אף פעם לא הבנתי את שיר הילדים “לכובע שלי שלוש פינות”…
לאיזה כובע בכלל יש שלוש פינות? (אלא אם אתם קפטן הוק וגם אז זה מאולץ קצת, לא?)
ומאיפה בא הרעיון לחבר בין פינות… לכובעים?
אבל…
זה מעולם לא הפריע לי לאהוב כובעים.
וגם הבת שלי נדבקה בחיידק.
מפה לשם, היא הצליחה להעלות את האהבה הזו לרמת אוסף ראוי לשמו.
יום אחד גיליתי שבכל מקום בבית זרוקים כובעים…
אנחנו צריכים מתלה כובעים!
מתלה כובעים: צורך כנקודת מוצא…
בתחום הזה, בדרך שאני עובדת, המקריות מכתיבה את הבחירות שלי.
איני יכולה לבחור את מה שאני מוצאת ברחוב.
אני יכולה לבחור רק את האפשרות לאסוף פריטים או להשאירם למשאית הזבל (או לאחרים כמוני שמפשפשים בזבל של אחרים). כמובן, מה לשמור, מה לזרוק ועל מה לעבוד בנקודת זמן כזו או אחרת.
לרוב (או לפחות במקרה הרציונלי) מה שמניע את התהליך הוא צורך שמתעורר.
תהליך היצירה (או הרכישה במקרה של רוב האנשים שם בחוץ) הוא מתן מענה לצורך הנ”ל.
בצורה אידאלית (ולא סבירה בעליל, אם כי גם זה קרה) מוצאים משהו בדיוק בזמן שמתעורר צורך, או במקרה אידאלי קצת פחות, כשהצורך מתעורר, מוצאים מענה בג’אנקיה שהצטברה בבית.
או,
שמוצאים מענה אחר, רעיון אחר….
זה מה שקרה במקרה הזה.
היינו צריכים דחוף (טוב נו, זה לא באמת היה עניין של חיים ומוות) מתלה כובעים או מתקן כלשהו… שלא יתפוס מקום (כי אחרת איך יהיה מקום לכל הג’אנקיה שאני אוספת ברחובות?), שיאפסן את כל הכובעים מחד אבל מאידך שיאפשר תצוגה…ושניתן יהיה לעמוד מולו ולבחור כל בוקר את הכובע בר המזל של היום.
מה נצטרך בעצם כדי לעשות מתלה כובעים שיענה לצרכינו?
הרעיון שלי היה כמעט הכי פשוט בעולם וקל ביותר להכנה.
צריך רק:
-
חלקת קיר פנויה –
לשמחתי מצאתי קיר פנוי ברוחב של כ-80 סמ’ בערך, במקום נייטרלי, בתוך מרחב הפעילות של המשתמשות הפוטנציאליות וקרוב מספיק למראה שתספק משוב לגבי הטוטל לוק האישי לפני הריצה להסעות של הבוקר.
-
רשת ברזל זיון של בטון –
(רשתות ברזל זיון הן רשתות שעשויות מברזל אותן מכניסים ליציקת פלטות בטון באזורים מסוימים ביציקה כדי לחזק את הבטון בתנאי מתיחה…עזבו. פרטים של מי שמתעסק בבניה)
אחרי כמה שיחות טלפון עם מפעלים ויצרנים של רשתות זיון (שנפנפו אותי כמו זבוב) הגעתי למסקנה שהמקום הכי סביר שאמצא (וגם אקבל) רשת זיון לבטון זה באתר בניה. ועדיף לא אתר גדול במיוחד.
לא רחוק ממני שיפצו בניין במסגרת תמ”א 38 . ובאמת, מצאתי שם פועל ערבי נחמד נחמד, שלא דיבר מילה עברית ובתיווכו של חבר, שרפרטואר המילים שלו בעברית היה טיפונת גדול יותר, חתך לי משארית של רשת זיון (בלי מדידות, עם קאטר ענק, חתך אקראי איפה שיוצא) חתיכה שהתאימה בדיוק לקיר שלי.
וואי, איך שהוא שימח אותי. יחי השמחות הקטנות בחיים…
והם אפילו לא הסכימו לקבל תשלום עבור הרשת ועבור זמנם…. -
לכה –
תראו, הלכה האידאלית למתכת היא לא בדיוק הלכה האידאלית לתנאי העבודה שלי. בגלל שאני עובדת בבית, מאלתרת על שולחן האוכל או איפה שרק פנוי, אני עובדת עם החומרים הכי אקולוגים ובטוחים לשימוש לנו ולסביבתנו.
לרוב מדובר על צבעים, לכות וחומרים שונים שהם על בסיס מים.
לשמחתי זה גם הכי נח לתפעול ולניקוי – גם של מברשות, מכחולים וכלי קיבול, וגם את הסביבה (רצפה, שולחן…) כשהיא מתלכלכת .וככל שאנסה להגן ולכסות, אני מצליחה עדיין ללכלך.
אז גם כאן בחרתי להשתמש בלכה על בסיס מים. במקרה זה לכה מט משי.
מה יכול להיות? מכסימום יחזיק פחות זמן מעמד ואצטרך או לצבוע שוב או להשיג עוד רשת. -
2 ווים שמוברגים לדיבלים בקיר –
(כן, צריך תחילה לקדוח 2 חורים בקיר)
בשביל שישאו את הרשת. -
דבק חם –
כדי לרכך את הקצוות החדים של המתכת במקומות שנחתכה.
-
והרבה אטבי כביסה –
אחד לכל כובע + כמה מיותרים. אני מעדיפה אותם מעץ, סתם כי אני אוהבת עץ יותר מפלסטיק.
עם אטבי הכביסה נחבר את הכובעים לרשת הזיון.
טוב, אז לפני שאנחנו ממשיכים…
כשעשיתי את מתלה הכובעים לא חשבתי בכלל על בלוג ומאחר ובמקרה זה אין סיבה אחרת לצלם את התהליך…התהליך לא צולם. הואיל ואין פשוט ממנו, ננסה להעזר בתמונות של המוצר המוגמר על מנת לתאר את התהליך. למי מכם שיש שאלות, מוזמנת ומוזמן להעלות אותן בתגובות בסוף או במסר אישי ואנסה לתת מענה להכל.
לעבודה?
שלב ראשון – צביעת הרשת בלכה:
זו רשת הזיון.
אפשר לראות שהיא לא שטוחה. 
חדי האבחנה יוכלו לראות שיש בה אזורים שטיפה התעוותו ושנקודות החיתוך הן אקראיות לחלוטין. גם זה וגם זה לא מפריעים לי ולא ליעוד המתהווה של הרשת.
כמו כן, אתם ודאי מבחינים כי הרשת היא בגוון חום חלודה. זה מפני שהיא אכן כזו.
אני אוהבת את זה (זוכרים? כשזה אפשרי, אני אוהבת את החומר במצבו המקורי ככל שניתן) אבל חלודה מלכלכת ומאחר ואני רוצה לשמור על הכובעים שלנו החלטתי לכסות את הרשת בלכה שקופה (במקרה זה על בסיס מים!) שתשמר את הצבע והמראה הנוכחי אבל גם תשמור על הרשת מבלאי נוסף ועל הכובעים מכתמי חלודה.
שתי שכבות של לכה, שיכסו את כל הרשת כולה מכל הכיוונים, מספקות אותי.
אתם יכולים גם לצבוע את הרשת בכל צבע שיתאים לכם ושיכסה את צבע הברזל וצבע החלודה.
שלב שני – יצירת מעטפת מגן מדבק חם סביב הקצוות החדים של המתכת:
קצוות הרשת, אלה שנחתכו עם קאטר, חדים ושורטים.
במקור, כשאני הכנתי את מתלה הכובעים, לא הייתי חכמה מספיק ולא הגנתי על הקצוות בשלב זה.
ושרטתי את הקיר. (אפשר לראות בתמונה את הקיר השרוט). וגם את עצמי. ואז החלטתי לטפל בקצוות….
חשוב במיוחד לעשות זאת אם המתלה ממוקם במעבר. במקרה כזה זה רק ענין של זמן עד שמישהו יפצע. (או שכובע יקרע)
הדרך הכי פשוטה ויעילה שחשבתי עליה היא שימוש בדבק חם שיצור מעטפת סיליקון שקוף סביב הקצוות ויהפוך אותם לידידותיים יותר לסביבתם. מאידך, גם מבחינת המראה זה לא משתלט, נייטרלי ומינורי כך שזה גם מתאים לקונצפט הויזואלי שלי.
אם מתאים לכם, אתם יכולים לטפל בקצוות בדרכים אחרות כמו פימו צבעוני שפותח את העיצוב של המתלה לכיוונים אחרים לגמרי. כיד הדמיון הטובה עליכם.
שלב שלישי – למקם את הרשת על הקיר:
כפי שאתם רואים, הרשת אינה שטוחה אלא קמורה. 
במצב אידאלי, לכאורה, כפי שדימיינתי את זה במקור, היא היתה אמורה להיות מישורית.
תכננתי לתפוס אותה בארבע נקודות לקיר ושתהווה מישור מקביל לקיר.
כשראיתי שהיא קמורה, התחלתי לחשוב איך לישר אותה, איך למתוח אותה ואיך ל”אלץ” אותה להשאר מישורית (חייבים להפעיל כאן כוחות נגדיים וכוחות חזקים למדי …)
עד שהתעשתתי.
למה בעצם לישר?
כך זה הכי פשוט שיש. אפילו טוב יותר ממה שחשבתי במקור.
ניתן לתלות את הרשת על 2 נקודות עליונות בלבד (החלק התחתון ממילא נשען על הקיר ואין סיבה להרחיקו ממנו) והקימור מאפשר באופן טבעי את המרחק מהקיר שרציתי ליצור (שהוא נחוץ לתפעול שוטף של מתלה כובעים).
למדוד מיקום רצוי של הרשת 
בהתאם לגובה המשתמשות (או המשתמשים)
הפוטנציאליות. לוודא כמובן שגובה הנקודות זהה על מנת שהרשת תמוקם ישר (שקווי הרשת יהיו אופקיים ואנכיים בהתאמה), לקדוח 2 חורים בקיר, להכניס בתוכם דיבלים ולהבריג את הווים לתוכם.
עכשיו
תולים את הרשת על שני הווים.
זהו. מתלה כובעים מוכן לשימוש.
ולא נותר אלא לתלות כובעים על מתלה הכובעים.
באמצעות אטבי הכביסה מעץ, כמובן …
ומה שהלאה לא ממש קשור למתלה כובעים. זה סיפור ילדים שכתבתי לפני כ-10 שנים. כבר אז הבת שלי אהבה לשחק עם הכובעים שלי. מן הסתם משם יצאתי. מוזמנים לקרא, או לא.
כובעים
כְּשֶׁאַבָּא כּוֹעֵס וְהַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת,
כְּשֶׁלְּאִמָּא נֶעֱלַם הַחִיּוּךְ וְהִיא בּוֹכָה וְשׁוֹתֶקֶת
אֲנִי מוֹצֵאת לִי פִּנָּה מְרֻחֶקֶת
וְעִם הַכּוֹבָעִים שֶׁל אִמָּא אֲנִי מְשַׂחֶקֶת
בְּכוֹבַע רָחָב מְעֻטָּר בִּפְרָחִים וּפֵרוֹת
מְדַמְיֶנֶת אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרוֹת מְגֻנְדָּרוֹת,
מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים וּתְקוּפוֹת אֲחֵרוֹת.
אֲנִי שׁוֹתָה תֵּה עִם זֶרֶת מוּנֶפֶת,
לִזְרוֹעוֹתַי כְּפָפוֹת תַּחֲרָה וּמְנִיפָתִי מִתְנַפְנֶפֶת.
בְּשִׂמְלָה שֶׁל נְסִיכָה, עִם מַלְמָלוֹת וּסְרָטִים,
תִּסְרָקְתִּי גְּבוֹהָה וְתַלְתַּלַּי מְעֻצָּבִים.
עוּגִיּוֹת מְקֻשָּׁטוֹת מֻנָּחוֹת על צַלַּחַת
וְשִׂיחַת חֻלִּין סְתָם כָּךְ קוֹלַחַת…
וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
וַאֲנִי שְׂבֵעָה מִתֵּה וְעוּגִיּוֹת,
“מוֹכֵר עִתּוֹנִים” אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִהְיוֹת.
עַל רֹאשִׁי כּוֹבַע מִצְחִיָּה מְשֻׁבָּץ,
הַמִּצְחִיָּה לְאָחוֹר, פָּנַי אֲדֻמִּים מִמַּאֲמָץ.
לְבוּשָׁה בִּמְעִיל עִם טְלָאִים בְּמַרְפֵּקַי,
גַּרְבַּיִם מְשׁוּכוֹת עַד בִּרְכַּי
וְכָךְ אֲנִי מְדַוֶושֶת עַל אוֹפַנַּי,
כְּשֶׁעֲרֵמַת עִתּוֹנִים בַּסַּל לְפָנַי.
בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת אֲנִי מַכְרִיזָה עַל כּוֹתָרוֹת
“מִפְגָּשׁ פִּסְגָּה”, “פִּחוּתִים” וַ”חֲבָרוֹת”.
אֲנָשִׁים מִסָּבִיב בַּעֲנִיבוֹת וַחֲלִיפוֹת
בָּאִים עִתּוֹן לִקְנוֹת.
וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
וּמָכַרְתִּי אֶת כָּל הָעִתּוֹנִים כִּמְעַט,
אֲנִי שׁוּב בָּרְחוֹב, הוֹלֶכֶת לִי לְאַט.
עַל רָאשִׁי כּוֹבַע קַשׁ רְחַב שׁוּלַיִם,
כַּפְכַּפִים צִבְעוֹנִיִּים בִּמְקוֹם נַעֲלַיִם
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ, תִּיק כָּתֹם גָּדוֹל,
וְהִנֵּה אֲנִי בְּדִיּוּק
כְּמוֹ הַגְּבֶרֶת מאֶתְמוֹל.
וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל אֲנָשִׁים
הַחוֹלְפִים בְּלִי לַעֲצֹר
וּמְיַחֲלִים שֶׁהַזְּמַן כְּבַר יַעֲבֹר.
וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
לִפְסֹעַ בָּרְחוֹב,
אֲנִי מוֹצֵאת לִי כּוֹבַע קָטָן. צָהֹב.
וְצָעִיף דַּקִּיק, רֵיחָנִי וְשָׁקוּף
עוֹטֵף כִּגְלִימָה, כְּמוֹ נוֹזֵל עַל הַגּוּף.
וּבֶגֶד מַבְרִיק וְרִשְׁרוּשׁ בַּחֲצָאִית.
וַאֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת וְרוֹקֶדֶת,
וְהַצְּלִילִים בְּרֹאשִׁי כְּמוֹ מַיִם.
אֲנִי צָפָה וְצוֹלֶלֶת וְעָפָה בַּשָּׁמַיִם
ולקול מְּחִיאוֹת הכַּפַּיִם ,
אֲנִי רַקְדָנִית הַקַּדָּה קִדָּה,
שכֻלָּם רוצים לנשק אֶת יָדָהּ.
וּכְשֶׁדַּי לִי וּמְשַׁעֲמֵם לִי
וְרֹאשִׁי סְחַרְחַר מֵרִקּוּדִים,
אֲנִי אַבִּיר אַמִּיץ הַיּוֹצֵא לִנְדוּדִים.
כּוֹבַע בַּד מֵצֵל עַל פָּנַי,
חֶרֶב סַיָּפִים חֲגוּרָה לְמָתְנַי,
צְרוֹר עִם מַיִם לֶחֶם וְתַפּוּחַ
וּגְלִימָתִי מִתְנַפְנֶפֶת לָהּ בָּרוּחַ.
אֲנִי רוֹכֶבֶת לִי עַל סוּס אַבִּיר,
כְּשֶׁעַל שְׂפָתַי שִׁיר.
וְכָל כּוֹבַע הוֹפֵךְ אוֹתִי לְשׁוֹנָה וְאַחֶרֶת
וְכָל כּוֹבַע הוּא אִישׁ, נַעַר אוֹ גְּבֶרֶת
וַעֲדַיִן עוֹדִי מְחַפֶּשֶׂת, אוּלַי מִכָּל הַכּוֹבָעִים,
מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת, הָאֲנָשִׁים, הַזְּמַנִּים
דַּוְקָא אֲנִי זוֹ שֶׁאֶמְצָא אֶת כּוֹבַע הַקְּסָמִים?
אוֹתוֹ אֶחָד הַמְקֻשָּׁט בְּנוֹצָה
שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹצָה…
וּכְשֶׁזֶּה יִקְרֶה אֶעֱצֹם עֵינַיִם וַאֲבַקֵּשׁ מַהֵר,
שֶׁאַבָּא לֹא יִכְעַס יוֹתֵר,
שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָסוּק וְלֹא יִשְׁכַּח.
שֶׁאִמָּא יוֹתֵר לֹא תִּבְכֶּה,
שֶׁהָאוֹר לְעוֹלָם לֹא יִכְבֶּה,
וְשֶׁחוּט קָטָן שֶׁל צְחוֹק,
יִשָּׁאֵר גַּם כְּשֶׁתִּשְׁתֹּק
וְלֹא תֹּאמַר דָּבָר.
וּבְלִי צְעָקוֹת מַחְרִישׁוֹת אָזְנַיִם,
וּבְלִי השֶׁקֶט שֶׁסָּבוּךְ פֹּה בֵּינְתַיִם
בִּפְקַעַת שֶׁל רְגָשׁוֹת.
הַלְוַאי,
הַלְוַאי שֶׁנֵּלֵךְ שׁוּב בְּיַחַד כֻּלָּם
לֶאֱכֹל גְּלִידָה
אֵצֶל מוֹשִיק בַּדּוּכָן
וְאַבָּא שׁוּב יִבְחַר פִיסְטוּק וְשׁוֹקוֹלָד
וְאִמָּא מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב תַּחְזִיק לוֹ אֶת הַיָּד
וּכְמוֹ בַּקַּיִץ לִפְנֵי שָׁנָה
אֶחְבֹּשׁ אֶת הַכּוֹבַע שֶׁאַבָּא לִי קָנָה
זֶה הַכּוֹבַע הַפִּרְחוֹנִי
הַכּוֹבַע שֶׁמִּכֻּלָּם
בּוֹ אֲנִי זוֹ אֲנִי.
וְהַלְוַאי שֶׁאֶמְצָא אֶת כּוֹבַע הַקְסָמִים וּמַהֵר
כִּי הַכּוֹבַע הַפִּרְחוֹנִי –
עוֹד מְעַט יִהְיֶה קָטָן
וְלֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשִׁי יוֹתֵר.