בגימור של המסגרת – גימור ווקס.

מה זה ווקס?

ווקס זה שילוב של דונג עם שמן שמורחים על הרהיט בדומה למשחת נעליים שמורחים על הנעלים. הווקס נספג ברהיט משמן ואוטם אותו ללחות. המראה של הווקס הוא טבעי והוא מחמיא מאד לצבעים וינטאג’ים.
החיסרון של הווקס הוא העמידות שלו בשחיקה.
רהיט עם רמת שחיקה גבוהה בגימור ווקס צריך יהיה לעבור אחת לתקופה חידוש של הווקס. או לחילופין לבחור בגימור אחר עם עמידות גבוהה יותר לשחיקה (כמו לכה או פוליטורה).אני אוהבת את הווקס בגלל המראה המשיי שלו וגם כי אני נעזרת בגימור הזה על מנת לתת יישון נוסף לרהיט שקיבל טיפול דיסטרסינג. האפקטיביות והנראות הכי גבוהות של טכניקת העבודה הזו היא כשיש לרהיט פיתוחים.
במקרה כזה אני משלבת ווקס טבעי עם ווקס צבוע. הווקס הצבוע נלכד בשקעים ובסדקים ונוצר אפקט של פטינה ישנה על הרהיט.

בפוסט הזה, שגם בו אני משתמשת בווקס צבוע, תוכלו לגלול ולקרא איך אני מכינה ווקס בעצמי.

בטכניקה הזו אני מנצלת את תכונות הווקס כדי לתת טאץ’ סופי למסגרת עם הפיתוחים שלי.
הווקס הצבוע יגוון (רק) את האזורים השקועים ויספק לי את הקונטרסט הרצוי כדי לחזק את תחושת תלת המימד של הפיתוחים.

טכנית אני מורחת תחילה את כל המסגרת, באמצעות מברשת שיניים (כדי להגיע לכל המקומות ועל מנת להוציא חומר עודף), בווקס בגוון טבעי. לאחר ייבוש קל, אני מבריקה את המשטחים באמצעות סמרטוט נקי.
הווקס כאמור אוטם את המשטח והתכונה הזו תאפשר בשלב הבא את ניגוב האזורים הבולטים במסגרת משאריות ווקס מגוון.

לאחר שכל המסגרת (כולל השוליים) נאטמו בווקס טבעי – מה שמבטיח בעצם שהווקס המגוון לא יאחז בצבע גם באזורים הבולטים וניתן יהיה לנגבו בסמרטוט – אני יכולה לעבור לשלב הבא ולגוון את הווקס.


שימוש בווקס מגוון בחום לצביעת החלקים השקועים במסגרת –

בסרטונים מחו”ל מציגים בטכניקה הזו הרבה ווקס מושחר.
כשרק התחלתי לעבוד, לא מצאתי ווקס מושחר כאן בארץ. כמו בסיטואציות אחרות, חיפשתי דרך להשיג את אותו אפקט והחלטתי לצבוע את הווקס.
זה היה השלב ששידכתי צבע אקרילי לגיוון צבעים עם ווקס וראיתי כי טוב.
אני אישית מעדיפה לצבוע את הווקס בצבע חום ולא בשחור כי הוא טבעי יותר ודרמטי פחות, אבל עקרונית ניתן לצבוע בכל צבע שתרצו.
לענייננו, הווקס הצבוע צריך להאחז באזורים השקועים ולתת קונטרה לבליטות בפיתוחים. ככזה הוא צריך להיות כהה, אז לא משנה מה הצבע שתבחרו ובלבד שיהיה כהה.
לדידי, גם כאן, חום טבעי יותר ועונה לי בדיוק על הצורך.

בקערת ערבוב אני שמה ווקס (במקרה זה מתוצרת עצמית) וצבע חום ומערבבת לפי הצורך. כך אני יכולה לשחק עם מינון הצבע בווקס.
אני עובדת עם מכחול קשה יחסית ודואגת להכנס לכל השקעים עם הווקס המגוון בחום.
כל 10 ס’מ בערך אני עוצרת את הצביעה ועוברת עם סמרטוט כדי להסיר את הווקס המגוון מהבליטות.
הואיל ובשלב הקודם אטמתי את המסגרת, הווקס המגוון מוסר בקלות יחסית מהבליטות אולם לא ניתן להוציאו מהשקעים.
ואת זה בדיוק רציתי להשיג. שיאחז בשקעים.
אגב, הקפידו למרוח קטע קטן ולנגב, למרוח קטע קטן ולנגב על מנת שהווקס המגוון לא יספיק להתייבש. אם הוא יתייבש יהיה לכם הרבה יותר קשה להסיר את שאריות הווקס המגוון מאזורים שלא אמורים להצבע.
שימו לב שהגוון החום נותן גם לגוון הבסיס אפקט של יישון.
גם אזורים שנוגבו, לפני המריחה ולאחריה נראים שונה.

והליטוש הסופי –

לאחר שאני מסיימת ליישם את הווקס המגוון על כל המסגרת עם הפיתוחים, אני לוקחת סמרטוט יבש ונקי ומתחילה להבריק את כל המסגרת. בדיוק כמו שעושים כשמצחצחים נעליים 🙂
את תהליך ההברקה עושים לאחר כשעה בערך ולא מיד לאחר המריחה.
הברק המתקבל הוא ברק עדין וטבעי. גימור משיי, שונה מאד מגימור של לכה או של פוליטורה.
והצבע והמראה בסוף, שונה מהצבע הבסיסי שלנו. כאילו הצבע התבגר…
למי שחשוב לדעת מראש הגוון המדויק ואיך המסגרת תראה בסוף, כנראה זה לא התהליך עבורו. כאן יש רכיב של חוסר וודאות והתפתחות עם התהליך.

התקנת המראה בתוך המסגרת עם הפיתוחים –

לאחר שהמסגרת הושלמה אני לוקחת אותה לאברם הזגג שיתקין לי בתוכה מראה.
לצערי הצלחתי בכשרוני הרב לשבור את המראה שפרקתי כך שלא היה טעם אפילו לשקול להשתמש במראה הישנה. גם לו יכולתי, זה לא היה חוסך לי בעלויות התקנת המראה כי עיקר העלות זו העבודה ולחתוך מראה קיימת מחייב יותר מדידות והתאמות. לדעתו של אברם, לא שווה להשקיע במראות ישנות כי סימני הזמן ניכרים בהם.
כמובן שאם סימני הזמן על מראות לא מפריעים לכם (ואם לא הצלחתם בעוונותיכם לשבור את המראות) אז לכו על זה ותחסכו עוד כמה שברי זכוכית במזבלה הסמוכה.

כשאברם התקין את המראה הוא הדביק אותה עם דבק סופר 7 בהיקף שגם מונע מרטיבות שמתעבה על המראה לחדור לציפוי של המראה.
כמו כן הוא לא ממליץ על ציפוי אחורי למראה כדי למנוע הצטברות של לחות בין המראה לציפוי. כמובן שרלוונטי בפרט לחדרים רטובים.

המראה מהצד השני

אברם גם חיבר מתלים בגב המראה. (המתלים בצד ולא במקרה. שם יש מספיק עובי עץ כדי להכיל את הברגים)
לצערי לא חשבתי שיש חשיבות למיקום המתלים בזמן שאברם חיבר את אותם.
מסתבר בדיעבד, שהמתלים הם בכיוון כזה שכשהמראה תלויה, דווקא הצלע עם הפגמים היא זו שמוארת 🙁

לפני ואחרי אצלנו באמבטיה –

כמובן שאפשר להוריד את המראה ולהחליף את כיוון המתלים אבל –
א. החבר’ה שלי אומרים לי שאני היחידה שרואה את הפגמים הללו.
ב. האוייב של הטוב מאד הוא המצוין. לפעמים הפרפקציוניזם שגורם לי לנסות לתקן הכל לרמת המושלם, דווקא הוא גורם לי לדפוק את הכל אפילו יותר.
אז אני מחזיקה את עצמי ולא מחליפה כיוונים 🙂

וזה להתרשמותכם. המראה (ופרטים ממנה) על קיר חדר האמבטיה שלי.
חפשו את הפגמים 😉

ועוד כמה מילים לקראת השנה האזרחית החדשה-

בתחילת ינואר אני מתחילה סדנת איור עם ליאורה גרוסמן 🙂
סדנה שתמשך כ-3 חודשים,
מתנת יומולדת שאני מאד מתרגשת לקראתה,
שאני מתכוונת להשקיע בה את כל כולי.
מקווה מאד שאצליח לשלב את הסדנה עם העשיה הנוכחית שלי (גם ערמת הג’אנק אצלי בבית מקווה ;-)) ושרצף הפוסטים כאן בבלוג לא תיפגע.
מתנצלת מראש אם כן.
במהלך שלושת החודשים הקרובים בכוונתי להעלות פוסטים כשאוכל, גם אם אחרוג מהזמן הקבוע.
מוזמנים להרשם כעוקבים בבלוג וכך תקבלו את הפוסט ישירות למייל ממש לכשיצא.

מאחלת לכולכם שנה אזרחית טובה יותר. נסו לא להתקרבן בגלל הסגר, נצלו את התנאים הבלתי אפשריים לטובתכם ושמרו על עצמכם בריאות ובריאים.

Related Images:

ואיפה אתם מאחסנים את האטבים שלכם?

לא יודעת למה, אבל במשך שנים אטבי הכביסה שלי היו מאוחסנים בשני מיכלי בריטה ישנים.
איכשהו, זה מה שהיה.
זה לא היה נח במיוחד אבל זה לא הטריד מספיק כדי שנחשוב על אופציה חלופית.
במקביל,
הקופסה המוזרה הזו מחכה אצלי כבר יותר משנתיים (קיבלתי אותה עם הדום שכבר זכה ממזמן לחידוש), מחכה לאיזו הברקה שתגאל אותה מבדידותה.
הקופסה הזו, שבדיעבד נודע לי שזו כנראה מגרה של מכונת תפירה, נשלפה מערמה שהחלטתי לדלל וזכתה לתואר ותפקיד חדש – קופסת האטבים שלנו. ועל הדרך, שילבתי אותה עם מיני מרכז מיחזור ביתי שהחזיר לנו את הקולב במטבח לטובת מגבות המטבח.
בקטנה אמנם, אבל בהחלט שיפור באיכות החיים.

גם את קופסת האטבים כדאי לתכנן מראש…

כמובן שלא באמת יקרה כלום אם לא תתכננו מראש. מכסימום, תתבאסו אח”כ שיכול היה להיות אחרת, נח יותר, זמין יותר….
או… שתנסו לצפות מראש את הבעיות ותתכננו איך לפתור אותן כדי שיהיה לכם נח ופרקטי יותר בהרכבה ובשימוש.
אז אילו משתנים אני הכנסתי למשוואה הזו?
מיקום הקופסה. צריך להיות קרוב, אבל שלא יפריע….
ניידות שלה (כי אם אקבע אותה לא אוכל להשתמש בה במקום אחר. וגם לנקות אותה יהיה קשה)
שילוב פונקציות אחרות – הוספת ווים ליצירת מרכז מיחזור בבית (אריזות, זכוכיות, בקבוקים…)
שתשתלב. מרפסת השרות שלי אמורה להיות פרקטית לחלוטין. לא זה המקום ליצור מסמר עיצובי עם אמירות פילוסופיות 😉

צריך גם לחשוב איך טכנית הכל יתחבר.
לדוגמה – יהיה קשה מאד לחבר את הקופסה ישירות לקיר בברגים.
רוצים להסתכל על הקופסה ולחשוב למה בעצם יהיה קשה?
זו הקופסה כפי שנשלפה –

גם המחשבה על פתרונות טכניים זה חלק מתכנון.
וכן, צריך וכדאי לחשוב מראש כי זה משפיע על הפתרון שתבחרו.
אז אחרי שהגדרתם לעצמכם מה הצרכים שהקופסה צריכה לתת להם מענה, אחרי שצפיתם והגדרתם לעצמכם מה הבעיות שצריך יהיה להתמודד איתן, אפשר לחשוב על פתרונות טכניים אופציונלים (וכן, גם זה המקום לתת ליצירתיות שלכם להשתולל) ואיך אתם רוצים שהקופסה הזו (או כל דבר אחר שאתם עושים) תראה בסוף.
לדוגמה – פתרונות התליה הטכניים ששקלתי במקרה זה היו:
ווי מתכת כמו של אדנית שהקופסה יושבת בתוכם,
שימוש בחגורות עור
השענת המסילות הצידיות (שהוסרו בסופו של דבר) על שני מוטות.
או הפתרון שיישמתי בסוף – מדף מובנה כחלק מהקופסה שהקופסה תתלבש עליו במדוייק.
המדף יקובע לקיר וווי התליה ימוקמו עליו ולא על הקופסה.
הקופסה תתלבש על המדף (וניתן יהיה להוציאה ממקומה) וסף החלון יהיה נקודת עיגון עליונה שתמנע מהקופסה ליפול.
כך הפתרון נראה בסוף:

המדף עליו קופסת האטבים תישען:

בשלב זה ברור לי עיקר הפתרון יהיה במדפון שיותאם במדוייק לקופסת האטבים. את המדפון הנ”ל אחבר ללוח אנכי שאותו ניתן יהיה לקבע לקיר ושניתן יהיה גם לקבוע בו ווי תליה.
מבחינה קונסטרוקטיבית, המדף האופקי צריך להיות עבה מספיק כדי לשאת את המומנט של הקופסה (עם נקודות העיגון שיספק סף החלון) אבל דק מספיק גם כדי להקטין את המשקל העצמי שלו וגם כדי שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו – למראה נקי (ראו בתמונה למעלה)

משטח אופקי –

אם אתם זוכרים, בפרוייקט הקודם שלי בו שידכתי מזוודת ציירים לרגלי שולחן הוספתי משטח דיקט לקופסה. אני הולכת לנצל את השאריות של הדיקט ההוא עבור המדף שלי. זהו דיקט עבה מספיק שיצליח להערכתי לשאת את משקל הקופסה ומאידך הוא דק מספיק כך שהקופסה תוכל להתלבש עליו במלואו.
אני מודדת את הגודל הדרוש לי (מתחתית הקופסה) ומנסרת:

משטח אנכי –

המשטח האנכי של המדף צריך להיות מסיבי יותר. המדף, שהוא בעצם החלק האופקי, יתחבר אליו וככל ששטח המגע ביניהם יהיה גדול יותר, המדף יהיה יציב יותר.
עבור המשטח האנכי אני בוחרת בפלטה הקדמית שהסרתי ממגרה שהפכתי למדף תבלינים.
אני מסירה ממנו עם שפכטל את הפורמייקה שכבר החלה להתקלף (כאן המשטח היה קטן מספיק והפורמייקה משוחררת מספיק כדי להשלים את הפעולה עם שפכטל. כשזה לא מספיק, משתמשים בחימום באמצעות מגהץ כדי לרכך את הדבק. השתמשתי בטכניקה הזו במושב כסא הפופאי שלי)

כפי שאתם רואים, בעבודה עם השפכטל הסרתי חלק מציפוי העץ. עקרונית ניתן להדביק אותו חזרה ולמלא עם פילר חסרים. זה פחות חשוב לי כי אני גם הולכת לנסר את חתיכת העץ הזו וגם יש לה צד שני 🙂
אם תשימו לב, בקנט של הלוח, משלושה צדדים, מודבקת פורמייקה שחורה. את הפורמייקה הזו אני בוחרת שלא להסיר. הגוון השחור של הקנט משתלב לי עם המראה שאני מתכננת לתת לכל העמדה הזו.

אני מנסרת את הלוח לגודל הרצוי לי, משייפת, ממלאה חורים, מחליקה באמצעות שיוף נוסף ואחרי מדידה וסימון, מחברת את הלוחות באמצעות אקדח מסמרים.

ואיך קופסת האטבים תראה בסוף?

הפתרון הטכני מכתיב מורפולוגיה מסויימת אמנם, אבל עדיין, יש בחירות שיחסית חופשיות ותלויות כמעט אך ורק בהעדפה אישית.
אחת מהבחירות הללו הוא גוון. הבחירה השניה היא אם ואיך לקשט.

גוון –

הואיל ובמקרה זה אני רוצה שהקופסה תשתלב, הבחירה האולטימטיבית שלי היא לצבוע אותה בלבן (הקיר אמנם לא נקי, אבל הוא לבן).
אם הייתי רוצה לבן לגמרי, הייתי צריכה להעלים לחלוטין את טקסטורת העץ. זה היה מחייב אותי למלא חורים פגמים וסדקים, להחליק היטב את המשטחים ולצבוע מספר שכבות עד שאקבל משטח עם גוון אחיד.
מאחר ואני אמנם רוצה לבן אבל במהות שלי אני רוצה לשמר את תחושת העץ מתחת לגוון, אני מוותרת על חלק מהשלבים (אני לא ממלאה חורים ולא מחליקה את המשטחים ומסתפקת במס’ שכבות צבע יתנו לי מענה לגוון אבל שלא יעלימו לי את טקסטורת העץ).
אני גם משייפת מעט את המשטחים אחרי הצביעה כדי לחשוף חלקית את העץ.

בטכניקה הזו, סוג של דיסטרסינג, אני גם מגוונת את העץ , גם שומרת על הטקסטורה המקורית של העץ וגם משאירה את פרטי החיבור של הקופסה גלויים.
המראה הסופי הוא מראה לא מהוקצע מבחירה. כפרי משהו.

קישוטיות –

למרות היעוד הפרקטי מאד והמיקום של הקופסה במרפסת השרות שלי אני רוצה להוסיף אלמנט קישוטי שבמידה מסויימת ישלים סוג של תקשורת (מכירים את כל אלה שכותבים בגדול HOME? אז כזה, אבל אחרת) וימנע לחלוטין את התהיה מה מהות הקופסה…
החלטתי להשתמש בטכניקה של פוטוטרנספר ולהעתיק לקופסת האטבים שלי תמונה של…אטבים.
טוב, כמובן שהתלבטתי לפני, בדקתי כל מיני אופציות (בפינטרסט…) וכל מיני איורים פוטנציאלים של איורי כביסה למיניהם.

את המקור שממנו הוצאתי ויצרתי את התמונה שרציתי להעביר לקופסה שלי, הורדתי בחינם כחלק ממקבץ של 4 תמונות:
(התמונה עצמה משלבת את ארבע התמונות והיא קישור לאתר. מוזמנים גם אתם להוריד את התמונות משם ולעשות בהן שימוש. ולא, לי אין שום טובות הנאה מזה שגם אתם תהנו מאותו איור)

שימו לב, אם אתם רוצים לעשות פוטו טרנספר, התמונה המתקבלת היא תמונת מראה.
אם הכיוון חשוב לכם, הקפידו להדפיס את התמונה כתמונת מראה על מנת שהתוצאה הסופית תהיה בכיוון הנכון.
זה כמובן חשוב בעיקר כשאתם משתמשים בתמונה שכוללת כיתובים.

הורדתי תמונות, שיחקתי איתן בפוטושופ, שיניתי, התאמתי ובסוף הגעתי לזה:

התמונה אותה הדפסתי על A4.
הואיל וגודל ההדפסה מוגדר מראש, מנסה לנצל את הדף ככל הניתן. במקרה זה הוא נוצל לשני איורים אחד ללוח ואחד לקופסה.

את האיור הזה (ברזולוציה שמתאימה להדפסה כמובן) שלחתי למכון דפוס שידפיסו לי בשחור לבן על דף A4 בהדפסת לייזר (מדפסת דיו ביתית לא תיתן את התוצאה הרצויה)

שימו לב,
העלות של ההדפסות היא זניחה. ממליצה בחום לעשות מראש 2 עותקים מההדפסה.
הנסיון לימד אותי כי סבב ראשון של פוטו טרנספר לא תמיד מצליח. מאד יכול להיות שתעדיפו לעשות נסיון נוסף.

איך עושים פוטו טרנספר –

בשביל פוטו טרנספר תצטרכו חומר שנקרא מדיום ג’ל . זהו חומר שדומה לדבק פלסטי. הוא מסיס במים ולאחר יבוש עמיד במים.
כמו כן תצטרכו הדפסת לייזר על נייר (הסירו שוליים לבנים וחיתכו סמוך ככל הניתן לציור) וכן משטח אליו להעביר את התמונה. במקרה הזה, הלוח האנכי במדפון של קופסת האטבים שלי.

את המדיום ג’ל מרחו בשכבה דקה ואחידה על הציור אותו אתם הולכים להעתיק, הצמידו למשטח והדקו בעדינות באמצעות האצבע כדי להוציא בועות אויר ולוודא מגע מלא.
השאירו ליבוש לכמה שעות ואז עם סמרטוט לח הרטיבו את הנייר ושפשפו בעדינות.
במצב אידאלי, תסירו את הנייר והציור יישאר על המשטח.

לצערי אצלי חלק ניכר מהציור ירד יחד עם הנייר והתוצאות היו מאד מאד לא משביעות רצון מה שגרם לי לשייף הכל לצבוע שוב ולחזור על התהליך.
מרקם המדיום ג’ל שלי, שכבר חגג שנתיים לפחות כמדומני, הוא גושי משהו, מה שלדעתי בדיעבד, פגם בתוצאות שנתן לי בסבב הראשון.
בסבב השני הוספתי למדיום ג’ל מעט מים ודיללתי את החומר. וידאתי שהמשטח שמרחתי יהיה חלק וללא גושים. לדעתי זה שיפר משמעותית את התוצאה.

גם האיור השני, שהועתק לקופסה עצמה היה פגום חלקית אחרי הסבב הראשון של הפוטוטרנספר.
במקרה זה על חלק מהציור חזרתי על התהליך וחלק מהציור שוחזר עם עט פרמננטי שחור.

שימו לב,
כשאתם עושים פוטוטרנספר על משטח צבוע בצבע גיר (שאבי שיק לענייננו) השפשוף עם הסמרטוט הלח יסיר גם חלק מהצבע. זה בדיוק היתרון של הצבע הזה – שאפשר לעשות דיסטרסינג באמצעות סמרטוט לח (ראו בדיוק את התהליך הזה על רגלי שולחן המזוודה שלי) ובמקרה זה – יכול להיות חסרון משמעותי.
לענייני, הסרת חלק מהצבע לא הייתה בעייתית מאחר שממילא חשפתי את הטקסטורה של העץ ולא רציתי להסתיר את פרטי מבנה הקופסה.

פינישים

לאחר שתהליך ההעברה של התמונה, על תיקוניו השונים, מסתיים ומתייבש, צריך למרוח על הכל 2 שכבות של לכה להגנה.
לפני שאני מורחת לכה, אני מודדת וקודחת חורים בלוח הן לברגים לצורך חיבור הלוח לקיר הן לווים שאני הולכת להבריג ללוח.(למה לדעתכם אני מעדיפה לקדוח את החורים לפני הלכה?)

גודל החורים נקבע לפי הברגים שיעברו בהם.
שימו לב, על מנת שראש הבורג לא יבלוט מהלוח, לאחר שקודחים חור לבורג, צריך להגדיל מעט הפתח. אני עושה זאת עם מברגה עבה יותר.

עקרונית, אחרי הקדיחה אני עוד יכולה לעשות תיקוני צבע (נראה לי מיותר בגלל הבחירה במראה לא מהוקצע מלכתחילה) ואח”כ לכסות הכל בלכה. 2 שכבות עם זמן ייבוש בין אחת לשניה.

לאחר ייבוש הלכה אני ממקמת במדוייק את הקופסה במקום הרצוי, מסמנת (נעזרת בפלס ובחורים שקדחתי קודם) וקודחת את החורים בקיר. מכניסה דיבלים ומקבעת את הקופסה לקיר.

מעבירה אליה את כל האטבים.
ומתחילה להתרגל לא לחפש את מיכל הבריטה כשאני תולה כביסה ;-)….

Related Images:

נאמן למקור – שיפוץ הכורסה שנמצאה ברחוב.

כנראה שדווקא בדרך ליוגה (ואיכשהו אף פעם אני לא מאד מקדימה לשיעור…) אני מוצאת את המציאות השוות ביותר.
כמו את הספה שלי, גם את הכורסה הזו גררתי לבגאז’ של האוטו כשאני מחשבת את הדקות שאאחר.
אבל גם הפעם זה היה שווה את זה (מאד מאד אפילו שווה את זה)
א. אחרי שהעלתי את הכורסה הביתה, מצאתי באוטו 700 ש”ח מקופלים שאף אחד לא הצהיר עליהם בעלות.
יכול להיות שהם היו מוסתרים בכורסה ונפלו באוטו….
ב. כורסה שווה כשלעצמה, לא? 😉
והשיפוץ שלה, מתוך בחירה מודעת, יהיה נאמן למקור.

כך הכורסה הגיעה אלי הביתה במאי 2018. עם לשלשת של ציפורים. מלוכלכת, יציבה ועם רגל פצועה.

יש מיש - נאמן למקור הכורסה כפי שנמצאה.
הכורסה ביום שמצאתי אותה

מכיוון שמצבה לא היה קריטי היא נכנסה לשימוש במצבה הנוכחי (על הלשלשת והליכלוך ויתרתי):

יש מיש - נאמן למקור הכורסה מתפקד גם לפני שיפוץ.
הכורסה מתפקדת אצלי בבית גם לפני השיפוץ (זה לא נראה כאן, אבל גם ישבו עליה…)

עד שלאחרונה היא דיגדגה לי בעיניים והחלטתי לשפץ אותה.

שיפוץ רהיט שיהיה נאמן למקור.

לא לשנות דבר זו בחירה.
בחירה עיצובית לא פחות מכל בחירה אחרת.
לכאורה זו ברירת המחדל, כי מה שאינו מחייב שינוי מצריך השקעה קטנה יותר של אנרגיה.
לצערי לא כאן. לפעמים לשמור על הקיים קשה יותר מלשנות
(תראו את כל פרוייקטי השימור האורבניים למיניהם)
יש לציין שלאחר התלבטות, ויתרתי על ריפוד מחדש ובשל מצבו של הריפוד הקיים (ובשל הרצון לשמור על המראה הקיים) החלטתי לא לגעת בו, מה שאכן חסך לי עבודה.
מאידך, העבודה על העץ “פיצתה” על הזמן שנחסך בעבודת הריפוד, בריבית דריבית.
אבל בל נקדים את המאוחר.

אז למה בעצם בחרתי לשמור על העיצוב הקיים ולשפץ את הכורסה באופן נאמן למקור (ככל הניתן)?
עיצוב הכורסה הזו, כפי שאני ראיתי אותו, הוא בקוים המיוחדים שלה ובחיבור בין החומרים. החומרים השונים מקבלים ביטוי הן במראה והן בתחושה. לא רציתי לאבד את החיבור הזה.
התלבטתי לגבי הריפוד…
האם באמצעותו להכניס צבעוניות? מה המשמעות של צבעוניות נוספת בתוך הקומפוזיציה הזו?
החלטתי שלא.
צבעוניות נוספת תפר איזון שקיים כעת ותסיט את תשומת הלב מהחיבורים בין החומרים (והפונקציונליות שלהם).
הריפוד יהפוך דומיננטי יותר ואני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ישרת דבר.
אז לא.
נשארת נאמנה למקור. משאירה את הריפוד, משפצת את העץ, מתקנת את שנפגע. זהו.

וכמו כל שיפוץ, גם שיפוץ שמתיימר להיות נאמן למקור, מתחיל בפרוק.

פרוק הכורסה.

שלב הפרוק הוא אחד השלבים החשובים יותר למרות שהוא פחות סימפטי.
כאן הוא מאד טכני. הוצאת סיכות, שימון ופתיחת ברגים עיקשים, הפרדת חלקי הספה.

הפרדת החלקים הרכים – המושב והמשענת:

שיטת החיבור כאן היא חיבור החלקים לעץ באמצעות חתיכות עור קשה המחוברות למושב מצד אחד ולמסגרת העץ בצד השני באמצעות סיכות (מאקדח סיכות).
כל הסיכות הוצאו והמושב משוחרר. חתיכות העור נשמרות לשלב החיבור. אשאר נאמנה גם לטכניקה הזו וגם לחלקים שניתן לעשות בהם שימוש חוזר.

בשטח המגע של המשענת עם המושב עדיין יש לכלוך ושאריות של עלים. כמובן שאני מנקה הכל.
בשלב זה אני מגלה שהריפוד הקיים אינו עור ויש סיכוי סביר שהוא הוחלף “בדרך”. המסקנה הזו מתבססת על מצבו, על רמת האלבד שנמצא למטה ועל הקילופים שאני רואה מתחתיו.
בסופו של דבר החלטתי, כאמור, לא להחליף את הריפוד כך שאין לי מושג אילו “אוצרות” מסתתרים מתחתיו.

גם משענת הגב נשארת כמו שהיא ומשאירה את הסקרנות שלי ללא מענה.

פרוק תומכי המתכת:

משעני הידיים של הכורסה מקובעים למקומם באמצעות תומכות ברזל מעוצבות.
גם את התומכות הללו יש לפרק. גם כאן (בעיקר כאן!) אני די אוכלת קש. הברגים תקועים ולא זזים. ואם לא די בזה, ראשי הברגים שחוקים ונסיונותי שוחקים אותם יותר.

בסופו של דבר, באמצעות WD40 חתיכת בד (כמתווכת בין הבורג למברגה) ופלייר פטנט, (כשהבורג יצא דיו על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו) הכל שוחרר ובא לציון גואל.
כמובן שהברגים הללו לא יחזרו לשימוש חוזר.

שלד העץ:

לאחר הסרת החלקים הרכים ופרוק חלקי המתכת, נשארתי עם שלד העץ.
הקורה האופקית שסוגרת על משענת המושב מתפרקת. בתחילה חשבתי שזה הכרחי לפרוק המשענת. בדיעבד גיליתי שניתן להרכיב (ולפרק) את המשענת גם אם הקורה הזו מחוברת לשלד.

בשלב המדובר חשבתי שלא, כך שאת כל השלבים הבאים עשיתי על השלד כפי שהוא, בנפרד מהקורה.
כל שאר החלקים, כולל משעני הידיים גם אם הסתובבו סביב החיבור שלהם לשלד כציר, היו מחוברים היטב ויציבים מאד.

הטיפול בחלקי המתכת – נאמן למקור ומשמר:

חלקי המתכת/הברזל, שנעשו כנראה באמצעות נפח, היו חלודים.
עקרונית אין לי בעיה עם המראה החלוד, אבל חלודה מטיבה להתפשט ולהחליש את המתכת…
שייפתי את חלקי המתכת באמצעות נייר לטש וצבעתי בלכה פשוטה. גם כאן הבחירה היא טיפול משמר שישמור גם על המראה שישאר נאמן למקור.
השתמשתי בלכה על בסיס מים.
יגידו לכם שיש לכה שמתאימה למתכת… מהשאולי אכן נכון,
אבל,
נסיון העבר עם מתלה הכובעים שלי (שמתפקד כבר כמה שנים בלי התפשטות של חלודה נוספת) לימד אותי שאין שום בעיה להשתמש גם בלכה רגילה על בסיס מים. היתרון של הלכה הרגילה הוא שהוא ידידותי יותר לסביבה, בגלל שהיא על בסיס מים קל יותר לנקות ולהשתמש שוב במברשות וכמובן, שיש לי אותו כבר בבית.

הטיפול בעץ – ברוח הבחירה להשאיר את העיצוב נאמן למקור –

אם חשבתם, שהבחירה לא לשנות בעיצוב דבר, תקל עליכם ותחסוך לכם עבודה, לא תארתם לעצמכם כמה אתם טועים.
הנסיון לשמור על טקסטורת העץ מחייבת עבודת שיוף מסיבית להסרת כל הגימור.
גם לאחר שהסרתם את כל הגימור תגלו שהעץ עצמו ספח את הגוון ואתם חייבים להמשיך לשייף.
מבלי להגזים, עבודת השיוף (עם משייפת אקסצנטרית) על שלד העץ של הכורסה נמשכה קרוב לשבע שעות.
אחרי כ-3.5 שעות של שיוף עם נייר 120 המליצו לי בקבוצה שעוסקת בנגרות להשתמש בנייר שיוף גס יותר.
גם אחרי שעברתי לנייר מס’ 80, עדיין נזקקתי לכמה שעות של שיוף וגם אם המצב השתפר מעט, עדיין הייתי רחוקה מאד ממצב בו העץ בתולי.
השכנים שלי כמעט יצאו מדעתם ובכנות, אני לא מאשימה אותם. גם אם מדובר בשעות בהם זה לגיטימי לחלוטין לשייף, שלוש וחצי שעות של רעש שיוף שאינו פוסק יכול להוציא כל אחד מדעתו.
(את החלק השני של השיוף עשיתי בתאום איתם, בנסיון להתחשב ככל האפשר)

כך השלד נראה אחרי 3.5 שעות של שיוף עם נייר 120:

וכך הוא נראה אחרי עוד 3.5 שעות בערך של שיוף עם נייר 80:

מראה דומה של עץ שהסרתי ממנו את צבע (וגם שם בחרתי בגימור של פוליטורה) ניתן לראות על כסא שעשיתי לבת שלי.

תיקון פגם ברגל הכורסה:

יש מיש - נאמן למקור הרגל "הפגועה"
הרגל “הפגועה”

אמנם זה פגם קטן יחסית, פגם ברגל שכמעט ולא רואים (אני רואה!) אבל זה בדיוק הזמן לתקן אותו.
הואיל ויש לי ה-מ-ו-ן אבקת עץ מהשיוף המסיבי שעשיתי על השלד (ותאמינו לי, מה שאספתי הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני והמרפסת שלי היינו מכוסים בו) אני אערבב חלק מהאבקה הזו עם דבק נגרים ואמלא את החסר. המילוי הנ”ל יהיה חזק ואני יכולה לסמוך על הדבק והאחיזה שלו לאחר היבוש. זה מתפקד כמו בטון כשהצמנט הוא דבק הנגרים ואבקת הנסורת היא החול או האגרגט. לאחר הייבוש התערובת מתקשה ומאבדת את הפלסטיות שלה.
אגב, אם עבדתם עם דבק נגרים אתם יודעים שזה גם לא קל לשייף ולהסיר שאריות ממנו.
זו בדיוק הסיבה שאת הפינישים אעשה עם פילר עץ שאוכל לשייף ולהחליק את המשטחים.
שימוש בפילר של עץ פחות מתאים במקרה בו צריך למלא חור גדול, בפרט שיש לו יותר מפאה אחת חיצונית מאחר והוא לא חזק מספיק. מכה כלשהי בפינה והוא עלול להשבר.

אני יוצרת באמצעות כליבה (כן, מסתבר שכליבה ולא קליבה.) ולייסט של עץ שאני מצמידה לאחד ממישורי הרגל, תבנית.
את התבנית הזו אני ממלאה כמיטב יכולתי בחומר המילוי שנוצר מאבקת הנסורת המעורבבת עם דבק נגרים.
המילוי הנ”ל דביק וקצת קשה לעבוד איתו. אבל בשלב הראשוני אני רוצה למלא את המסה העיקרית.
לפני שהחומר מתייבש לחלוטין, אני מסירה את הלייסט (אני לא רוצה שהלייסט ידבק לרגל…) בשלב הזה החומר כבר פחות דביק ואני יכולה מעט לעצב ולהחליק אותו עם היד.
אני מחכה לייבוש סופי לפני שאני מתחילה לעבוד עם הפילר.

כדי לעשות פינישים עם הפילר, אני חוזרת ללייסט העץ ואני מצמידה אותו שוב באמצעות הכליבה על מנת ליצר מישור.
השתמשתי בפילר בהיר, שנראה נורא, אבל היתרון שלו הוא תעודי. אתם יכולים לראות אותו. בשלב מאוחר יותר שייפתי אותו ומילאתי עם פילר כהה שכבר משתלב טוב יותר ועושה את עבודתו לשביעות רצוני.
אתם בהחלט יכולים לדלג על השלב של הפילר הבהיר.

גימור לעץ –

כפי שראיתם, גם השיוף הממושך והמסיבי לא מחזיר אותי למצב של עץ בתולי. החלקים הרכים יותר בעץ ספגו את הפיגמנט לעומק. הואיל וכך, נוצר מצב שהטקסטורה של העץ אפילו מודגשת יותר ואני בוחרת לא להעלים זאת.
הואיל ובשלב זה כבר קיבלתי החלטה להשאיר את הריפוד המקורי, החלטתי לא להכהות את העץ על מנת שייווצר מתח בין הטקסטורה והגוונים השונים של החומרים השונים (ריפוד, שלד, ברזל) כמו כן, בגלל ששלד העץ הוא רכיב מאד דומיננטי בכורסה, הוא צריך להיות מטופל בהתאם – עם הגימור שיחמיא לו הכי מכולם.

קצת על פוליטורה:

הגימור הכי יפה לעץ שאני מכירה הוא פוליטורה טבעית.
הפוליטורה הטבעית עשויה מפתיתי שלאק מומסים באלכוהול (לרוב מפוגל. אבל הפוליטורה איכותית יותר ככל שאחוזי האלכוהול גבוהים יותר. וכשזה אלכוהול 99% לשתיה, ניתן לצבוע איתה גם כלי מזון מאחר וזה לא רעיל.)
בינתיים,אני מזמינה תרחיף מוכן ושומרת אותו בין שימוש לשימוש, במקרר, בבקבוק זכוכית כהה. אולי יום יבוא ואכין אותה בעצמי….
את הפוליטורה אני מיישמת בשיטה שקוראים לה פוליטורה צרפתית.
אם אתם עוקבים אחרי, כבר שמתם לב שאיכשהו, כמעט תמיד, אם יש שתי אופציות לבחור מביניהן, אני אבחר דווקא את זאת שדורשת יותר עבודה. כנראה באג ביצור שלי.
פוליטורה צרפתית בהחלט נכנסת לקטגוריה הזו. לזכותה יאמר שזה הגימור הכי יפה לעץ (כזה שגם משמר את הטקסטורה שלו) שיש. לדעתי כמובן, אבל כנראה לא רק.

את הפוליטורה אני מיישמת באמצעות פקעת של צמר גפן שעטופה בטריקו נקי (אני קורעת מחולצות שסיימו את תפקידן). את שלד העץ יש למשוח בפקעת שספוגה בתרחיף. מדי פעם לסיכוך, אני נוגעת עם הפקעת בשמן זית.
העץ סופג את הפוליטורה ומקבל גוון חם.
את התהליך הזה עושים שוב ושוב ושוב ושוב….לפעמים אפילו עשרות פעמים.
ולא, אני לא מגזימה. במררה זה,ככל שמוסיפים הרי זה משובח.
ככל שהתהליך מתקדם, העץ מתחיל לקבל ברק. הפוליטורה מתקשה ויוצרת שכבת מגן קשה על העץ.

כמה טיפים שיעזרו לכם:

  1. את בקבוק התרחיף יש לשמור סגור כי האלכוהול מתנדף. תפתחו להספגה ותסגרו. זה מטרטר, אני יודעת.
  2. בין שכבה לשכבה, כשאתם עושים הפסקה לאוכל או לשינה, תשמרו את הפקעת בשקית ובמקפיא, כדי שלא תתייבש ותתקשה (אלא אם אתם רוצים לעשות פקעות כמספר השכבות)
  3. אני שמה לי צלוחית קטנה עם שמן זית שתהיה זמינה לעבודה.
  4. משתמשת במכחול שאני טובלת בפוליטורה כדי להגיע למקומות שהפקעת לא מגיעה.
  5. בסוף כל סבב שימוש במכחול יש לנקות אותו באמצעות אלכוהול.
  6. אם במקרה המשטח נצבע או יש טיפות של פוליטורה על הרצפה – מנקים באמצעות אלכוהול.
  7. אלכוהול מפוגל הרבה יותר זול מאלכוהול לשתיה. לשני אמנם יש יתרון ביצירת התרחיף אבל לניקוי האלכוהול המפוגל לגמרי מספיק (רק לא לשתות אותו, כן?)

כשהעץ כבר מבריק דיו, סיימתם את השלב הזה.

חיפוי החלק התחתון של המושב –

לפני שאני מחברת הכל מחדש, יש לי חוב ישן.
זוכרים שהסרתי את האלבד שהתפורר כבר מתחת למושב?
אז אני צריכה לשים משהו במקומו.
גם כאן אני משתמשת בחלק מהריפוד הישן של הספה שריפדתי מחדש . הפעם בחלק הפנימי של הריפוד.

אני מגייסת את אקדח הסיכות שלי, מקפלת את השאריות פנימה ומהדקת. חייבת להודות שהפעם יכולתי לעשות עבודה טובה יותר. בסיטואציה אחרת בה החלק התחתון עלול להחשף, הייתי מוציאה את הסיכות ומהדקת שוב. מכיוון שהחלק התחתון יחשף רק אם יהפכו את הכורסה, אני מוותרת לעצמי.

נאמן למקור – לחבר הכל מחדש :

באופן טבעי, מחברים את הכל מחדש בסדר הפוך של הפרוק.
אז קודם חלקי הנפחות שמקבעים את מסעדי הידיים לשלד העץ.
זוכרים שהיה לי מאד קשה לפרק? אז הנסיון למדני שלהבריג, גם עם מברגה, לתוך עץ קשה, זה ממש לא קל. אז אני מקדימה וקודחת חור במקום בו אני אמורה להבריג את הבורג. זה יעשה לי ולבורג חיים קלים יותר.

בחלקם התחתון החלקים מושחלים דרך חור בשלד ומהודקים למקומם באום פנימי.

חיבור הקורה בשלד –

זוכרים שהקורה בחלק העליון של המשענת התפרקה? ושחשבתי שממילא יש לפרק אותה כדי להחזיר את המשענת? אז עכשיו גיליתי שגם אם היא מחוברת ניתן לפרק ולחבר את המשענת ללא בעיה. (מה שאומר שאם בעתיד ארצה להחליף את הריפוד בכ”ז, זו לא תהיה בעיה.)
על מנת לחבר אותה חזרה אני משתמשת בדבק נגרים ומהדקת ברצועת ראצ’ט.
אני חושבת שאין כליבות כ”כ גדולות…

שימו לב, כשאתם מהדקים את חלקי העץ זה לזה, שאריות דבק ילחצו החוצה בקווי המגע. נקו היטב את שאריות הדבק הללו. במקרה כמו זה, שהחיבור מתבצע לאחר הגימור, תעברו גם עם סמרטוט לח לניקוי יסודי. ממש אינכם רוצים לאבד את הברק שיצרתם בגימור עם מריחות של דבק שהתייבש.

חיבור המשענת והמושב –

המשענת והמושב מחוברים שניהם באמצעות חתיכות עור.
בחלק העליו של המושב יש חורים שלתוכם נכנסים פינים שממוקמים בקורה העליונה בשלד העץ ומקבעים את המשענת שלא תזוז קדימה ואחורה. חתיכות העור מהודקות באקדח סיכות לחלק התחתון של השלד.

לפני שאני מהדקת, אני מאזנת את המשענת ומגלה שאיכשהו, משום מה אין איזון. יש קצת רווח בין המסגרת לשלד באחד הצדדים מלמעלה.
על מנת לפתור זאת אני צריכה לדחוף משהו בין המשענת לשלד בחלקה התחתון. כשאני עושה זאת, הרווח למעלה נסגר ולמטה לא רואים אותו.
אני בוחרת להעזר בפקק שעם שאני חותכת לאורכו ומכניסה אותו בצד הבעייתי בין השלד למסגרת.
כך זה נראה:

אחרי שמחצית פקק השעם ממוקם, אני מהדקת את המשענת לשלד.
כמובן שלא יראו את החיבור. הוא יוסתר ע”י המושב.

ואחרון חביב, המושב.
על מנת לקבע את המושב הזדקקתי ליותר משתי הידיים שיש לי… הייתי צריכה לקבע את המושב היטב למקומו במהודק שלא יזוז ובמקביל לחבר את חתיכות העור למושב ולשלד באמצעות אקדח הסיכות.
אז כשאין מספיק ידיים, אני נעזרת שוב ברצועת הראצ’ט.
גם הפעם על מנת לקבע, אבל בשונה מבד”כ, לא באמצעות הדבקה.

שיפוץ נאמן למקור –

אז כפי שראיתם,
לשפץ רהיט כך שנשמור על המראה שיהיה נאמן למקור, יכול להיות כאב ראש רציני. (במיוחד לשכנים ;-)).
כמו כן, אתם מסתכנים בזה שאנשים לא ישימו לב שהרהיט אמנם שופץ….
אבל אינכם משפצים בשביל אנשים אחרים ולרוב, כשבוחרים לעשות זאת, יש סיבות טובות מספיק על מנת לנסות להצמד לעיצוב המקורי.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיקר אחרי השיפוץ הזה אני מעריכה במיוחד רסטורטורים שמחזירים עטרה ליושנה ברהיטים ישנים.
כך ניראת הכורסה שלי אחרי השיפוץ ואני בהחלט אוהבת את המראה שלה:

נתראה שוב בתחילת ספטמבר עם שידה שהסרתי ממנה שכבה עבה מאד של צבע.
ועד אז, תישארו בריאים….

Related Images:

ההדום הצהוב – מילוי וריפוד הדום וינטאג’

בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )


בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images: