גב המיטה למיטה של הבת שלי.

הבת הקטנה שלי כמעט בת 16. שנה ראשונה בתיכון.
בחופשת הקיץ נפלה הכרעה לעצב מחדש את החדר על פי טעמה ורצונותיה.
המיטה שעיצבתי לבנותי נמסרה. הקירות עם ציורי הקיר של התמנונים דגים סרטנים וגלים נצבע למישעי ע”י בעל מקצוע.
הוזמנה מיטה של גדולים ומניפות של צבעים החליפו ידיים.
מפה לשם מסתבר ש”טעמה ורצונותיה” זה לא דבר טריוואלי ועדיין החדר במצב סטנד ביי.
לפחות מיטה חדשה כבר יש.
ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותה שאעשה לה אני גב מיטה.
(לא מזיק לציין, לצורך שכנוע, שהיא תמיד תוכל להזמין את גב המיטה המקורי של המיטה…רק כדי להשקיט את פחדיה שהאמא הארכיטקטית ומשפצת הרהיטים לא תקלע בדיוק לרצונה. ככה זה ילדי הסנדלר הולכים יחפים כי הם בררנים עם הנעליים שאביהם מכין)

אם להיות כנה, החלק של השכנוע היה החלק הכי קשה בתהליך השיפוץ.
מכאן הכל זרם…

אגב, אם עסקנן בהסטוריה של שכנועים, עברתי מסכת דומה, גם עם גב מיטה שעשיתי לאמא שלי כשסידרתי את דירתה בדיור המוגן.
אמא שלי חשבה שהוא מיותר לחלוטין ו”שיתפה” פעולה בסגנון פולני למתקדמים (יש לה בזה נסיון עשיר ;-)).
היום הפולניה הזו מברכת אותי על שהתעקשתי ולא ויתרתי לה.
ספויילר: גם הבת שלי מרוצה.

איך התחלתי?

במקרה של הקטנה שלי וחדרה המתהווה, הוחלט לאחר בדיקה רציונלית של צרכים, כי גב המיטה ישמש במקום שידת לילה.
על גב המיטה, שיהיה בעצם בעל נפח ומשטח זמין היא תניח מנורת לילה וכל מה שנחוץ שיהיה זמין גם כשהיא שוכבת במיטה.

במקור חשבתי לעשות שימוש בלוח עץ שמצאתי לפני מספר שנים.
הלוח יועד לגב מיטה לבן שלי. הואיל והוא ובת זוגו העדיפו את איקאה (אאוץ’) הלוח עדיין יתום.
על מנת לעשות שימוש בלוח, הייתי צריכה לבנות את כל הנפח.
העבודה הנוספת, משקל הלוח (עץ מלא) והעובדה שהלכה למעשה אני הולכת לכסות את כולו, גרמה לי לפקפק.
בסופו של דבר, השתמשתי בגרוטאה של ארון מדפים ישן של איקאה, עשוי מסיבית ירודה, שמישהו משכני זרק.

טוב….אפשר להבין את הבת שלי שלא ממש התלהבה כשאמרתי לה שזה יהיה גב המיטה החדש שלה, לא?

מודה ומתוודה, התלבטתי.
לרוב אני מעדיפה לא להשתמש בחומר ירוד כל כך, כי חומר ירוד לא מכבד את העבודה שמשקיעים בו.
ובכל זאת החלטתי כן להשתמש בו.
כי המשקל של הארון הזה קל יותר,
כי ממילא אני מתכוונת לכסות את כולו
וכי הגרוטאה הזו שהתאימה במורפולוגיה שלה לצרכי, היא מה שהזדמן לי בעיתוי הזה.

לארון המדפים הנ”ל, צירפתי דיקטים של גב ארון מסיבי וגדול שהושלך יחד עם ארון המדפים שאימצתי.
הדיקטים הללו יכסו את הקונסטרוקציה שאבנה ויהיו הבסיס לריפוד.

זהו. אחרי שיש הסכמה עקרונית, רעיון וחומרי גלם בסיסיים אפשר להתחיל ללכלך את המרחב.

קודם הקונסטרוקציה של גב המיטה…

גב מיטה בדרך כלל מחובר למיטה. כשהוא לא מחובר למיטה, הוא מחובר לקיר. אליה וקוץ בה – כשהקיר עשוי מבלוקים של גבס ומה שרוצים לתלות הוא כבד, לא תמיד זה פשוט.
בפרט כשהבת שלי אמורה לישון מתחת לזה…
אז התחלתי לבנות את גב המיטה במחשבה שאחבר אותו לקיר ואתמוך עם רגליים. רגליים כדי לחלק את המשקל ולנטרל את המומנט שיווצר.

הטיפול בארון המדפים :

תחילה אני מנסרת את ארון המדפים בדיוק ברוחב של המיטה.
(אין שום בעיה שיהיה גדול יותר. לו הבת שלי היתה רוצה ומסכימה שגב המיטה יהיה ארוך יותר, התכנון היה מתחשב בזה ואולי החלק הבולט היה מקבל טיפול שונה)
סליחה,
לפני שאני מנסרת, אני מודדת.
שוב ושוב. ורושמת לי בדיוק מה המידות הרצויות כדי שלא אטעה בניסור.
כי אם אטעה, אשאר בלי חומר גלם או לחילופין אצטרך לאלתר פתרונות שלרוב הם יהיו פחות מוצלחים מאשר התכנון המקורי.

אחרי שאני מנסרת, אני מקבעת את כל המדפים על מנת שיהיו קונסטרוקציה פנימית ויחזקו את המבנה.
כאן אני לא טורחת למדוד על מנת שיראה טוב. זה ממש לא מעניין אותי מאחר והכל יוסתר. חשוב לי רק שהחלוקה תהיה מאוזנת ושהכל יהיה מחובר היטב.

הרגליים של גב המיטה –

רוחב ארון המדפים הוא כ- 60 סמ’.
גובה גב המיטה הרצוי מושפע כמובן מהמיטה וגם מסף החלון שנמצא שם.
לאחר החישובים שכוללים את גובה הארון, גובה משוער של פלטת עץ וגובה החלון,
גובה הרגליים הרצויות הוא 45 סמ’ ואני מנסרת את רגלי השולחן שהיו לי באמצעות ג’יטסו.

על מנת שהסיבית לא תתנפח ותהרס במגע עם רטיבות אפשרית, הרגליים חיוניות בכל מקרה.

חיבור ארבע רגליים (באמצעות ברגים) לארון, אינן מספיקות לייצובו.
כדי ליצב אותו אני זקוקה לקושרות שיחברו את כל הרגליים וגם לתמיכה נוספת במרכז. בלעדיה, הארון, שכאמור עשוי מסיבית, מקבל “בטן”.
גם לקושרות וגם לתמיכה אני משתמשת בעץ ישן שמצאתי בעבר וחשבתי שיהיה לי לעזר.

גם בנושא חיבור הרגליים והקושרות לא התעכבתי על דיוק ואסטטיקה מאחר והכל יוסתר.
בדיעבד, הייתי צריכה למדוד ולחשב טוב יותר את מיקום הרגלים. מאחר והקושרות היו צריכות להתחבר אל הרגלים מבחוץ, נוצר מצב קל של עיוות.
מיקום הרגליים לא היה סימטרי דיו ובצד אחד הקושרת מעט בלטה מעבר למידות הארון.
זה מסוג הבעיות שמחפים עליהן בדיעבד, שהיה עדיף למנוע מראש.

בסופו של דבר, אחרי שחיברתי את הקושרות והתמיכה הנוספת, הקונסטרוקציה עומדת יציבה ועצמאית.
נראה שגב המיטה יציב גם ללא החיבור לקיר (בפרט שהמיטה מהדקת אותו לקיר) והחלטתי לוותר עליו.
המחשבה היתה מחשבה על ניידות.
אם הבת שלי תחליט לשנות את מיקום המיטה בחדר, זה יהיה פשוט הרבה יותר.
כמו כן מאחורי גב המיטה יש סליק פוטנציאלי. אמנם לא ניתן לגשת אליו ביום יום אבל הוא בהחלט יכול להיות מקום מחבוא מצוין.

חיפוי גב המיטה –

הקונסטרוקציה שכעת עומדת יציבה, תחופה כמעט כולה מכל הכיוונים.
בחזית ובצדדים יהיה ריפוד,
החלק האחורי יצמד לקיר (שיתן תמיכה נוספת למבנה)
את החלק העליון אכסה בפלטה מעץ מלא.
לפני שאני מרפדת, אני יוצרת ומחברת למבנה, משטח דיקט שאליו אצמיד את הריפוד.

חיתוך והצמדת משטח הדיקט.

גם לחלק הזה אני מקדימה חלק של מדידות ותכנון מאחר ואם אטעה, לא יהיה לי דיקט נוסף .
את משטח הדיקט אני מתכננת בחזית ועד לגובה הסף התחתון של המיטה.
חלק גדול מזה המיטה תכסה אולם הצד יהיה חשוף ואני רוצה ליצור קו אחיד.

בצדדים איני מוסיפה דיקט אבל אני מוסיפה חתיכות עץ כדי ליצור משטח אחיד פחות או יותר וקצוות “עם בשר” שאוכל להדק אליהם סיכות (דיקט אינו בשרני דיו להחזיק סיכות)
גם כאן הדיוק אינו קריטי מאחר ואת כל זה יכסה ריפוד.

ריפוד גב המיטה –

תחילה, מה נחוץ לי על מנת לרפד?

על מנת לרפד את גב המיטה אזדקק לבד, ליריעות אקריליות ולספוג של 2 סמ’.
את הספוג אמקם רק היכן שהוא משמש כמשענת כך שאזדקק בערך ל1.5X0.5 מטר ספוג.
למרות זאת, העדפתי לקנות קצת יותר ספוג כדי שאם מסיבה כלשהי אחליט להוסיף, לא אצטרך להגיע לחנות שוב.
לא הייתי צריכה יותר והספוג שנותר ישמש אותי בפרוייקטים אחרים.
בכל שאר המקומות אשתמש רק ביריעות אקריליות ובכסוי בד.

את הבד הבת שלי בחרה שיתאים למיטה שבחרה.
לכאורה ניתן לכסות כל צלע בנפרד, או לתפור פינות כתלות במראה הרצוי.
היו ימים ופרוייקטים (בעיקר כשהשתמשתי בשאריות, או על מנת להדגיש את הפאה של הכרית) שאולי הייתי שוקלת זאת.
הפעם, לא.
הואיל וממילא אני צריכה לקנות את הבד, הואיל ולוח הזמנים היה צפוף, מכיוון שלא היה לזה ערך מוסף משמעותי בעיצוב ופוטנציאל הטעות של חיבורים נוספים רק גדל, זה נראה לי מיותר.
רוחב הבד הוא 150 סמ’. יספיק עם שארית לגובה גב המיטה אבל לא לרוחב.
החלטתי לקנות 200 סמ’ שיקיפו בדיוק את גב המיטה בלי צורך בחיבורים נוספים.
ישאר לי בד נוסף (ממנו אחתוך פיסות כדי לכסות כפתורים לקפיטונאג’) אם הבת שלי תרצה גם כרית…

יריעות אקריליות נשארו לי מפרוייקטים קודמים כך שאת זה לא אצטרך לרכוש.

כמו כן, אני זקוקה גם לספרי דבק על מנת להדביק את הספוג למשטח.
להבדיל ממושבים של כסאות, שם לפעמים מומלץ להדביק את הספוג למשטח ואני מוצאת את זה שם מיותר, כאן זה ממש לא מיותר.
הספוג ממוקם על משטח ניצב ואינו עטוף עצמאית באמצעות הריפוד.
בלי להדביק אותו, הספוג יגלוש מטה ויתעוות.
עלות דבק הספרי 45 ש”ח.
גם הדבק ישאר לי לפרוייקטים נוספים בהמשך.

ותכלס?….

קודם אני גוזרת את הספוג לגודל הרצוי ומדביקה אותו לחלק המתאים במשטח.
בחלק התחתון המיטה תמוקם ואין צורך ליצור שכבת נוחות.

לאחר ההדבקה, אני מסירה שאריות (ודוחפת את שאריות הספוג לכריות) ומשאירה ליבוש מלא.

לאחר יבוש אני מחפה הכל ביריעה אקרילית, מחברת אותה עם אקדח סיכות.
את החיבורים אני עושה מבפנים או מאחור. לא בחזית.
אין לי בעיה להדק בסיכות על המשטח העליון מאחר ואחפה עליו בשלב מאוחר יותר עם משטח עץ מלא.
גם שאריות של חומר אקרילי אני משתמשת כחומר מילוי לכריות.

בשלב זה אני צריכה כבר לקבל החלטה ברורה אם משתמשים בכפתורי קפיטונאג’ או לא.
הבת שלי התלבטה עד הרגע האחרון אם היא רוצה או לא ובסופו של דבר הסכימה ללכת איתי ולעשות כפתורים.
בכל מקרה, חשבתי למקם רק 3 כפתורי קפיטונאג’ בצורה ממורכזת וסימטרית כפי שעשיתי בספה.
כדי למקם את הכפתורים, זה השלב בו אני צריכה למדוד ולסמן.
לאחר שאמתח את הבד זה יהיה מאוחר מדי ומועד לטעויות.
כמו כן, הואיל ואני עושה את הקפיטונאג’ על דיקט ולא על רצועות יוטה או בבד שמחט חודרת אותם, אני צריכה “לחורר” את הדיקט כדי שבשלב מאוחר יותר אוכל להעביר בו מחט.
ארחיב על זה בהמשך כשאעסוק בכפתורים.
אחרי ההכנה לכפתורים שעשיתי בשלב יריעות האקריל, אני מחפה את הכל עם הבד.

קפיטונאג’ –

לכל מי שעדיין תוהה ומתבייש לשאול מה זה קפיטונאג’, מדובר בעיצוב ריפוד באמצעות כפתורים.
לרוב מדובר בגריד כלשהו בו ממקמים כפתורים במשטח ריפוד ויוצרים טקסטורה תלת מימדית.
עד כה לא השתמשתי בקפיטונאג’ ליצירת טקסטורה אלא יותר להכנסת עניין, למשוך את העין, לשבור משטח “משעמם” או להגדיר סימטריה כלשהי.

תחילה אני מודדת ומסמנת היכן אני רוצה למקם את הכפתורים.
את השלב הזה אני עושה אחרי שאני מותחת יריעות האקריליק ולפני שאני מותחת את בד הריפוד.
אחרי שאני מסמנת, אני “יורה” עם אקדח הסיכות/מסמרים כמה מסמרים בנקודות הרלוונטיות.
את המסמרים אני יורה על מנת לחורר את הדיקט ולסמן את המיקום גם בצד השני שלו. אני עושה זאת כדי שאוכל להעביר את המחט עם החוט דרך הדיקט כדי להדק את הכפתור למקומו בסופו של דבר.
(אני “יורה” מספר מסמרים ולא רק אחד או שניים כדי ליצור כמה חורים. זה כדי יקל עלי בהמשך להעביר את המחט כי אעשה זאת חלקית בצורה עיוורת)
את המסמרים אני שולפת עם פלייר מהצד השני של הדיקט.

כפתורי הקפיטונאג’ –

עקרונית, ניתן להשתמש בכל כפתור שהוא. טכנית, אין בעיה.
עדיף להשתמש בכפתורים עם רגל בהם החוט מוסתר, מוגן ולא ישחק עם הזמן.
מקובל לעטוף את הכפתורים בבד של הריפוד (או לפי העיצוב שבחרתם).
במקרה כזה, תכלס, אנחנו יוצרים את הכפתורים לפי הצורך שלנו.

ניתן לרכוש ערכות שונות של כפתורים בגדלים שונים עם רגל או בלי (שמיועדים להדבקה) ועם מנגנון קטן שעוזר ליצור את הכפתורים.
לי יש כבר כמה גדלים של כפתורים (כל גודל עם המנגנון שלו) שהזמנתי כבר בעבר.
אין לי קישור אמין מעודכן לקניה. חיפוש מהיר ולא סלקטיבי בebay נתן לי קישור לכפתורים עם מנגנון. אתם מוזמנים להתחיל משם ולדייק את החיפוש שלכם.

לכל כפתור יש שני חלקים. החלק שאנחנו עוטפים והחלק עם הרגל.
אלו השלבים (לפי התמונות):

1. לכל כפתור צריך להקצות חתיכת בד קטנה עם שוליים מספיק גדולים שיוכלו להאסף אבל לא גדולים מדי כדי לא לתפוס נפח גדול מדי.
2. אנחנו מניחים את החלק העגול על הבת בתוך החלק הגמיש של המנגנון ליצירת הכפתור.
3. את החלק עם הרגל אנו מניחים מעל (כשהרגל כלפי מעלה)
4. וממקמים את הפלסטיק הקשיח והאטום של המנגנון בדיוק מעליו (המנגנון מותאם לגודל הכפתור, כך שאין הרבה משחק).
5. בשלב זה אני דופקת על הפלסטיק ומוודאת שהוא, והחלק עם הרגל מתחתיו, יכנס ככל הניתן בכל ההיקף של הכפתור. אני נעזרת בפטיש רפדים עם ראש פלסטיק אבל אפשר להשתמש בכל דבר. פטיש קטן מרופד בבד, ידית של מברג או כל דבר שייתן את אותה תוצאה.
6. לאחר שאני מוודאת שהחלק יושב היטב, אני משחררת את הכפתור המוכן מתוך החלק הגמיש של המנגנון.

שימו לב, כפתורים בהם שארית הבד גדולה מדי או שהחלק עם הרגל לא הוכנס היטב, עלולים להיפתח. מאידך כאשר שארית הבד קטנה מדי, אולי לא כל הכפתור יכוסה.
משערת שאחרי כפתור או שניים, כבר תהיו מנוסים יותר.

מיקום הכפתורים על גב המיטה –

לאחר שאני מהדקת באופן ראשוני את הבד לקונסטרוקציה (אני מסיימת להדק רק לאחר מיקום הכפתורים) אני מכניסה את הכפתורים למקומם.
זוכרים את החורים שעשיתי בדיקט בדיוק היכן שצריך למקם את הכפתורים?
עכשיו אני נעזרת בהם.

כדי לחבר את הכפתורים אני משתמשת בחוט שעווה כפול (חוט חזק מאד שלא יקרע גם אם אפעיל עליו לחץ) ובמחט רפדים ארוכה.
עקרונית, יש מחט מיוחדת לקפיטונאג’ שגם טרחתי לרכוש בזמנו ועשיתי בה שימוש כשריפדתי את הספה. במקרה הזה המחט ההיא הייתה עבה מדי ולא הזדקקתי לאורך שלה (שיעיל מאד בכריות עם נפח גדול).

אני מכניסה את המחט לאחד החורים שעשיתי בדיקט ושולפת אותה מהצד הקדמי.
אני משחילה את הרגל של הכפתור, מכניסה את המחט חזרה ומגששת אחר חור בדיקט וחוזרת על התהליך פעם נוספת. לאחר מכן, מהדקת היטב וקושרת את חוט השעווה מהודק ככל שניתן.
אם לא תהדקו, הכפתור לא ישקע בריפוד ויהיה רופף.
אחרי שהכפתורים הודקו למקומם, אני משלימה את הידוק הבד לקונסטרוקציה בצפיפות סיכות גבוהה יותר.

חיווט של חשמל

גב המיטה , בדיוק כמו שהיה אצל אמא שלי, מסתיר שקע חשמל שאין בכוונתי לוותר עליו.
אני משתמשת במפצל עם חוט ארוך יחסית, קודחת חור בקונסטרוקציה על מנת שהחיווט יוכל לעבור ומוציאה את החוט מלמטה.

עקרונית חשבתי על אפשרות לקבע את המפצל לצד גב המיטה (המרופד…) והחלטתי בשלב זה לוותר על מנת לאפשר גמישות. אם וכאשר הבת שלי תרצה, אקבע את המפצל לקיר בסמוך.

חיפוי המשטח העליון באמצעות פלטת עץ

אני מודדת בדיוק את המידות הרצויות (שלא יהיה בולט מדי כדי שלא יפריע בגב אבל שיכסה היטב את כל מה שצריך).
אין לי שאריות עץ בגודל הזה וגם לו היו לי שאריות טובות דיין וייצוגיות דיין, הייתי צריכה להיעזר במשור מדויק יותר מהמשור שיש אצלי.
את הפלטה הזו רכשתי במחסן עצים והיא נחתכה לי לפי מידה.
רוחב המדף שרציתי גדול במעט מהסטנדרט כך שהוא נחתך מפלטה שלמה ותומחר כשליש פלטה גם אם היה קטן יותר – 140 ש”ח.
אם תסתפקו ברוחב סטנדרטי של מדף (כ 25 סמ’ כמדומני) תוכלו לחסוך בעלויות.
(את הפלטה רכשתי (בקושי) בגרוס עצים בסגולה. השרות שקיבלתי היה מתחת לכל ביקורת ואני מזהירה אתכם מראש. אם תבחרו לקנות שם, שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם..)

זו הפלטה לפני עיבוד שרק הונחה על גב המיטה:

עיבוד הפלטה:

את הפלטה, לכל הפחות, צריך לאטום ע”י חומר גימור כדי שלא תתלכלך.
מאחר והיא תהיה חשופה לשחיקה מכאנית גבוהה ואולי גם יונחו עליה דברים רטובים או שומניים, הגימור צריך להיות בעל עמידות גבוהה יחסית. ווקס לא יתאים כאן ופוליטורה עם כל הכבוד זו השקעה מוגזמת לענייננו. הואיל ואני משתדלת להשתמש בחומרים ידידותיים לסביבה, הבחירה המתבקשת היא לכה על בסיס מים.

אבל לפני שאני מיישמת לכה, אני מגוונת את הפלטה כי הבת שלי ביקשה להכהות אותה. כך היא ניראת לה אנמית מדי.
לכאורה אני יכולה לבחור בלכה מגוונת ולחסוך עבודה. אני מעדיפה להשתמש בחומרים שאני עובדת איתם ולא לרכוש במיוחד. בפרט שמדובר על עבודת צביעה קטנטונת.

לאחר שאני בודקת בצד המוסתר את הגוון (ומקבלת אישור מהבת שלי!!) אני מיישמת שכבה אחת של גיוון כדי לא להכהות מדי את הפלטה. עקרונית, על מנת להשיג אחידות טובה יותר יש ליישם לפחות שתי שכבות. זו פשרה שלקחתי על עצמי, מקווה שהנסיון שכבר רכשתי בצביעה יעמוד לצידי על מנת להשיג תוצאה מספקת גם בשכבת גיוון אחת.

בשכבות הלכה אסור לחסוך. הלכה תגן על הפלטה מכתמים בהמשך (ויש לי עבודות שבדיעבד הצטערתי שלא עשיתי עוד 2 שכבות לכה כי השכבות שעשיתי לא הגנו דיין).
אני עושה 3 שכבות.
בין שכבה לשכבה אני מקפידה על יבוש, שיוף עם נייר לטש עדין מאד ולאחר מכן, לפני השכבה הבאה, ניקוי יסודי של האבק שנוצר מהליטוש, עדין ככל שיהיה.

חיבור הפלטה –

לאחר ייבוש מלא של הפלטה, אני מצמידה את גב המיטה לקיר, מניחה עליו את הפלטה וממקמת אותה בדיוק כפי שהייתי רוצה (זוכרים שהקושרת בולטת מעט מהקונסטרוקציה? זה הזמן שאני “מחפה” על הטעות הזו ומוודאת שהמדף צמוד לקיר גם אם הקונסטרוקציה לא צמודה באופן מיטבי) ומסמנת את המיקום באמצעות עיפרון על החלק המוסתר של הפלטה.

לאחר שאני מסמנת את המשטח, אני מניחה אותו על הרצפה כשהחלק המוסתר פונה כלפי מעלה וממקמת עליו את גב המיטה בדיוק לפי הסימון ומחברת את גב המיטה לפלטה באמצעות ברגים. חשוב מאד להקפיד שהברגים לא יהיו ארוכים מדי (תמדדו!!) כדי שהם לא יגיחו מהצד ה”יצוגי” של הפלטה.

וזהו.
גב המיטה מוכן ויכול להתחיל למלא את יעודו החדש.

Related Images:

ההדום הצהוב – מילוי וריפוד הדום וינטאג’

בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )


בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images:

הדום וינטאג’ לשיפוץ – פרוק והכנה לריפוד

לפני כשנה בערך, שיפצתי הדום וינטאג’ שכשהושלם, ניתן בהגרלה בין העוקבים אחר הדף שלי בפייסבוק.
באותו זמן בערך, ג’וני, חבר שחולק איתי את האהבה לאוצרות רחוב ולשיפוץ רהיטים , מצא ואסף את ההדום וינטאג’ הזה. הוא הציע אותו לי לשיפוץ והדליק לי את האור בעינים .
תודה רבה רבה ג’וני.
בזכותך זכיתי לשפץ הדום וינטאג’ נוסף בטכניקה קלאסית נאמנה (פחות או יותר) למקור וההדום ניצל וזכה לחיים חדשים.
אמנם לקח לי זמן להתפנות להדום, אבל הוא המתין בסבלנות.

בדיעבד, כשאני חושבת מה קווי היסוד שהנחו אותי בשיפוץ ההדום הזה, אני חושבת על מספר ערכים שהתוו בסופו של דבר את אופי הרהיט המשופץ:

  • כבוד לרהיט של פעם, ליוצרים שלו ולתקופה – הם אלה שמכוונים אותי להשאר נאמנה ככל הניתן לשיטות המסורתיות ולחומרים של פעם (הקפיצים ומילוי של עשב ים/סיבי קוקוס).
  • לתת לתכונות ולאופי חומר הגלם לקבל ביטוי בעיצוב. בעיקר לא להסתיר טקסטורת עץ כשמצבו מאפשר זאת אבל גם שימוש בטקסטורות שונות כדי לחדד ולהבליט את ההבדלים (בריפוד).
  • שימוש חוזר והפחתת בלאי ככל שניתן כחלק מערכי הקיימות (תקראו לזה כבוד לקיים?!) שמנחים אותי ביום יום וגם ביצירה שלי.

ואם תמצאו גם אתם רהיטים, שנעשו בטכניקות וחומרים מסורתיים, שנראה שכבר כלום לא יעזור להם להתאושש, אני מתנדבת להתאתגר ולנסות להחיות אותם עם הרבה כבוד לפעם וכבוד לסביבה.

הדום וינטאג’ – יש למישהו ספק שהוא וינטאג’?

כך ג’וני מצא את ההדום.
האם גם אתם מצליחים לראות את הפוטנציאל בהדום?

מסתבר כי ההדום נוצר בתקופת הצנע, כשנה עד שלוש לאחר קום המדינה. הדום וינטאג’ כבר אמרתי?
(לפי תווי מס המותרות ע”ס לירה ו750 פרוטה שנמצאו עליו. ועל פי דעת מומחים ממני שראו את המדבקות).
כרגיל, שלב הפרוק הוא מהותי מאד ללמוד על הרהיט, על איך נבנה ועל העקרונות שלפיהם נבנה.
הנסיון הקודם שלי עם שיפוץ באותה רוח (ההדום הקודם והספה) מאפשרים לי לגשר ולתת פתרונות לבעיות שמתעוררות בדרך מתוך התכווננות לאותה גישה משמרת.

פרוק ההדום:

כפי שכתבתי כבר בעבר, לשלב הפרוק יש חשיבות עליונה בלימוד והבנת הרהיט בפרט למי שמעוניין לחדש אותו ברוח התקופה בה נוצר.
את הפרוק אני מתחילה עם שליפה של המון סיכות ומסמרים, עם מכשיר יעודי שמקל על העבודה וחוסך ממני לא מעט פציעות.
גם במקרה זה, את המסמרים אני שומרת לשימוש חוזר. וכמובן גם הקפיצים ושלד העץ יחזרו לתפקד. לצערי במקרה זה כל השאר לא ראוי לשימוש חוזר גם לא כצמר גפן למשיחת הפוליטורה.

לידיעתכם, חיפשתי בארץ מסמרים עם ראש גדול ולא מצאתי.
הצלחתי להשיג רק מסמרים עם ראש קטן שהיעוד שלהם בהכרח שונה מהדרוש לי.
להזמין מחו”ל מסמרים זה ממש לא כלכלי (בגלל המשקל ועלויות המשלוח – מנסיון. תאמינו לי).
אז שכשזה אפשרי, אני שומרת את המסמרים ועושה בהם שימוש חוזר. (וכשלא, אני מאלתרת עם אקדח הסיכות)
תשאלו למה דווקא מסמרים עם ראש גדול?
מסמרי ריפוד משמשים מעין יתד. הראש הגדול של המסמר, יוצר מעצור ומונע את ההחלקה של החבל או הבד מהמסמר.


פרוק הריפוד והמילוי:

אמנם הריפוד והמילוי מתפוררים ומגעילים אבל אני לומדת מהם איך הדום וינטאג’ מטופל במקור ורואה שיטטיות שראיתי בפרוקים של פרטי וינטאג’ מרופדים בעבר. שיטה וסדר שחוזרים על עצמם שוב.
אני למדה גם שההדום וינטאג’ זה זכה בדרך למתיחת פנים בדמות הוספת בד בצדדים וזאת בזכות שכבה נוספת של בד חום שנמתחה על “אזני” ההדום ובזכות שכבת מילוי אקריליק ש”התגנבה” בין השכבות.

פרוק הרצועות, הקפיצים והשלד העיוור:

אקדים ואומר – שלד של רהיט הוא בעצם הקונסטרוקציה שלו.
כאן היא עשויה מעץ.
החלקים הסמויים, במקרה זה החלקים עליהן המילוי והריפוד מתוחים, נקראים שלד עיוור להבדיל מחלקי השלד שחשופים. אשתמש במושג הזה בהמשך ורצוי שתבינו למה אני מתכוונת.

לאחר הסרת הריפוד, אני גם מוצאת את מדבקות מס המותרות על השלד, שנותנות גושפנקא סופית לגילו של הדום וינטאג’ זה.
הדבק ישן דיו כך שהמדבקות יוצאות ממקומן. אני מדביקה אותן במקומן חזרה, נעזרת בקווי חותמת שהוחתמה על העץ והמדבקות לאחר שהודבקו.

לאחר שהסרתי את כל הריפוד והמילוי אני מפרקת את שאריות הרצועות ואת הקפיצים שתפורים אליהם.
מסתבר שכדי להוציא את המסמרים אליהם קשרו את הקפיצים, צריך לפרק את השלד העיוור בחלקו.
אני לא מתלהבת מזה מאחר וחלקי השלד העיוור עשויים מעץ ירוד ומתפורר.
אני עושה זאת בזהירות ולא שולפת את המסמרים מחלקי העץ שפורקו. כפי שהם, חלקי העץ יורכבו חזרה בבוא הזמן.

הואיל ושלד העץ של הרגליים יציב יחסית אין צורך לפרקו וכאן מסתיים החלק של הפרוק.
הטיפול בעץ יעשה בשלד כולו כיחידה שלמה.

הטיפול בשלד העץ.

שלד העץ מתחלק ל 2 חלקים –

  • השלד העיוור שמהווה קונסטרוקציה לכל המילוי והריפוד.
    מאחר וממילא הוא מכוסה כולו והתפקיד שלו הוא רק לתת צורה ומסגרת בסיסית מאד למילוי ולריפוד שיבוא מעליו, הוא עשוי משאריות, מעץ ירוד מאד ורמת הטיפול בו היא אפסית.
  • הרגליים והקורות שמחברות אותן – אלה חלקי העץ החשוף ובהתאם גם איכות העץ והטיפול בו.

הטיפול בשלד העיוור:

השלד העיוור עשוי מעץ ירוד וחלש (ניכר בתמונות).
כשפרקתי את הריפוד היו חלקי עץ שנפלו. אמנם החלקים הללו הם כמעט חסרי משמעות וחסרונם לא יפגע בתפקוד, אבל החלטתי להדביקם חזרה. מי יודע איך ומתי חסרונם יתבטא.
אני משתמשת בדבק נגרים וכליבה להדק ולקבע את החלק שנפל למקומו.

השלד העיוור ורגלי ההדום מתחברים ביניהם במחברים אורגניים ועם דבק.
החיבורים כאמור, חזקים והמבנה יציב יחסית למעט תנועה קלה שאני מתכוונת לפתור באמצעות הזרקת דבק לחיבורים (אני משתמשת במזרק אקמולי ישן ושוטפת אותו היטב לאחר שימוש כדי שלא יסתם לפעם הבאה).
לאחר ייבוש הדבק המבנה יציב ואין תנועה.
(שימו לב לקבע את הרגליים במצבן הרצוי, בדקו זאת לפני ההדבקה)

הטיפול בעץ הגלוי :

הרגליים והקורות ביניהן, להבדיל מהשלד העיוור, הן עץ חשוף.
ובהתאם לכך, איכות העץ והטיפול בו, הן ברמת הגימור הן ברמת הפרטים, הם גבוהים. אגב, הפרטים של העץ הגלוי ואיכותם הם דבר נוסף שיכול להעיד על היות ההדום הדום וינטאג’.

ההכנה:

אני משייפת את העץ היטב כדי להסיר כל גימור קודם. במקומות שניתן עם משייפת, כשלא אז ביד.

לדאבוני, תוך כדי שיוף אני מצליחה לשבור את הקושרת הרוחבית שאינה מקובעת.

הקושרת השבורה

אני אמנם אצטרך להדביק אותה, אבל בשלב השיוף זה בהחלט יותר נח כך אז הכל לטובה.
לאחר השיוף אני מדביקה את הקושרת חזרה.
יש לעשות זאת בזהירות על מנת שהקושרת לא תדבק גם לקורה.
כמו כן, צריך להמנע ככל שניתן משאריות דבק כדי שהגימור יתפס היטב וכדי שנקודת ההדבקה “תעלם” ככל שניתן.
עדיף להמנע ולנקות שאריות דבק לפני שהתייבשו כי לאחר ייבוש יהיה קשה מאד לשייפן. עם זאת, כנראה לא תוכלו להמנע מזה לחלוטין

הגימור – פוליטורת שלאק:

הפוליטורה גם מגוונת וגם מדגישה את החום של העץ והטקסטורה שלו. כמו כן היישום של הפוליטורה הוא פשוט מאד וללא סימני מברשת. החיסרון שלו הוא כמות השכבות שיש ליישם. ככל שתוסיפו שכבות הציפוי יהיה קשה יותר, עמיד יותר ויפה יותר. אתם תחליטו עם עצמכם כמה שכבות תרצו ליישם. רק אומרת שהמקצוענים סופרים את השכבות בעשרות והזמן כמובן, בהתאם.

את הפוליטורה שלי אני רוכשת כשהיא כבר מומסת.
בקבוק של חצי ליטר מספיק לי לזמן רב (אני שומרת אותו במקרר).
מקצועיים ומנוסים ממני (או פדנטים ממני, או עצלנים פחות ממני…) יקנו פתיתי שלאק וימיסו בעצמם.
כדי ליישם את הפוליטורה אני צריכה צמר גפן (או חומר מילוי שהסרתם וממילא הולך לפח) שעטוף בבד טריקו נקי, מעט שמן זית (או שמן פשתן או שמן טאנג). אני מכינה גם מכחול, שישמש אותי לפינות שצמר הגפן העטוף לא מצליח להכנס וכן אלכוהול מפוגל לניקוי (או לדילול אם צריך).

את צמר הגפן העטוף אני טובלת בפוליטורה המומסת ומתחילה למשוח את העץ. מדי פעם אני נוגעת עם צמר הגפן העטוף בשמן , מה שמסכך את התנועה על העץ. לאחר ייבוש, שוב ושוב ושוב…….עד שהמראה והברק משביע את רצונכם.
כאמור, בפינות אני נעזרת במכחול (וניקוי באמצעות האלכוהול)

קפיצים –

את הקפיצים שפרקתי מההדום אני מנקה מחלודה (באמצעות נייר שיוף וWD40) ומכינה אותם לקשירה מחודשת כחלק ממילוי וריפוד ההדום.
תהליך השיוף סזיפי למדי ומלכלך. עדיף לעשות זאת בחוץ ולהעזר בכפפות ומסכה.

הכנת הדום וינטאג’ למילוי ולריפוד –

הואיל וזה הדום וינטאג’, היה מוזר מאד אם לא היו קפיצים.
הקפיצים הם חלק אורגני מההדום ואף מעידים על תקופתו.
גם אם זה רכיב נסתר לכאורה (אמנם לא רואים, אבל מרגישים אותם כשהם שם…), נראה לי מהותי לשמר את הקפיצים גם במתכונתו המשופצת של ההדום, כחלק ממהותו – הדום וינטאג’.
תהליך השיפוץ הזה דומה לתהליך שעבר ההדום שריפדתי לפני שנה. (מכיוון שכאן אתן רק את החלק הראשון של השיפוץ, חסרי הסבלנות יכולים בינתיים לקרא שם על שלבי המילוי והריפוד.)

מבחינת התהליך, גם כאן יש להתחיל במתיחת רצועות ולאחר מכן קשירת הקפיצים כהכנה לכל השאר.
אפרט את התהליך לפי הסדר הכרונולוגי של הביצוע.
גם בפוסט הבא שיעסוק במילוי ובריפוד ההדום אשמור על סדר כרונולוגי לפי התקדמות השיפוץ.

מתיחת הרצועות –

פה בארץ ניתן להשיג (מנסיוני) רק רצועות אלסטיות.
הרצועות האלסטיות יקרות יותר (עקרונית. בלי לקחת בחשבון את רכיב המשלוח מחו”ל מאחר ואין להשיג בארץ) ולעניות דעתי, טובות פחות מרצועות היוטה.
מדוע טובות פחות?
בדיוק בגלל האלסטיות שלהן, שאחרי שנתיים שלוש של שימוש הולכת לאיבוד.
אני יכולה להבין את הרפדים שמעוניינים שיחזרו אליהם שוב ושוב להחלפת רצועות. גם הם זקוקים לפרנסה. אבל מעבר לזה אני לא רואה יתרון ברצועות אלסטיות.
כמובן שאשמח ללמוד, אם מישהו מכיר יתרון ברצועות האלסטיות, שמצדיק זאת.

אני עובדת עם רצועות יוטה, שאם מותחים אותן כפי שצריך הן מחזיקות עשרות שנים ונותנות קונטרה מצויינת לישיבה. אני אפילו מעדיפה לשלם יותר מכפול להזמנה של רצועות כאלה מחו”ל ולהמתין למשלוח.
לשמחתי לא הייתי צריכה להמתין הרבה.
כדי למתוח את הרצועות כפי שצריך, תצטרכו כלי יעודי למתיחת רצועות (שלצערי לא מצאתי לו תחליף) וכן אקדח סיכות שהוא נח לאין ערוך משימוש במסמרים (כמו פעם) ומאפשר עבודה יחידנית (ביד אחת מותחים ובשניה “יורים”באקדח.

ותכלס?

כאשר הרצועה צריכה לעבור בין שני חלקי העץ, כדאי להקדיש דקה לתכנן מראש את שלבי העבודה.
במקרה זה אני משחילה את הרצועה ברווח (שיצרתי באמצעות הרחקה קלה בין שני החלקים), מקבעת בצד השני ואז מותחת את הרצועה מבין שני חלקי העץ. חותכת את הרצועה לאחר קיבוע ומשחילה את שאריות הרצועה החתוכה ברווח בין שני חלקי העץ.

לאחר מכן שאריות הרצועה מקופלות ומהודקות שוב באמצעות אקדח סיכות כדי לחלק ולמתן את כוח המתיחה של הרצועות על הסיכות.
בכיוון השני (כאן כבר אין צורך להשחיל את הרצועה בין שני חלקי העץ) נותנים לרצועות חיזוק ע”י השחלתן כשתי וערב ברצועות הניצבות. המתיחה והקיבוע נעשים בצורה דומה לרצועות הניצבות.

לאחר שהרצועות נמתחו וקובעו, אני מחזירה ומהדקת חזרה את הקורות שהסרתי כשפרקתי את ההדום.
כשהרצועות מתוחות, אני מחברת אליהן את הקפיצים בתפירה ידנית עם אחת ממחטי הרפדים מהסט שברשותי. כל קפיץ אני מקבעת ב3 נקודות.

קשירת קפיצים –

את הקפיצים שכבר תפורים ומקובעים לרצועות המתוחות יש לקשור אחד לשני ולשלד על מנת ליצור מקשה אחת שתתמוך, תחלק לחצים ותיתן קפיציות לישיבה.
הקשירה מתבצעת למסמרים בשלד העץ (אותם מסמרים עם ראש גדול שהזכרתי מוקדם יותר. יכולים לראות בתמונות את היתרון של הראש הגדול?) תוך כדי מתיחת החבל והפעלת לחץ על הקפיצים .

החבל איתו אני קושרת את הקפיצים אף הוא מוזמן מחו”ל מאחר ולא הצלחתי עדיין למצא חבל חזק מספיק, גמיש דיו ושלא מתפרק. (ובהדום הקודם קשרתי את הקפיצים בהגזמה כדי לחפות על חבל פחות ראוי)
כל קפיץ קשור ב3 כיוונים – לאורך ההדום, לרוחבו ובאלכסון.
בכל כיוון אני קושרת בנקודה אחת על הקפיץ ומלפפת במקבילה לה(מומחש בתמונות למעלה).

סמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
מול נקודה זו מלפפת את החבל סביבו.
בקפיץ השני בסמיכות, מלפפת את החבל.
במקביל ובסמוך למסגרת קושרת את הקפיץ.
אח”כ מהדקת למסמר במסגרת בצד השני.
ראו בתמונות למעלה.

וכך נראה הקשר שלב אחר שלב:

לעת עתה, זהו….
או הפסקה קצרה.
עד הפוסט הבא.

כאשר הקפיצים קשורים זה לזה, מכסים הכל ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) ומתחילים למלא את המשטח בעשב ים או שערות קוקוס ולתפור את המקבצים הללו ליוטה באמצעות תפירה גסה שתשאיר את המילוי במקומו.
אבל את הפרוט לכל זה כמו גם מילוי ה”אזניים” וריפוד ההדום תקראו בפוסט הבא (מבטיחה לא לחכות חודש שלם ;-)).
גם בלי כל זה, הפוסט הזה התארך דיו.
ואם הגעתם עד כאן (ריספקט. ותודה על אורך הרוח) נותנת לכם טעימה ויזואלית מההדום המוזהב משהו, זה המוגמר:

להתראות בקרוב.

Related Images:

כלי העבודה שליוו אותי בתהליך

ימי הקורונה העליזים בבית לא היו פוריים עבורי.
כולם בבית. ולא יוצאים מהבית.
מעבר לעובדה שאנו עוברים מארוחה לארוחה עם הפוגה קלה לשינה בלילה, החלל המשפחתי כל הזמן פעיל.
רוב המשפחה ספונה מול מסכים, אם במסגרת לימודים מקוונים, אם במסגרת עבודה מהבית.
אמנם זה לא כרוך בתנועה מרובה אבל זה מחייב התחשבות…קולות של נגריה ומוסיקה לא יתקבלו בהבנה רבה.
גם העובדה כי בשיגרה אני מנצלת חללים פנויים בבית, מותירה אותי בתקופת הקורונה די נטולת מקום (טוב, לא לגמרי…)
אז כן התחלתי קצת לשפץ הדום (מה שאפשר במרפסת או בכניסה). כן הזמנתי רצועות יוטה. כן יישמתי פוליטורה על חלקי העץ אבל… הכל מרגיש לי קצת תקוע.
נראה לי שזו הזדמנות מצויינת לדבר על כלי העבודה שליוו אותי.
הכלים איתם התחלתי, אלו שהצטרפו עם הזמן, מה מהם הוא פינוק ומה נראה שאי אפשר בלעדיו.

תחילת הדרך

למי שלא מכיר אותי, התחלתי לשפץ לפני כ-5 שנים כשמצאתי ספה ישנה ולא הצלחתי להשאירה ברחוב. לאחר שהצלחתי לדחוף את חלקה לפיאסטה שלי דאז, גררתי אותה הביתה.
כששמעתי את הצעות המחיר לשיפוץ שלה (בדיעבד, לאור הזמן והעבודה שהשקעתי בה, מסתבר שהיו יותר מהוגנות) החלטתי לנסות לבד.
ללמוד תוך כדי עבודה.
להעזר בה כדי ללמוד ואת כל טעויות שלי, ואת כל ההוצאות שלי בדרך (כולל קנייה של כלי העבודה שאזדקק להם), החשבתי כשכר לימוד.
שום דבר לא הולך לאיבוד. גם אם “אדפוק” את הכל, אלמד מהתהליך.

את תחילת הפרוק של הספה עשיתי עם מברג פשוט ועם צבת פשוט שקניתי בחנות חומרי הבנין השכונתית. כל כלי העבודה שהיו ברשותי אז היו מברגים, פלייר פטנט, פלייר אף ארוך, משור ידני, פטיש מתפרק ומקדחה עם ראשים שונים. הם היו ירושה מאבא שלי ז”ל ושימשו אותי עד אז בעבודות קלות בתחזוקת הבית.
(אגב, כל הכלים היו בכלי קיבול שהוא עשה ממיכל פלסטיק של 4 ליטר של משהו שהוא חתך. ללמדני שכל הנושא של “יש מיש” לא התחיל אצלי, מסתבר….)
היה לי ברור שאם אני מתכוונת ללמוד לעבוד עם עץ וגם לרפד, אצטרך לרכוש כלים נוספים.
תוך כדי הוצאת עשרות המסמרים ומאות הסיכות משלד הספה, התחלתי לקרא, ללמוד ולתכנן את צעדי קדימה כולל חומרי עבודה וכלי עבודה שחשבתי שאזדקק להם בהמשך.

כלי העבודה שאני משתמשת בהם בעבודה עם עץ:

לרוב איני בונה משהו מאפס. אני לוקחת רהיט ומשפצת אותו ברמה משתנה של נאמנות למקור עם נטיה לתת לו איכשהו פרשנות אישית משלי.
משמעות הדבר היא שהשימוש שלי עם כלים יעודיים לעץ (שמקלים מאד ונותנים תוצאות טובות יותר) היא מוגבלת. ולמרות זאת, מדי פעם צריך. וזה מאד נח שיש כלי זמין.
בתחילת דרכי בחרתי דיל זול שכלל משור ג’יטסו, משייפת סרט ומקדחה ששימשו אותי היטב עד שהשתדרגתי עם כלים איכותיים יותר (ויקרים יותר)
הואיל ואין לי סדנה או מרחב עבודה יעודי, כל הכלים שלי הם חשמליים ובשלב זה לא נטענים.

משור ג’יטסו –

משור חשמלי ידני שניתן לנסר איתו לפי תוואי מסוים. איכות התוצאות משתפרת עם המיומנות.
פחות יעיל לניסור מדוייק של משטחים וקוים ישרים או לחלופין בזויות מדוייקות.
לצורך זה, כנראה אעזר בנגריה עם משור שולחן ועם רוטר וטרימר ועדיין, למי שמתכנן כמוני להתנסות במגוון טכניקות ולשפץ רהיטים, ממליצה שיהיה זמין

אגב, משוריות ניתן לרכוש בנפרד (ובהחלט נזקקתי לזה כי הצלחתי לשבור חלק…)

מקדחה –

טוב… במקדחה השתמשתי עוד לפני שהתחלתי לשפץ כדי לקדוח בקירות לצרכים שונים.
כשמתחילים לשפץ, יש לה שימושים נוספים בעץ והיא גם יעילה מאד כמברגה.
כמובן שיש מברגות ויש ציוד מקצועי רב ואיכותי שעדיף לאין ערוך בהשוואה נקיה.
אולם, כשאתם חובבנים, אין לכם סדנה או סטודיו יעודי לעבודה.
אם לא די בזה שאין לכם מרחב עבודה יעודי, צריך להצטמצם גם בחלל האחסון.
אחסון עוד שיקול.
אצלי לפחות.

עם הזמן קניתי לעצמי גם פטישון איכותי (מקדחה לבטון) שנותן בעיקר מענה לקדיחה בקירות ובבטון.
אבל פטישון הוא כבד יותר ולעבודות קטנות או כמברגה, אני מעדיפה את המקדחה הישנה שלי.

משייפת –

אחד המכשירים שנמצאים אצלי הכי בשימוש.
משייפת הסרט שהתחלתי איתה, מהר מאד נתרמה.
קניתי לי משייפת אקסצנטרית שמלווה אותי בכל עבודה עם עץ או צביעה כזו או אחרת.
כאן בהחלט שווה להשקיע קצת יותר.

יש מיש כלי עבודה - משייפת אקסצנטרית.
משייפת אקסצנטרית. הכלי החשמלי שהכי הרבה נמצא בחוץ…

יש לציין שגם אם יש משייפת, יש מקומות שלא ניתן (או לא רצוי) לעבוד עם משייפת. במקרה כזה, יש צורך לעבוד ידנית (בחלק מהמקרים אפשר להעזר במולטיטול).
שימו לב, יש ניירות לטש (הן למשייפת הן לעבודה ידנית) ברמות שונות של חיספוס שמשתמשים בהם בשלבים שונים או ליעודים שונים.

כליבות (קלאמרות) ורצועת ראצ’ט –

כאן לצערי אין לי בשורות טובות 🙂
למי שרוצה לחדש רהיטים מן היסוד ולא להסתפק בצביעה, יצטרך לפעמים לפרק ולחבר חזרה רהיטי עץ.
כאן נכנסות הכליבות (ורצועת הראצ’ט).
בד”כ כליבה אחת לא תספיק כי צריך לחבר את כל הרהיט בבת אחת.
הנסיון לימד אותי שחיבור בשלבים אינו נכון. כאשר מחברים חלקים מסויימים תחילה, מאבדים את הגמישות הקיימת לפני ייבוש הדבק לצורך התאמה מיטבית בין החלקים.
כנראה תצטרכו לרכוש או להשאיל מספר כליבות בגדלים משתנים.

משיקולי עלות ואחסון, אני מסתפקת ב- 2 כליבות גדולות, כליבה בינונית 2 קטנות ורצועת ראצ’ט (ששימשה את הבן שלי גם בשביל להעביר מזרון…). זה המינימום שהצלחתי להשלים איתו פרוייקט.
כמובן שאם יהיו לכם יותר, יהיה לכם קל יותר לעבוד.

אגב, אני בחרתי בכליבות פשוטות שקשה יותר לתפעל אותן ולפעמים צריך להעזר במישהו נוסף.
למי שרוצה להשקיע, או משתמש בהן בתדירות גבוהה, יש כליבות יקרות יותר שמתופעלות ביד אחת וקל הרבה יותר לעבוד איתן.
משערת שבמקרה כזה העלות מחזירה את עצמה בזמן מהר מאד.

ורצועת הראצ’ט? רצועת ראצ’ט היא רצועה עם מחבר שניתן להדק את הסגירה וכך להפעיל לחץ הקפי.
ניתן לכרוך סביב הרהיט וליצור לחץ הקפי שמשלים או מחליף מס’ רב יותר של כליבות.
אל תשכחו לקחת לכם רגע או שניים כדי ללמוד איך לתפעל אותה. זה לא מאד אינטואיטיבי.

יש מיש כלי עבודה - רצועת ראצ'ט
רצועת ראצ’ט. יש ללמוד איך לתפעל אותה.

כלים ועזרים נוספים שיעזרו לכם בדרך:

קבל מאריך:

אם יש לכם כלים חשמליים לא נטענים, לא תמיד תוכלו לעבוד קרוב לשקע חשמלי. הנושא הזה יפתר באמצעות קבל מאריך.

שפכטל (או ספטולה):

כלי ידני שנעזרים בו לרוב למילוי טיח בחורים בקיר. מכאן נגזר גם שמו. תשתמשו בו לא מעט למילוי חורים בעץ, להחלקת משטחים ולהסרת ציפויים למיניהם (פורמייקה לדוגמה. או הסרת ויניל מדלת…).

יש מיש כלי עבודה - שפכטל או ספטולה.
שפכטל. או ספטולה.

סרט או מכשיר מדידה:

יחד עם 2 מברגים ולדרמן, נמצא אצלי קבוע בתיק למציאות על הדרך.
חוץ מזה, חשוב מאד לצורך תכנון וביצוע מדוייק, כמו שנאמר, למדוד פעמיים כדי לחתוך פעם אחת.

יש מיש כלי עבודה - כלי מדידה.
סרט או מכשיר למדידת אורכים

שמן WD40:

שמן בהתזה שמשתמשים בו כשיש ברגים חלודים שיש לשחרר או מנגנונים תקועים (מנעולים, צירים חורקים) אני משתמשת בשמן הנ”ל גם למריחת קפיצי ריפוד שהסרתי מהם חלודה לצורך שימור.

יש מיש כלי עבודה - WD40.
WD40 בעבודה.

כלים ידניים נוספים שיש כמעט בכל ארגז כלים בסיסי:

פטיש, מברגים (גם שטוחים וגם פיליפס), פליירים, קאטר, פלס, סכין יפני, משור ידני.

יש מיש כלי עבודה - כלים ידניים
כלים ידניים שתמיד ימצא להם שימוש.

מברשות צביעה ומכחולים:

לאין סוף שימושים שקשורים לצביעה ולהדבקה. הואיל ואני משתמשת כמעט ורק בצבעים על בסיס מים, כל המברשות וכל המכחולים שלי נשטפים היטב וחוזרים לשימוש.
מעדיפה את המברשות האיכותיות יותר (אלה עם השיער הבהיר שפחות משירות שיער ולרוב גם היקרות יותר). כשאני צובעת בהמרייט או בצבע שלא על בסיס מים, אני משתמשת במברשת זולה וזורקת אותה לאחר שימוש.
אני משתמשת בצנצנות ישנות מפלסטיק לאחסן אותם כשאינם בשימוש ובצנצנות ריבה ישנות לנקות ולדלל במים תוך כדי שימוש.

יש מיש כלי עבודה- מברשות ומכחולים.
מדגם חלקי מאד של המברשות והמכחולים שלי.

מולטיטול כזה או אחר:

יכול לעזור בעבודות במוטוריקה עדינה כמו שיוף בפינות שהמשייפת לא מגיעה אליהן, ניסור עדין, חריטה…
נעזרתי אבל מעט ואני מרגישה שלא בצורה מיטבית. מישהו מיומן ממני ינצל את הכלי הזה טוב יותר.

מלחם:

שימוש נדיר, אלא אם אתם עובדים הרבה עם חוטי ברזל ותחפושות ועושים כנפי פיות או יוצרים קונסטרוקציות קלות מחוטי ברזל (הלחמה זה לא ריתוך! בשביל ריתוך תפנו לאיש מקצוע!)

יש מיש כלי עבודה - מלחם.
מלחם.

כלי העבודה המשמשים לפרוק רהיט לפני שיפוץ –

פרוק רהיט עץ לחלקים:

כדי לפרק לחלקים רהיט ישן מעץ, ברוב המקרים לא תזדקקו למברג. רהיטים איכותיים מחברים באמצעות חיבורים בהם חלק מהעץ נכנס ומודבק לחלק שניצב לו (וכאן בדיוק תזדקקו לכליבות, כשתחברו את חלקי העץ חזרה) או באמצעות פינים.
כאשר הרהיט מתנדנד, סימן שהחיבורים הללו התרופפו ויש לחזק אותם.
לפעמים מספיק להזריק מעט דבק נגרים לחיבור (אני משתמשת במזרק של אקמולי ;-)) ולקבע עם כליבה.
לרוב אני מעדיפה לפרק, לשייף ולנקות ככל הניתן משאריות דבק ולהדביק חזרה הכל יחד כמקשה אחת.
על מנת לפרק את הרהיט יש מחד להפעיל כח נגדי לחיבור ומאידך לעשות זאת ברגישות רבה על מנת לא לשבור או להזיק לעץ ולחלקיו.
במקרה זה אני משתמשת בפטיש מרופד בבד על מנת להפריד את החלקים.
יש פטישי גומי שיכולים אולי לתת מענה מדוייק יותר. הואיל ולא עבדתי עדיין עם כזה, לא יכולה להעיד על התרומה ועד כמה הוא באמת נחוץ.

מכשירים להוצאת מסמרים וסיכות:

על מנת לפרק רהיט מרופד, צריך להוציא מהעץ המון מסמרים וסיכות.
לא ברמה של עשרות סיכות (מה שאולי יהיה נכון בהדום או בכסא) אלא ברמה של מאות ואולי אפילו אלפי סיכות.
כשפרקתי את הספה שלי השתמשתי במברג ובפלייר.
אז מנסיון, זה בהחלט אפשרי להסתפק במברג ופלייר. אבל, זה גם לקח לי המון זמן, גם חלק מהסיכות נשברו והכי בעייתי, נפצעתי יחסית הרבה.
חבר שחי בארה”ב וידע מה ידליק לי את הניצוץ בעיניים (רמז: לא תכשירי טיפוח, לא בגדים ולא תכשיטים) העשיר את גלריית כלי העבודה שלי עם מכשירים יעודיים להוצאת מסמרים וסיכות:

בזכותו התהליך הנ”ל הרבה יותר יעיל ואני נפצעת הרבה פחות.
אם אתם מתכננים כמה עבודות שיפוץ שכוללות ריפוד, ממליצה בחום לפרגן לעצמכם לפחות את המכשיר ששולף מסמרים. אני נעזרת בו גם לחילוץ סיכות כשאני מתעצלת להוציא את המכשיר השני 😉

יש מיש כלי עבודה - כלי לחליצת סיכות
כלי לחליצת סיכות

כלי העבודה המשמשים לריפוד –

הספה שאיתה התחלתי, היתה עבורי סמן ימני.
אמנם היא היתה הראשונה, אבל עד כה, היא היתה עבודת הריפוד המורכבת ביותר שעשיתי.
המשמעות היא שכלי העבודה שהזדקקתי להם והטכניקות שלמדתי אז, שימשו אותי גם בהמשך.
ראוי לציין שיש טכניקות ריפוד נוספות שלא התנסתי בהן ואולי הן מצריכות כלים נוספים שמן הסתם, לא אזכיר כאן.

מותח רצועות –

זה כלי שהשימוש בו מאד ממוקד.
משמע, משתמשים בו אך ורק למתיחת רצועות. אין לו כל שימוש אחר. זה כלי שקשה להשיגו וכלי שלמרות שנראה פשוט, הוא אינו זול (יחסית לכלי ללא מנוע).
ועדיין, מי שמעוניין לעסוק בריפוד, יזדקק לכלי הזה.
עם כל היצירתיות שלי (שבהחלט מקבלת ביטוי בצורת השימוש בכלי בכל מני סטואציות מורכבות), לא מצאתי דרך לקבל תוצאה מספקת בלי להעזר בו.
בלעדיו הרצועות לא היו מתוחות מספיק ולא נתנו את התמיכה הרצויה.
אם אתם בכיוון, תזמינו כבר. (ועדיף כבר עם גליל או שניים של רצועת יוטה)
שכשתצטרכו, הוא כבר יהיה זמין לכם.

אקדח סיכות. ידני חשמלי ופנאומטי :

גם אקדח סיכות הוא כלי מאסט אצל רפדים.
אקדח ידני הוא אקדח שיתן מענה רק לתיקונים קטנים או לפרוייקט בהיקף קטן. משתמשים בו לרוב לניירת או לתליית מודעות וכח החדירה שלו בהתאם.
אם אתם רואים את עצמכם בפרוייקט מורכב, או כמה פרוייקטים, ממליצה לשקול אקדח חשמלי.
אגב, מי שיעדיף אקדח פנאומטי, כנראה לא ממש זקוק להמלצות שלי.
אקדח פנאומטי מחייב מדחס. למי שיש מדחס כנראה יש כבר סטודיו וקשת רחבה של כלי עבודה אחרים פנאומטיים.

אקדח סיכות ידני:

אם אתם מתכננים החלפת ריפוד בכסא או תיקונים קטנים, תוכלו להסתפק באקדח סיכות ידני.
כבונוס, תוכלו להשתמש בו גם כדי לתלות מודעות על לוחות המודעות השכונתיים.

אקדח סיכות ידני

אקדח סיכות חשמלי:

כשהתחלתי לפרק את הספה ונוכחתי בכמות הסיכות שיש בה, היה לי ברור שאקדח ידני לא יספיק לי.
כאמור, מדובר במאות אם לא באלפי סיכות.
מעבר לכמות הסיכות ולהספקים, לאקדח החשמלי יש יותר כח חדירה מלאקדח ידני.
אקדח חשמלי גם יקל עליכם, גם יקטין למינימום את סיכות הסרק וגם יקצר את העבודה שלכם.
לפעמים הכלי הזה יהיה ההבדל בין “להשלים את העבודה” ו”להשבר באמצע” (אם לא נשברתם כבר בשלב הוצאת הסיכות…)
אבל… המכשיר יקר. זה אחד הכלים היקרים, אם לא הכי יקר (בלי להחשיב מכונת תפירה…), בגלריית כלי העבודה שלי.
עבורי התשלום עליו היה חלק משכר הלימוד שלקחתי על עצמי יחד עם אתגר הספה. לא התלבטתי לרגע לגבי הנחיצות שלו ומעולם לא הצטערתי מאז על הרכישה.

האקדח החשמלי שאני בחרתי לרכוש הוא לא אקדח קלסי של רפדים. והוא דו שימושי. גם אקדח סיכות וגם אקדח מסמרים.
משערת, שרפד שלא מתעסק בנגרות או בתהליך שיפוץ העץ כמוני,יעדיף אקדח סיכות בו עומק הסיכה קטן יותר ורוחב הסיכה גדול יותר.
לסיכות הרחבות יותר יש יתרון באחיזה של הבד וכשצריך לשלוף אותן. תאמינו לי, לא פעם צריך גם לשלוף סיכות.
היתרונות הנ”ל לשיטתי, לא משתווים ליתרון של אקדח המסמרים ששימש אותי לא מעט גם בעבודות שיפוץ אחרות.
הגדירו לעצמכם את הצרכים והתקציב שלכם, תראו מה כל כלי תורם לכם ועשו את הרכישה הנכונה לכם. הואיל ואכן מדובר כאן בכלי לא זול, הייתי מקדישה לזה את תשומת הלב הראויה על מנת שתוכלו למקסם את ההשקעה שלכם.

אקדח דבק חם –

אחד הכלים השימושיים יותר וממש לא רק לריפוד.
מאד נח לתפעול (צריך רק להזהר מכוויות) ונמצא אצלנו בשימוש רחב מאד ע”י כל המשפחה.
כמובן שהוא נותן מענה רק לדבק חם (מקלות סיליקון) ולא לדבקים רבים אחרים (דבק פלסטי, דבק נגרים, דבק בד, דבק מגע, סופר 7….) ליעודים שונים שנמצאים אצלי בשימוש שוטף.

יש מיש כלי עבודה אקדח דבק חם.
אקדח דבק חם

מחטי רפדים –

מחטי רפדים שונות ממחטים לתפירה במספר פרמטרים (כמו עובי, גודל וצורה) והן מותאמות לצרכים של ריפוד.
ניתן להזמין סט של מחטים בעלות זניחה והוא יתן לכם קשת של אפשרויות לשימוש כשיתעורר הצורך.

יש מיש כלי עבודה- מחטי רפדים.
מחטי רפדים

מחט קפיטונג’ –

קפיטונג’ היא טכניקה של קשירת כפתורים בריפוד. המחט שנעזרים בה היא ארוכה( כ20+ סמ’), עבה ומחודדת משני צידיה.
כאמור, השימוש בכלי הזה מאד ממוקד ואם לא תשתמשו בטכניקה הזו, אין במחט צורך.

מכונת תפירה –

את מכונת התפירה שלי קיבלתי מאמא שלי. היא תפרה הרבה בילדותי וממנה גם למדתי לתפור. כשהראיה שלה התדרדרה, היא העבירה לי את המכונה.
אם אתם רציניים בנושא הריפוד, לא תוכלו להמנע לחלוטין משימוש במכונת תפירה. אם זה בתפירת כסוי הבד לרהיט, אם זה בתפירת אלמנטים כמו קדר או פסי קישוט.
מכונת תפירה היא תכלס כלי עבודה, אבל עולם שלם בפני עצמו. אני לא בטוחה אפילו שהיא נכנסת לקטגוריה של כלי העבודה שלי כפי שאני מציגה כאן. היא הרבה יותר. היא תת קטגוריה בפני עצמה והיא מחייבת מיומנות גבוהה יותר של שימוש.

יש מיש כלי עבודה - מכונת תפירה
מכונת תפירה

עשיתי שימוש במכונה שנים רבות לפני שהתחלתי להתעסק עם ריפוד.
תחום הריפוד הוסיף לי תוך ניסוי וטעיה והדרכות אינטרנטיות, רבדים נוספים ללימוד. (רגליות תפירה שונות ליעודים שונים, מחטים שונות, סוגי תפרים…)
ואין לי ספק שעדיין לא למדתי הכל ואיני ממצה את הפוטנציאל שלה.
שזה לא ירפה את ידיכם. תוכלו חלקית להסתדר בלעדיה ורק בשלבים מתקדמים יותר, אם וכאשר מיומנות התפירה תחסר לכם, תוכלו גם כאן לקפוץ למים.
מי שיש לו את המיומנות ואת המכונה, זה בהחלט ישדרג את האפשרויות ואת התוצאות.

פורם –

מכשיר קטנטן (וזול) שקונים בחנויות סידקית. ניתן להסתדר בלעדיו אבל כל כך הרבה יותר נח איתו (ותאמינו לי, צריך לא מעט לפרום…).
יש לי שניים כאלה. כי תמיד אני מאבדת אחד (או שהבנות שלי אימצו לעבודת יצירה שלהן) וכך אני חוסכת את זמן החיפוש.

יש מיש כלי עבודה - פורם.
פורם….

אביזרי הגנה הם גם חלק מכלי העבודה שלי….

יחד עם כללי בטיחות שיש לאמץ ולשנן, יש גם כמה אביזרים שישמרו עליכם ועל הבריאות שלכם:

משקפי הגנה –

כדי להגן על העיניים משבבים קופצים (תוך כדי ניסור) ומאבק. כשאני עובדת בשמש משתמשת במשקפי שמש במקום.

יש מיש כלי עבודה - משקפיים להגנה.
משקפי מגן

כפפות –

כדי להגן על הידיים משבבי עץ שעלולים לחדור לעור או מחומרים שעלולים להזיק לעור או משפשופים או מחום.
הכפפות שיש לי הן עבות עם מקדם חיכוך גבוה מה שיכול למנוע אחיזה רופפת. אין ספק שעבודה עם כפפות מסורבלת יותר מעבודה ללא כפפות כך שיש להיות בתשומת לב מלאה תוך כדי עבודה.

יש מיש כלי עבודה - כפפות
כפפות. ממש לא אלה החד פעמיות.

לעתים רחוקות (כשאני מיישמת שלאק או מנקה קפיצים) אני משתמשת בכפפות חד פעמיות. זאת על מנת להמנע ממגע בחומרים ישירות עם הידיים אבל כדי לא לוותר על יכולת המוטוריקה העדינה שמעט הולכת לאיבוד עם הכפפות העבות.

נישמיות –

פעם, לפני הקורונה, השתמשתי בנשמיות חד פעמיות רק כשעבדתי עם הרבה אבק והנשמיות סיננו את האבק שלא יחדור למערכת הנשימה שלי.
עכשיו בזכות הקורונה יש לי נשמיות מבד כך שאפשר לכבס ולהשתמש שוב.

יש מיש - נשמיות מבד.
נשמיות מבד.
בזכות הקורונה (-:

אזניות או אטמי אזניים –

למי שעובד בסביבת רעש מוגבר, על מנת להגן על השמיעה שלו.
פחות רלוונטי לגבי.

בגדים שניתן ללכלך –

טוב, זה כבר פחות נוגע לבטיחות אבל רלוונטי מאד אם אתם עובדים בעבודה מלכלכת ולא רוצים להרוס עוד ועוד בגדים.
לי יש סרבל טכנאי טיסה קרוע שאני משתחלת אליו לפני שיוף או צביעה ועושה עבודה מצויינת. באותה מידה ניתן להשתמש בחולצות טריקו ישנות (שיכולות לשמש גם כסמרטוטים תוך כדי עבודה) ומכנסיים ישנים.

מכירים את זה שיש לכם הרגשה ששכחתם משהו?

בטוח שכחתי דברים. או לא הזכרתי כי החלטתי שאני כותבת על כלי העבודה ברזולוציה מסויימת ולא נכנסת לרמה של ראשי מקדחים וראשי מברגות כאלה ואחרים.
ויש דברים שהם לא בדיוק כלי עבודה כמו WD40 שדווקא כן הזכרתי או דבקים שונים (שהזכרתי כבדרך אגב) או חומר מילוי לעץ….שאולי יזכו פעם לפוסט נפרד.
בינתיים, נראה לי שנתתי סקירה מקיפה למדי על כלי העבודה שלי, למי שמעוניין להתחיל לשפץ רהיטים.
לא חייבים להתחיל עם הכל. לאט לאט תיצרו לכם את האוסף המתאים לכם שעוד ילך ויתמקצע ככל שתתנסו יותר וככל שתתמקדו בתחומים שמעניינים אתכם.

מפה לשם, עם החזרה ההדרגתית לשיגרה, סיימתי גם את ההדום שבתחילת הפוסט היה בשלבי עבודה.
על ההדום הנ”ל ארחיב בפוסט הבא.
מאחלת לכולכם חג שבועות שמח וקיץ מתון (אני נאיבית אחרי גל החום האחרון שפקד אותנו??)





Related Images:

הדום עם מדבקות מס הקניה – חלק 2

כשנורית פרסמה בפייסבוק הדום שכל הקרביים (יענו הקפיצים…) שלו בחוץ, התמונות גרמו לי לדגדוג בקצות האצבעות…
היתה לי הרגשה שאני אוכל לעשות ממנו הדום ממש שווה.
לשמחתי נורית מסרה לי את ההדום וזכיתי להוכיח זאת.
כך הוא נראה כשהצטרף לערמת ה”מיועדים”:

בפוסט הראשון תארתי את שלביו הראשונים של השיפוץ: הפרוק, ההכנה והטיפול בקפיצים ובעץ. בפוסט הזה אתאר את כל שלבי הריפוד החל ממתיחת הרצועות וכלה בפינישים ובהדום מוכן.
כך ההדום נראה לפני שהתחלתי לרפד:

שימו לב למסגרת העץ. זה הבסיס שאיתו ועליו נעבוד בפוסט הזה. הוא השלד שיחזיק את כל הריפוד.

רצועות… למה?

ברהיטים בהם אין דיקט כבסיס (שהוא אמנם קשיח אבל אין לו גמישות בצ’ופציק…), הרצועות תומכות את המשקל ומחזיקות את הקפיצים .
אין תחליף לרצועות מתוחות היטב.
זו גם הסיבה שאני ממליצה בחום רב לוותר לחלוטין על רצועות אלסטיות למיניהן (שניתן להשיג בארץ…) ולהשתמש ברצועות יוטה (שאני לא הצלחתי להשיג בארץ…).
רצועות יוטה יכולות להחזיק עשרות שנים. ברהיט עם רצועות אלסטיות אחרי שנתיים כבר תשקעו כי הן ימתחו ומהר מאד יאבדו את האלסטיות שלהן. הערכה גסה – תוך שנתיים שלוש. לצורך מתיחת הרצועות בשיפוץ הדום (או כסא, או כורסה…) תזדקקו למכשיר מיוחד שבלעדיו (או בלעדי המקבילים לו) הרצועות לא תהיינה מתוחות היטב.
תאמינו לי, ניסיתי למתוח בלעדיו. זה חרטא. או שאני חרטא.
אבל כל עוד שאני כזו, אזדקק למכשיר כדי למתוח רצועות. (התמונה של המכשיר היא קישור לebay. צאו משם וחפשו אלטרנטיבות משתלמות ככל הניתן)


מאז שהזמנתי לראשונה (עבור הספה) רצועות יוטה מחו”ל, כששואלים מה להביא, אצל אחרים זה אולי בושם או גדג’טים…אצלי זה רצועות יוטה…
אז אם מישהו שואל אתכם מה להביא מחו”ל, שיביאו רצועות יוטה…ומכשיר למתיחת רצועות!

ותכלס…הדום לענייננו?

זוכרים את המסגרת עליה נמתח את הריפוד?
אז המסגרת הזו עשויה מ 2 קומות כשבמקור הקומה השניה נוספה לאחר שנמתחו הרצועות.
משהו בי (שקצת התעצל…), חשב שאוכל להסתדר כך מבלי להפריד את שתי הקומות.
אז חשב. המציאות הוכיחה שלא.
(זה היה אפשרי אם הייתי בוחרת לחבר את הרצועות למסגרת העליונה ולא התחתונה כפי שהיה במקור, אבל פתרון כזה היה יוצר הדום אחר הלכה למעשה)

כשניסיתי למתוח את הרצועה למרות ומעל המסגרת העליונה, התוצאות היו עלובות.
אז לא התעצלתי והפרדתי את המסגרות (לא לגמרי. מעט. מספיק בשביל להשחיל את רצועת היוטה בין המסגרות). כמובן שהסרתי כבר לחלוטין את שאריות רצועות היוטה שהיו כלואות מתחתן והתחלתי למתוח את הרצועות.
למעט ברצועה הראשונה (איתה גיליתי שאי אפשר להסתדר בלי להפריד את המסגרת העליונה…), חתכתי את הרצועות רק לאחר מתיחה חזקה והידוק הרצועה למסגרת עם אקדח סיכות.

ואיך הפרדתי את המסגרות?

המסגרות מחוברות באמצעות מסמרים.
הכנסתי טריז ביניהן (גם במקרה זה השתמשתי במכשיר להוצאת מסמרים שכיכב בפוסט הקודם) ופתחתי רווח שיספיק למעבר של הרצועה. כמובן שמיקום המסמרים יכול להגביל את מיקום הרצועות. במקרה זה היתה רק תזוזה קלה במיקום הרצועה, שניתן לספוג ולאזן עם מיקום הקפיצים בשלב מאוחר יותר. אם התזוזה היא מהותית אולי שווה לשקול שליפה חלקית של המסמר.
לאחר שכל הרצועות נמתחו וחוזקו פעמיים למקומן באמצעות אקדח סיכות, מהדקים חזרה את המסגרות זו לזו באמצעות דפיקות פטיש.

קפיצים כחלק ממילוי של הדום וינטאג’:

כיום, בבניית ריהוט חדש, כבר לא קושרים קפיצים. נוכחות של קפיצים מעידה כשלעצמה על רהיט שנעשה בתקופה אחרת ובטכניקות שונות מהמקובל היום. יש שיחליפו את הקפיצים בספוגים. אני מעדיפה לשמר את הטכניקות הישנות כמו גם את החומרים הקלאסיים, ככל שניתן.

בפוסט הקודם ניקיתי את ארבעת הקפיצים מחלודה ושימנתי אותם כך שניתן כבר לחברם לרצועות.
תחילה יש למקם אותם באופן סימטרי ככל האפשר כך שהרצועות המתוחות יתנו להם קונטרה, ואז עם חוט שעווה לתפור את הקפיצים לרצועות. כל קפיץ לתפור ב-3 נקודות כדי לקבע אותו ולמנוע תזוזות.

קשירת הקפיצים:

תחילה יש חשיבות לדעתי להבנה למה יש לקשור קפיצים ובמה זה תורם לרהיט שלו. ההבנה הזו תיתן ראיה כוללת ותאפשר להבין מה עיקר ומה טפל ויחסוך מכם, כחסרי הבנה ונסיון, לחקות בצורה עיוורת הדרכות כאלה ואחרות.
קשירת הקפיצים מאפשרת לקפיצים לעבוד יחד כמקשה אחת (משמע חלוקת כוחות) וכן לקבע אותם ולמנוע תזוזה אופקית ועיוותים כתוצאה מכך.

חבל לקשירת הקפיצים:

לצורך קשירת הקפיצים יש צורך בחבל חזק מספיק שלא יקרע במאמצי מתיחה.
לצערי החבל שהשתמשתי בו לקשירת הקפיצים בספה (וגם הוזמן מחו”ל) שלהבנתי עשוי היה פשתן עם שרף כל שהוא, נגמר.
היו ברשותי רק חוט השעווה (איתו תפרתי את הקפיצים לרצועות), חבל כותנה וחוט שמשון סיבי שעשוי מפשתן :

חוט שעווה, חבל כותנה וחוט שמשון שעשוי מפשתן.

חוט הפשתן שהיה ברשותי לא היה עמיד במאמצי מתיחה ונקרע.
חוט השעווה דק מדי ולא נח לעבודה.
חוט הכותנה, שמשמש אצלי למשחקים עבור קיווי התוכי שלי, הוכיח את עמידותו במקור הקטלני של קיווי. החלטתי להשתמש בו.
בדיעבד, החוט הזה אינו הומוגני והוא נפרד בקלות לחוטי כותנה דקים יותר. קשה יותר לעבוד כך והחוטים כנפרדים, עמידים פחות לכוחות מתיחה.
בדיעבד, לצורך עבודה על הדום או כל רהיט אחר בו נדרשת קשירת קפיצים, הייתי משקיעה יותר בחיפוש חבל שיענה לצרכים בצורה מדוייקת יותר.
כאן בעבודה על ההדום, פיציתי על חולשת החבל בפסים נוספים של קשירה שיחזקו את מערך הקפיצים הקשורים ויתנו תמיכה הדדית.

ואיך קושרים את הקפיצים?

הדרכה לגבי קשירת הקפיצים כולל הפניה לקישורים, נתתי בהרחבה באחד הפוסטים הרלוונטיים על הספה. מוזמנים להכנס לשם וללמוד את הנושא לעומקו .
עם זאת, אתן גם כאן את הסקיצה של הקשר, שאם תרצו לקשור קפיצים תצטרכו לחזור עליו שוב ושוב
(התמונה עצמה היא קישור לאתר ממנה נלקחה)

יש מיש הדום קשירת קפיצים
p

יש לקשור את הקפיצים לאורך לרוחב ובאלכסון. את החבל מהדקים למסגרת העץ באמצעות מסמרים עם ראש גדול שלאחר מתיחת החבל, אני דופקת לתוך העץ על מנת לקבע אותו.
אח”כ, תוך כדי הידוק, קושרים את הקפיץ הסמוך בשני מקומות נגדיים.
תוך כדי הידוק, עוברים לקפיץ הבא אחריו ושוב שני קשרים.
עד שמגיעים למסגרת, מהדקים את החבל סביב המסמר ומקבעים אותו.
התחלתי לנעוץ את המסמרים במסגרת התחתונה, כפי שהיה במקור, אולם לא מצאתי בזה יתרון וכך הגישה אליהם עם הפטיש קשה יותר אז עברתי למסגרת העליונה.
ממילא הכל יכוסה (במספר שכבות) בהמשך כך שאין סכנה שהמסמרים יחשפו.

כאמור, כאן קשרתי יותר מהרגיל (נראה קצת בלאגן, לא?) כדי לפצות על החבל שהוא פחות מותאם לקשירת קפיצים.

מילוי וריכוך…

שכבת מילוי ראשונה:

אחרי שהקפיצים קשורים ונראה שהם מתפקדים כמקשה אחת, אני מכסה הכל ביוטה ומחברת אותה באקדח סיכות למסגרת. היוטה הזו תהיה בסיס לחומר מילוי שעשוי מסיבי קוקוס (שהזמנתי בזמנו עבור הספה)

את סיבי הקוקוס אני תופרת (עם חוט הפשתן שיש לי ומחט רפדים לתפירת יוטה) בתפר גס ליריעת היוטה שמחוברת למסגרת בסיכות. תוך כדי תפירה, אני כנראה גם תופרת את הקפיצים ממתחת.
אין שום בעיה עם זה (מאידך, אן שום צורך להתאמץ לעשות זאת ולתזמן זאת).
לאחר שאני מסיימת וסיבי הקוקוס תפורים, אני סוגרת על הכל עם יריעה נוספת של יוטה.
גם את היריעה הזו אני מהדקת למסגרת העץ עם אקדח סיכות ואני שוב תופרת את היריעה לשכבות מתחתיה.

שכבת מילוי שניה:

לאחר שזה מוכן, אני מוסיפה שכבה נוספת עדינה וקפיצית יותר. בעבר השתמשו בשיער סוסים עבורה כיום משתמשים בסיבי קוקוס שחורים.
החומר שאני משתמשת בו כאן הוא חומר שפורק מרהיט אחר ונשמר לשימוש חוזר.

עם הסיבים הללו אני מקפידה להגיע לקצוות המסגרת כדי לרכך את המגע עם העץ. (גם אם תבוא שכבה נוספת מעל…)
יש לכך תפקיד כפול.
זה גם מגן על ישבנינו מהנוקשות של העץ וגם יהיה שכבה נוספת של הגנה על הריפוד, שיגיע בשלב מאוחר יותר, מחיכוך עם העץ.
ולמה יש להגן על הריפוד?
חיכוך מתמיד בנקודות מסויימות כנגד משהו קשה יצור שחיקה גבוהה וחשש לקרע לאורך זמן.

את שכבת הסיבים הכהים אני תוחמת עם יריעת אל בד דקיקה שבתוכה נארזה בזמנו יריעת כותנה שנשלחה לי בדואר. היריעה הזו תפקידה רק לקבע את שכבת המילוי במקומה. היא מהודקת למסגרת בצידה (להבדיל, עד כה הכל הודק למסגרת מלמעלה.)

שכבת מילוי שלישית:

השכבה הזו לא היתה בהדום המקורי. למען האמת גם השכבה השניה לא היתה במתכונת כפי שאני עשיתי אותה. במקור היא היתה דקיקה ועליה היה בד עבה. הריפוד הונח על הבד ההוא.
אני מעט שיניתי ושילבתי בהתאם לנסיון שצברתי עם הספה שלי ועם כסאות שונים שריפדתי, בדרך.

שכבת הריפוד הזו, השלישית היא שכבה “מעגלת” והיא עשויה ממזרון אקרילן שיהודק ויעטוף את מסגרת העץ כולה ויחובר בתחתית עם אקדח סיכות.
השכבה הזו תרכך את שכבת העץ ו”תעגל” ותמתן חוסר אחידות בריפוד.

שימו לב שמאחר והשכבה הזו עוטפת את המסגרת, יש לגזור ממנה את האזורים בהם העץ של הרגליים “עולה” על המסגרת. באזורים הללו כמובן הריפוד יחתך ויותאם לעץ החשוף.

שיקולים בבחירת ריפוד – עיצוב ההדום:

השלב הזה הוא בעצם השלב שנותן לרהיט את הטאץ’ הסופי בעיצוב שלו.
למורפולוגיה של הדום (או של כל רהיט אחר)יש חלק מהותי באופי שלו, אבל להבדיל מהריפוד המורפולוגיה קבועה. הריפוד הוא בר שינוי ומאפשר התחדשות.
בחירת הריפוד לרוב מושפעת מהחלל בו הרהיט מיועד להיות ומהרהיטים והפריטים איתם הוא יתכתב.
במקרה זה היה לי עבור ההדום הזה ויז’ן עצמאי (יענו, לא תלוי חלל וסביבה). הויז’ן הזה היה מגדיר את המורפולוגיה של החלקים הרכים (משמע לא עץ וקונסטרוקציה) בהדום מעט אחרת.
כמו כן, היה לי ברור כי אני רוצה לשלב כאן בדים, צבעים וטקסטורות.
הואיל ולא היו לי מגבלות של חלל או צבע שכיוונו אותי לפתרון צבעוני מסויים, העדפתי לנצל בדי ריפוד ושאריות שהיו ברשותי.
מפה לשם השאריות שהיו ברשותי והשילוב ביניהן הפכו להיות מוטיב דומיננטי כשלעצמו והייתי צריכה לבחור בין שילובי הבד למורפולוגיה שדמיינתי.
שימוש בשני המוטיבים הדומיננטים הללו יחד היה יוצר דיסוננס.
ערכי קיימות היטו את הכף ובחרתי בשילובי הבדים. זנחתי את הויז’ן העיצובי שלי. הוא יקבל את מקומו בהזדמנות אחרת…

ותכלס…ריפוד ההדום:

הואיל ובחרתי להשתמש בשאריות בד, יש שלב מקדים של בחירת הבדים והחיבור ביניהם.
זה בעצם השלב המהותי שיגדיר איך ההדום יראה בסופו של דבר.
כל השאר (כולל השלבים שהושלמו עד כה) הם שלבים טכניים לחלוטין.
אבל!! אל תזלזלו בחלקים הטכניים.
חשוב להקפיד ולדייק בעשייתם על מנת שההדום על פרטיו יראה איכותי ומדוייק ולא חובבני.

יצירת קולאז’ כריפוד:

התחלתי עם רצפה מלאה בשאריות בד (כולן אגב מיועדות לריפוד. הסינון של סוגי הבד נעשה לפני)
ובחירה ראשונית של מספר שאריות שאהבתי את השילוב (גוונים מרקם וטקסטורה) ביניהן.
השתמשתי בהדום כסטנד לצורך המחשה אבל זה ממש לא הכרחי בשלב זה.
ראוי לציין כי בחרתי קצת יותר שאריות מהנחוץ כדי לאפשר לי משחק בשלב מאוחר יותר.

לאחר ששאריות הבדים נבחרו הן כובסו וגוהצו.
(בשלב הגיהוץ השתמשתי בבד כותנה כמתווך כדי לא להרוס עם המגהץ את הטקסטורה והמרקם של הבדים. חשוב לא להשתמש בחום גבוה מדי מאותה הסיבה)

יש מיש הדום - רחיצת הבדים שנבחרו.

עם שאריות הבדים המגוהצות אני יוצרת את הקולאז’ הסופי על ההדום.
מחברת את שאריות הבד עם סיכות ותופרת במכונת תפירה.
על מנת שהקולאז’ יהיה ישר וחלק, את שארית התפר הפנימית צריך להצמיד לבד בתפר נוסף, צמוד ככל הניתן לתפר המחבר בין הבדים.
ניתן לגהץ את התפר תחילה כדי להקל על העבודה, אבל אל תסתפקו בגיהוץ. התפר יקבע זאת בוודאות לאורך זמן.

מתיחת הקולאז’ על ההדום:

הקולאז’ שיצרנו הוא לכאורה בד ריפוד חדש שיצרנו. נמשיך הלאה ונשתמש בו כמו בכל בד ריפוד שקנינו כחתיכה אחת.
תחילה יש למקם אותו על ההדום ולוודא שהכל ישר ובמקום בו תכננו שיהיה.
כשהכל במקומו, מתחילים להדק עם אקדח סיכות את הבד לחלקו התחתון של ההדום.

אני מתחילה בצידיו הצרים של ההדום ומהדקת במרכז בלבד ובצפיפות סיכות נמוכה (וכן, קורה שיש צורך לשלוף סיכות בהמשך על מנת להשלים את ההידוק). את הפינות אני משאירה לסוף על מנת שהגימור שלהן יהיה מטופל.
ועוברת לצדדיו הרחבים בהן יש לעשות התאמות סביב העץ החשוף.

התאמת הריפוד סביב העץ החשוף:

בינתיים,
זוכרים איך האישיו הזה טופל בהדום שפורק? בד הריפוד היה מודבק בדבק למסגרת מסביב לרגל.
כך בדיוק אני אעשה.
חשוב לחתוך את השכבות הקודמות, שעוטפות אף הן את העץ, מספיק רחוק ממנו על מנת לאפשר שטח מגע להדבקת הריפוד ישירות למסגרת. כל דבר אחר לא יבטיח את הדבקות הריפוד למסגרת ואת קיבועו סביב העץ החשוף.
יש להדק את הבד במס’ נקודות סביב הרגל בשתיים או 3 סיכות (לא הרבה מדי כדי לאפשר חופש פעולה) ולחתוך בעדינות ובמדויק סביב העץ החשוף. אם צריך להדק יותר את הבד ולעשות תיקונים בהתאם, יש לעבוד בזהירות, עם סכין יפני חד או עם מספרי צפורניים.

הדבק בו אני משתמשת הוא דבק גוטרמן שמיועד לבד והוכיח את עצמו לא פעם בעבר.

טיפול בפינות:

כתוצאה מקיפול הבד, בפינות יש הצטברות של בד עודף שיש לטפל בו בצורה אסתטית ואחידה.
יש דרכים שונות ושיטות שונות לטפל בפינות ויכול להיות שברהיטים שונים, הפתרונות יהיו שונים ומסיבות שונות.
לא משנה באיזה פתרון תבחרו, תשמרו על אחידות.
אותו הפתרון באותה לוגיקה בכל הפינות של הרהיט.
פתרונות שונים או אפילו כיוונים שונים לאותו פתרון, יתנו מראה לא אחיד וחובבני.

כפי שציינתי קודם, בשלב זה צפיפות הסיכות היא נמוכה, מה שמאפשר יותר חופש פעולה ומקל על תיקוני מתיחה, אם יש בהם צורך.
הטיפול בפינה במקרה זה נשאר נאמן לטיפול בפינות האורגינלי של ההדום:
קיפול בד עודף מאחורי הבד בצידו הצר של ההדום, הידוק בסיכות בחלקו התחתון של ההדום ותפירה נסתרת של הפתח שנוצר.
אגב, תחילה עבדתי עם מחט ישרה לתפירת הפינות אבל, וכנראה לא בכדי,קל ונח הרבה יותר לעבוד על ריפוד וכנגד מסגרת עץ קשיחה, עם מחט רפדים מעוקלת.

ועוד אגב אחד,
מאחר ובכל פינה יש בד אחר (מעצם מהותו של קולאז’ בדים…) את צבע החוט יש להתאים כמובן לבד אותו תופרים (זה אגב נכון גם לשלב תפירת חלקי הבדים זה לזה)

פינישים ו…זהו.

לפני שאשכח לציין,
הפעם לא שכחתי לחתום….
עשיתי זאת בשלב מוקדם יותר, לפני הריפוד.
החתימה, כמו בולי הקניה של פעם, לא יהיו גלויים, אבל הם שם.

הם לא יהיו גלויים כי אני הולכת לכסות את כל החלק התחתון, את כל ה”קרביים הגלויים”, כל החיבורים וקיפולי הבד של ההדום כדי שגם אם יהפכו את ההדום, עדיין הוא יראה אסתטי…
לצורך העניין אני משתמשת במכנסיים ישנים בצבע נייטרלי. אני חותכת, מתאימה, מקפלת פנימה ומהדקת גם כאן עם אקדח סיכות:

ותמונות של ההדום המוכן: (תודו שהוא פוטוגני…ואמנם לא רואים את זה בתמונות, אבל הוא גם נח!)

ההדום המוכן יימסר לאחר הגרלה, לרגל חגיגות שנתיים לבלוג שלי, לאחד מעוקבי הדף שלי בפייסבוק שהראו התעניינות.
מאחלת בהצלחה לכל המשתתפים בהגרלה.
וכאן ההדום אחרי השיפוץ, מחכה כבר ליד הדלת שיאספו אותו.
ומולו, כסא אחר, שכמעט הושלך נאסף מחצרו של חבר והצטרף למיועדים. גם הוא מחכה לתורו…

Related Images:

הספה שלי – קלאסיקה עם פרשנות עכשווית – לברך על המוגמר.

השבוע לפני שנה בדיוק סיימתי לשפץ את הספה שלי.
טיימינג טוב לפוסט הזה…
למי שכבר אין סבלנות, מוזמן לגלגל לסוף הפוסט שם יש גלריה של תמונות של הספה המוגמרת.
למי שיש עוד טיפונת סבלנות (וסקרנות) מוזמן לעבור איתי גם את הישורת האחרונה על הספה שלי ולקרא את הרשומה הזו שתסיים את התהליך.
למי שרוצה להזכר בשלבים הקודמים, מוזמן-

מתחילים?
…או בעצם מתחילים לסיים לשפץ את הספה שלי?

עוד קצת תפירה במכונה וזהו…

ברשומה הקודמת מכונת התפירה היתה שחקנית ראשית. (להזכירכם תפרתי איתה פָּיְפִּינג ומשטחי ג’ינס לריפוד חלקים מהספה)

הספה שלי - תפירת דָאבְּל פָּיְפִּינג

גם ברשומה הזו אשתמש בפָּיְפִּינג וכמובן במשטחי הג’ינס לכיסוי חלקים נוספים של הספה שלי.
לפני שניפרד ממכונת בתפירה (עד הרהיט הבא…)
אני רוצה לעשות דָאבְּל פָּיְפִּינג או Double welting for upholstery שתפקידו להיות סרט דקורטיבי שיסתיר את ה”חיבורים”.
אפשר כמובן לקנות סרט דקורטיבי כלשהו. במקרה שלי מלכתחילה שילבתי ג’ינס עם ברוקד כך שלא רציתי להכניס משתנה נוסף. זו החלטה עיצובית. כמעט נטו למי שתופר.
בקישור הזה יש הסבר מפורט ומצולם לעשיית סרט שכזה.  מי שזוכר ועשה את הפָּיְפִּינג מהרשומה הקודמת, דָאבְּל פָּיְפִּינג הוא כמעט זהה, וכל ההדגשים שנתתי ברשומה הקודמת, רלוונטים גם כאן . ההבדל הוא שכאן יש לחתוך סרט קצת יותר עבה ולהוסיף שלב נוסף של חבל מקביל. כמו כן, החיבור במקרה זה הוא בהדבקה ולא בתפירה.
את התוצר המוגמר, דָאבְּל פָּיְפִּינג, נדביק בשלב מאוחר יותר, כשכל הספה תכוסה בריפוד.

ושוב ריפוד הספה עצמה – 

הספה שלי כפי שנמצאה - תכנון המושב

ברשומה הקודמת בסידרה הזו, תפרתי משטחים של מכנסי ג’ינס.
היום אשתמש במשטחים ונתחיל במושב של הספה.
הבחירה להתחיל במושב אינה אקראית.
גב הספה וצידי הספה יושבים וסוגרים על מושב ובהכרח צריכים להתבצע אחרי. הפרוק הוא שלב מהותי בהבנה של מבנה הרהיט אותו מפרקים.
בתמונה משמאל, תזכורת לדרך הארוכה שהספה עברה אצלי, רואים את המושב מתחת לכרית הישיבה.

הספה שלי - פרט חיבור מכוסה בדאבל פיפינג

בספה שלי, האזור של קדמת המושב יהיה ברוקד והאזור האחורי יהיה ג’ינס.
בתמונה של הספה כפי שנמצאה נראה כי קו התפר בין 2 הבדים מקביל לקו השפה.
אין לי מושג איך זה נעשה במקור כך שזה ישב “נקי”.
בדיעבד, אולי כל התפר נעשה ידנית על הספה ישירות.
גם אני ניסיתי לעשות את החיבור המקומר בין הבדים באמצעות מכונת תפירה. טכנית הצלחתי אולם כשניסיתי למתוח את הבד על הספה, זה לא ישב טוב.
באזורי הקמר הבד התרומם מעצמו.
היה ברור לי שטעיתי כאן במשהו…
נאלצתי למתוח את בד הברוקד באזורי הקמר הבעייתיים, כנגד הג’ינס ולתפור אותו ידנית באמצעות מחט רפדים עגולה על גבי הספה עצמה.

בסופו של דבר קו המגע בין שני הבדים יצא ישר פחות או יותר. (לטעמי לא מספיק יפה כך שכיסיתי אותו  בסוף עם סרט דָאבְּל פָּיְפִּינג )
תחסכו לעצמכם עבודה ועגמת נפש ותתפרו עם מכונת תפירה תפר ישר מראש. הוא גם יראה נקי יותר.
או שתנסו ישירות לתפור ידנית על הספה עצמה…ותחזרו לשתף איך יצא.

חכו, עוד לא סיימנו עם המושב –

כאן אנחנו פחות או יותר נפרדים ממכונת התפירה ועוברים לאקדח הסיכות. (יותר כי בספה עצמה לא נזדקק למכונת תפירה, פחות כי אם תרצו להוסיף כריות תואמות, כמו בספה שלי, אז תזדקקו לה מאוחר יותר שוב…)

לאחר שקיבענו את נקודת התפר בין הבדים על מושב הספה באמצעות תפר ידני יש למתוח את הבד על המילוי ולהצמיד אותו לשלד.
בשלב הזה תשמחו מאד אם יהיה לעזרכם אקדח חשמלי או פנאומטי.
אקדח ידני יתאים לעבודות קטנות יותר.
תחילה הצמדתי במתיחה את החלק האחורי של הבד (האזור עם הג’ינס) לשלד העץ.
בדיעבד אחרי הנסיון שצברתי עם הספה ועם ריפוד רהיטים נוספים בהמשך, יש להתחיל ולהדק מהמרכז ומשם לצדדים.
כשהג’ינס היה כבר מתוח ומוצמד לשלד היה צורך למתות את הבד בחזית הספה. גם כאן, עדיף מהמרכז ולצדדים.
אבל,
ספה - תוספת מילוי לקדמת המושבכשכבר היתה לי כרית המושב, אעפס, נראה לי כי הפרונט של המושב לא מספיק מלא…
נראה לי כי כרית המושב צפה קצת על המושב.
מה עושים?
ממלאים עוד חומר מילוי! תוספת מילוי לפרונט

שימו לב,
העקרונות שהנחו אותי לראשונה (ראו ברשומה בה מילאתי את הספה) תקפים גם כאן למרות שהשלב הזה מאולתר.
סוג של פתרון לבעיה שהתגלתה תוך כדי עבודה.


ואפרופו…
בכל עבודה ובפרט למי שמתנסה ולומד תוך כדי, כמוני, תמיד בשלב כלשהו משהו לא יסתדר בדיוק כמו שתכננתם מלכתחילה. לא תדעו מה ומתי זה יקרה, אבל זה יקרה.
אתם צריכים להיות ערוכים מנטלית לבלת”מים ולשמור על יצירתיות וראש פתוח.
למצא פיתרון תוך כדי. לפעמים לפרק שלב אחד, או לחלופין, להתפשר. כך לומדים…

הספה שלי -מתיחת בד הברוקד אל שלד העץכשאני מותחת את בד הברוקד אל שלד העץ, לפני שאני מהדקת אותו באקדח הסיכות לשלד, אני מקפלת את הקצה פנימה על מנת למנוע פרימה של הבד.
בפינה יש לקפל את הבד בצורה אסטטית. במקומות שונים באינטרנט ובפינטרסט יש הדרכות שונות וקיפולים שונים. לגישתי, נסו בעצמכם. כך תמצאו את מה שנכון לכם ולרהיט שאתם עובדים עליו וגם תרכשו בטחון.

אחרי שהמושב רופד עוברים לגב הספה שלי, שיראה שונה לחלוטין מגב הספה המקורי. ההחלטה נעשתה תוך כדי תהליך ולימוד למרות הרצון שלי להיות נאמנה למקור.

מדידת הבד על הספה לפני חיבור ותפירה

 

כמו המושב, גם גב הספה יהיה שילוב של ג’ינס וברוקד בסימטריה.
באמצע ברוקד ובצדדים ג’ינס (ובתפר ביניהם אכניס פָּיְפִּינג)

 

קפיטונאג’

גב הספה שלי כפי שנמצאה, בוצע בטכניקה של tufting ונקראת “קפיטונאג'”,
משמע גריד של כפתורים מהודקים דרך חומרי המילוי (ראו תמונה בה התייחסתי לתכנון ריפוד המושב).
בקישור הזה יש הסבר מפורט איך מבצעים את הטכניקה הזו (גם התמונה למטה המתארת את תהליך כיסוי הכפתורים שאובה משם ומהווה קישור לאותו מקום)
הואיל ואת הספה הזו ניסיתי לתכנן מס’ צעדים קדימה, כבר בהתחלה הזמנתי כפתורים לציפוי בגודל ובכמות שהיתה בספה המקורית.

Covering buttons

גריד של קפיטונאג’ הוא אלמנט עיצובי דומיננטי ומרכזי.
הואיל ובחרתי לבסס את העיצוב שלי על שילוב ועל המתח בין שני סגנונות בד שונים, נראה לי לא נכון להכניס כאן אלמנט דומיננטי נוסף.
כמו כן, חייבת להודות שאיך שזה נעשה במקור בספה שלי (שוב, מתוך פרוק הקיים), עבודת התפירה של הבד בגב הספה נראת לי מורכבת מדי עבורי.
כפתורים לספה שלי

כך שהחלטתי לוותר על הגריד בגב הספה אולם לא לוותר על התנסות בטכניקה של הידוק כפתורים דרך חומרי המילוי וניצול הכלי הזה שישרת את המראה שאני מעוניינת בו. לו תכננתי כך במקור, אולי הייתי מזמינה כפתורים גדולים יותר עם נוכחות גדולה יותר.
במקרה זה, אסתפק בגודל הנוכחי.

סימון מיקום הכפתורים בגב הספה

הכפתורים יהודקו רק באזור של בד הברוקד.
הג’ינס מכיל מספיק אלמנטים (תפרים, כיסים, תכים, תויות…) כך שממש אין צורך באלמנטים נוספים.

לפני הנחת הבד אני מסמנת את המקומות בהם אני רוצה למקם את הכפתורים, חופרת ומפנה מעט מקום באותה נקודה, על מנת שהכפתור יוכל להתחפר בקלות במילוי.
לאחר שהבד נמתח בנקודות מסויימות ולאחר שהמקומות המיועדים אותרו, אני נעזרת במחט Tufting (כ20 סמ’ אורכה המחודדת משני צידיה אותה הזמנתי עם חוט השעווה בדיוק למטרה זו) כדי לתפור את הכפתורים במקומם המיועד.
אם אתם עושים זאת, אל תהססו להעזר בהגיון הבריא שלכם לצד כל ההדרכות שתקראו.

מיקום הכפתורים בצורה סימטרית על גב הספהבצד השני, יש להדק היטב את החוט של הכפתור על מנת שהכפתור ישאר מהודק ולא ישתחרר. כל פתרון שיתאים לכם להידוק, אפשרי. גם לזה יש הדרכות שונות ופתרונות שונים באינטרנט.
אני נעזרת באקדח הסיכות כנגד שלד העץ לקבע את חוט השעווה שלא יחליק.
שימו לב, כשאתם מהדקים את הכפתורים, הבד צריך להיות מתוח דיו אולם המתיחה הסופית נעשית כנגד שלד העץ עם אקדח סיכות כמו במושב ובחלקים האחרים של הספה.

הידוק הבד על המילוי כנגד שלד העץ

מתיחת הבד על המילוי בגב הספה

לאחר שהכפתורים מהודקים למקומם, יש למתוח ולהדק את הבד על השלד.
אני מתחילה במקומות הגלויים (למעלה) ונותנת קונטרה בצד הנגדי ואז בצדדים.
שימו לב, מאחר ודוגמת הספה שלנו סגורה (אין מרווח בין הגב למושב), החלקים הפנימיים של הריפוד (הן בגב הן במשענות הצד) נמתחים למטה ומהודקים על הבד שמתוח על המושב. לא על קורת האמצע עליה מתחנו את הרצועות.
הבד החיצוני יכסה על כל החיבורים…

כשהגעתי לחלק העליון לא הקפדתי להתחיל מהאמצע, והצטערתי על כך.
מצאתי את עצמי עם שארית לא זניחה של בד במרכז הספה. לא מצאתי פתרון אלא לשלוף את הסיכות ולחזור על התהליך. הפעם מהאמצע לצדדים.
כאן בדיוק למדתי את החשיבות של ההידוק מהמרכז לצדדים.

גם כאן כמו במושב, אני מקפלת את הקצוות פנימה ונועצת את הסיכות.
בשלב זה הסיכות גלויות, אבל בסוף, כל הסיכות יכוסו ע”י הסרט שתפרתי (דָאבְּל פָּיְפִּינג)

 

משענות הצד

תפירת כיסים בחלק הפנימי של משענות היד

משענות הצד ירופדו בצידן הפנימי בג’ינס ובצידן החיצוני בברוקרד.
כאן החלטתי לנצל את כיסי המכנסיים החיצוניים ולמקם במשענות הפנימיות, כיסים.
הבנות שלי התלהבו…הן החלו לדמיין מה ניתן להסתיר בכיסים הללו.
אני להבדיל, חשבתי פרקטי.
שָלָטים…

נכון שאמרתי שאתם יכולים לשים בצד את מכונת התפירה?
אז טעיתי 🙁
כאן תצטרכו את המכונה כדי לתפור את הכיסים (שנפרמו ממקום אחר…) בדיוק במקום שתרצו אותם.

לאחר שהבד נמדד ונגזר והכיסים מוקמו ונתפרו למקומם, משענות יד, חלק פנימיגם כאן מותחים ומהדקים את הבד על המילוי לשלד העץ. מאחר ובמשענות הצד הצורה אינה מלבנית פשוטה, יש צורך לעשות את המתיחה ברגישות על מנת שלא נמצא את עצמנו עם עודף במקומות מסויימים ומחסור באחרים. כאן יש חשיבות יתרה להתחיל במקומות הגלויים ולסיים במתיחה למטה.

גם כאן אני מקפלת את הקצה לפני שאני מהדקת את הבד עם אקדח הסיכות לשלד.
במקומות קמורים נפתחים יהיה צורך לעשות חתכים קטנים בניצב בבד המקופל פנימה על מנת שהבד לא יתעוות.
באותה צורה מטפלים בשני הצדדים.

החלק החיצוני של הספה- גב וצדדים 

גב הספה

אם הגעתם עד כאן, החלק הזה כבר יהיה פשוט יותר.
עם זאת, אם בחרתם בד חלק, תצטרכו להקפיד על עבודה מדוייקת עשרת מונים.
בבד חלק, להבדיל מבד עם דוגמה, כל קיפול הזזה או אי דיוק יבלטו הרבה יותר בפרט על משטח אחיד כמו גב הספה.
למעט זה, אותם העקרונות נשמרים: להתחיל מהמרכז ולהתקדם לצדדים, לקפל את הקצה ולהדק עם אקדח הסיכות.

פרט הידית

אם שמתם לב (וגם אם לא),
במשענות הצד, על ידית העץ, יש כרית קטנה.
גם כאן יש ריפוד (רק צמר גפן) וחתיכת בד אליפטית שאף היא מהודקת לעץ בסיכות.
את הפרט הזה החלטתי לשדרג באדיבות ובהשראת מכנסי ג’ינס או אם לדייק חגורת ג’ינס שנפרמה ממכנסיים.

מיקום כפתורים ללולאת החגורהצמר גפן כמילוי לריפוד הידית          משענות יד, חלק פנימי

 

חגורת גינס שעוטפת את הידית

לולאת החגורה נתפסת על הכפתור

ולסיום…

סרט הדָאבְּל פָּיְפִּינג מודבק בכל נקודות המגע עם העץ החשוףזוכרים שהבטחתי לכם שאת סרט הדָאבְּל פָּיְפִּינג שעשיתי בהתחלה, אדביק בשלב מאוחר יותר?
אז זה הזמן!
את אקדח הסיכות יחליף אקדח הדבק החם ואודרובּ, לעבודה.
את הסרט מדביקים בקצה הבד (ברוקד או ג’ינס ללא יוצא מהכלל), בנקודת המגע עם העץ החשוף, כך שיכסה את הסיכות המהדקות את הבד לשלד.

אם עשיתם את הסרט מחתך אלכסוני של הבד, יהיה קל יותר ונקי יותר בהתעקלויות. כך או כך, בטוחה שתסתדרו.
הספה שלי מרופדת כולה -סרט הדָאבְּל פָּיְפִּינג מודבק בכל נקודות המגע עם העץ החשוף - מבט כלליולגבי נקודת החיבור של סרט הדָאבְּל פָּיְפִּינג-
ככל שהחיבור יהיה מוצלח ונקי, עדיין זה חיבור…חדי העין יבחינו בו אם יהיה במקום מרכזי.
נסו לעשות את החיבורים במקומות מוסתרים (לדוגמה, מתחת לחגורת הג’ינס ) או למטה…רחוק מהעין.

ולסיום סיומת…

כך הספה נראת מלמטה

הכל כבר מרופד חוץ מהתחתית של הספה שלי, שם רואים את כל הקרביים.
(זוכרים? שם התחלנו…רצועות, קפיצים, יוטה…)

אז אין לי כל כוונה להשאיר את זה כך!

כסוי התחתית ביוטה

 

נשארה לי יוטה
ואיתה אכסה את התחתית (כן…שוב עם אקדח סיכות אבל כאן כבר אין צורך בדָאבְּל פָּיְפִּינג…ׂ) כמובן שתוכלו להשתמש בכל שארית בד שיש לכם, שתהיה בגודל מתאים ושלא תבלוט מדי.

ומהבד שנשאר, אם נשאר,
אפשר לתפור ציפוי לכריות. או להתאים כריות שיש לכם, או לקנות כריות או…לא.
איך שמתחשק, מתאים ושתאהבו.

הספה מוכנה הספה מוכנה הספה מוכנה הספה מוכנה

עשו לנו פרסומת….

בשבוע האחרון הבת שלי החליטה שאין לי מספיק חשיפה.
היא יזמה ופתחה לי דף פייסבוק ציבורי לבלוג – יש מיש.
אשמח אם תיכנסו, תאהבו תעקבו ותשתפו את הבלוג שלי…זו הדרך  לקבל חשיפה.

 

 

Related Images: