בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

• 

• 

• 

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

• 

• 

• 

• 

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

• 

• 

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

• 

• 

• 

• 

• 

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

• 

• 

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

• 

• 

• 

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

• 

• 

• 

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

• 

• 

• 

• 

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

• 

• 

• 

• 

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )

• 

• 

• 

• 

בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

• 

• 

• 

• 

• 

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

• 

• 

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

• 

• 

• 

• 

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images:

מי שמכיר אותי כבר וקרא מספיק רשומות מכאן יודע שלרוב אני עובדת על איזו “גווית” רהיט שגורלה נחרץ. משהו, שאלמלא היה מצית את דמיוני, היה נדחס ונגרס ע”י כף משאית הזבל.
היתרון הגדול בנקודת המוצא הזו, הוא שאין מה להפסיד ואפשר להעיז, לנסות.
אבל…
היתרון הספציפי הזה לא ממש עומד לצידי כשאני משפצת רהיט אהוב מהבית…
מכירים אנשים שנקשרים לחפצים?
לא בגלל העלות שלהם.
בגלל החוויות שנקשרות לחפצים הללו.
לא בהכרח חוויות משנות חיים, אלא חוויות יום יומיות, כמו שנת צהריים או התכרבלות עם חברים…
הבנות שלי הן כאלה, שנקשרות לחפצים. וכשצריך להפרד מהם, זה לרוב מלווה בטקס.
אם לא חייבים להפרד… “יותר עדיף שלא”.
אז…
אמנם עוד לא החלפתי עדיין מעולם ריפוד לספה, אבל ממתי השיקול הזה היה רלוונטי??
ההכרעה נפלה. המשפחה הביעה אמון.
ריפוד הספה יוחלף!

אזהרת מסע:
הפוסט הזה על ריפוד הספה יכול להיות לא נגיש ופחות מובן למי שאין לו/ה מושג ירוק בתפירה.
הבנות שלי, שעושות לפוסט נסיעת מבחן, לא הבינו לחלוטין כמה חלקים ממנו.
אז אם גם אתם לא מבינים, נסו להעזר בתמונות או היכנסו לקישורים שנתתי, שמסבירים את התהליך מצוין.
העזרו בהם. גם אני למדתי באמצעותם.
ואחרי הכל, אם עדיין ישארו שאלות, כיתבו לי. אנסה לענות לכם כמיטב יכולתי.

זו הספה שלנו לפני כשנה, כשתפרתי את הכריות. ריפוד הספה עדיין שלם ונושא בעול:

• 

• 

• 

וכאן כבר הריפוד (נו טוב…מסכימה. מלוכלך ממש ו…) קרוע משימוש:

• 

• 

מסתבר (ואת זה גיליתי כשפרמתי ופרקתי את ריפוד הספה) שהבד היה מורכב משתי שכבות שהודבקו אחת על השניה. עם הזמן, השימוש והניקויים המזדמנים, הבד נפרד.
הבד שנקרע הלכה למעשה היה הבד החיצוני. הפנימי נותר שלם ועצמאי.

ריפוד הספה – הבחירות שעושים ואיך בוחרים….

בד:

כאמור, אחרי התלבטות קלילה אם לשמור על הספה או להחליפה (בואו נודה, פיס עיצובי מדהים היא לא) ואחרי הסופרלטיבים שהבת שלי נתנה ליכולת שלה להרדם דווקא על הספה הזו, הלכתי לחפש בד.
הפעם, להבדיל מהספה הקודמת ששופצה או מההדום, שאריות לא יספיקו לי.
חשוב לזכור למדוד ולהעריך כמה בד ידרש למלאכה.
אני עשיתי הערכה גסה (שבדיעבד הסתבר שהיתה מדוייקת באופן מסוכן).
כדי לבחור את הבד לקחתי איתי כרית לחנות ומצאתי את מה שנראה לי הכי רלוונטי במבחינת גוון וטקסטורה.

יש לציין כי המרחבים אצלי בבית מאד צבעוניים. קירות כתומים, כריות צבעוניות ושטיח בצבעי טורקיז. לאור זה חשוב לי שהספה תשמור על נייטרליות. מעבר לכך, גם השיקול הפרקטי חשוב.
ממש אין לי כוונה לנקות את הריפוד כל חודשיים, כך שצריך להיות גוון שיהיה סלחני עם הזמן החולף והשימוש היומיומי.
ועד כאן דיברתי רק על מראה…
יש חשיבות גם לסוג הבד מבחינת המגע והעמידות שלו, כדי שלא אצטרך לחזור על כל התהליך בקרוב.

כשמנתחים את זה כך (וקונים בחנות בפריפריה עם מבחר בהתאם), הבחירה בסופו של דבר זריזה ביותר.
וזה הבד שנבחר:

• 

• 

פָּיְפִּינג (קדר):

תחילה הסבר קצר מה זה פָּיְפִּינג או קדר (הק’ בקמץ הד’ בצירה) כפי שקוראים לו כאן.
כשמו (באנגלית) כן הוא.
צינור.
צינור של בד שבתוכו תפור חבל. הפָּיְפִּינג תפור בתוך תפר שמחבר שני חלקי בד.

הפָּיְפִּינג משמש בעיקר לריהוט כדי להדגיש ולקשט את התפרים.
מעבר לתפקיד הויזואלי שלו הוא מחזק את הפינות/הפאות ויוצר פינה מעט נוקשה יותר.
לאורך זמן הוא עוזר לשמור על צורתם של החלקים הרכים בריהוט.

(אין לי מושג ,אגב, מהיכן הגיע השם “קדר” בו משתמשים כאן בארץ. אם מישהו יודע, אשמח אם תשתפו אותי בתגובות לפוסט)

אחרי שהבד נקנה ונפרס לצורך הסתגלות (לא ממש שלב הכרחי…;-)) החלטתי שמכיוון שאני עושה את הריפוד בעצמי, אני רוצה להכניס גם טאץ’ אישי כי אחרת זו עבודה טכנית נטו.
פָּיְפִּינג זו דרך נהדרת (והרבה עבודה נוספת. אבל עבודה נוספת מעולם לא הרתיעה אותי…) לתת טוויסט לספה.
הואיל וכך, שוב צריך לבחור בד. ולפני, שוב צריך למדוד ולחשב אורך פָּיְפִּינג וכמות בד.
בזמנו, כשלמדתי איך לעשות את הפָּיְפִּינג (קדר) נתקלתי בקישור הזה שגם מסביר איך לעשות וגם עוזר לחשב את כמות הבד הנדרשת.
גם כאן עדיף להיות בצד הבטוח ולעגל כלפי מעלה

אם שמתם לב בתמונות הראשונות, בסלון שלי יש קיר כתום. (גם) זה המצולם…
מכיוון שכך, הלכתי לחנות הבדים בידיעה שאני מחפשת גוון כתום.
בחנות נתקלתי באותו סוג בד שקניתי לריפוד בצבע אוכר (חרדל) שהצליח לערער את ההעדפה שלי לכתום. השילוב שלו עם בד הריפוד היה לא פחות ממקסים ורוב האנשים ששאלתי את דעתם נטו לאוכר.
הואיל ולא מצאתי כתום זו נראתה אופציה מבטיחה מאד.
ואז מצאתי שארית (לא שארית במובן הרגיל אלא כמעט מטר אחרון מגליל ישן) של מעין קטיפה כתומה שהדליקה אותי. מיהרתי לקנות אותה אולם וידאתי שיש לי אפשרות להתחרט.
לא התחרטתי.
אחרי התלבטות, למרות נטיית הרוב, בהשראת קירותי הכתומים נשארתי עם הצבע הכתום.
ואלה הם הכתום והאוכר על רקע בד ריפוד הספה הנבחר:

רוכסנים:

טוב, למען האמת ההחלטה לגבי הרוכסנים הגיעה בשלב מאוחר יותר. ובדיעבד זו היתה החלטה מאתגרת שעשתה את כל התפירה של ריפוד הספה לקשה אפילו יותר מלהכניס פָּיְפִּינג.
בשלב הנוכחי הייתי בטוחה שאני הולכת לפרום ולהשתמש ברוכסנים הקיימים (מה שמאד מתאים לנסיון שלי לעשות שימוש חוזר ככל הניתן בחומרי גלם שזמינים לי)

תוהים איזו החלטה קשורה לרוכסנים ולמה בכלל זה התעורר?
אז ככה,
כשהסרתי את הריפוד מהכריות הייתי ממש צריכה עזרה ולקפל את הכריות בכח על מנת לשלוף אותן מהריפוד. זה גרם לי לחשוב מה אעשה ואיך אסתדר כשאצטרך להלביש את הריפוד חזרה.
בשלב זה חשבתי להאריך את הרוכסנים. משמע, במקרה זה לתפור אותם על 3 פאות של הכרית ולא רק על פאה אחת. כך אוכל בקלות יותר להכניס ולהוציא את הכריות. כך אוכל גם לרחוץ יותר בקלות את הריפוד. יכולים לדמיין?

חייבת להודות שההחלטות הללו (תוספת הפָּיְפִּינג מחד ורוכסנים המשכיים מאידך) הפכו את הפרוייקט הנ”ל למאתגר הרבה יותר מחד והעלו אותו בכמה רמות מאידך.
אבל, דעו.
זה לא פרוייקט למתחילים. אל תתחילו אם לא התנסתם בתפירה בעבר.

לעבודה….

התחלתי עם סרט הפָּיְפִּינג (קדר) כדי שכשאתחיל לעבוד הלכה למעשה על הכריות, סרט הפָּיְפִּינג (קדר) כבר יהיה זמין לי במתכונתו הרצויה.
בשביל סרט כזה צריך בד וחבל.
בד נקנה בהתאם לויז’ן העיצובי שלי.
החבל הוא חבל מצנחים בעובי 4 מ”מ.
הבחירה בחבל הזה מורכבת משיקולי העובי שלו (שהתאים לצרכי), הקשיות שלו (שנותנת יציבות לפָּיְפִּינג) וממחירו הזול.
הואיל והחבל מהווה חומר מילוי בלבד, אין שום חשיבות למראה שלו או לחוזק שלו. אני בוחרת את האופציה הזולה.(ניתן לקנות אותו או בחבילות או לפי מטר בחנויות חומרי בנין).
כל חבל אחר זול יותר, שיענה לקריטריונים הללו יכול לתפקד באותה המידה.
שימו לב, חבל עבה יותר יחייב גם סרט בד עבה יותר.

ואיך עושים סרט פָּיְפִּינג (קדר) ?

לכאורה פשוט. חותכים סרט בד ברוחב רצוי ותופרים בתוכו את החבל מתאים…
אמממ…אבל זה פחות פשוט ממה שזה נשמע.
את הסרט יש לחתוך באלכסון הבד, מה שנותן לו גמישות (שחסרה אם חותכים ישר).
לגמישות הזו יש חשיבות גבוהה כשממקמים את הסרט בפינות (שהרי התפירה של הסרט לכרית היא המשכית ועוברת מפאה לפאה בזוית) ולא כדאי לוותר עליה גם אם המשמעות של זה קצת יותר עבודה.
אבל,
פתרון מדליק וגאוני עושה את העבודה קלה יותר וכיפית יותר. תתעמקו בו.

הואיל ואני קניתי שארית של בד, חישבתי את השטח הדרוש לי + העגלה יפה כלפי מעלה. ריבוע באורך הבד ענה על הצרכים שלי.
קיפלתי את האורך באלכסון וחתכתי את היתרה.
חתכתי שוב לאורך אלכסון הריבוע ותפרתי פאה לפאה.
קיבלתי מעוין שאלכסון הריבוע הקודם הוא פאה שלו.
בצמוד לפאה הזו אני מסמנת פסים במרחק 5-4.5 סמ’ זה מזה.
לאחר שכל הפסים מסומנים אני מקפלת את המעוין ומצמידה פס לפס בהזזה (זה כמובן החלק הגאוני) של פס אחד ותופרת. לו לא הייתי מזיזה הייתי מקבלת לאחר גזירה טבעות סגורות של בד.
בזכות ההזזה נוצר פס אחד המשכי עם התחלה וסוף.
בסופו של דבר מתקבל אצלי סרט אלכסוני באורך של כ20 מ’.

• 

• 

• 

• 

• 

כשהסרט מוכן, תופרים בתוכו את החבל.
שימו לב, בתפירה של פָּיְפִּינג אני משתמשת ברגלית מיוחדת במכונת התפירה. עם הרגלית הזו אני משתמשת גם בתפירת רוכסן.
בפרוייקט הזה לפחות חצי מהתפירה נעשתה באמצעות הרגלית הזו.

• 

• 

וכשחבל נגמר מדביקים לקצה שלו חבל חדש ע”י שרפת הקצה. נקודת החיבור מוסתרת בתוך הפָּיְפִּינג.

• 

• 

יש לציין כי תוך כדי תהליך העבודה, הספה הזו המשיכה לתפקד וחבקה את עכוזי בני משפחתי, בחסות סדין מזדמן, ממלא מקום זמני… (שהרי הכריות הופשטו).

פרימת ריפוד הספה הקיים.

השלב הזה פחות או יותר מקביל לשלב הפרוק של רהיט בתהליך שיפוץ.
גם כאן בתהליך הפרוק נפטרים מחומר בלוי, נעזרים במוצרים ובתהליך הפרוק ולומדים על מה שהיה, איך זה נבנה ו”כוונת המשורר” (במקרה זה, הכוונה המקורית פחות רלוונטית בעיני).
כמו כן, לפעמים אני מצליחה לעשות שימוש חוזר מחלק מהחומר המפורק לשימוש חוזר.

• 

• 

• 

• 

סימון וחיתוך בד לריפוד הספה החדש

החלקים שנפרמו ישמשו כתבנית לחיתוך החלקים מהבד החדש.
אולם, מאחר ויש שתי כריות מושב זהות, שתי כריות צד בתמונת מראה ושתי כריות משען בתמונת מראה אני פורמת רק אחת מהשתיים.
את הבד אני מקפלת לשניים ברוחב לכל האורך ואני מסדרת את החלקים שנפרמו (וסומנו) על הבד.
הואיל והחלקים הפרומים כבר כוללים את התוספת לתפר, ניתן להצמידם.
החלק התחתון של כריות המושב נתפר עם בד זול ושחור. אני החלטתי לעשות את החלק העליון ואת התחתון זהים וכך ניתן יהיה להחליף ביניהם.

• 

• 

• 

• 

אורך בד הריפוד החדש הוא 5.5 מטר והוא נפרש לכל אורך הסלון שלי.
כפי שניתן לראות, כולו נוצל והרצועות שנראה שהן לכאורה ריקות, מיועדות לכריות הצד. רצועת בד ברוחב אחיד שתהיה מורכבת מ 2-3 חתיכות לאורכה.
את כל שאריות הבד הקטנות שלא ניתן לעשות איתן דבר יותר, השתמשתי כמילוי לכריות הצד שנזקקו לעוד מילוי לתגבור.

תפירת ריפוד הספה:

הואיל ויש שתיים מכל דבר – שתי כריות מושב, שתי כריות משען ושתי כריות צד – לרוב למדתי על הראשונה (ולפעמים פישלתי…ככה זה) ובכרית השניה מאותו הסוג יישמתי לקחים.
לא אפרט כאן על כל סוג כרית בנפרד.
אפרט כאן את התהליך העקרוני, אתייחס לנקודות משמעותיות ונקודות תורפה ואנסה לסכם עם תובנות כלליות שהפקתי ושאני מאמינה שיוכלו להיות לעזר.
עקרונית אני דואגת לחבר תחילה את הפָּיְפִּינג לאחד החלקים.
כמו כן, לחבר את הרוכסן ולהפוך אותו לחלק מיחידה שלמה. (זה היה אפשרי בכריות המושב אבל לא בכריות המשען ובכריות הצד, כך שהייתי צריכה לטפל בזה אחרת ובשלב מאוחר יותר.)
הרציונל כאן הוא ליצור חלקים שלמים שניתן לחברם בתפר יחסית פשוט.
כמובן, כשזה אפשרי.

הוספת הפָּיְפִּינג – ביטוי קישוטי נוסף שייתן טוויסט :

את הפָּיְפִּינג מוסיפים בתפר בין 2 חלקים תפורים. לא בהכרח (או נכון יותר, בהכרח לא…) בכל התפרים. רק במקומות שיש לזה ערך פרקטי וויזואלי.
זו גם הסיבה שלפעמים הפָּיְפִּינג מפסיק באמצע…(כמובן שזה לא אקראי. זה מתוכנן ומדוד מראש)
במקרה זה, באזור המוסתר ע”י כרית המשען, אין צורך בפָּיְפִּינג .

• 

• 

את הפָּיְפִּינג אני תופרת לאחד משני החלקים ואז מאחדת את שני החלקים הרצויים.
בכל השלבים שכוללים את הפָּיְפִּינג אני משתמשת ברגלית המיועדת לכך במכונת התפירה.
אני מעדיפה לסיים תחילה את החלקים המורכבים יותר בתפירה כך שאם זה אפשרי, אני תופרת תחילה את החלקים ביניהם יש פָּיְפִּינג ורק אח”כ חלקים ללא פָּיְפִּינג.
שימו לב (מופיע גם בתמונה) בסיבוב/בפינות, היכן שהפָּיְפִּינג מסתובב, יש לעשות חתכים קטנים קדי שהבד לא יתקפל בסיבוב.
לאחר ששני החלקים תפורים זה לזה, אני תופרת תפר נוסף שמצמיד את כל יתרת הבד בצידו השני של התפר (בצד הפנימי של הריפוד) לצד אחד של התפר וכן מצמיד ומקבע את הבד לפָּיְפִּינג .

כאשר בחיבור חלקים אחרים מעורב גם רוכסן (שחיבור כזה מורכב יותר מפָּיְפִּינג) , אז לפעמים תפר עם פָּיְפִּינג כזה נדחה לסוף. בפרוייקט הזה דאגתי שלא יהיו לי תפרים שמשלבים פָּיְפִּינג עם רוכסן בתפר אחד אבל גם זה יכול לקרות לפעמים. (באחת הכריות שתפרתי בעבר…)

ריפוד הספה ותפירת רוכסנים –

כאמור, בפרוייקט הזה סיבכתי לעצמי את החיים כשהחלטתי להגדיל את הפתיחה של הריפוד משמע, להאריך את הרוכסנים.
המשמעות של ההחלטה הזו היא שהרוכסן יתפקד ביותר ממישור אחד.
(וכמובן, שאצטרך לקנות רוכסן חדש…ניתן לרכוש רוכסנים לפי מטר ולהכניס מוליכים לפי הנדרש)
מבחינת התפירה המשמעות של זה היא שילוב של מספר חלקים (ומישורים) ויצירת פינות כשהרוכסן הוא חלק מכל המורכבות של הפינה.
כך זה נראה בסוף:

• 

• 

• 

• 

• 

הרוכסן בכרית הישיבה –

זה המקרה הפשוט בו הרוכסן ממוקם במרכז הפאה האחורית.
יש לציין שמבחינת ביצוע אמנם זה המקרה הפשוט אולם במקרה זה יש לתכנן מראש את הארכת הרוכסן ולהתאים לכך את גזירת החלקים מהבד.
שימו לב, החלק האחורי התארך כאורך הרוכסן וכל החלק האחר (שהוא נגזר כחלק אחד המשכי) התקצר בהתאם. כמובן שבמקרים כאלה אני משאירה בגזירה יתרות נוספות למקרה של טעות.
לגזור, תמיד אפשר. מאידך, זה די מבאס לגלות שטעית בחישוב וחסר לך סמ’…

• 

• 

הואיל והרוכסן הזה באמצע, התפירה שלו נקיה.
במקרים כאלה אני מעדיפה לתפור את שני חלקי הבד זה לזה, למקם את הרוכסן על התפר, לתפור אותו ולפרום את התפר הראשון כך שהרוכסן יחשף. הסבר מפורט ומדוייק אפשר לקרא כאן או בקישור שהסביר על גזירת הסרט לפָּיְפִּינג .

• 

• 

• 

הרוכסן בכרית המשען –

מאחר ומדובר על רוכסן פינתי שגם מתעקל בשני משורים, זה היה הרוכסן המורכב יותר שגם “האכיל אותי לא מעט קש”…
(גם פישלתי, גם פרמתי וגם מבחן התוצאה היה אולי יכול להראות מוצלח יותר אצל מנוסים/ות ממני.)
כל צד של רוכסן נתפר בנפרד ובשלבים.
הכי התקשתי בפינות, במעבר ממישור למישור, כשבפינה הלכה למעשה יש מפגש של שלושה מישורים, 3 חתיכות בד ורוכסן… שגם צריך לתפקד.
לדעתי הקושי ניכר בפינה שאינה “נקייה”. לשמחתי אזור הרוכסן מוסתר כך ש”ויתרתי” לעצמי על תיקונים…

• 

• 

• 

• 

• 

שימו לב שתפירת הרוכסן, לעולם לא תהיה התפר האחרון ב”תיבה” הזו שתעטוף את הספוג.
תמיד תמיד יש לתפור את הפאה(ות) עם הרוכסן תחילה ואז להשלים את התפרים מסביב.
ומדוע?
לא ניתן לתפור את התיבה מבפנים לחלוטין ואז להפוך את הבד, חייבים להשאיר פתח שיסגר לאחר היפוך הבד. במקרה הזה, הרוכסן מספק לנו פתח טבעי ומאפשר, לאחר תפירתו, לפתוח אותו לתפור ולהשלים את התפירה בחלק הפנימי ואז להפוך את הבד (ולרכוס את הרוכסן…).

• 

• 

• 

הרוכסן בכריות הצד –

בכריות הצד לא מצאתי צורך להאריך את הרוכסן מאחר ואין כל בעיה להכניס ולהוציא את המילוי (כרית פנימית עשויה מאלבד ובתוכה אקרילן בתפזורת שהיה צורך לתגבר אותו…) מכיוון שכך, הרוכסן אינו מתעקל והוא נמצא בחיבור פשוט בין 2 חלקי בד ובלי פינות (החזית האחורית של הכרית והפס הצידי שמאפשר נפח לכרית).
מכיוון שכך, גם כאן השתמשתי בשיטת תפירת הרוכסן שנעזרתי בה בכרית המושב.

טיפול במילוי –

עד כה התייחסתי רק לריפוד כריות הספה.
כדי שהריפוד ישב על המילוי היטב, בשלב החידוש יש לרענן גם את המילוי.
במקרה שלי,
כריות המושב עשויות מספוג כחול (שהוא ספוג קשה ועמיד יותר לאורך זמן ובהכרח יקר יותר.) עם ציפוי אקרילן באזורי הישיבה.
כרית המשען עשוי ספוג לבן (ספוג זול יותר ועמיד פחות. אבל בכריות המשען רק נשענים עליו והוא לא צריך לשאת משקל) עם ציפוי אקרילן באזורים החשופים.
כריות הצד ממולאות באקרילן בתפזורת שנאסף בכרית פנימית מאלבד.

• 

• 

• 

את הספוגים אין צורך להחליף, אבל האקרילן מתיישן עם הזמן ומאבד מהנפח שלו. גם האקרילן שעוטף את הספוגים וגם מילוי האקרילן בשקיות.

עיטוף הספוגים במשטח אקרילן:

ניתן לרכוש אקרילן בחנויות בדים, חנויות יצירה או אצל ספקים של חומרי ריפוד, במשטחים (לפי מטר. כמו בדים) או בתפזורת בחבילות מוכנות מראש בגדלים שונים.
משטח אקרילן משמש לעיטוף ספוגים (לנפח וריכוך) בכל רהיט שמיועד לישיבה ומחליף את יריעות צמר הגפן שהשתמשו בהן בעבר (ועד היום בריפוד קלאסי). אם זה לספות, כורסאות, כסאות מרופדים, גב מיטה מרופד או הדום.
את משטח האקרילן חותכים לפי הגודל הרצוי ומדביקים אותו באמצעות דבק ספרי לספוגים. הדבק מבטיח שהאקרילן ישאר במקומו ולא יזוז גם כשמכניסים את המילוי לתוך הריפוד.

• 

• 

• 

מאחר ואת כריות המושב עשיתי זהות משני צידיהן, בכוונה לאפשר שימוש בשני הצדדים, כיסיתי את את הספוג באקרילן מכל צידיו בניגוד למה שהיה במקור.

מילוי הכריות –

כאמור, עם הזמן האקרילן מאבד מנפחו בצורה משמעותית ויש צורך לפרום את שקית האלבד לתגבר את המילוי.
לכאורה, לפי הספר, כאן הייתי צריכה להוסיף אקרילן בתפזורת.
הואיל ויש לי המון שאריות של חולצות טריקו ועוד המון חולצות טריקו שלא יוכלו לשמש יותר כחולצות, החלטתי להוסיף חלק מהן כמילוי לכרית. כאן גם הוספתי את שאריות הבד שנותרו מהגזירה ואין בהן שימוש.
עקרונית, היה עדיף לחתוך הכל לחתיכות ולדחוס פנימה. הפיזור והחלוקה היו טובים יותר.
אולם מאחר ויש בכרית אקרילן והתוספת שלי היא רק לתגבור (וניתן לפזר את האקרילן בין וסביב הטריקו כך שהפיזור והחלוקה יהיו מאוזנים) ויתרתי והכנסתי אותם כפי שהם.
יש לציין שמילוי הטריקו הוא כבד יותר ומסיבי יותר. לצרכי זה בהחלט יתרון (פונקציונלי. מעבר ליתרון הברור מאליו של ניצול חוזר של חומר קיים).

• 

• 

• 

תובנות של בדיעבד,
ריפוד הספה בפעם הבאה 🙂

1. קחו בחשבון שתפירת ריפוד היא תפירה של בדים עבים עם הרבה שכבות. הערכו בהתאם עם מחט ואביזרים מתאימים במכונה.
2. מדדו היטב לפני שאתם חותכים. לפעמים כשזה אפשרי, תשאירו טיפה יותר כדי לאפשר תיקוני אי דיוק מצטברים בהמשך. לחתוך, תמיד אפשר גם אח”כ.
3. אחד החלקים הקשה בתפירת “תיבה” הוא שמירת הפינות מקבילות זו לזו… תתחילו לחבר (בסיכות תחילה) מאמצע החזית ועד לפינות.
   אם הבד המחבר הוא רציף (כמו בכריות המושב) יש לוודא רק שהפינות מקבילות.
   אם הבד המחבר אינו רציף, יש לוודא שהתפרים ממוקמים בפינות (יש עם זה משחק קל מאחר והפינות מתעגלות). אם יש לכם יתרה של בד והתפר אמור לזוז מהפינה, בצעו את התיקון בתפר, הכניסו את יתרת הבד לתפר ושמרו על הפינה.
4. הקפידו לחתוך את הסרט של הפָּיְפִּינג רחב מספיק ובאלכסון כדי לשמור על הגמישות של הסרט בעיקולים.
5. למרות הגמישות של סרט הפָּיְפִּינג בזכות האלכסון, בפינות כדאי להוסיף חתכים קטנים כדי למנוע מהסרט להתקפל פנימה.
6. כדי לשמור על תפרים נקיים, כדאי לשטח את יתרת הבד בחלק הפנימי של הבד באמצעות תפר.
7. הגדירו עקרונות ושגרת עבודה שילוו אתכם לכל אורך הדרך (לדוגמה, להגדיר לאיזה כיוון וחלק בריפוד משטחים את התפר) ושמרו על עקביות. חוסר עיקביות יהיה ניכר בתוצאה הסופית.
8. בפעם הבאה שאעשה פרוייקט כזה, אתכנן גם בכריות המשענת את הרוכסן באמצע החלק התחתון, בדיוק כמו בכריות המושב.
   זה גם יהיה קל יותר לביצוע, גם יראה טוב יותר וגם יאפשר שימוש דו צדדי. שינוי כזה מחייב תכנון לפני גזירה וכן מחייב טיפה יותר בד לחיבורים.
9. בשלב זה לא נגעתי לא בשלד הספה ולא בריפוד שלו (למעט ניקוי בחומץ מדולל במים) יום יבוא ואולי אעיז לטפל גם בהם ולהחליף את הרצועות האלסטיות בבסיס שכבר מסמנות לי שהן עייפות…

ואחרי הכל, כך הספה נראית בסוף:

הבת שלי מרוצה מאד. ריפוד הספה עונה על הדרישות והיא מעידה כי היא ישנה עליו מצוין.

זהו.
הפוסט הבא יפורסם רק בסוף יולי או תחילת אוגוסט.
אני יוצאת לחופשה נטולת כלי עבודה ונטולת מחשב.
לא יהיה לא מי שישפץ (אם כי יש לא מעט דברים שמאד מרגש אותי לעבוד עליהם) ולא מי שיכתוב בתקופה הקרובה 🙂
מאחלת לכם עד אז קיץ נעים.
נתראה מעברה השני של החופשה שלי. עדיין ישאר לנו את כל אוגוסט להזיע יחד.

Related Images:

כשאספתי ג’ינסים ישנים לספה שלי, מצאתי ליד מיכל המחזור שקית קטלוגים של בדי ריפוד.
הם חיכו בסבלנות (בערך…חלקן נוצלו בדרך) עד שהחלטתי שדי כבר, שהכריות שלנו כבר מזמן דהויות ופרומות והגיע הזמן לתפור כריות חדשות.
כשתפרתי את הכריות, לא חשבתי אפילו לכתוב פוסט בנושא כך שהתהליך כמעט ולא תועד בתמונות.
בדיעבד, חשבתי שיש כמה טריקים ולקחים שניתן לשתף.
לא חייבים ללמוד הכל לבד.
אז זו הסיבה לפוסט הזה.
מי שלא בקטע של תפירה או מכונת תפירה מוזמן לדלג.
הפוסט הבא יהיה על כסא ישן ואז נחזור לכליבות ולמשייפת ולצבע…

אז…אמרנו כריות?

כריות זו דרך מצויינת להכניס צבע (לא שאצלי בבית חסר צבע…) טקסטורה, חום ועניין לחלל.
מעבר לצד הויזואלי שלהן, הן נמצאות אצלנו בשימוש יומיומי ונמעכות, אצל כל אחד מבני משפחתי, אחרת לפי הנוחות האישית של כל אחד מאיתנו.
הכריות שהיו אצלנו תפקדו יותר מ13 שנים…כריות קנויות מקנבס שהחלו להתפורר ולהשאיר חלקי מילוי במקומות אקראיים.
ולא, אין לנו לא חתול ולא כלב. והתוכי שלנו …מעדיף את הוילון שלנו.

קנבס הוא בד מאד פופולרי לריפוד. נראה טוב, הדפסות טרנדיות ומחיר שפוי.
החיסרון הגדול שלו הוא העמידות שלו לאורך זמן והעובדה שהוא דוהה מהר. (סדר גודל של שנתיים שלוש…כל יתרת השנים שהכריות המשיכו לתפקד מעבר לזה היו תוצר של עצלות שלי וסדרי עדיפויות שונים!)
זו הסיבה שאני אעמוד בפיתוי ולא אבחר בקנבס שוב, לא לכריות ובוודאי לא לריפוד של רהיט שמושקעת בו הרבה עבודה ושאמור לתפקד שנים.

הקטלוגים שמצאתי שכללו ריבועי דוגמאות של בדי הריפוד מגוונים בטקסטורות, בדוגמאות ובגוונים היו נקודת המוצא.
להם הוספתי שאריות בדים שנמכרו כשאריות שגם הם מיועדים לריפוד (עם הזמן למדתי לזהות בדים לריפוד לפי העובי והטקסטורה).

לגבי המילוי,
גם כאן, אספתי כריות ישנות שכבר לא נעים לישון עליהן וגם כמובן ניצלתי את כריות הנוי הישנות שלנו. להבדיל מריפוד של כורסה או ספה, אין בעיה במקרה זה להשאיר את הכרית הקודמת ולדחוס אותה כמילוי לכרית החדשה שתהיה פחות או יותר בגודל דומה. וכך אני חוסכת תפירה לכרית עיוורת פנימית שתלכד את חומרי המילוי. (אמרתי עצלנית??)
דבר נוסף,
ניתן לתפור את הכרית על המילוי שלה דבר שיכול לחסוך את הכרית העיוורת (ואולי יש מופעים של קפיטונאג’ בכריות שזה אף מחייב) אבל אני מעדיפה לתפור את הכרית כך שניתן יהיה להסיר ולהפריד את המילוי. בעיקר לצרכי ניקוי.

  

אז איפה מתחילים?

שם המשחק במקרה זה הוא חיבורים.
בין טקסטורות, בין דוגמאות וכמובן בין גוונים.
בתור התחלה בחרתי צרופים של שתיים שלוש חתיכות מהקטלוגים ומשאריות הבדים שהיו לי כשגודל הכרית הרצוי נלקח בחשבון.
תוך כדי זה הגדרתי גם את היחס בין החתיכות, את החיבורים בינהן, את מיקום הפתח והסגירה (כפתורים או ריצ’רץ’ במקרה הזה) ואת הגימור.
במקרה זה לא היה הרבה תכנון כולל ומקדים. כל כרית היא תוצר מקומי (ואפילו ספונטני) של חתיכות הבד שהיו זמינות לי.

ואלה הכריות אחת אחת:

(לחיצה על תמונה כלשהי תגדיל אותה ותאפשר דפדוף בין שאר התמונות מוגדלות)

 

לפני שאמשיך לשתף אתכם בטיפים הקטנים שאני למדתי, אני חייבת לציין שאין לי שום רקע בתפירה.
אני חובבנית בין חובבנים וכמו את כל הטכניקות האחרות שאני מיישמת כאן בבלוג, אני לומדת תוך כדי עשיה והתנסות.
לרוב תוך כדי טעיה (משמע, לתפור ולפרום אח”כ…) ומן הסתם יש לי עוד דרך ארוכה.
לא מתיימרת להחליף איש/אשת מקצוע אבל בהחלט מתכוונת להנגיש לי גם את התפירה לכל צורך שיתעורר. גם כאן היצירתיות, החוש הטכני והאינטרנט יחד מספקים פתרונות לא רעים.

טיפים:

פייפינג (Piping) או קדר

פייפינג הינו מן צינור בד שתפור ומקיף חבל והוא יוצר גימור הקפי לכרית.

    
בריפוד רהיטים משתמשים בפייפינג לא מעט כך שעשיתי את זה כבר בעבר גם בספה שלי וגם בכסא המשרדי שלי.
מבחינה עיצובית משתמשים בו כקישוט, להדגיש את החיבור ולהכניס צבע/טקסטורה נוספת בתפרים.
כדי ליצור פייפינג (קדר) נצטרך סרט בד (שנגזור בעצמנו מהבד הרצוי) וחבל.

החבל הנ”ל מהווה אך ורק מילוי לאותו צינור ואף אחד לא יראה אותו. החבל יכול להיות עקרונית כל חבל שיהיה עביד. מה שהנחה אותי זה המחיר (והזמינות)…
קניתי חבל מצנחים שהיה החבל הזול בטמבוריה שליד הבית. הכל הולך לבחירתכם: חבלי כביסה, חבלי נילון, כותנה או אחרים שנמכרים בחבילות או לפי מטר. עובי של בערך חצי סמ’.

את סרט הבד ניתן לגזור לאורך הבד או באלכסון.
כאשר הסרט גזור באלכסון, הסרט גמיש יותר ואזורי העיקולים בכרית יהיו יפים ונוחים יותר. מאידך, קל יותר לעבוד (ולגזור) סרט עם הכיוון של הבד. רוחב הסרט צריך להיות 5 סמ’.
אל תתפשרו על הרוחב. אם זה יהיה צר מדי, כל העבודה (והבד…) ירדו לטמיון.

כדי לגזור סרט אלכסוני אפשר כך (התמונה היא קישור לאתר ממנו נלקחה): 
במקרה זה צריך יהיה לתפור את החתיכות זו לזו לאחר החיתוך (בקישור יש הסברים גם להמשך)
או יפה יותר ומתוחכם יותר, מה שנותן לנו סרט רציף ארוך, כך (התמונה היא קישור לאתר ממנו נלקחה):
 

גם כאן יש הסבר מצולם מפורט לכל התהליך .
לאחר שיש לנו סרט ארוך רציף, תופרים את החבל בתוך הסרט.
 כל מכונת תפירה היא שונה מעט. שימו לב שבתפירת פייפינג (או קדר…) יש להשתמש ברגלית אחרת, קראתי לה רגלית חד צידית. הרגלית הזו מאפשרת תפירה סמוך למשהו בולט (החבל העטוף במקרה זה).
      
 עם אותה הרגלית אתפור גם את הריצ’רצ’ים בהמשך.

לאחר שהפיפינג מוכן, מצמידים אותו רק לצד אחד של הכרית ואח”כ כשהוא מחובר כבר, מחברים בין 2 הצדדים וסוגרים את הכרית.

באתר הזה (ממנו לקוחה התמונה האחרונה) יש הסבר מצולם מפורט מאד על כל התהליך כולו.

ריצ’רצ’ים:

לצערי לא צילמתי דבר בתהליך ולכן גם כאן אהיה צינור עם הערות בעברית, לאתרים אחרים שמנגישים לדעתי את התהליך בצורה מצולמת ומפורטת.
בחירת מיקום הריצ’רץ’ הוא חלק מעיצוב הכרית ונעשה בשלב הראשוני בו מחברים רעיונית את החלקים זה לזה.
חשוב לציין כי יש לתפור תחילה את הריצ’רץ לפני שסוגרים את הכרית (בצידה ההפוך) וכשתופרים וסוגרים את הכרית, הריצ’רץ’ צריך להיות פתוח. אם הריצ’רץ יהיה סגור, לא ניתן יהיה להפוך את הכרית.
אצלי יש כמה דרכים לשימוש בריצ’רצים:

 ריצ’רץ מחופה. ממוקם במקום גלוי
הסבר מצולם ומפורט כאן.

 ריצ’רץ’ נסתר בחיבור בין שני בדים שונים.
מאחר ובכרית הזו בחרתי להכניס פיפינג (קדר) בהקף, וממילא אני מחברת בין בדים שונים, העדפתי להכניס את הריצ’רץ בחיבור בין הבדים.
גם כאן, קודם תופרים את הריצ’רץ’  ורק אח”כ את הפייפינג בהקף.
הסבר מצולם (בגרמנית, אבל אני הסתדרתי עם התמונות בלבד) כאן או (באנגלית) כאן.

  
ריצ’רץ משולב בקצוות הכרית.
בלי פייפינג, או עם. (החץ בתמונה השמאלית מראה את מיקום הר’צ’רץ’)
עם פייפינג – הסבר מצולם כאן.
בלי פייפינג זה פשוט יותר טכנית ודומה במידה מסויימת לתפר בין שני בדים. הסבר מצולם כאן.

---

 

מוסיפה כאן במאמר מוסגר שהכרית שנראת לכאורה פשוטה וללא שילובי בדים, היתה מאד קשה לי לתפירה. זאת מאחר ואחד הבדים (השתמשתי בו גם לפייפינג בכריות אחרות) נמתח וסטרצ’י.
לא תארתי לעצמי כמה זה מקשה על התפירה.
את האגוז הזה, של בדים נמתחים, עוד לא פיצחתי.
אשמח לטיפים מכם ואם אקבל, אשתף כאן בפוסט בעריכה מאוחרת.

---

כפתורים:

כפתורים, להבדיל מריצ’רצים (שלרוב נעדיף להסתיר ולהעביר “אחורה”), הם אלמנט עיצובי פרופר. סגירת הכרית עם כפתורים עוברת לחזית והופכת לאלמנט עיצובי דומיננטי.

בשלושת הכריות הללו יש חפיפה מלאה של בד כך שלכאורה אפשר היה לוותר על הכפתורים.
כאמור, לכפתורים יש כאן תפקיד ויזואלי דומיננטי אבל גם הם עוזרים לקבע את הסגירה על מנת שהכרית לא תתעוות מלחץ המילוי.
כאן בחרתי בכפתורים מוכנים.
אם תעדיפו לעשות את הכפתורים שלכם, יש בפינטרסט הרבה רעיונות מגניבים.
יש גם ערכות לכיסוי כפתורים בבד לבחירתכם. הרחבתי מעט בנושא במסגרת ההסברים שלי על הספה שלי וגם בפוסט על הכסא המשרדי שלי.

כחלק מהבחירות העיצוביות שלי בחרתי במקום אחד לולאה לכפתור.
הסבר מצולם על איך עושים את הלולאה כאן.
חייבת להוסיף כי אפשר להסתדר גם ללא העזרים המופיעים בהסבר (אם כי מן הסתם הם נוחים יותר)אפשר להשתמש במקום, בסיכת ביטחון קטנה להשחלה.
על מנת להשיג שרוך צר יחסית, צריך להשתמש בבד דק. יהיה הרבה יותר קשה לעבוד עם בד עבה. וקשה יותר ככל שהשרוך שתרצו להשיג יהיה צר יותר.

בכריות האחרות בחרתי לעשות את הפתח לכפתור בבד עצמו.
כדי ליצור את החור לכפתור בבד, השתמשתי בפונקצית הזיגזג הצפוף במכונה.
הסבר מוצלח יותר כאן:

ויש גם אופציה ידנית כאן.

כרית גלילית:

כרית גלילית היא שונה בקונצפט שלה מכרית רגילה אבל הכלים ושיטות העבודה דומות.
במקרה זה יש יריעת בד  (אחיד או עשוי ממספר בדים המחוברים זה לזה) המתחברת לעצמה חזרה ויוצרת צינור.
(אני הכנסתי ריצ’רץ בחיבור בין שני בדים לפני סגירת הצינור. הכנסת ריצ’רץ’ בתפר סגירת הצינור בעייתית כי לא ניתן יהיה לתפור בצידו החשוף בגלל נגישות לפנים הצינור)

בצדדים יש לגזור עיגול ברדיוס המתאים.
כן, צריך לחשב.
וצריך את נוסחת הקף המעגל 2πR שלמדנו בחטיבת הביניים. (למי שתהה למה צריך ללמוד גאומטריה…)
אורך יריעת הבד היא הלכה למעשה הקף המעגל ובעזרת הנוסחה 2πR מוצאים את הרדיוס הרצוי.
יש להוסיף לרדיוס שמצאנו לפי הנוסחה גם סמ’ נוסף עבור התפר.
לחילופין ניתן להשחיל שרוך בקצוות ולהדק לאחר הכנסת המילוי.
המילוי האידאלי במקרה של כרית גלילית הוא ספוג גלילי שיתווה בצורה מושלמת את הצורה של הכרית.
במקרה שלי, לא היה לי ספוג גלילי. יתרה מזו, רציתי לנצל שאריות ספוגים שנשארו לי מעבודות קודמות…
אז דחסתי ספוגים פנימה ובאזורים החסרים מילאתי עם אקרילן בתפזורת. מכרית מפורקת אחרת.
התוצאה פחות יפה מאשר שימוש בספוג גלילי, אבל אותי היא מספקת.
ומכיוון שרציתי להוסיף יותר מהצבע הכתום,
ומכיוון שבכרית גלילית הריצרץ’ נחשף בגלל הקימור שלה,
החלטתי להוסיך רצועה הקפית שנסגרת בכפתורים.
וזה מה שיצא. 
זו הכרית שלי, שתומכת בגב התחתון שלי כשאני מתרפקת על הספה.

מוזמנות/נים להעלות הערות שאלות והערות וגם טיפים ותיקונים למה שאני עשיתי.
אשמח לענות כמיטב יכולתי ואשמח כמובן ללמוד דברים חדשים.

זהו.
לכו. חגגו את שבועות.
ואח”כ, נצלו שאריות בדים. ואל תפחדו להעיז ולשלב.
למדו תוך כדי.
וחזרו לספר.

חג שבועות שמח.

 

Related Images: