את נורית הכרתי בפייסבוק באחת הקבוצות ששתינו חברות בה.
כשרצתה למסור הדום ישן והרוס ראיתי את הפוטנציאל כבר בתמונות שהיא פרסמה.
היה לי ברור שיש כאן לא מעט עבודה אבל היה שיהיה יפיפה בסוף.
לשמחתי לא היו עוד מתעניינים, או שהייתי הראשונה…וזכיתי בו!
גם כאן, תודה רבה נורית 3>
זה ההדום כפי שאספתי אותו לביתי:

ההדום במתכונתו זו קישט זמן מה את הכניסה לבית שלנו עד שהוא גבר על כורסה ועל כסא מנהלים (שעדיין מחכים…) ונכנס לעבודה.
העבודה עליו היא דוגמית בזעיר אנפין לעבודה על הספה ולמי שקרא את כל הפוסטים על שיפוץ הספה, שיפוץ ההדום יהדהד מוכר משהו (כמובן…תמציתי יותר! יחסית, כן?) מבחינת השלבים השונים בתהליך.
החלק הראשון (זה שאתם קוראים!) יעסוק בפרוק ההדום ובטיפול בעץ ובקפיצים.
החלק השני (יענו הפוסט הבא!) יעסוק הלכה למעשה בכל מה שקשור לריפוד (כולל הבפנימו) של ההדום.
כדי לא להשאיר אתכם סקרניים עד לסוף הפוסט הבא, זה אותו ההדום לאחר שיפוץ:

לפני שההדום יראה טוב יותר והרבה לפני שיראה כמו בתמונות למעלה, הוא יראה רע יותר.
זה נכון כמעט תמיד. זה התהליך.
צריך לפרק אותו ליחידות הבסיסיות שלו ולהשמיש אותן .
ממש לא כדאי לרפד ולהשקיע עבודה ברהיט שהחיבורים שלו רופפים.
מעבר לכך, לתהליך הפרוק יש גם חשיבות רבה בלימוד של הרהיט, איך הוא נבנה ומה העקרונות העיצובים שלו.
כשאני משפצת רהיט ישן חשוב לי לתת כבוד לרהיט שהיה פעם גם אם הוא יראה שונה ממה שהיה בעבר. הכבוד הזה מתבטא לרוב בשמירה על טכניקה (ואם אפשר גם חומרים), שכבות ושלבי עבודה כפי שאני למדה אותם בפרוק וכן בשימוש חוזר של כל מה שניתן לעשות בו שימוש.

ועכשיו נראה איך הקסם פועל (טוב נו…כולנו יודעים שאין כאן קסמים, רק עבודה) ….

פרוק ההדום:

פרוק הריפוד והמילוי:

באופן מפתיע ביותר, אין כאן סיכות. רק מסמרים.
אז המכשיר שקיבלתי מאורי מוכיח את עצמו שוב ועוזר לי להוציא את כל המסמרים
הרבה יותר מהר מבעבר.

לאחר שאני מוציאה את כל המסמרים, מסירה את הכיסוי התחתון, הקפיצים והרצועות הקרועות נחשפים ואני מתחילה לקלף את הריפוד. גם הוא מחובר במסמרים לשלד.
בשלב זה אני אוספת וממיינת את כל מה שאני מפרקת (גם את כל המסמרים שאני מוציאה ואת כל שכבות הגועל נפש).
אין לי מושג בשלב זה מה יהיה שימושי בהמשך (לצרכי לימוד או שימוש חוזר) .
שימו לב בתמונות (שניתן לדפדף בהן) שהריפוד תפור ביד בפינות ושמסביב לרגליים הוא מודבק.
הידע הזה ישמש אותי כשארפד מחדש את ההדום.
שימו לב גם לשיכוב.
מתחת לריפוד יש בד מסיבי ומתחתיו שכבה מרככת (סוג של כותנה?) כשאלה מוסרים, מגיעים ליוטה התפורה ביד (וגם מחוברת במסמרים לשלד).

שוב אני מוציאה את כל המסמרים שמחברים את היוטה (למען הדיוק יוטות) לשלד העץ, ומסירה את כל הקומפלקס – שתי שכבות יוטה שביניהן יש עשב ים (או שיער קוקוס… אין לי באמת מושג מה זה) ואני חושפת את הקפיצים הקשורים מצידם העליון (בתחילת העבודה חשפתי אותם מצידם התחתון)
חדי העין שמו לב אולי בשלב קודם למדבקות מס הקניה שהודבקו על השלד. כאן צילמתי אותם ברור יותר.

פרוק הקפיצים והשלד:

לא נותר אלא להוציא את המסמרים שמחברים את הקפיצים הקשורים לשלד, לפתוח את כל הקשרים (את הרוב נאלצתי לחתוך), להפריד את הקפיצים, להוציא את שאריות רצועות היוטה ולפרק את הרגלים.
הרגליים מחוברות לשלד בדבק שהתיישן ולא היה צריך להפעיל מאמץ רב כדי לפרקן סופית.
שימו לב, בשלב הזה יש לעבוד בזהירות.
לא פעם אני נעזרת במכות פטיש כדי להפריד חלקים זה מזה. מאד אפקטיבי, אבל חשוב לרכך את הפשיש בבד (או להשתמש בפטיש גומי) כדי לא להשאיר מכות בעץ!
כמו כן, כדאי מאד לסמן איזה רגל מתחברת לאן. גם אם זה נראה סימטרי, העובדה שזה נבנה ביד מחייבת שיהיו שינויים מינורים. אולי לא יבחינו בהם במראה הכללי אבל יכולים להאכיל אתכם לא מעט קש (אם לא תסמנו לכם מה היה היכן) בשלב החיבור חזרה…

בסופו של הפרוק והמיון יש:

• שקית עם כל הגועל נפש הרך של הריפוד והמילוי,
• כוס עם מסמרים,
• 4 קפיצים,
• מסגרת עץ (שמורכבת מ2 קומות. אותה לא פרקתי בשלב זה אבל מאוחר יותר בשלב מתיחת הרצועות נאלצתי לעשות זאת ולו חלקית)
• 4 רגליים (תראו את פרט החיבור לשלד בשלב החיבור מחדש)
• 2 תומכות שחיברו בין זוג רגליים.
• את החבלים הקרועים והחתוכים זרקתי. הדבר היחידי שניתן לעשות איתם זה להשתמש בהם כדוגמה על מנת לקנות חבל דומה.

הכנת העץ החשוף:

שלב ההכנה כולל בדרך כלל מילוי חורים ושיוף.
לשמחתי, אין כאן כמעט חורים וסדקים למלא.
בזכות מבנה הרגליים הריבועי, נטול הפיתוחים, אני יכולה להשתמש במשייפת חשמלית.
(צ’מעו…נעשתי עצלנית. הרבה יותר קל ומהיר לעבוד עם משייפת אקסצנטרית. אבל היו רגישים. צריך לדעת מתי לא!)
כששייפתי את הרגליים ראיתי שיש שם שאריות של מסמרים מרפידות פלסטיק מפעם. מסמרים ברגליים של רהיט זה דבר רע. חורט על הרצפה…
אז כמובן שהמסמרים נשלפו (עם המכשיר שיש לי להוצאת מסמרים, זה פיס אוף קייק …)
שימו לב, באזורים בהם היה דבק (אזורי המחברים) לשייף היטב.
הסרת שאריות הדבק חשובה כדי שההתאמה וההדבקה של החלקים תהיה טובה בהמשך.

ניקוי הקפיצים:

בספה ששיפצתי היו המון קפיצים. אז השרתי אותם בחומץ כדי להקל על הניקוי.
כאן, מאחר ומדובר בארבעה קפיצים בלבד, שייפתי אותם אחד אחד בנייר זכוכית ואח”כ מרחתי אותם בשמן WD40.
זהו.
שימו לב שגם התהליך הקצר הזה מלכלך. העזרו בכפפות ובבגדי עבודה.

חיבור מחדש של השלד:

זוכרים שסימנתם את חלקי העץ כדי שתדעו איזה חלק מתחבר לאן?
אז בשלב הזה, האקט הזה יהיה שימושי.
אני מחברת הכל על יבש כדי לוודא שהכל מתחבר היטב ורק אז עוברת לעבוד עם דבק.
השלב “היבש” הוא גם השלב שבו אתם מעריכים כמה כליבות תצטרכו והיכן אתם מתכוונים להפעיל לחץ בייבוש.
כשהכל מסתדר לשביעות רצוני, אני מפרקת שוב ומורחת דבק נגרים בנדיבות על כל אזורי המגע.
תחילה מחברת כל שני זוגות רגליים בתומכת שלהם ואח”כ מחברת את הרגליים למסגרת.

אני עושה את הכל ביחד, מה שמחייב שיהיו לי מספיק עזרים (כליבות, ראצ’ט) להדק את ההדום בזמן יבוש.
ואם אין מספיק עזרים?
ממליצה לשאול או לקנות. לא לעבוד בשלבים.
כשמדביקים את הכל ביחד, ניתן לאזן את הרהיט ולמקם את הרגליים בהתאמה. כאן חסרונו של דבק הנגרים, הייבוש האיטי שלו, הופך ליתרון ונותן לכם את הזמן הנחוץ לכוונן את מה שדרוש.
כשמדביקים בשלבים אין את הגמישות הזו. החלקים שהתייבשו כבר, הם נוקשים.

שימו לב,
כשמהדקים את החלקים בכליבות (בזהירות. מבלי להשאיר פגיעות בעץ!), דבק עודף יוצא החוצה.
את הדבק הזה כדאי לנגב מאחר ולאחר ייבוש הוא יהיה נוקשה ויהיה קשה להסירו.
כמו כן, כדאי מאד לשייף את כל מריחות הדבק מהעץ (שסביר שלא תראו כי לאחר ייבוש הן נעשות שקופות).
באזורים בו העץ מרוח בדבק, הספיגה של חומרי הגמר תהיה חלקית והמופע יהיה חוסר אחידות בגוון.

הנסיון לימד אותי לגייס את כח המשיכה של כדוה”א לטובתי.
משמע, למקם כך את הרהיט שהדבק (בתוך השקעים) ייזל לתוך החיבור המודבק ולא ממנו והלאה.
כאמור הנסיון הוכיח שהחיבור חזק יותר כך.

לאחר הידוק האזורים המודבקים וקיבוע באמצעות כליבות ו/או ראצ’ט תנו לרהיט לנוח במשך לילה לפחות מבלי לגעת בו.
את הכליבות יש לפרק רק לאחר ייבוש מלא.

גמר פוליטורה טבעית :

פוליטורה טבעית או בשמה “שלאק” היא שרף טבעי המופרש ע”י חיפושיות הנפוצות בהודו על מנת להגן על צביר הביצים שלהן.
השרף הזה מומס בספירט ונוצר תמריק שאותו מיישמים באמצעות מברשת או פקעת (כדור צמר גפן עטוף בבד כותנה) והוא נספג בעץ . ניתן לישמו במספר שכבות וככל שמס’ השכבות עולה, הציפוי קשה יותר ומקבל ברק. את התנועה של הפקעת על העץ מסככים באמצעות שמן.
הואיל והפוליטורה נספגת בעץ, חשוב לעבוד בתנועות אחידות ובפיזור אחיד ככל הניתן.
(את הפקעת מחזיקים ביד תוך כדי עבודה כך שעדיף לעבוד עם כפפות חד פעמיות.)

תכלס….

רכשתי תמריק שלאק מוכן בזמנו, לצביעת הספה. מאז, אני שומרת אותו בקרור והוא משמש אותי עדיין.
למי שמעוניין, ניתן לקנות שלאק בסהר צבעים ביפו.

שימו לב, הפוליטורה מיושמת רק על חלקי העץ הגלויים בהדום. זאת אומרת שמסגרת העץ עליה ימתח הריפוד לא תיזכה לטיפול.

עבור הפקעת השתמשתי בשרוול של חולצת טריקו ישנה ובקצת מהכותנה מהמילוי שפורק מההדום (חלק מה”גועל נפש” שנשמר בשקית…אתם רואים, אי אפשר לדעת מה יהיה שמושי בהמשך)
וכשמן, השתמשתי הפעם בשמן קנולה לא מזוכך.(בדיעבד, מנוסים ממני העירו לי שעדיף שמן פשתן או אפילו שמן זית בו השתמשתי בספה, בגלל זמני הייבוש שלהם)
למקומות שלפקעת אין גישה נוחה (חיבורים) השתמשתי במכחול (שנוקה בסוף עם ספירט)

כבר עם מריחת השלאק הראשונה תבחינו היטב אם לא הסרתם את כל מריחות הדבק מאחר והספיגה באזורים הללו תהיה חלקית.
אפשר להוציא שוב את נייר הלטש (סביר להניח שזה יהיה במקומות פחות נגישים למשייפת) ולחזור על התהליך …
או… לוותר לעצמכם. סביר להניח שרק אתם תשימו לב לחוסר האחידות באזורי החיבור…

עקרונית (וגם מעשית!) ניתן היה ליישם את הפוליטורה על חלקי העץ לפני ההדבקה והחיבור. הקדמת יישום הפוליטורה תחסוך לכם את הסיכון של אי אחידות כתוצאה משאריות הדבק שלא הוסרו לחלוטין.
הואיל ולא ניסיתי זאת, אין לי מושג מה הן נקודות התורפה של צביעה מוקדמת.
השיקול שלי היה שצביעה מוקדמת יכולה אולי ליצור מצב של קשיים בחיבור ובהדבקה (חשש שאולי אינו מבוסס לחלוטין….) והעדפתי להתמודד עם חוסר אחידות פוטנציאלית באזורי ההדבקה.

הואיל והפוליטורה מתקשה ומתייבשת כאשר הספירט בתמריק מתנדף, זמן היבוש קצר יחסית וניתן לחזור מהר לעוד שכבה של שלאק.
אין מספר קבוע של שכבות שלאק/פוליטורה.
ניתן לישם את הפוליטורה במספר שכבות וככל שמס’ השכבות עולה, הציפוי הוא קשה יותר ומבריק יותר. לשיקולכם.

לאחר ייבוש סופי ניתן להתחיל למתוח רצועות על המסגרת.
את כל שלבי הריפוד החל ממתיחת הרצועות וכלה בהדום מוגמר אפרט כבר בפוסט הבא.

מאחלת לכולכם פורים שמח
ולבלוג שלי…
יומולדת שנתיים שמח!

Related Images:

אחרי הפוסט הקודם, בו ארונית צרה הפכה למדף 
ופלטה, שנמצאה אף היא ברחוב, קובעה כדלפק, לא נותר אלא לשפץ את כסאות הבר (ולהביא אותם לחיפה…).
איתם, המטבח כבר יתפקד במלואו!

כסאות הבר האלה, נמצאו בחדר פחי הזבל:

הם ישופצו לעילא וסוף סוף ניתן יהיה לשתות את הקפה של הבוקר בישיבה…

הכסאות הללו סבלו מרטיבות וכמובן יהיה צורך להחליף את כל הריפוד וחומרי המילוי, אולם הם יציבים ולמעט תיקונים קטנים לא יהיה צורך לחזקם.
כמו כן,
אני סולדת לרוב מהצבע השחור…וגם בזה נטפל!

פרוק כסאות הבר:

בפרוייקט הזה החלק של הפרוק הוא קצר יחסית.
אני מפרקת את המושב מגוף הכסא:

מסירה את הריפוד ואת כל שכבות המילוי. (איכס…כרגיל)
הפעם, נעזרת במכשיר להוצאת סיכות שקיבלתי מתנה מאורי שבא לביקור מולדת מארה”ב.
אין ספק שזה הגיע בזמן ומליון תודות לו.
לצערי, המושב היה חשוף מאד לרטיבות והסיכות היו חלודות לגמרי מה שהפך את העבודה לקשה ומתסכלת פי כמה וכמה.
מודה ומתוודה שחלק מרגלי הסיכות נשארו בפנים…

כך הלוח נראה ערום:
  
ניכרים בו סימני המים וחלק מהשכבות נפרדות.
מגעיל, נכון?
את החלקים הרופפים הסרתי מעט עם שפכטל (לא יותר מדי, בסוף הוא צריך לשאת עכוזים…) והתנחמתי בעובדה כי לא יראו ממנו דבר. בסוף הוא יכוסה היטב מכל הכיוונים.

זהו. החלק של הפרוק נגמר. נכון שקצר יחסית?

בשלב זה ניתן לחלק את העבודה לשניים: העבודה על גוף הכסאות והעבודה על המושב שלהם.
מה שמכתיב לי את הסדר הוא מזג האויר. יש דברים שאין מצב שאעשה בבית…

שיוף:

בכנות, אני חושבת שזה החלק הכי מאוס בעיני. האבק והטינופת של השיוף נכנסים לכל חור…
אבל אין בררה.
כדי שעבודת הצביעה תצלח, חייבים לשייף. 
…..בדיעבד (תראו בסוף!) אולי היה עדיף לשייף פחות…
אבל זו חכמה של לאחר מעשה.
וגם זה, רק אולי…הקלות הבלתי נסבלת.
אז שייפתי.
והפעם עם משייפת אקסצנטרית חדשה שהתחדשתי בה לרגל 17 שנות נישואין (אל תעשו לי פרצופים! כל אחד עם האהבות שלו…לי תכשיטים או בגדים לא עושים את זה…)
   
הואיל ואין בכוונתי לחשוף את העץ ומכיוון שהמשענת תקבל טיפול שהשיוף לא תורם לו מלבד חיספוס העץ (ובהתחשב כמובן בעובדה שזה לא החלק האהוב עלי בתהליך…) אני משייפת קצת יותר מהמינימום הנחוץ, להערכתי,ולא יותר.
מדוע בכל זאת לשייף?
מאחר ובתהליך השיוף, המשטח מתחספס והצבע נתפס עליו טוב יותר.

תיקונים:

השלב הזה היה יכול להעשות גם לפני שלב השיוף.

בכל מקרה, אחרי התיקונים יהיה צורך בשיוף קל.
כפי שכתבתי בתחילה, אין צורך בהרבה תיקונים אולם יש נקודות במשענת שבגלל הרטיבות, נפתחו מעט. את הנקודות הללו אני מורחת בדבק נגרים ומהדקת בכליבה (או בפלייר פטנט…) עד ליבוש הדבק – כ-12 עד 24 שעות.

ולאחר היבוש ושיוף קל, יש למלא “דפיקות”, חורים וסדקים בעץ, באמצעות חומר מילוי לעץ. 
בפרוייקט הזה, לא היה צורך בכך.

צביעה:

מי שראה כבר פרוייקטים שלי יודע שיש לי חולשה לצבע הירוק.
חוץ מזה, יש לי צבע ירוק… דבר שאיכשהו נותן עדיפות לצבע ירוק.
וגם הצלחתי להדביק את ה”לקוחה המיועדת” בהעדפה הזו שלי
(שמסתבר שלא תמיד היא נדבקת בהעדפות שלי…לדאבוני (-; )
אז צבעתי את הכסאות בירוק.
ירוק אקרילי, שמיועד לצביעת קירות ושהיה אטום להפליא ונצמד נפלא למשטחים (דבר שנבחן גם בהמשך…)
כפי שניכר בתמונות, עשיתי את הצביעה אל מול הנוף, במזג אויר נפלא שלא אופייני לדצמבר.

שימו לב שאת המשענת אני לא צובעת באופן מלא.
הכסאות מאד דומים אבל לא זהים. אופן הרכבת המשענת שונה בין שניהם והחלטתי שלא אטשטש את השוני אלא אדגיש אותו באמצעות טיפול שונה, שיתן לכסאות הבר את אופיים הייחודי.

כמו כן, אחד מהכסאות, היה צבוע באדום מתחת לשחור.
כנראה שזו הסיבה שהם נצבעו בשחור.
הצבע האדום הזה האכיל אותי מרורים.
איכשהו, בצורה דיפוזית, הוא הצליח לצאת ולצוץ כל פעם מחדש. את הכסא הזה, צבעתי בערך פי שתיים יותר שכבות מהכסא השני, עד שנראה לי שזה כבר בסדר.

משענות כסאות הבר מקבלות טיפול אחר לגמרי:

חשבתי בתחילה להשתמש בדפי ספר לכסוי משענות כסאות הבר. שיתנו גוון וטקסטורה עדינים מאד ולתת דגש ואמירה צבעונית בבד של הריפוד.

    
לצערי, ה”לקוחה המיועדת שלי” לא ראתה עין בעין איתי את החזון שלי לריפוד ובחרה בבד פרקטי אבל מאד שמרני.
לדעתי כמובן.
וכל נסיונותי לשנות את דעתה עלו בתוהו.
מכיוון שכך,
אלה הם הנתונים ואיתם אני אעבוד…

מי שקרא על שיפוץ המדף יודע שהשתמשתי במפה של הולנד כאלמנט עיצובי. 
מאחר וכסאות הבר ישמשו במטבח, ומאחר והריפוד כבר לא יהווה מוקד עיצובי, החלטתי להעביר את המוקד הדומיננטי למשענות ולכסות אותן גם במפות (דרום אמריקה ואסיה!) במקום בטקסטורה של כתב. 
כאן, כמו במדף ובשונה מטקסטורה של כתב, אני מתכוונת להדביק חתיכה אחת רציפה כך שהתמונה תשמר. זה מחייב חיתוך מדוייק, התאמות ועבודה מוקפדת וזהירה.
אני מתחילה עם החלק הצר שיחופה במפה:

 

מדביקה את המישור. את השוליים חותכת לרצועות מקפלת פנימה לשני הצדדים ומדביקה. האזור הזה יכוסה כולו גם ע”י מפה.
החזית הקדמית והאחורית מטופלות שונה בשני הכסאות בגלל השוני ביניהם.
בכסא 1 אני מדביקה את המפה ישירות על המשענת:

באמצעות סכין יפנית (אחרי יבוש הדבק!) מסירה שוליים מיותרים,
 
ומשייפת שאריות עם נייר לטש:

בכסא 2 זה קצת יותר מורכב כי אי אפשר למדוד בערך ולעשות תיקונים אח”כ.
אני יוצרת שבלונות באמצעות נייר זול (או עיתון) וגוזרת אח”כ את המפה בהתאם.
זוכרים את המשפט שעדיף למדוד פעמיים משלגזור פעמיים? הוא בהחלט תופס כאן.
במיוחד אם אין לכם מפה נוספת לרזרבה.

מיותר לציין שאת ההדבקה יש לעשות בהדרגה ובצורה יסודית וזהירה.
למרוח על רצועת השטח שכבה דקה ואחידה של דבק באמצעות מכחול או מברשת. להצמיד את מפת הנייר ישר ככל הניתן ולשחרר בועיות אויר בעדינות מבלי לעשות קרעים בנייר. ולעבור הלאה לרצועת השטח הבאה…

אחרי שהכל מתייבש אני מורחת שכבת דבק על כל האזורים שמכוסים במפת נייר ומשאירה לייבוש מלא

אחרי יבוש מלא של שכבת הדבק, אני משייפת בעדינות את כל השטח,כולל החיבורים, עם נייר לטש עדין. השלב הזה גם מחליק את השטח וגם יוצר מראה “משומש” ומשופשף למפה, דבר שתורם ל”לוק” שאני מעוניינת ליצור.
בשלב זה עדיף לחזור על התהליך של שכבת הדבק, אולם ניתן לוותר עליו ולעבור ללכה.

איטום כסאות הבר באמצעות לכה:

שלב ארוך, משעמם והכרחי ביותר.
כל הכסא (למעט במושב שירופד) – האזורים הצבועים והמודבקים כאחד צריכים להצבע על מנת להגן עליהם מלכלוך, פגיעה ולחות.

לכאורה, שלב טכני, שעושים ומסיימים.
לדאבוני, הצבע האדום, הזכור לרע משלב הצביעה, התעורר שוב לחיים.
הלכה, על בסיס המים, גרמה לו שוב להגיח החוצה…

מה אני עושה??? יאוש…

קודם כל, נתתי ללכה להתייבש ולהיסטריה לשכוך.

נראה כי הצבע האדום הזה עקשן ביותר וכשהוא נרטב, הוא צץ שוב ושוב.
חשיבה רציונלית אומרת כי צריך תחילה לאטום את הכסא על מנת לנטרל את החשיפה של הצבע האדום ללחות שמעוררת אותו. ורק אח”כ לצבוע.
זה בדיוק מה שלכה עושה. אוטמת את הכסא…
ועל הלכה צבעתי שוב בירוק. 
בד”כ לא עושים זאת. משייפים את הלכה כדי שהצבע יתפס על העץ. אבל לא היה לי מה להפסיד. האלטרנטיבה היא לשייף שוב הכל עד להסרת כל הצבע האדום, אם זה בכלל אפשרי בלי להרוס את הכסא… ואין מצב שאעשה זאת.
לא צבעתי את כל הכסא. רק במקומות בהם הצבע האדום הציץ. והצבע הירוק האקרילי, שמיועד לקירות, נתפס מצויין גם על הלכה (אמרתי לכם שהנושא יבחן בהמשך…כאן זה ההמשך…)
היה טיפה הבדל בגוון:

אבל ההבדלים הללו נעלמו לאחר שכבה נוספת של לכה על הצבע שעל הלכה (הצלחתי לבלבל אתכם?)

אתם מבינים עכשיו למה הצטערתי כי בכלל שייפתי את הכסא?
כמובן שכל זה נכון רק לכסא אחד מהשניים. וזה מסוג הדברים שיודעים רק אחרי שקרו.

ריפוד מושב כסאות הבר:

בשלב הזה אני כבר ספונה בבית, ביום של גשם. וממילא, אני צריכה לעבוד עם מכונת התפירה.

גוזרים את החומרים:

ספוג כחול 4 ס”מ: 

משטח אקרילן שיעטוף את הספוג והלוח:

והבד לריפוד. בד דמוי עור (קל לניקוי ופרקטי מאד. בפרט במטבח) בצבע קרם.
(זוכרים?לחשב אם צריך ולמדוד פעמיים…). גזרתי את מידת המושב (+ 1 סמ’ לתפרים) ואגזור רצועות ברוחב 7 סמ’ בשביל גובה הספוג.
קחו בחשבון בחישוב רוחב הפס שלכם את התפר+גובה הספוג+גובה הלוח+ מעט בד שיאפשר מתיחה והידוק באקדח סיכות ללוח מלמטה.

באופן טבעי לרוב לא ניתן לגזור רצועה אחת ארוכה שתקיף את כל היקף המושב ותצטרכו מן הסתם ליצור חיבורים. נסו לתכנן את המיקום החיבורים הללו.

תפירה:

רגע לפני שהתחלתי לתפור, ניסיתי שוב להפעיל את קסמיי, מניפולציותי וכל דבר אחר שנגמר אף הוא ב”אי” על הלקוחה שלי…
אולי היא תסכים בכל זאת להמיר את צבע כסוי המושב … כתום היא לא רצתה. אבל אולי בורדו??

ו…נאדה.
אנחנו נשארים עם ה”קרם”… עד הסוף. ויהי מה.
אז אני תופרת את הרצועה של המושב בהקף מסביב:

מאחר ויש לי שני כסאות, החלטתי לנסות שתי גישות שונות בתפירת הרצועה:
גישה ראשונה – לחבר את הרצועות זו לזו בצורה המשכית ולחברן למשטח המושב כך שנקודות החיבור תהיינה אקראיות.
גישה שניה – לחבר כל אחת מפאות משטח המושב לרצועה ורק אח”כ לחבר את הרצועות זו לזו בנקודת העיקול/החיבור הטבעי.

באופן מפתיע (אותי לפחות…) הגישה הראשונה היתה נוחה לי יותר לעבודה וגם התוצאה היתה מוצלחת יותר לטעמי.
ואולי אני צריכה להתאמן יותר על הגישה השניה…

מרכיבים ומרבדים את המושב:

לא נותר אלא להרכיב את המושב על שכבותיו (ובסוף לחבר אותו לגוף).

על מה בעצם אנחנו יושבים?

זה המקום להרחיב טיפה על המילוי השכיח בכסאות (ללא קפיצים):
לוח עץ: ראיתם אותו בתמונות.
ספוג: אני משתמשת בספוג כחול. ספוג כחול נחשב ספוג קשיח איכותי ועמיד יותר לאורך זמן מהספוג הלבן. כאן תקבלו סקירה קצרה על סוגי הספוגים השונים והיעוד שלהם.
ניתן להשיגו בעוביים שונים בהתאם לייעוד שלו. במקרה זה (ובכלל בכסאות) עובי של כ- 4 סמ’ הוא העובי שהיה לפני הפרוק וזה עובי נח לישיבה.
משטח אקרילן: האקרילן הוא גם החומר שממלאים איתו כריות נוי. ניתן לקנותו בחנויות בדים או חנויות יצירה במשקל למילוי (כריות…) או כמשטח לפי מטר. במשטחי האקרילן משתמשים כשכבה עליונה ומרככת בריפוד כמו גם במגיני ראש, בכסויים למיטה וכן הלאה.
הבד: בהתאם לבחירתכם וליעוד של הרהיט.

את הספוג אני מניחה על לוח העץ (המחמירים ידביקו אותו. אני לא רואה בזה צורך) ועוטפת אותו (ואת הלוח) במשטח אקרילן שאני מקבעת ללוח מצידו השני במס’ מקומות באמצעות אקדח סיכות.
 

את הכיסוי שתפרתי, אני מלבישה על הספוג ומהדקת אותו לצד השני של הלוח.
   
אני מתחילה ממרכז הפאות

ומתקדמת לפינות בהן אני מטפלת ומהדקת בסוף.
תוך כדי התקדמות אני חותכת אקרילן עודף. כך זה נראה כשאני מסיימת:

ברשומה הזו על כסא אחר ששיפצתי, יש גם ריפוד של מושב כסא, אחר קצת.
ניתן לקרא שם על בחירת סוג אקדח סיכות, על בחירת סוג הבד ועל הגימור.

טיפול באחוריים של הכסא:

עד עכשיו טיפלנו (בנקודת המפגש של הכסא) באחוריים שלנו. 
עכשיו נטפל באחוריים של כסאות הבר.
מי שהספיק כבר להכיר אותי מרשומות קודמות, חשוב לי שהכסאות יראו טוב גם מלמטה. זה מקבל חשיבות יתר כשהלוח ישן ומגעיל ונשארו עליו סימני רטיבות.

אני בוחרת שאריות בד כלשהן (ממש לא משנה איזה , רק שיהיו בגודל מתאים) ואני מכסה את הצד התחתון, הגלוי של הלוח. את הקצוות אני מקפלת פנימה ומהדקת ללוח באמצעות אקדח סיכות.

כשהלוח מכוסה מכל הכיוונים, לא נותר אלא לחבר את המושב המוגמר לגוף הכסא באמצעות ברגים, בדיוק במקום ממנו הוצאנו אותם כשהכסא פורק.

זהו. כסאות הבר מוכנים לשימוש.

אני מזמינה אמריקנו גדול. בלי סוכר ובלי חלב.
מחכה ב”דרום אמריקה” בבקשה..
שבת שלום.

Related Images:

מגיע הרגע בו ההכרה כי ההורים שלנו מזדקנים, מכה בנו.
כשזה קרה לי, הרגשתי קטנה וחסרת אונים. החיים התדפקו על חלוני והידיעה כי עכשיו האחריות היא בידי היה בה משהו משתק. 
אמא מזדקנת, היכולות הפיזיות שלה מתמעטות. יש כאן הרבה תסכול ומרמור וזה רק מצטרף למערבולת הרגשות והמטענים שיש בין אמא לבת.
היום, יותר משנה וחצי אחרי המעבר לדיור מוגן, אין לי ספק, שהמהלך הזה היה נחוץ ושיפר את החיים ואת מצבה הפיזי של אמא. ומן הסתם נתן הרבה שקט נפשי גם לי.

בפוסט הזה אשתף אתכם בכל התהליך שאנחנו עברנו.
בגלל אופי הבלוג אתן מן הסתם, דגש על התאמת הדירה לאמא שלי.
גם כאן תראו איך שילבתי שימוש בדברים שנמצאו ברחוב והותאמו לצרכים שנוצרו.
מי שנמצא פה רק בגלל השלב הזה, מוזמן לדלג ולעבור ישירות לסעיף “הכנת הדירה המיועדת”.

אבל מה זה בכלל דיור מוגן?

תחילה אולי יש לחדד את ההבנה מה הוא דיור מוגן ובמה הוא שונה מ”בית אבות”.
דיור מוגן הוא בית דירות הכולל שטחים צבוריים ומיועד לאוכלוסיה מבוגרת עצמאית.
כשמו כן הוא. מגורים בדיור מוגן מאפשרים חיים עצמאיים בדירה משלך בסביבה מוגנת.
מוגנת, משמעו מתחם מוגן ומאובטח ומענה אנושי של 24 שעות 7ימים בשבוע.
שרות ועזרה באחזקת הבית.
מרחבים ציבוריים (פנים וחוץ) מטופחים ומוגנים,
שרותים של מכבסה, חדר אוכל, חדר כושר, ברכה, מרפאה, מספרה,מתפרה והכל במתחם הנגיש.
כמו כן, חיי חברה פעילים (חוגים, הרצאות, טיולים, ארועים משותפים, חגים…) ואוכלוסיה הומוגנית שחולקת אורח חיים דומה.
בעת ובעונה אחת, המבוגר עצמו הוא זה שמכתיב איך יראו סדר יומו וחייו, בדיוק כמו כשחי בדירה בעיר.
הבחירה לחלוטין היא שלו. וזה הלכה למעשה השוני מבית אבות. 

ראוי לציין שגם אנשים עצמאיים עלולים במשך השנים, לאבד את עצמאותם.
במקרה כזה, בו קשיש חי בדיור המוגן ואיבד את עצמאותו, הוא ימשיך לחיות באותה המסגרת בדיוק עם כל העזרה שהוא זכאי לה ויזכה לכל השרותים וכל המערך התומך שהדיור המוגן מספק. עד לרגע בו סייענים כבר לא מספיקים ויש צורך במחלקה סיעודית.

בשלב זה אתם בטח שואלים אם הכל כל כך טוב, אז מה רע?
לרוב זה המחיר. שום דבר לא ניתן בחינם.
לדעתי, ובפרט בדיעבד, זה בהחלט שווה את המחיר.
אבל כל אחד עושה את שיקוליו הוא.
עבור אמא שלי, המעבר לדיור מוגן, שיהיה גם נגיש יותר אלי, נראה כמו הפתרון האידאלי.

ההחלטה על עצם המעבר לדיור מוגן, השלב הכי קשה בכל התהליך.

אמא שלי גרה בזמנו במרכז תל אביב, בבית שאני תכננתי עבורה והיא אהבה.
היתה לה שם חברה טובה שהן בילו יחד חלק ניכר מזמנן והיא לא רצתה להתרחק ממנה.
עם הזמן, יכולת ההתניידות של אמא קטנה ורחובות תל אביב החלו לאיים עליה. הבית שלה במרכז תל אביב כבר לא נתן מענה לצרכיה והיא הפכה למבודדת וממורמרת.
ואני…לא סובלת את תל אביב.
אין תחבורה ציבורית נורמלית, כמעט תמיד פקוק בדרך אליה וממנה ואין, אין חניה.
מן הסתם, זה השפיע גם על הזמינות שלי ובפרט על היכולת שלי לתת לה מענה מיידי בעת צרה. 
היה ברור לי כי במוקדם או במאוחר צריך יהיה לעשות שינוי. לראייתי, עדיף לעשות זאת מוקדם, מתוך בחירה ולא מתוך לחץ ואילוצים.

שינויים דורשים מאמץ.
הם מפחידים.
וכשאנשים מתבגרים, הם מאבדים את הבטחון ביכולות הפיזיות (ולפעמים גם הקוגניטיביות) שלהם והחשש והפחד מועצמים פי כמה .
זה בהחלט מסביר את ההתנגדות של אמא למהלך של המעבר לדיור מוגן.
לכל זה כמובן ניתן להוסיף גם את הפחד מהלא נודע, את הצורך להפרד מאנשים וממקומות מוכרים, ואת עזיבת הבית לטובת מקום חדש וזר.

זו הסיבה שעברו מס’ שנים מהרגע שהרעיון של המעבר לדיור מוגן עלה לראשונה ועד הרגע שהוא קיבל תאוצה.
לשמחתי, שיקולים כלכליים, גם אם היו מעורבים, לא היו גורם שיכול היה להפיל את המהלך על הסף.
מה שלדעתי הכריע את הכף עבור אמא שלי, היה שיקול רציונלי וצפי גראפי לאן ואיך דברים עומדים להראות עם הזמן.
לא הייתי עדינה ומתחשבת בתאור של מה שצפיתי וניסיתי להיות ריאלית ככל האפשר.
לא קל לשמוע, אבל אפקטיבי.
המעבר לדיור מוגן התקבל כאופציה אפשרית.

אז יש הסכמה על המעבר לדיור מוגן. מה עושים עכשיו?

עכשיו צריך למצא תכלס, לאן לעבור, באיזה דיור מוגן יהיה לאמא הכי נח, לאן היא מתחברת ואיפה נראה שהיא תתאקלם ותרגיש הכי טוב.

בחירה ראשונית, סיור מקדים:

תחילה יש לבדוק מקומות ולקבל נתונים ומספרים (אני בכוונה לא נכנסת לנושא כאן. הדברים הם דינאמיים ומשתנים ומה שהיה נכון לפני שנתיים לא בהכרח נכון היום. שינוי שכזה מקביל לקניית דירה. מן הראוי לעשות בדיקה יסודית משלכם בהתאם לצרכים והיכולות שלכם) . 
הסנן הראשוני שלי היה מיקום. הקרבה אלי הביתה.
בחרתי 3-4 מקומות והלכנו לעשות סיור מקדים. סיור ראשוני כזה יכול לסנן כבר מקום אחד או שניים.
תוך כדי סיור, איסוף נתונים ומספרים.
אגב, הרבה מהבתים (בתי דיור מוגן לענייננו) מאפשרים היום, בתאום מראש, ארוח של כחמישה ימים מה שמאפשר טעימה מהחיים במקום. הזמן הזה מאפשר להכיר מעט את המקום, להתחכך בפעילות יומיומית עם הדיירים והצוות ולחוות את הדינמיקה החברתית. זה מסיר מעט את הערפל סביב הלא מוכר ומנגיש את המקום.
אמא ניצלה את ההזדמנות הזו ולשמחתי זה גם תמך בהחלטתה הלא קלה על המעבר לדיור מוגן.

איסוף נתונים ומספרים:

במהלך התהליך יש לבחור מהמלאי הזמין באותו הזמן בבית הדיור המוגן, את הדירה המתאימה שקלול של צרכים ואילוצים כלכליים. העלויות לרוב הם נגזרת של הדירה שנבחרה.
נתונים מספריים יכולים להיות סנן נוסף (ויכולים גם לבלבל. לא מזיק להגדיר מס’ פרמטרים עיקריים ולהצמד להם) אולם ניתן גם לשחק עפ המשתנים ולנסות לכוון את המספרים בהתאם ליכולות הכלכליות.
כמו בשוק החופשי, דירה גדולה יותר שממוקמת במקום מבוקש יותר, משמעה עלות גבוהה יותר הן בפיקדון הן בתשלום החודשי לדיור המוגן. ולהפך.

לשמחתי, היתה דירה שהתאימה לצרכים של אמא וגם לתקציב שלה.
מבחינה קוגנטיבית, אמא שלי מכניסה הרבה מאיתנו בכיס הקטן, כך שאת החישובים הכלכליים היא עשתה בעצמה מול הבנק שלה.

ואיך בוחרים בסוף?

לפעמים הנתונים המספריים משפיעים. אפשר לעשות טבלאות ולהשוות פרמטרים.
תכלס?
מאמינה שכאן האינטואיציה מתערבת.
כל אחד לפי הדברים שמדברים אליו. ומי שדווקא יתעקש על טבלאות, כנראה הוא ינסה לסדר אותן כך שיתמכו בתחושת הבטן שלו.
מודה ומתוודה שהלכה למעשה בשורה התחתונה הבחירה היתה כאן שלי (תוצאה של הקרבה אלי  הביתה, יחסים בין אישיים בין הצוות לדיירים, מקום לביטוי אישי, ואיך לא, יחס תשלום- תמורה). ההעדפה שלי השפיעה בסופו של דבר על אמא שהיתה מבולבלת למדי. 

בחרנו. מה עכשיו?

הפור נפל. בחרנו בבית גיל פז בכפר סבא.
הגענו לפן המעשי. חתימת החוזה, התאמת הדירה וההערכות למעבר.

החוזה:

לרוב הבתים יש חוזה סטנדרטי (דראקוני למדי) והוא מהווה בסיס למו”מ ולשינויים מותאמים אישית לכל אדם.
חלק מהאנשים בוחרים לעבור את התהליך ללא עו”ד. לפעמים משיקולים כלכליים.
לדעתי, אף שיש לשרות הזה עלויות לא נמוכות, עו”ד טוב שמכיר את המדיה, יכול לחסוך ללקוחות שלו כסף ועגמת נפש בעתיד. שלא נדבר על השקט הנפשי שזה נותן.
אני הייתי זקוקה לשקט הנפשי הזה.
אז את הפן המעשי של הדרך לחתימת החוזה, הפקדנו בידיה האמונות  עו”ד רקפת שפיים שמתמחה בדיור מוגן. היא היתה קשובה, יסודית ומקצועית ביותר ודאגה לכל האינטרסים של אמא. בהחלט הוכיחה את נחיצות השרות שנתנה לנו והחזירה לי אישית את האמון בעו”ד. 

מהרגע שהחוזה נחתם קורים 2 דברים במקביל:
הדירה הרלוונטית שנבחרה מהמלאי הקיים בדיור המוגן כבר מסומנת ומתחיל תהליך של התאמה (במקרה שלנו, הייתי מעורבת בתכנון וביקשתי לעשות שינויים בהתאם) וחידוש לקראת כניסת הדייר החדש.
במקביל, המבוגר (המבוגרת לענייננו) שמן הסתם בפאניקה משתקת מהמעבר ומהשינוי שעתיד להתרחש, צריך להתאפס ולהתחיל להערך בהתאם.

הכנת המבוגר למעבר:

המעבר לדיור מוגן אינו תהליך קל והוא כרוך בהרבה טלטלות רגשיות.
בין “ילדים” להוריהם המתבגרים, גם בימי שגרה לא כל שכן בתהליך כזה, יש מטען רגשי עודף.
היה לי ברור שכדי לשמור על שפיותי אני ועל בריאותה של אימי, כדאי מאד שהמעורבות שלי כאן, תהיה מינורית.
כמו כן, חוץ מההסתגלות לרעיון, הפרדה מהבית, הסביבה והחברים, מעבר אל הלא מוכר (והמפחיד) המעבר לדיור מוגן הוא מעבר מדירה גדולה לדירה קטנה יותר. מטבע הדברים צריך להפרד גם מחפצים, דבר שרק מוסיף קושי נוסף לתהליך.

בית גיל פז ערוך לזה.
במסגרת תנאי ההתקשרות, הבית נותן לדייריו החדשים כהטבה מס’ שעות של ליווי אישי לקראת המעבר. את השעות הללו ניתן לנצל לקראת המעבר ולאחריו בהתאם לצרכי הדייר ומשפחתו.

אילאיל היא אשת מקצוע שנותנת את הליווי הזה ויתרונה הגדול הוא הנסיון שלה בתהליך, היכולת שלה להשתלב ושאינה מעורבת רגשית.
יחד הגענו להסכמות היכן ובאילו נקודות קריטיות הליווי הזה נדרש.
מאחר ואני טיפלתי בכל נושא הדירה החדשה ובכל הדברים הטכניים הקשורים להזמנת ההובלה, לא היה צורך בעזרה של אילאיל בתחום הזה.
השארתי לאילאיל לטפל בהורדת סף ההיסטריה אצל אמא (ושוב…אלפי תודות!). כמו כן היא עזרה לאמא למיין חפצים יומיומיים שיעברו איתה לדירה החדשה. היא גם היתה איתה בדירה בתל-אביב בזמן האריזה ובזמן ההובלה ועזרה לנו בפריקה ובסידור הראשוני בדירה החדשה. בכל אותן הנקודות קריטיות, שאילאיל ידעה לצפות, היא היתה עבורינו.
בהסתכלות אחורה, נראה שהיה קשה לאין ערוך בלעדיה.
גילוי נאות: עד ההכרות עם אילאיל אפילו לא הייתי מודעת כלל לצורך בשרות הזה. לא הבנתי כלל מה מהות השרות ולמה יש צורך בו. בדיעבד, הוא היה עבורי חגורת הצלה. ותודה רבה לאילאיל.

למי שמעוניין, מס’ הטלפון של אילאיל הוא: 052-259-2991

הכנת הדירה המיועדת:

סעיף זה הוא הסיבה שהפוסט הזה בכלל מצא את מקומו כאן בבלוג הזה ואני מאמינה שיש לו חשיבות מאחר והתאמת הדירה יכולה לרכך את הקושי של המעבר לדיור מוגן וההסתגלות לסטטוס ולמקום החדש.

אמא שלי בחרה בדירה של שניים וחצי חדרים מתוך מחשבה שיום אחד אולי תצטרך עזרה של סייעת שתצטרך להתגורר עימה בדירה. נכון להיום היא מתגוררת לבד וויתרנו על מיטה נוספת על מנת לא להעמיס על החלל וליצור מכשולים נוספים בדרכה. 

המעבר לדיור מוגן כרוך בהוצאות. הואיל ולא רצינו להגרר להוצאות גדולות נוספות, החלטנו לוותר על שינויים מבניים.חוץ מזה שסה”כ התכנון הוא טוב ונח ומותאם במידות וברמת הבטיחות והגימור לאוכלוסיה מבוגרת.

שינינו מעט את התכנית הפונקציונלית (הדירה מותאמת ומאפשרת מגורים לזוג, מה שלא רלוונטי עבואר אמא שלי) ובהתאם הוספנו נקודות חשמל ומאור לתכנית החשמל הקיימת.
במהלך התכנון של הדירה עשינו עבודת חשיבה וקיבלנו החלטות אמיצות לגבי אילו רהיטים יעברו עם אמא, על מה נוותר ומה ירכש במיוחד לדירה החדשה.
כך ידענו מראש בדיוק היכן כל רהיט ימוקם בעת במעבר.

זו התכנית של הדירה של אמא:

 לא אלאה אתכם בתכניות החשמל. אלה בעיקר מעניינות את אנשי הביצוע.

הוספת אחסון באמצעות ארון:

המטבח במתכונתו הנוכחית היה קטן לצרכיה של אימי, שמעדיפה לבשל לעצמה.
החלטנו להוסיף ארון בהזמנה אישית על מנת להגדיל את נפח האחסון והמזווה של אמא.
הארון מוקם בכניסה, סמוך למטבחון הקיים.
זו התמונה של המקום בכניסה בו יבנה הארון – עד לקו ההנמכה בתקרה.
נקודות החשמל שנראות בתמונה יועתקו כמו גם הספרינקלר (המתז)  והפעמון.         

בשלב ראשון תכננתי את הארון. כדי להכניסו לביצוע.
כללתי בו אחסון רב ומקום מואר (עם מראה בגבו) לתליית מעילים תיקים וצעיפים.
את הארון בנה סהר עדני, נגר הבית של בית גיל פז.
בחרנו בו על מנת לחסוך תאומים עם המחלקה הטכנית של גיל פז, כדי להקל על התהליך ולזרזו.
עקרונית, ניתן לקבל הצעות מחיר מנגרים אחרים (שאולי אף יהיו אטרקטיביים יותר במחיר) ולבחור בהתאם להעדפות שלכם.
זו תכנית הארון לנגר:

וכך נראה הארון בנוי (דופן הארון ממשיכה את ההנמכה ויוצרת רצף):

פינת האוכל:

גם פינת האוכל, כמו המטבח היא קטנה מאד ונותנת מענה נח לשני אנשים מכסימום.
תכלס, בדיור מוגן לא צריך יותר מזה מאחר ואם מעוניינים (ומסוגלים…) לארח, ניתן לעשות זאת בחדר האוכל המשותף או בלוביים המרווחים והבית אף מסייע לדיירים בכך.
חשוב לזכור זאת ולא לנסות לדחוס שולחן גדול שיעמיס על החלל.
כך נראתה פינת האוכל בדירה לפני שאמא קיבלה אותה:

את המדף הסרתי ואת השולחן צבעתי בגוון ירקרק עם טיפול עדין של דיסטרסינג וכמובן לכה מעל.

במקום המדף חיפשתי ארגז שישמש כמדף. ארגז לא מצאתי אבל כן מצאתי 2 מגרות ואחת מהן עם חלוקה פנימית שתהיה אידאלית למטרה זו.

גם את המגרות צבעתי בירקרק עם טיפול קצת יותר מסיבי של דיסטרסינג ובדופן האחורית שלהן התקנתי מראה.
(במקומות קטנים וצרים כדאי למקם מראות על מנת ליצור אשליה של המשכיות וחלל גדול יותר)
המגרה עם החלוקה מוקמה בפינת האוכל ונתנה לאמא הרבה מקום אחסון זמין ליד השולחן.
(המגרה השניה מוקמה ליד דלת הכניסה מבחוץ)

כך נראת המגרה התלויה בפינת האוכל (ריקה ומתפקדת) :

מאחר ולא היתה תאורה ישירה מעל שולחן האוכל, החלטתי להוסיף נקודת מאור מעל השולחן.
לצערי הבית הגביל את האפשרות לחצוב בתקרה כך שהנקודה מוקמה על הקיר.
על מנת להוריד את המנורה מעל השולחן, יצרתי זרוע מעץ של משטחים צבעתי אף אותה בירקרק ווש (לא רציתי לאבד את הטקסטורה הגסה של העץ, רק לגוון. ווש משמע צבע אקרילי מדולל במים כך שהעץ מקבל גוון ירקרק עדין כמו של עץ שעבר תהליך אימפרגנציה, אבל עדיין הטקסטורה של העץ נשמרת) וכך זה נראה עם המנורה:

וכך נראת כל פינת האוכל כשהמטבח ברקע:  כמה ימים לפני המעבר והיום, מתפקדת:

הסלון:

גודל החדר יחסית קטן והדבר החשוב לדעתי הוא לאפשר תפקוד מחד אולם לא להעמיס ולסתום את החלל בריהוט סלוני שמיועד לחללים גדולים. סביר להניח שהדיירים המגיעים לדיור מוגן יגיעו מבתים גדולים וחשוב מאד לוותר מראש על ריהוט שאינו מתאים בגודל. אולי לשמור על פריט אחד בשביל תחושת ההמשכיות אולם מעבר לכך רק יפריע לתפקוד.

כשישבתי עם אמא שלי וניתחנו את ההרגלים שלה, הגענו למסקנה כי ספה תהיה מיותרת. היא תוכל להסתפק בכורסת הטלויזיה המפנקת שלה ולצרף לה כורסה קומפקטית שמצאתי ו3 מתוך 6 כסאות עם מסעדי יד שיהיו ניידים ויוכלו לתת מענה בהתאם לצורך.
במקום שולחן סלוני אמא לקחה סט של 3 שולחנות קטנים שנכנסים אחד בשני ושיכולים אף הם להיות גמישים במקומם ובתפקודם.
הבחירות והויתורים הללו אפשרו לאמא למקם את המזנונים שהביאה איתה שהוסיפו עוד מקומות אחסון.

זו הכורסה שמצאתי ברחוב ושרופדה מחדש ע”י אלון הראל לדירה של אמא. גם כאן שולבו גווני ירוק.
לפני ואחרי:

 ואלה הכסאות שרופדו מחדש (לפני ואחרי) גם הם ע”י אלון הראל:

כך הסלון נראה היום. המרחב הפנימי פנוי מרהיטים על מנת לתת תחושה של מרחב וכן, להסיר מכשולים אפשריים:
(שטיח הקיר הוא עבודה של האמנית יעל שפיגלר בת קיבוץ שמיר, השעון מאיקאה, על הוילונות אחראית גלי אברמוביץ, המנורות התלויות נקנו מקדם)

חדר האמבטיה:

חדר האמבטיה מותאם מאד לאוכלוסיה המבוגרת וכולל את כל אביזרי הבטיחות הנדרשים.
למרות שיש כאן גם לא מעט אחסון, היה חסר לאמא שלי מקום זמין ונגיש למוצרי היגיינה.

גם כאן נעזרתי במגרה עמוקה (ללא החזית) שכוסתה מכל הכיוונים בקרעי עיתונים (ראו פרוט על תהליך דומה בפוסט הזה) והוצמדו לה גלגלים וידיות. נוצרה מן ארונית קטנה ניידת שניתן גם להתיישב עליה במקרה הצורך:

    חדר השינה:

מאחר והחדר תוכנן במקור כך שישמש זוג, מוקמה מיטה כפולה במרכז. זו תמונה של איך שזה היה לפני:

להבדיל, אמא שלי הסתפקה במיטה צרה יותר ומיקמנו אותה בניצב לארון.
החלטנו לוותר על טלויזיה בחדר שינה ולהכניס את פינת עבודה לחדר כנגד המיטה. (ראו בתכנית למעלה) 
אם וכאשר אמא תזדקק לעזרה של סייעת שתתגורר איתה בבית, מיטה צרה תמוקם בחצי החדר או אם יהיה צורך, איתה בחדר השינה, במקום פינת העבודה.

שולחן עבודה:

שולחן המחשב עשוי מפלטת עץ על רגלי חמור.
את הפלטה מעץ גולמי במידות 150X60 סמ’ קניתי בהום סנטר וצבעתי בווש ירקרק. וכמובן בכמה שכבות של לכה מעל.

מגן ראש + מדף:

בתכנון שלי חשבתי למקם מדף, לכל אורך הקיר מתחת לחלון , שישמש מחד את שולחן העבודה ובהמשך יהפוך למגן ראש למיטה ולמקום להנחת ספרים, משקפיים, טישו וכו.

זו היתה סקיצה ידנית שעשיתי לצורך קבלת הצעת מחיר (התכניות טכניות אז אני מוותרת לכם…):

ההצעה שקיבלתי גרמה לי להשתנק, אז ויתרתי על שרותי הנגר. מה עוד שאמא שלי, שתהיה בריאה, לא הצליחה להבין מה זה המגן ראש הזה שהופך למדף.
הוא נראה לה מיותר לגמרי.
החלטתי שבמשך הזמן, אשכנע אותה ובלי לחץ, אעשה משהו בעצמי.

ואמנם, כאילו מישהו שם נענה לבקשתי,
מצאתי יום אחד ברחוב ליד הבית מגן ראש מעץ אורן בהיר. הכי פשוט שיש. אפילו לא צבוע בלכה.
גררתי אותו למרפסת שלי, ניסרתי את הרגליים כך שאקבל את הגובה הרצוי וצבעתי אותו כפי שצבעתי את השולחן.

באופן טבעי, כשאנחנו מוצאים משהו ברחוב הוא לא יתאים אחד לאחד לתכנון המקורי שלנו. נצטרך לבצע התאמות. כך גם במקרה הזה. 
למגן ראש הזה הוספתי מדף עץ גולמי שיעטוף אותו. גם הוא נקנה בהום סנטר וקיבל טיפול דומה.
את כל הכבודה הזו הבאתי לאמא שלי ושם לנוכח מחאותיה ניסרתי וקדחתי וחיברתי הכל.
התוצאה אמנם לא זהה לתכנון המקורי, אבל לדעתי לא נופלת ממנו.

היום אמא שלי מאושרת עד הגג עם מגן הראש הזה.
ידעתי שבסוף אצליח לשכנע אותה 🙂

שידת לילה:

המדף הנ”ל לא יחליף שידת לילה עם מגרות.
בתל אביב היו לאימי 2 שידות לילה. כל אחת מהן עם 2 מגרות.
הואיל והיא כבר לא זקוקה לשתי שידות, החלטתי לפרק את אחת השידות וליצור שידה אחת עם 3 מגרות ובסיס שעליו הוספתי גלגלים לניוד קל. במגרות היא תשתמש לתרופות ועל השידה היא תניח דברים שתרצה שיהיו בגובה המיטה כמו שעון, או רדיו (טוב נו, אל תשכחו שאמא שלי כבר עברה את ה-80. הרגלים זה הרגלים.)
חוץ מהשינוי הפונקציונלי לא שונה דבר. גם לא הידיות של השידה. מזכירה לכם שיש יתרון לשמור על חלק מהחפצים דומים ככל האפשר למה שהיו כדי לשמור על תחושת השייכות וההמשכיות גם במקום החדש.
וכאן שידת הלילה לפני ואחרי:

לסיום,
מיקמתי מנורת לילה של פעם (נקנתה בוינטג’מאניה) שניתן לכוון בכל כיוון רצוי מעל המיטה
הותקן מאוורר תקרה
ראובן הרכיב למקומו וילון רומי שגם גלי אברמוביץ’ הכינה לנו
תמונות הנכדים נתלו מעל שולחן העבודה וגם עיגולי שעם לנעיצת כרטיסים ופתקים.
תמונות מהבית מוקמו ברחבי הדירה.
ולפני מס’ חודשים תליתי מראת גוף ששיפצתי (פרוט על איך ומה בפוסט הקודם) על הקיר בהמשך לשולחן.

כך נראה החדר היום : 
 
                   

מילים אחרונות –

היום, יותר משנה וחצי לאחר המעבר לדיור מוגן של אמא, אני מאושרת שהתעקשתי והפעלתי את הלחץ לעשות את הצעד המשמעותי הזה למרות כל הקשיים בו הוא כרוך. 
אמא נפלה לפני שבוע וחצי ושתי ידיה חבולות וחבושות.
היא לא לבד שם.
הבית עוזר, יש שכנים ואני גרה ליד.
לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו היתה לבד בדירתה. 
תהיו חכמים. תחשבו על זה מראש.
אל תדחו את ההחלטה.
ההורים שלנו לא נעשים צעירים יותר ואם יש משהו אחד בטוח, זו העובדה שקל יותר זה לא יהיה בהמשך.        

חשוב לי לציין כי הפוסט הזה נכתב ביוזמתי ואין לי שום טובות הנאה יתרות מבית גיל פז או מכל אדם אחר שהוזכר ברשומה. כל מי שהזכרתי ברשומה תרם את חלקו למעבר של אמא, אני מודה לו ומגיע לו קרדיט על זה. את אנשי הצוות של בית גיל פז לא הזכרתי בשמם אולם כל אחד מהם תרם את חלקו ותבוא עליהם הברכה.

הפוסט הזה ארוך למרות שהרבה מאד פרטים הושמטו על מנת לא להעמיס אפילו יותר.
אם מתעוררות שאלות, אתם בהחלט מוזמנים להעלותן. או בהערות או באופן אישי, לבחירתכם.
אשמח לספר, לענות ולפרט כמיטב יכולתי.

Related Images: