הבת הקטנה שלי כמעט בת 16. שנה ראשונה בתיכון.
בחופשת הקיץ נפלה הכרעה לעצב מחדש את החדר על פי טעמה ורצונותיה.
המיטה שעיצבתי לבנותי נמסרה. הקירות עם ציורי הקיר של התמנונים דגים סרטנים וגלים נצבע למישעי ע”י בעל מקצוע.
הוזמנה מיטה של גדולים ומניפות של צבעים החליפו ידיים.
מפה לשם מסתבר ש”טעמה ורצונותיה” זה לא דבר טריוואלי ועדיין החדר במצב סטנד ביי.
לפחות מיטה חדשה כבר יש.
ואיכשהו הצלחתי לשכנע אותה שאעשה לה אני גב מיטה.
(לא מזיק לציין, לצורך שכנוע, שהיא תמיד תוכל להזמין את גב המיטה המקורי של המיטה…רק כדי להשקיט את פחדיה שהאמא הארכיטקטית ומשפצת הרהיטים לא תקלע בדיוק לרצונה. ככה זה ילדי הסנדלר הולכים יחפים כי הם בררנים עם הנעליים שאביהם מכין)

אם להיות כנה, החלק של השכנוע היה החלק הכי קשה בתהליך השיפוץ.
מכאן הכל זרם…

אגב, אם עסקנן בהסטוריה של שכנועים, עברתי מסכת דומה, גם עם גב מיטה שעשיתי לאמא שלי כשסידרתי את דירתה בדיור המוגן.
אמא שלי חשבה שהוא מיותר לחלוטין ו”שיתפה” פעולה בסגנון פולני למתקדמים (יש לה בזה נסיון עשיר ;-)).
היום הפולניה הזו מברכת אותי על שהתעקשתי ולא ויתרתי לה.
ספויילר: גם הבת שלי מרוצה.

איך התחלתי?

במקרה של הקטנה שלי וחדרה המתהווה, הוחלט לאחר בדיקה רציונלית של צרכים, כי גב המיטה ישמש במקום שידת לילה.
על גב המיטה, שיהיה בעצם בעל נפח ומשטח זמין היא תניח מנורת לילה וכל מה שנחוץ שיהיה זמין גם כשהיא שוכבת במיטה.

במקור חשבתי לעשות שימוש בלוח עץ שמצאתי לפני מספר שנים.
הלוח יועד לגב מיטה לבן שלי. הואיל והוא ובת זוגו העדיפו את איקאה (אאוץ’) הלוח עדיין יתום.
על מנת לעשות שימוש בלוח, הייתי צריכה לבנות את כל הנפח.
העבודה הנוספת, משקל הלוח (עץ מלא) והעובדה שהלכה למעשה אני הולכת לכסות את כולו, גרמה לי לפקפק.
בסופו של דבר, השתמשתי בגרוטאה של ארון מדפים ישן של איקאה, עשוי מסיבית ירודה, שמישהו משכני זרק.

מודה ומתוודה, התלבטתי.
לרוב אני מעדיפה לא להשתמש בחומר ירוד כל כך, כי חומר ירוד לא מכבד את העבודה שמשקיעים בו.
ובכל זאת החלטתי כן להשתמש בו.
כי המשקל של הארון הזה קל יותר,
כי ממילא אני מתכוונת לכסות את כולו
וכי הגרוטאה הזו שהתאימה במורפולוגיה שלה לצרכי, היא מה שהזדמן לי בעיתוי הזה.

לארון המדפים הנ”ל, צירפתי דיקטים של גב ארון מסיבי וגדול שהושלך יחד עם ארון המדפים שאימצתי.
הדיקטים הללו יכסו את הקונסטרוקציה שאבנה ויהיו הבסיס לריפוד.

זהו. אחרי שיש הסכמה עקרונית, רעיון וחומרי גלם בסיסיים אפשר להתחיל ללכלך את המרחב.

קודם הקונסטרוקציה של גב המיטה…

גב מיטה בדרך כלל מחובר למיטה. כשהוא לא מחובר למיטה, הוא מחובר לקיר. אליה וקוץ בה – כשהקיר עשוי מבלוקים של גבס ומה שרוצים לתלות הוא כבד, לא תמיד זה פשוט.
בפרט כשהבת שלי אמורה לישון מתחת לזה…
אז התחלתי לבנות את גב המיטה במחשבה שאחבר אותו לקיר ואתמוך עם רגליים. רגליים כדי לחלק את המשקל ולנטרל את המומנט שיווצר.

הטיפול בארון המדפים :

תחילה אני מנסרת את ארון המדפים בדיוק ברוחב של המיטה.
(אין שום בעיה שיהיה גדול יותר. לו הבת שלי היתה רוצה ומסכימה שגב המיטה יהיה ארוך יותר, התכנון היה מתחשב בזה ואולי החלק הבולט היה מקבל טיפול שונה)
סליחה,
לפני שאני מנסרת, אני מודדת.
שוב ושוב. ורושמת לי בדיוק מה המידות הרצויות כדי שלא אטעה בניסור.
כי אם אטעה, אשאר בלי חומר גלם או לחילופין אצטרך לאלתר פתרונות שלרוב הם יהיו פחות מוצלחים מאשר התכנון המקורי.

אחרי שאני מנסרת, אני מקבעת את כל המדפים על מנת שיהיו קונסטרוקציה פנימית ויחזקו את המבנה.
כאן אני לא טורחת למדוד על מנת שיראה טוב. זה ממש לא מעניין אותי מאחר והכל יוסתר. חשוב לי רק שהחלוקה תהיה מאוזנת ושהכל יהיה מחובר היטב.

הרגליים של גב המיטה –

רוחב ארון המדפים הוא כ- 60 סמ’.
גובה גב המיטה הרצוי מושפע כמובן מהמיטה וגם מסף החלון שנמצא שם.
לאחר החישובים שכוללים את גובה הארון, גובה משוער של פלטת עץ וגובה החלון,
גובה הרגליים הרצויות הוא 45 סמ’ ואני מנסרת את רגלי השולחן שהיו לי באמצעות ג’יטסו.

על מנת שהסיבית לא תתנפח ותהרס במגע עם רטיבות אפשרית, הרגליים חיוניות בכל מקרה.

חיבור ארבע רגליים (באמצעות ברגים) לארון, אינן מספיקות לייצובו.
כדי ליצב אותו אני זקוקה לקושרות שיחברו את כל הרגליים וגם לתמיכה נוספת במרכז. בלעדיה, הארון, שכאמור עשוי מסיבית, מקבל “בטן”.
גם לקושרות וגם לתמיכה אני משתמשת בעץ ישן שמצאתי בעבר וחשבתי שיהיה לי לעזר.

גם בנושא חיבור הרגליים והקושרות לא התעכבתי על דיוק ואסטטיקה מאחר והכל יוסתר.
בדיעבד, הייתי צריכה למדוד ולחשב טוב יותר את מיקום הרגלים. מאחר והקושרות היו צריכות להתחבר אל הרגלים מבחוץ, נוצר מצב קל של עיוות.
מיקום הרגליים לא היה סימטרי דיו ובצד אחד הקושרת מעט בלטה מעבר למידות הארון.
זה מסוג הבעיות שמחפים עליהן בדיעבד, שהיה עדיף למנוע מראש.

בסופו של דבר, אחרי שחיברתי את הקושרות והתמיכה הנוספת, הקונסטרוקציה עומדת יציבה ועצמאית.
נראה שגב המיטה יציב גם ללא החיבור לקיר (בפרט שהמיטה מהדקת אותו לקיר) והחלטתי לוותר עליו.
המחשבה היתה מחשבה על ניידות.
אם הבת שלי תחליט לשנות את מיקום המיטה בחדר, זה יהיה פשוט הרבה יותר.
כמו כן מאחורי גב המיטה יש סליק פוטנציאלי. אמנם לא ניתן לגשת אליו ביום יום אבל הוא בהחלט יכול להיות מקום מחבוא מצוין.

חיפוי גב המיטה –

הקונסטרוקציה שכעת עומדת יציבה, תחופה כמעט כולה מכל הכיוונים.
בחזית ובצדדים יהיה ריפוד,
החלק האחורי יצמד לקיר (שיתן תמיכה נוספת למבנה)
את החלק העליון אכסה בפלטה מעץ מלא.
לפני שאני מרפדת, אני יוצרת ומחברת למבנה, משטח דיקט שאליו אצמיד את הריפוד.

חיתוך והצמדת משטח הדיקט.

גם לחלק הזה אני מקדימה חלק של מדידות ותכנון מאחר ואם אטעה, לא יהיה לי דיקט נוסף .
את משטח הדיקט אני מתכננת בחזית ועד לגובה הסף התחתון של המיטה.
חלק גדול מזה המיטה תכסה אולם הצד יהיה חשוף ואני רוצה ליצור קו אחיד.

בצדדים איני מוסיפה דיקט אבל אני מוסיפה חתיכות עץ כדי ליצור משטח אחיד פחות או יותר וקצוות “עם בשר” שאוכל להדק אליהם סיכות (דיקט אינו בשרני דיו להחזיק סיכות)
גם כאן הדיוק אינו קריטי מאחר ואת כל זה יכסה ריפוד.

ריפוד גב המיטה –

תחילה, מה נחוץ לי על מנת לרפד?

על מנת לרפד את גב המיטה אזדקק לבד, ליריעות אקריליות ולספוג של 2 סמ’.
את הספוג אמקם רק היכן שהוא משמש כמשענת כך שאזדקק בערך ל1.5X0.5 מטר ספוג.
למרות זאת, העדפתי לקנות קצת יותר ספוג כדי שאם מסיבה כלשהי אחליט להוסיף, לא אצטרך להגיע לחנות שוב.
לא הייתי צריכה יותר והספוג שנותר ישמש אותי בפרוייקטים אחרים.
בכל שאר המקומות אשתמש רק ביריעות אקריליות ובכסוי בד.

את הבד הבת שלי בחרה שיתאים למיטה שבחרה.
לכאורה ניתן לכסות כל צלע בנפרד, או לתפור פינות כתלות במראה הרצוי.
היו ימים ופרוייקטים (בעיקר כשהשתמשתי בשאריות, או על מנת להדגיש את הפאה של הכרית) שאולי הייתי שוקלת זאת.
הפעם, לא.
הואיל וממילא אני צריכה לקנות את הבד, הואיל ולוח הזמנים היה צפוף, מכיוון שלא היה לזה ערך מוסף משמעותי בעיצוב ופוטנציאל הטעות של חיבורים נוספים רק גדל, זה נראה לי מיותר.
רוחב הבד הוא 150 סמ’. יספיק עם שארית לגובה גב המיטה אבל לא לרוחב.
החלטתי לקנות 200 סמ’ שיקיפו בדיוק את גב המיטה בלי צורך בחיבורים נוספים.
ישאר לי בד נוסף (ממנו אחתוך פיסות כדי לכסות כפתורים לקפיטונאג’) אם הבת שלי תרצה גם כרית…

יריעות אקריליות נשארו לי מפרוייקטים קודמים כך שאת זה לא אצטרך לרכוש.

כמו כן, אני זקוקה גם לספרי דבק על מנת להדביק את הספוג למשטח.
להבדיל ממושבים של כסאות, שם לפעמים מומלץ להדביק את הספוג למשטח ואני מוצאת את זה שם מיותר, כאן זה ממש לא מיותר.
הספוג ממוקם על משטח ניצב ואינו עטוף עצמאית באמצעות הריפוד.
בלי להדביק אותו, הספוג יגלוש מטה ויתעוות.
עלות דבק הספרי 45 ש”ח.
גם הדבק ישאר לי לפרוייקטים נוספים בהמשך.

ותכלס?….

קודם אני גוזרת את הספוג לגודל הרצוי ומדביקה אותו לחלק המתאים במשטח.
בחלק התחתון המיטה תמוקם ואין צורך ליצור שכבת נוחות.

לאחר ההדבקה, אני מסירה שאריות (ודוחפת את שאריות הספוג לכריות) ומשאירה ליבוש מלא.

לאחר יבוש אני מחפה הכל ביריעה אקרילית, מחברת אותה עם אקדח סיכות.
את החיבורים אני עושה מבפנים או מאחור. לא בחזית.
אין לי בעיה להדק בסיכות על המשטח העליון מאחר ואחפה עליו בשלב מאוחר יותר עם משטח עץ מלא.
גם שאריות של חומר אקרילי אני משתמשת כחומר מילוי לכריות.

בשלב זה אני צריכה כבר לקבל החלטה ברורה אם משתמשים בכפתורי קפיטונאג’ או לא.
הבת שלי התלבטה עד הרגע האחרון אם היא רוצה או לא ובסופו של דבר הסכימה ללכת איתי ולעשות כפתורים.
בכל מקרה, חשבתי למקם רק 3 כפתורי קפיטונאג’ בצורה ממורכזת וסימטרית כפי שעשיתי בספה.
כדי למקם את הכפתורים, זה השלב בו אני צריכה למדוד ולסמן.
לאחר שאמתח את הבד זה יהיה מאוחר מדי ומועד לטעויות.
כמו כן, הואיל ואני עושה את הקפיטונאג’ על דיקט ולא על רצועות יוטה או בבד שמחט חודרת אותם, אני צריכה “לחורר” את הדיקט כדי שבשלב מאוחר יותר אוכל להעביר בו מחט.
ארחיב על זה בהמשך כשאעסוק בכפתורים.
אחרי ההכנה לכפתורים שעשיתי בשלב יריעות האקריל, אני מחפה את הכל עם הבד.

קפיטונאג’ –

לכל מי שעדיין תוהה ומתבייש לשאול מה זה קפיטונאג’, מדובר בעיצוב ריפוד באמצעות כפתורים.
לרוב מדובר בגריד כלשהו בו ממקמים כפתורים במשטח ריפוד ויוצרים טקסטורה תלת מימדית.
עד כה לא השתמשתי בקפיטונאג’ ליצירת טקסטורה אלא יותר להכנסת עניין, למשוך את העין, לשבור משטח “משעמם” או להגדיר סימטריה כלשהי.

תחילה אני מודדת ומסמנת היכן אני רוצה למקם את הכפתורים.
את השלב הזה אני עושה אחרי שאני מותחת יריעות האקריליק ולפני שאני מותחת את בד הריפוד.
אחרי שאני מסמנת, אני “יורה” עם אקדח הסיכות/מסמרים כמה מסמרים בנקודות הרלוונטיות.
את המסמרים אני יורה על מנת לחורר את הדיקט ולסמן את המיקום גם בצד השני שלו. אני עושה זאת כדי שאוכל להעביר את המחט עם החוט דרך הדיקט כדי להדק את הכפתור למקומו בסופו של דבר.
(אני “יורה” מספר מסמרים ולא רק אחד או שניים כדי ליצור כמה חורים. זה כדי יקל עלי בהמשך להעביר את המחט כי אעשה זאת חלקית בצורה עיוורת)
את המסמרים אני שולפת עם פלייר מהצד השני של הדיקט.

כפתורי הקפיטונאג’ –

עקרונית, ניתן להשתמש בכל כפתור שהוא. טכנית, אין בעיה.
עדיף להשתמש בכפתורים עם רגל בהם החוט מוסתר, מוגן ולא ישחק עם הזמן.
מקובל לעטוף את הכפתורים בבד של הריפוד (או לפי העיצוב שבחרתם).
במקרה כזה, תכלס, אנחנו יוצרים את הכפתורים לפי הצורך שלנו.

ניתן לרכוש ערכות שונות של כפתורים בגדלים שונים עם רגל או בלי (שמיועדים להדבקה) ועם מנגנון קטן שעוזר ליצור את הכפתורים.
לי יש כבר כמה גדלים של כפתורים (כל גודל עם המנגנון שלו) שהזמנתי כבר בעבר.
אין לי קישור אמין מעודכן לקניה. חיפוש מהיר ולא סלקטיבי בebay נתן לי קישור לכפתורים עם מנגנון. אתם מוזמנים להתחיל משם ולדייק את החיפוש שלכם.

לכל כפתור יש שני חלקים. החלק שאנחנו עוטפים והחלק עם הרגל.
אלו השלבים (לפי התמונות):

1. לכל כפתור צריך להקצות חתיכת בד קטנה עם שוליים מספיק גדולים שיוכלו להאסף אבל לא גדולים מדי כדי לא לתפוס נפח גדול מדי.
2. אנחנו מניחים את החלק העגול על הבת בתוך החלק הגמיש של המנגנון ליצירת הכפתור.
3. את החלק עם הרגל אנו מניחים מעל (כשהרגל כלפי מעלה)
4. וממקמים את הפלסטיק הקשיח והאטום של המנגנון בדיוק מעליו (המנגנון מותאם לגודל הכפתור, כך שאין הרבה משחק).
5. בשלב זה אני דופקת על הפלסטיק ומוודאת שהוא, והחלק עם הרגל מתחתיו, יכנס ככל הניתן בכל ההיקף של הכפתור. אני נעזרת בפטיש רפדים עם ראש פלסטיק אבל אפשר להשתמש בכל דבר. פטיש קטן מרופד בבד, ידית של מברג או כל דבר שייתן את אותה תוצאה.
6. לאחר שאני מוודאת שהחלק יושב היטב, אני משחררת את הכפתור המוכן מתוך החלק הגמיש של המנגנון.

שימו לב, כפתורים בהם שארית הבד גדולה מדי או שהחלק עם הרגל לא הוכנס היטב, עלולים להיפתח. מאידך כאשר שארית הבד קטנה מדי, אולי לא כל הכפתור יכוסה.
משערת שאחרי כפתור או שניים, כבר תהיו מנוסים יותר.

מיקום הכפתורים על גב המיטה –

לאחר שאני מהדקת באופן ראשוני את הבד לקונסטרוקציה (אני מסיימת להדק רק לאחר מיקום הכפתורים) אני מכניסה את הכפתורים למקומם.
זוכרים את החורים שעשיתי בדיקט בדיוק היכן שצריך למקם את הכפתורים?
עכשיו אני נעזרת בהם.

כדי לחבר את הכפתורים אני משתמשת בחוט שעווה כפול (חוט חזק מאד שלא יקרע גם אם אפעיל עליו לחץ) ובמחט רפדים ארוכה.
עקרונית, יש מחט מיוחדת לקפיטונאג’ שגם טרחתי לרכוש בזמנו ועשיתי בה שימוש כשריפדתי את הספה. במקרה הזה המחט ההיא הייתה עבה מדי ולא הזדקקתי לאורך שלה (שיעיל מאד בכריות עם נפח גדול).

אני מכניסה את המחט לאחד החורים שעשיתי בדיקט ושולפת אותה מהצד הקדמי.
אני משחילה את הרגל של הכפתור, מכניסה את המחט חזרה ומגששת אחר חור בדיקט וחוזרת על התהליך פעם נוספת. לאחר מכן, מהדקת היטב וקושרת את חוט השעווה מהודק ככל שניתן.
אם לא תהדקו, הכפתור לא ישקע בריפוד ויהיה רופף.
אחרי שהכפתורים הודקו למקומם, אני משלימה את הידוק הבד לקונסטרוקציה בצפיפות סיכות גבוהה יותר.

חיווט של חשמל

גב המיטה , בדיוק כמו שהיה אצל אמא שלי, מסתיר שקע חשמל שאין בכוונתי לוותר עליו.
אני משתמשת במפצל עם חוט ארוך יחסית, קודחת חור בקונסטרוקציה על מנת שהחיווט יוכל לעבור ומוציאה את החוט מלמטה.

עקרונית חשבתי על אפשרות לקבע את המפצל לצד גב המיטה (המרופד…) והחלטתי בשלב זה לוותר על מנת לאפשר גמישות. אם וכאשר הבת שלי תרצה, אקבע את המפצל לקיר בסמוך.

חיפוי המשטח העליון באמצעות פלטת עץ

אני מודדת בדיוק את המידות הרצויות (שלא יהיה בולט מדי כדי שלא יפריע בגב אבל שיכסה היטב את כל מה שצריך).
אין לי שאריות עץ בגודל הזה וגם לו היו לי שאריות טובות דיין וייצוגיות דיין, הייתי צריכה להיעזר במשור מדויק יותר מהמשור שיש אצלי.
את הפלטה הזו רכשתי במחסן עצים והיא נחתכה לי לפי מידה.
רוחב המדף שרציתי גדול במעט מהסטנדרט כך שהוא נחתך מפלטה שלמה ותומחר כשליש פלטה גם אם היה קטן יותר – 140 ש”ח.
אם תסתפקו ברוחב סטנדרטי של מדף (כ 25 סמ’ כמדומני) תוכלו לחסוך בעלויות.
(את הפלטה רכשתי (בקושי) בגרוס עצים בסגולה. השרות שקיבלתי היה מתחת לכל ביקורת ואני מזהירה אתכם מראש. אם תבחרו לקנות שם, שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם..)

זו הפלטה לפני עיבוד שרק הונחה על גב המיטה:

עיבוד הפלטה:

את הפלטה, לכל הפחות, צריך לאטום ע”י חומר גימור כדי שלא תתלכלך.
מאחר והיא תהיה חשופה לשחיקה מכאנית גבוהה ואולי גם יונחו עליה דברים רטובים או שומניים, הגימור צריך להיות בעל עמידות גבוהה יחסית. ווקס לא יתאים כאן ופוליטורה עם כל הכבוד זו השקעה מוגזמת לענייננו. הואיל ואני משתדלת להשתמש בחומרים ידידותיים לסביבה, הבחירה המתבקשת היא לכה על בסיס מים.

אבל לפני שאני מיישמת לכה, אני מגוונת את הפלטה כי הבת שלי ביקשה להכהות אותה. כך היא ניראת לה אנמית מדי.
לכאורה אני יכולה לבחור בלכה מגוונת ולחסוך עבודה. אני מעדיפה להשתמש בחומרים שאני עובדת איתם ולא לרכוש במיוחד. בפרט שמדובר על עבודת צביעה קטנטונת.

לאחר שאני בודקת בצד המוסתר את הגוון (ומקבלת אישור מהבת שלי!!) אני מיישמת שכבה אחת של גיוון כדי לא להכהות מדי את הפלטה. עקרונית, על מנת להשיג אחידות טובה יותר יש ליישם לפחות שתי שכבות. זו פשרה שלקחתי על עצמי, מקווה שהנסיון שכבר רכשתי בצביעה יעמוד לצידי על מנת להשיג תוצאה מספקת גם בשכבת גיוון אחת.

בשכבות הלכה אסור לחסוך. הלכה תגן על הפלטה מכתמים בהמשך (ויש לי עבודות שבדיעבד הצטערתי שלא עשיתי עוד 2 שכבות לכה כי השכבות שעשיתי לא הגנו דיין).
אני עושה 3 שכבות.
בין שכבה לשכבה אני מקפידה על יבוש, שיוף עם נייר לטש עדין מאד ולאחר מכן, לפני השכבה הבאה, ניקוי יסודי של האבק שנוצר מהליטוש, עדין ככל שיהיה.

חיבור הפלטה –

לאחר ייבוש מלא של הפלטה, אני מצמידה את גב המיטה לקיר, מניחה עליו את הפלטה וממקמת אותה בדיוק כפי שהייתי רוצה (זוכרים שהקושרת בולטת מעט מהקונסטרוקציה? זה הזמן שאני “מחפה” על הטעות הזו ומוודאת שהמדף צמוד לקיר גם אם הקונסטרוקציה לא צמודה באופן מיטבי) ומסמנת את המיקום באמצעות עיפרון על החלק המוסתר של הפלטה.

לאחר שאני מסמנת את המשטח, אני מניחה אותו על הרצפה כשהחלק המוסתר פונה כלפי מעלה וממקמת עליו את גב המיטה בדיוק לפי הסימון ומחברת את גב המיטה לפלטה באמצעות ברגים. חשוב מאד להקפיד שהברגים לא יהיו ארוכים מדי (תמדדו!!) כדי שהם לא יגיחו מהצד ה”יצוגי” של הפלטה.

וזהו.
גב המיטה מוכן ויכול להתחיל למלא את יעודו החדש.

Related Images:

בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

• 

• 

• 

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

• 

• 

• 

• 

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

• 

• 

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

• 

• 

• 

• 

• 

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

• 

• 

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

• 

• 

• 

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

• 

• 

• 

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

• 

• 

• 

• 

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

• 

• 

• 

• 

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )

• 

• 

• 

• 

בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

• 

• 

• 

• 

• 

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

• 

• 

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

• 

• 

• 

• 

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images:

מי שמכיר אותי כבר וקרא מספיק רשומות מכאן יודע שלרוב אני עובדת על איזו “גווית” רהיט שגורלה נחרץ. משהו, שאלמלא היה מצית את דמיוני, היה נדחס ונגרס ע”י כף משאית הזבל.
היתרון הגדול בנקודת המוצא הזו, הוא שאין מה להפסיד ואפשר להעיז, לנסות.
אבל…
היתרון הספציפי הזה לא ממש עומד לצידי כשאני משפצת רהיט אהוב מהבית…
מכירים אנשים שנקשרים לחפצים?
לא בגלל העלות שלהם.
בגלל החוויות שנקשרות לחפצים הללו.
לא בהכרח חוויות משנות חיים, אלא חוויות יום יומיות, כמו שנת צהריים או התכרבלות עם חברים…
הבנות שלי הן כאלה, שנקשרות לחפצים. וכשצריך להפרד מהם, זה לרוב מלווה בטקס.
אם לא חייבים להפרד… “יותר עדיף שלא”.
אז…
אמנם עוד לא החלפתי עדיין מעולם ריפוד לספה, אבל ממתי השיקול הזה היה רלוונטי??
ההכרעה נפלה. המשפחה הביעה אמון.
ריפוד הספה יוחלף!

אזהרת מסע:
הפוסט הזה על ריפוד הספה יכול להיות לא נגיש ופחות מובן למי שאין לו/ה מושג ירוק בתפירה.
הבנות שלי, שעושות לפוסט נסיעת מבחן, לא הבינו לחלוטין כמה חלקים ממנו.
אז אם גם אתם לא מבינים, נסו להעזר בתמונות או היכנסו לקישורים שנתתי, שמסבירים את התהליך מצוין.
העזרו בהם. גם אני למדתי באמצעותם.
ואחרי הכל, אם עדיין ישארו שאלות, כיתבו לי. אנסה לענות לכם כמיטב יכולתי.

זו הספה שלנו לפני כשנה, כשתפרתי את הכריות. ריפוד הספה עדיין שלם ונושא בעול:

• 

• 

• 

וכאן כבר הריפוד (נו טוב…מסכימה. מלוכלך ממש ו…) קרוע משימוש:

• 

• 

מסתבר (ואת זה גיליתי כשפרמתי ופרקתי את ריפוד הספה) שהבד היה מורכב משתי שכבות שהודבקו אחת על השניה. עם הזמן, השימוש והניקויים המזדמנים, הבד נפרד.
הבד שנקרע הלכה למעשה היה הבד החיצוני. הפנימי נותר שלם ועצמאי.

ריפוד הספה – הבחירות שעושים ואיך בוחרים….

בד:

כאמור, אחרי התלבטות קלילה אם לשמור על הספה או להחליפה (בואו נודה, פיס עיצובי מדהים היא לא) ואחרי הסופרלטיבים שהבת שלי נתנה ליכולת שלה להרדם דווקא על הספה הזו, הלכתי לחפש בד.
הפעם, להבדיל מהספה הקודמת ששופצה או מההדום, שאריות לא יספיקו לי.
חשוב לזכור למדוד ולהעריך כמה בד ידרש למלאכה.
אני עשיתי הערכה גסה (שבדיעבד הסתבר שהיתה מדוייקת באופן מסוכן).
כדי לבחור את הבד לקחתי איתי כרית לחנות ומצאתי את מה שנראה לי הכי רלוונטי במבחינת גוון וטקסטורה.

יש לציין כי המרחבים אצלי בבית מאד צבעוניים. קירות כתומים, כריות צבעוניות ושטיח בצבעי טורקיז. לאור זה חשוב לי שהספה תשמור על נייטרליות. מעבר לכך, גם השיקול הפרקטי חשוב.
ממש אין לי כוונה לנקות את הריפוד כל חודשיים, כך שצריך להיות גוון שיהיה סלחני עם הזמן החולף והשימוש היומיומי.
ועד כאן דיברתי רק על מראה…
יש חשיבות גם לסוג הבד מבחינת המגע והעמידות שלו, כדי שלא אצטרך לחזור על כל התהליך בקרוב.

כשמנתחים את זה כך (וקונים בחנות בפריפריה עם מבחר בהתאם), הבחירה בסופו של דבר זריזה ביותר.
וזה הבד שנבחר:

• 

• 

פָּיְפִּינג (קדר):

תחילה הסבר קצר מה זה פָּיְפִּינג או קדר (הק’ בקמץ הד’ בצירה) כפי שקוראים לו כאן.
כשמו (באנגלית) כן הוא.
צינור.
צינור של בד שבתוכו תפור חבל. הפָּיְפִּינג תפור בתוך תפר שמחבר שני חלקי בד.

הפָּיְפִּינג משמש בעיקר לריהוט כדי להדגיש ולקשט את התפרים.
מעבר לתפקיד הויזואלי שלו הוא מחזק את הפינות/הפאות ויוצר פינה מעט נוקשה יותר.
לאורך זמן הוא עוזר לשמור על צורתם של החלקים הרכים בריהוט.

(אין לי מושג ,אגב, מהיכן הגיע השם “קדר” בו משתמשים כאן בארץ. אם מישהו יודע, אשמח אם תשתפו אותי בתגובות לפוסט)

אחרי שהבד נקנה ונפרס לצורך הסתגלות (לא ממש שלב הכרחי…;-)) החלטתי שמכיוון שאני עושה את הריפוד בעצמי, אני רוצה להכניס גם טאץ’ אישי כי אחרת זו עבודה טכנית נטו.
פָּיְפִּינג זו דרך נהדרת (והרבה עבודה נוספת. אבל עבודה נוספת מעולם לא הרתיעה אותי…) לתת טוויסט לספה.
הואיל וכך, שוב צריך לבחור בד. ולפני, שוב צריך למדוד ולחשב אורך פָּיְפִּינג וכמות בד.
בזמנו, כשלמדתי איך לעשות את הפָּיְפִּינג (קדר) נתקלתי בקישור הזה שגם מסביר איך לעשות וגם עוזר לחשב את כמות הבד הנדרשת.
גם כאן עדיף להיות בצד הבטוח ולעגל כלפי מעלה

אם שמתם לב בתמונות הראשונות, בסלון שלי יש קיר כתום. (גם) זה המצולם…
מכיוון שכך, הלכתי לחנות הבדים בידיעה שאני מחפשת גוון כתום.
בחנות נתקלתי באותו סוג בד שקניתי לריפוד בצבע אוכר (חרדל) שהצליח לערער את ההעדפה שלי לכתום. השילוב שלו עם בד הריפוד היה לא פחות ממקסים ורוב האנשים ששאלתי את דעתם נטו לאוכר.
הואיל ולא מצאתי כתום זו נראתה אופציה מבטיחה מאד.
ואז מצאתי שארית (לא שארית במובן הרגיל אלא כמעט מטר אחרון מגליל ישן) של מעין קטיפה כתומה שהדליקה אותי. מיהרתי לקנות אותה אולם וידאתי שיש לי אפשרות להתחרט.
לא התחרטתי.
אחרי התלבטות, למרות נטיית הרוב, בהשראת קירותי הכתומים נשארתי עם הצבע הכתום.
ואלה הם הכתום והאוכר על רקע בד ריפוד הספה הנבחר:

רוכסנים:

טוב, למען האמת ההחלטה לגבי הרוכסנים הגיעה בשלב מאוחר יותר. ובדיעבד זו היתה החלטה מאתגרת שעשתה את כל התפירה של ריפוד הספה לקשה אפילו יותר מלהכניס פָּיְפִּינג.
בשלב הנוכחי הייתי בטוחה שאני הולכת לפרום ולהשתמש ברוכסנים הקיימים (מה שמאד מתאים לנסיון שלי לעשות שימוש חוזר ככל הניתן בחומרי גלם שזמינים לי)

תוהים איזו החלטה קשורה לרוכסנים ולמה בכלל זה התעורר?
אז ככה,
כשהסרתי את הריפוד מהכריות הייתי ממש צריכה עזרה ולקפל את הכריות בכח על מנת לשלוף אותן מהריפוד. זה גרם לי לחשוב מה אעשה ואיך אסתדר כשאצטרך להלביש את הריפוד חזרה.
בשלב זה חשבתי להאריך את הרוכסנים. משמע, במקרה זה לתפור אותם על 3 פאות של הכרית ולא רק על פאה אחת. כך אוכל בקלות יותר להכניס ולהוציא את הכריות. כך אוכל גם לרחוץ יותר בקלות את הריפוד. יכולים לדמיין?

חייבת להודות שההחלטות הללו (תוספת הפָּיְפִּינג מחד ורוכסנים המשכיים מאידך) הפכו את הפרוייקט הנ”ל למאתגר הרבה יותר מחד והעלו אותו בכמה רמות מאידך.
אבל, דעו.
זה לא פרוייקט למתחילים. אל תתחילו אם לא התנסתם בתפירה בעבר.

לעבודה….

התחלתי עם סרט הפָּיְפִּינג (קדר) כדי שכשאתחיל לעבוד הלכה למעשה על הכריות, סרט הפָּיְפִּינג (קדר) כבר יהיה זמין לי במתכונתו הרצויה.
בשביל סרט כזה צריך בד וחבל.
בד נקנה בהתאם לויז’ן העיצובי שלי.
החבל הוא חבל מצנחים בעובי 4 מ”מ.
הבחירה בחבל הזה מורכבת משיקולי העובי שלו (שהתאים לצרכי), הקשיות שלו (שנותנת יציבות לפָּיְפִּינג) וממחירו הזול.
הואיל והחבל מהווה חומר מילוי בלבד, אין שום חשיבות למראה שלו או לחוזק שלו. אני בוחרת את האופציה הזולה.(ניתן לקנות אותו או בחבילות או לפי מטר בחנויות חומרי בנין).
כל חבל אחר זול יותר, שיענה לקריטריונים הללו יכול לתפקד באותה המידה.
שימו לב, חבל עבה יותר יחייב גם סרט בד עבה יותר.

ואיך עושים סרט פָּיְפִּינג (קדר) ?

לכאורה פשוט. חותכים סרט בד ברוחב רצוי ותופרים בתוכו את החבל מתאים…
אמממ…אבל זה פחות פשוט ממה שזה נשמע.
את הסרט יש לחתוך באלכסון הבד, מה שנותן לו גמישות (שחסרה אם חותכים ישר).
לגמישות הזו יש חשיבות גבוהה כשממקמים את הסרט בפינות (שהרי התפירה של הסרט לכרית היא המשכית ועוברת מפאה לפאה בזוית) ולא כדאי לוותר עליה גם אם המשמעות של זה קצת יותר עבודה.
אבל,
פתרון מדליק וגאוני עושה את העבודה קלה יותר וכיפית יותר. תתעמקו בו.

הואיל ואני קניתי שארית של בד, חישבתי את השטח הדרוש לי + העגלה יפה כלפי מעלה. ריבוע באורך הבד ענה על הצרכים שלי.
קיפלתי את האורך באלכסון וחתכתי את היתרה.
חתכתי שוב לאורך אלכסון הריבוע ותפרתי פאה לפאה.
קיבלתי מעוין שאלכסון הריבוע הקודם הוא פאה שלו.
בצמוד לפאה הזו אני מסמנת פסים במרחק 5-4.5 סמ’ זה מזה.
לאחר שכל הפסים מסומנים אני מקפלת את המעוין ומצמידה פס לפס בהזזה (זה כמובן החלק הגאוני) של פס אחד ותופרת. לו לא הייתי מזיזה הייתי מקבלת לאחר גזירה טבעות סגורות של בד.
בזכות ההזזה נוצר פס אחד המשכי עם התחלה וסוף.
בסופו של דבר מתקבל אצלי סרט אלכסוני באורך של כ20 מ’.

• 

• 

• 

• 

• 

כשהסרט מוכן, תופרים בתוכו את החבל.
שימו לב, בתפירה של פָּיְפִּינג אני משתמשת ברגלית מיוחדת במכונת התפירה. עם הרגלית הזו אני משתמשת גם בתפירת רוכסן.
בפרוייקט הזה לפחות חצי מהתפירה נעשתה באמצעות הרגלית הזו.

• 

• 

וכשחבל נגמר מדביקים לקצה שלו חבל חדש ע”י שרפת הקצה. נקודת החיבור מוסתרת בתוך הפָּיְפִּינג.

• 

• 

יש לציין כי תוך כדי תהליך העבודה, הספה הזו המשיכה לתפקד וחבקה את עכוזי בני משפחתי, בחסות סדין מזדמן, ממלא מקום זמני… (שהרי הכריות הופשטו).

פרימת ריפוד הספה הקיים.

השלב הזה פחות או יותר מקביל לשלב הפרוק של רהיט בתהליך שיפוץ.
גם כאן בתהליך הפרוק נפטרים מחומר בלוי, נעזרים במוצרים ובתהליך הפרוק ולומדים על מה שהיה, איך זה נבנה ו”כוונת המשורר” (במקרה זה, הכוונה המקורית פחות רלוונטית בעיני).
כמו כן, לפעמים אני מצליחה לעשות שימוש חוזר מחלק מהחומר המפורק לשימוש חוזר.

• 

• 

• 

• 

סימון וחיתוך בד לריפוד הספה החדש

החלקים שנפרמו ישמשו כתבנית לחיתוך החלקים מהבד החדש.
אולם, מאחר ויש שתי כריות מושב זהות, שתי כריות צד בתמונת מראה ושתי כריות משען בתמונת מראה אני פורמת רק אחת מהשתיים.
את הבד אני מקפלת לשניים ברוחב לכל האורך ואני מסדרת את החלקים שנפרמו (וסומנו) על הבד.
הואיל והחלקים הפרומים כבר כוללים את התוספת לתפר, ניתן להצמידם.
החלק התחתון של כריות המושב נתפר עם בד זול ושחור. אני החלטתי לעשות את החלק העליון ואת התחתון זהים וכך ניתן יהיה להחליף ביניהם.

• 

• 

• 

• 

אורך בד הריפוד החדש הוא 5.5 מטר והוא נפרש לכל אורך הסלון שלי.
כפי שניתן לראות, כולו נוצל והרצועות שנראה שהן לכאורה ריקות, מיועדות לכריות הצד. רצועת בד ברוחב אחיד שתהיה מורכבת מ 2-3 חתיכות לאורכה.
את כל שאריות הבד הקטנות שלא ניתן לעשות איתן דבר יותר, השתמשתי כמילוי לכריות הצד שנזקקו לעוד מילוי לתגבור.

תפירת ריפוד הספה:

הואיל ויש שתיים מכל דבר – שתי כריות מושב, שתי כריות משען ושתי כריות צד – לרוב למדתי על הראשונה (ולפעמים פישלתי…ככה זה) ובכרית השניה מאותו הסוג יישמתי לקחים.
לא אפרט כאן על כל סוג כרית בנפרד.
אפרט כאן את התהליך העקרוני, אתייחס לנקודות משמעותיות ונקודות תורפה ואנסה לסכם עם תובנות כלליות שהפקתי ושאני מאמינה שיוכלו להיות לעזר.
עקרונית אני דואגת לחבר תחילה את הפָּיְפִּינג לאחד החלקים.
כמו כן, לחבר את הרוכסן ולהפוך אותו לחלק מיחידה שלמה. (זה היה אפשרי בכריות המושב אבל לא בכריות המשען ובכריות הצד, כך שהייתי צריכה לטפל בזה אחרת ובשלב מאוחר יותר.)
הרציונל כאן הוא ליצור חלקים שלמים שניתן לחברם בתפר יחסית פשוט.
כמובן, כשזה אפשרי.

הוספת הפָּיְפִּינג – ביטוי קישוטי נוסף שייתן טוויסט :

את הפָּיְפִּינג מוסיפים בתפר בין 2 חלקים תפורים. לא בהכרח (או נכון יותר, בהכרח לא…) בכל התפרים. רק במקומות שיש לזה ערך פרקטי וויזואלי.
זו גם הסיבה שלפעמים הפָּיְפִּינג מפסיק באמצע…(כמובן שזה לא אקראי. זה מתוכנן ומדוד מראש)
במקרה זה, באזור המוסתר ע”י כרית המשען, אין צורך בפָּיְפִּינג .

• 

• 

את הפָּיְפִּינג אני תופרת לאחד משני החלקים ואז מאחדת את שני החלקים הרצויים.
בכל השלבים שכוללים את הפָּיְפִּינג אני משתמשת ברגלית המיועדת לכך במכונת התפירה.
אני מעדיפה לסיים תחילה את החלקים המורכבים יותר בתפירה כך שאם זה אפשרי, אני תופרת תחילה את החלקים ביניהם יש פָּיְפִּינג ורק אח”כ חלקים ללא פָּיְפִּינג.
שימו לב (מופיע גם בתמונה) בסיבוב/בפינות, היכן שהפָּיְפִּינג מסתובב, יש לעשות חתכים קטנים קדי שהבד לא יתקפל בסיבוב.
לאחר ששני החלקים תפורים זה לזה, אני תופרת תפר נוסף שמצמיד את כל יתרת הבד בצידו השני של התפר (בצד הפנימי של הריפוד) לצד אחד של התפר וכן מצמיד ומקבע את הבד לפָּיְפִּינג .

כאשר בחיבור חלקים אחרים מעורב גם רוכסן (שחיבור כזה מורכב יותר מפָּיְפִּינג) , אז לפעמים תפר עם פָּיְפִּינג כזה נדחה לסוף. בפרוייקט הזה דאגתי שלא יהיו לי תפרים שמשלבים פָּיְפִּינג עם רוכסן בתפר אחד אבל גם זה יכול לקרות לפעמים. (באחת הכריות שתפרתי בעבר…)

ריפוד הספה ותפירת רוכסנים –

כאמור, בפרוייקט הזה סיבכתי לעצמי את החיים כשהחלטתי להגדיל את הפתיחה של הריפוד משמע, להאריך את הרוכסנים.
המשמעות של ההחלטה הזו היא שהרוכסן יתפקד ביותר ממישור אחד.
(וכמובן, שאצטרך לקנות רוכסן חדש…ניתן לרכוש רוכסנים לפי מטר ולהכניס מוליכים לפי הנדרש)
מבחינת התפירה המשמעות של זה היא שילוב של מספר חלקים (ומישורים) ויצירת פינות כשהרוכסן הוא חלק מכל המורכבות של הפינה.
כך זה נראה בסוף:

• 

• 

• 

• 

• 

הרוכסן בכרית הישיבה –

זה המקרה הפשוט בו הרוכסן ממוקם במרכז הפאה האחורית.
יש לציין שמבחינת ביצוע אמנם זה המקרה הפשוט אולם במקרה זה יש לתכנן מראש את הארכת הרוכסן ולהתאים לכך את גזירת החלקים מהבד.
שימו לב, החלק האחורי התארך כאורך הרוכסן וכל החלק האחר (שהוא נגזר כחלק אחד המשכי) התקצר בהתאם. כמובן שבמקרים כאלה אני משאירה בגזירה יתרות נוספות למקרה של טעות.
לגזור, תמיד אפשר. מאידך, זה די מבאס לגלות שטעית בחישוב וחסר לך סמ’…

• 

• 

הואיל והרוכסן הזה באמצע, התפירה שלו נקיה.
במקרים כאלה אני מעדיפה לתפור את שני חלקי הבד זה לזה, למקם את הרוכסן על התפר, לתפור אותו ולפרום את התפר הראשון כך שהרוכסן יחשף. הסבר מפורט ומדוייק אפשר לקרא כאן או בקישור שהסביר על גזירת הסרט לפָּיְפִּינג .

• 

• 

• 

הרוכסן בכרית המשען –

מאחר ומדובר על רוכסן פינתי שגם מתעקל בשני משורים, זה היה הרוכסן המורכב יותר שגם “האכיל אותי לא מעט קש”…
(גם פישלתי, גם פרמתי וגם מבחן התוצאה היה אולי יכול להראות מוצלח יותר אצל מנוסים/ות ממני.)
כל צד של רוכסן נתפר בנפרד ובשלבים.
הכי התקשתי בפינות, במעבר ממישור למישור, כשבפינה הלכה למעשה יש מפגש של שלושה מישורים, 3 חתיכות בד ורוכסן… שגם צריך לתפקד.
לדעתי הקושי ניכר בפינה שאינה “נקייה”. לשמחתי אזור הרוכסן מוסתר כך ש”ויתרתי” לעצמי על תיקונים…

• 

• 

• 

• 

• 

שימו לב שתפירת הרוכסן, לעולם לא תהיה התפר האחרון ב”תיבה” הזו שתעטוף את הספוג.
תמיד תמיד יש לתפור את הפאה(ות) עם הרוכסן תחילה ואז להשלים את התפרים מסביב.
ומדוע?
לא ניתן לתפור את התיבה מבפנים לחלוטין ואז להפוך את הבד, חייבים להשאיר פתח שיסגר לאחר היפוך הבד. במקרה הזה, הרוכסן מספק לנו פתח טבעי ומאפשר, לאחר תפירתו, לפתוח אותו לתפור ולהשלים את התפירה בחלק הפנימי ואז להפוך את הבד (ולרכוס את הרוכסן…).

• 

• 

• 

הרוכסן בכריות הצד –

בכריות הצד לא מצאתי צורך להאריך את הרוכסן מאחר ואין כל בעיה להכניס ולהוציא את המילוי (כרית פנימית עשויה מאלבד ובתוכה אקרילן בתפזורת שהיה צורך לתגבר אותו…) מכיוון שכך, הרוכסן אינו מתעקל והוא נמצא בחיבור פשוט בין 2 חלקי בד ובלי פינות (החזית האחורית של הכרית והפס הצידי שמאפשר נפח לכרית).
מכיוון שכך, גם כאן השתמשתי בשיטת תפירת הרוכסן שנעזרתי בה בכרית המושב.

טיפול במילוי –

עד כה התייחסתי רק לריפוד כריות הספה.
כדי שהריפוד ישב על המילוי היטב, בשלב החידוש יש לרענן גם את המילוי.
במקרה שלי,
כריות המושב עשויות מספוג כחול (שהוא ספוג קשה ועמיד יותר לאורך זמן ובהכרח יקר יותר.) עם ציפוי אקרילן באזורי הישיבה.
כרית המשען עשוי ספוג לבן (ספוג זול יותר ועמיד פחות. אבל בכריות המשען רק נשענים עליו והוא לא צריך לשאת משקל) עם ציפוי אקרילן באזורים החשופים.
כריות הצד ממולאות באקרילן בתפזורת שנאסף בכרית פנימית מאלבד.

• 

• 

• 

את הספוגים אין צורך להחליף, אבל האקרילן מתיישן עם הזמן ומאבד מהנפח שלו. גם האקרילן שעוטף את הספוגים וגם מילוי האקרילן בשקיות.

עיטוף הספוגים במשטח אקרילן:

ניתן לרכוש אקרילן בחנויות בדים, חנויות יצירה או אצל ספקים של חומרי ריפוד, במשטחים (לפי מטר. כמו בדים) או בתפזורת בחבילות מוכנות מראש בגדלים שונים.
משטח אקרילן משמש לעיטוף ספוגים (לנפח וריכוך) בכל רהיט שמיועד לישיבה ומחליף את יריעות צמר הגפן שהשתמשו בהן בעבר (ועד היום בריפוד קלאסי). אם זה לספות, כורסאות, כסאות מרופדים, גב מיטה מרופד או הדום.
את משטח האקרילן חותכים לפי הגודל הרצוי ומדביקים אותו באמצעות דבק ספרי לספוגים. הדבק מבטיח שהאקרילן ישאר במקומו ולא יזוז גם כשמכניסים את המילוי לתוך הריפוד.

• 

• 

• 

מאחר ואת כריות המושב עשיתי זהות משני צידיהן, בכוונה לאפשר שימוש בשני הצדדים, כיסיתי את את הספוג באקרילן מכל צידיו בניגוד למה שהיה במקור.

מילוי הכריות –

כאמור, עם הזמן האקרילן מאבד מנפחו בצורה משמעותית ויש צורך לפרום את שקית האלבד לתגבר את המילוי.
לכאורה, לפי הספר, כאן הייתי צריכה להוסיף אקרילן בתפזורת.
הואיל ויש לי המון שאריות של חולצות טריקו ועוד המון חולצות טריקו שלא יוכלו לשמש יותר כחולצות, החלטתי להוסיף חלק מהן כמילוי לכרית. כאן גם הוספתי את שאריות הבד שנותרו מהגזירה ואין בהן שימוש.
עקרונית, היה עדיף לחתוך הכל לחתיכות ולדחוס פנימה. הפיזור והחלוקה היו טובים יותר.
אולם מאחר ויש בכרית אקרילן והתוספת שלי היא רק לתגבור (וניתן לפזר את האקרילן בין וסביב הטריקו כך שהפיזור והחלוקה יהיו מאוזנים) ויתרתי והכנסתי אותם כפי שהם.
יש לציין שמילוי הטריקו הוא כבד יותר ומסיבי יותר. לצרכי זה בהחלט יתרון (פונקציונלי. מעבר ליתרון הברור מאליו של ניצול חוזר של חומר קיים).

• 

• 

• 

תובנות של בדיעבד,
ריפוד הספה בפעם הבאה 🙂

1. קחו בחשבון שתפירת ריפוד היא תפירה של בדים עבים עם הרבה שכבות. הערכו בהתאם עם מחט ואביזרים מתאימים במכונה.
2. מדדו היטב לפני שאתם חותכים. לפעמים כשזה אפשרי, תשאירו טיפה יותר כדי לאפשר תיקוני אי דיוק מצטברים בהמשך. לחתוך, תמיד אפשר גם אח”כ.
3. אחד החלקים הקשה בתפירת “תיבה” הוא שמירת הפינות מקבילות זו לזו… תתחילו לחבר (בסיכות תחילה) מאמצע החזית ועד לפינות.
   אם הבד המחבר הוא רציף (כמו בכריות המושב) יש לוודא רק שהפינות מקבילות.
   אם הבד המחבר אינו רציף, יש לוודא שהתפרים ממוקמים בפינות (יש עם זה משחק קל מאחר והפינות מתעגלות). אם יש לכם יתרה של בד והתפר אמור לזוז מהפינה, בצעו את התיקון בתפר, הכניסו את יתרת הבד לתפר ושמרו על הפינה.
4. הקפידו לחתוך את הסרט של הפָּיְפִּינג רחב מספיק ובאלכסון כדי לשמור על הגמישות של הסרט בעיקולים.
5. למרות הגמישות של סרט הפָּיְפִּינג בזכות האלכסון, בפינות כדאי להוסיף חתכים קטנים כדי למנוע מהסרט להתקפל פנימה.
6. כדי לשמור על תפרים נקיים, כדאי לשטח את יתרת הבד בחלק הפנימי של הבד באמצעות תפר.
7. הגדירו עקרונות ושגרת עבודה שילוו אתכם לכל אורך הדרך (לדוגמה, להגדיר לאיזה כיוון וחלק בריפוד משטחים את התפר) ושמרו על עקביות. חוסר עיקביות יהיה ניכר בתוצאה הסופית.
8. בפעם הבאה שאעשה פרוייקט כזה, אתכנן גם בכריות המשענת את הרוכסן באמצע החלק התחתון, בדיוק כמו בכריות המושב.
   זה גם יהיה קל יותר לביצוע, גם יראה טוב יותר וגם יאפשר שימוש דו צדדי. שינוי כזה מחייב תכנון לפני גזירה וכן מחייב טיפה יותר בד לחיבורים.
9. בשלב זה לא נגעתי לא בשלד הספה ולא בריפוד שלו (למעט ניקוי בחומץ מדולל במים) יום יבוא ואולי אעיז לטפל גם בהם ולהחליף את הרצועות האלסטיות בבסיס שכבר מסמנות לי שהן עייפות…

ואחרי הכל, כך הספה נראית בסוף:

הבת שלי מרוצה מאד. ריפוד הספה עונה על הדרישות והיא מעידה כי היא ישנה עליו מצוין.

זהו.
הפוסט הבא יפורסם רק בסוף יולי או תחילת אוגוסט.
אני יוצאת לחופשה נטולת כלי עבודה ונטולת מחשב.
לא יהיה לא מי שישפץ (אם כי יש לא מעט דברים שמאד מרגש אותי לעבוד עליהם) ולא מי שיכתוב בתקופה הקרובה 🙂
מאחלת לכם עד אז קיץ נעים.
נתראה מעברה השני של החופשה שלי. עדיין ישאר לנו את כל אוגוסט להזיע יחד.

Related Images:

מגיע הרגע בו ההכרה כי ההורים שלנו מזדקנים, מכה בנו.
כשזה קרה לי, הרגשתי קטנה וחסרת אונים. החיים התדפקו על חלוני והידיעה כי עכשיו האחריות היא בידי היה בה משהו משתק. 
אמא מזדקנת, היכולות הפיזיות שלה מתמעטות. יש כאן הרבה תסכול ומרמור וזה רק מצטרף למערבולת הרגשות והמטענים שיש בין אמא לבת.
היום, יותר משנה וחצי אחרי המעבר לדיור מוגן, אין לי ספק, שהמהלך הזה היה נחוץ ושיפר את החיים ואת מצבה הפיזי של אמא. ומן הסתם נתן הרבה שקט נפשי גם לי.

בפוסט הזה אשתף אתכם בכל התהליך שאנחנו עברנו.
בגלל אופי הבלוג אתן מן הסתם, דגש על התאמת הדירה לאמא שלי.
גם כאן תראו איך שילבתי שימוש בדברים שנמצאו ברחוב והותאמו לצרכים שנוצרו.
מי שנמצא פה רק בגלל השלב הזה, מוזמן לדלג ולעבור ישירות לסעיף “הכנת הדירה המיועדת”.

אבל מה זה בכלל דיור מוגן?

תחילה אולי יש לחדד את ההבנה מה הוא דיור מוגן ובמה הוא שונה מ”בית אבות”.
דיור מוגן הוא בית דירות הכולל שטחים צבוריים ומיועד לאוכלוסיה מבוגרת עצמאית.
כשמו כן הוא. מגורים בדיור מוגן מאפשרים חיים עצמאיים בדירה משלך בסביבה מוגנת.
מוגנת, משמעו מתחם מוגן ומאובטח ומענה אנושי של 24 שעות 7ימים בשבוע.
שרות ועזרה באחזקת הבית.
מרחבים ציבוריים (פנים וחוץ) מטופחים ומוגנים,
שרותים של מכבסה, חדר אוכל, חדר כושר, ברכה, מרפאה, מספרה,מתפרה והכל במתחם הנגיש.
כמו כן, חיי חברה פעילים (חוגים, הרצאות, טיולים, ארועים משותפים, חגים…) ואוכלוסיה הומוגנית שחולקת אורח חיים דומה.
בעת ובעונה אחת, המבוגר עצמו הוא זה שמכתיב איך יראו סדר יומו וחייו, בדיוק כמו כשחי בדירה בעיר.
הבחירה לחלוטין היא שלו. וזה הלכה למעשה השוני מבית אבות. 

ראוי לציין שגם אנשים עצמאיים עלולים במשך השנים, לאבד את עצמאותם.
במקרה כזה, בו קשיש חי בדיור המוגן ואיבד את עצמאותו, הוא ימשיך לחיות באותה המסגרת בדיוק עם כל העזרה שהוא זכאי לה ויזכה לכל השרותים וכל המערך התומך שהדיור המוגן מספק. עד לרגע בו סייענים כבר לא מספיקים ויש צורך במחלקה סיעודית.

בשלב זה אתם בטח שואלים אם הכל כל כך טוב, אז מה רע?
לרוב זה המחיר. שום דבר לא ניתן בחינם.
לדעתי, ובפרט בדיעבד, זה בהחלט שווה את המחיר.
אבל כל אחד עושה את שיקוליו הוא.
עבור אמא שלי, המעבר לדיור מוגן, שיהיה גם נגיש יותר אלי, נראה כמו הפתרון האידאלי.

ההחלטה על עצם המעבר לדיור מוגן, השלב הכי קשה בכל התהליך.

אמא שלי גרה בזמנו במרכז תל אביב, בבית שאני תכננתי עבורה והיא אהבה.
היתה לה שם חברה טובה שהן בילו יחד חלק ניכר מזמנן והיא לא רצתה להתרחק ממנה.
עם הזמן, יכולת ההתניידות של אמא קטנה ורחובות תל אביב החלו לאיים עליה. הבית שלה במרכז תל אביב כבר לא נתן מענה לצרכיה והיא הפכה למבודדת וממורמרת.
ואני…לא סובלת את תל אביב.
אין תחבורה ציבורית נורמלית, כמעט תמיד פקוק בדרך אליה וממנה ואין, אין חניה.
מן הסתם, זה השפיע גם על הזמינות שלי ובפרט על היכולת שלי לתת לה מענה מיידי בעת צרה. 
היה ברור לי כי במוקדם או במאוחר צריך יהיה לעשות שינוי. לראייתי, עדיף לעשות זאת מוקדם, מתוך בחירה ולא מתוך לחץ ואילוצים.

שינויים דורשים מאמץ.
הם מפחידים.
וכשאנשים מתבגרים, הם מאבדים את הבטחון ביכולות הפיזיות (ולפעמים גם הקוגניטיביות) שלהם והחשש והפחד מועצמים פי כמה .
זה בהחלט מסביר את ההתנגדות של אמא למהלך של המעבר לדיור מוגן.
לכל זה כמובן ניתן להוסיף גם את הפחד מהלא נודע, את הצורך להפרד מאנשים וממקומות מוכרים, ואת עזיבת הבית לטובת מקום חדש וזר.

זו הסיבה שעברו מס’ שנים מהרגע שהרעיון של המעבר לדיור מוגן עלה לראשונה ועד הרגע שהוא קיבל תאוצה.
לשמחתי, שיקולים כלכליים, גם אם היו מעורבים, לא היו גורם שיכול היה להפיל את המהלך על הסף.
מה שלדעתי הכריע את הכף עבור אמא שלי, היה שיקול רציונלי וצפי גראפי לאן ואיך דברים עומדים להראות עם הזמן.
לא הייתי עדינה ומתחשבת בתאור של מה שצפיתי וניסיתי להיות ריאלית ככל האפשר.
לא קל לשמוע, אבל אפקטיבי.
המעבר לדיור מוגן התקבל כאופציה אפשרית.

אז יש הסכמה על המעבר לדיור מוגן. מה עושים עכשיו?

עכשיו צריך למצא תכלס, לאן לעבור, באיזה דיור מוגן יהיה לאמא הכי נח, לאן היא מתחברת ואיפה נראה שהיא תתאקלם ותרגיש הכי טוב.

בחירה ראשונית, סיור מקדים:

תחילה יש לבדוק מקומות ולקבל נתונים ומספרים (אני בכוונה לא נכנסת לנושא כאן. הדברים הם דינאמיים ומשתנים ומה שהיה נכון לפני שנתיים לא בהכרח נכון היום. שינוי שכזה מקביל לקניית דירה. מן הראוי לעשות בדיקה יסודית משלכם בהתאם לצרכים והיכולות שלכם) . 
הסנן הראשוני שלי היה מיקום. הקרבה אלי הביתה.
בחרתי 3-4 מקומות והלכנו לעשות סיור מקדים. סיור ראשוני כזה יכול לסנן כבר מקום אחד או שניים.
תוך כדי סיור, איסוף נתונים ומספרים.
אגב, הרבה מהבתים (בתי דיור מוגן לענייננו) מאפשרים היום, בתאום מראש, ארוח של כחמישה ימים מה שמאפשר טעימה מהחיים במקום. הזמן הזה מאפשר להכיר מעט את המקום, להתחכך בפעילות יומיומית עם הדיירים והצוות ולחוות את הדינמיקה החברתית. זה מסיר מעט את הערפל סביב הלא מוכר ומנגיש את המקום.
אמא ניצלה את ההזדמנות הזו ולשמחתי זה גם תמך בהחלטתה הלא קלה על המעבר לדיור מוגן.

איסוף נתונים ומספרים:

במהלך התהליך יש לבחור מהמלאי הזמין באותו הזמן בבית הדיור המוגן, את הדירה המתאימה שקלול של צרכים ואילוצים כלכליים. העלויות לרוב הם נגזרת של הדירה שנבחרה.
נתונים מספריים יכולים להיות סנן נוסף (ויכולים גם לבלבל. לא מזיק להגדיר מס’ פרמטרים עיקריים ולהצמד להם) אולם ניתן גם לשחק עפ המשתנים ולנסות לכוון את המספרים בהתאם ליכולות הכלכליות.
כמו בשוק החופשי, דירה גדולה יותר שממוקמת במקום מבוקש יותר, משמעה עלות גבוהה יותר הן בפיקדון הן בתשלום החודשי לדיור המוגן. ולהפך.

לשמחתי, היתה דירה שהתאימה לצרכים של אמא וגם לתקציב שלה.
מבחינה קוגנטיבית, אמא שלי מכניסה הרבה מאיתנו בכיס הקטן, כך שאת החישובים הכלכליים היא עשתה בעצמה מול הבנק שלה.

ואיך בוחרים בסוף?

לפעמים הנתונים המספריים משפיעים. אפשר לעשות טבלאות ולהשוות פרמטרים.
תכלס?
מאמינה שכאן האינטואיציה מתערבת.
כל אחד לפי הדברים שמדברים אליו. ומי שדווקא יתעקש על טבלאות, כנראה הוא ינסה לסדר אותן כך שיתמכו בתחושת הבטן שלו.
מודה ומתוודה שהלכה למעשה בשורה התחתונה הבחירה היתה כאן שלי (תוצאה של הקרבה אלי  הביתה, יחסים בין אישיים בין הצוות לדיירים, מקום לביטוי אישי, ואיך לא, יחס תשלום- תמורה). ההעדפה שלי השפיעה בסופו של דבר על אמא שהיתה מבולבלת למדי. 

בחרנו. מה עכשיו?

הפור נפל. בחרנו בבית גיל פז בכפר סבא.
הגענו לפן המעשי. חתימת החוזה, התאמת הדירה וההערכות למעבר.

החוזה:

לרוב הבתים יש חוזה סטנדרטי (דראקוני למדי) והוא מהווה בסיס למו”מ ולשינויים מותאמים אישית לכל אדם.
חלק מהאנשים בוחרים לעבור את התהליך ללא עו”ד. לפעמים משיקולים כלכליים.
לדעתי, אף שיש לשרות הזה עלויות לא נמוכות, עו”ד טוב שמכיר את המדיה, יכול לחסוך ללקוחות שלו כסף ועגמת נפש בעתיד. שלא נדבר על השקט הנפשי שזה נותן.
אני הייתי זקוקה לשקט הנפשי הזה.
אז את הפן המעשי של הדרך לחתימת החוזה, הפקדנו בידיה האמונות  עו”ד רקפת שפיים שמתמחה בדיור מוגן. היא היתה קשובה, יסודית ומקצועית ביותר ודאגה לכל האינטרסים של אמא. בהחלט הוכיחה את נחיצות השרות שנתנה לנו והחזירה לי אישית את האמון בעו”ד. 

מהרגע שהחוזה נחתם קורים 2 דברים במקביל:
הדירה הרלוונטית שנבחרה מהמלאי הקיים בדיור המוגן כבר מסומנת ומתחיל תהליך של התאמה (במקרה שלנו, הייתי מעורבת בתכנון וביקשתי לעשות שינויים בהתאם) וחידוש לקראת כניסת הדייר החדש.
במקביל, המבוגר (המבוגרת לענייננו) שמן הסתם בפאניקה משתקת מהמעבר ומהשינוי שעתיד להתרחש, צריך להתאפס ולהתחיל להערך בהתאם.

הכנת המבוגר למעבר:

המעבר לדיור מוגן אינו תהליך קל והוא כרוך בהרבה טלטלות רגשיות.
בין “ילדים” להוריהם המתבגרים, גם בימי שגרה לא כל שכן בתהליך כזה, יש מטען רגשי עודף.
היה לי ברור שכדי לשמור על שפיותי אני ועל בריאותה של אימי, כדאי מאד שהמעורבות שלי כאן, תהיה מינורית.
כמו כן, חוץ מההסתגלות לרעיון, הפרדה מהבית, הסביבה והחברים, מעבר אל הלא מוכר (והמפחיד) המעבר לדיור מוגן הוא מעבר מדירה גדולה לדירה קטנה יותר. מטבע הדברים צריך להפרד גם מחפצים, דבר שרק מוסיף קושי נוסף לתהליך.

בית גיל פז ערוך לזה.
במסגרת תנאי ההתקשרות, הבית נותן לדייריו החדשים כהטבה מס’ שעות של ליווי אישי לקראת המעבר. את השעות הללו ניתן לנצל לקראת המעבר ולאחריו בהתאם לצרכי הדייר ומשפחתו.

אילאיל היא אשת מקצוע שנותנת את הליווי הזה ויתרונה הגדול הוא הנסיון שלה בתהליך, היכולת שלה להשתלב ושאינה מעורבת רגשית.
יחד הגענו להסכמות היכן ובאילו נקודות קריטיות הליווי הזה נדרש.
מאחר ואני טיפלתי בכל נושא הדירה החדשה ובכל הדברים הטכניים הקשורים להזמנת ההובלה, לא היה צורך בעזרה של אילאיל בתחום הזה.
השארתי לאילאיל לטפל בהורדת סף ההיסטריה אצל אמא (ושוב…אלפי תודות!). כמו כן היא עזרה לאמא למיין חפצים יומיומיים שיעברו איתה לדירה החדשה. היא גם היתה איתה בדירה בתל-אביב בזמן האריזה ובזמן ההובלה ועזרה לנו בפריקה ובסידור הראשוני בדירה החדשה. בכל אותן הנקודות קריטיות, שאילאיל ידעה לצפות, היא היתה עבורינו.
בהסתכלות אחורה, נראה שהיה קשה לאין ערוך בלעדיה.
גילוי נאות: עד ההכרות עם אילאיל אפילו לא הייתי מודעת כלל לצורך בשרות הזה. לא הבנתי כלל מה מהות השרות ולמה יש צורך בו. בדיעבד, הוא היה עבורי חגורת הצלה. ותודה רבה לאילאיל.

למי שמעוניין, מס’ הטלפון של אילאיל הוא: 052-259-2991

הכנת הדירה המיועדת:

סעיף זה הוא הסיבה שהפוסט הזה בכלל מצא את מקומו כאן בבלוג הזה ואני מאמינה שיש לו חשיבות מאחר והתאמת הדירה יכולה לרכך את הקושי של המעבר לדיור מוגן וההסתגלות לסטטוס ולמקום החדש.

אמא שלי בחרה בדירה של שניים וחצי חדרים מתוך מחשבה שיום אחד אולי תצטרך עזרה של סייעת שתצטרך להתגורר עימה בדירה. נכון להיום היא מתגוררת לבד וויתרנו על מיטה נוספת על מנת לא להעמיס על החלל וליצור מכשולים נוספים בדרכה. 

המעבר לדיור מוגן כרוך בהוצאות. הואיל ולא רצינו להגרר להוצאות גדולות נוספות, החלטנו לוותר על שינויים מבניים.חוץ מזה שסה”כ התכנון הוא טוב ונח ומותאם במידות וברמת הבטיחות והגימור לאוכלוסיה מבוגרת.

שינינו מעט את התכנית הפונקציונלית (הדירה מותאמת ומאפשרת מגורים לזוג, מה שלא רלוונטי עבואר אמא שלי) ובהתאם הוספנו נקודות חשמל ומאור לתכנית החשמל הקיימת.
במהלך התכנון של הדירה עשינו עבודת חשיבה וקיבלנו החלטות אמיצות לגבי אילו רהיטים יעברו עם אמא, על מה נוותר ומה ירכש במיוחד לדירה החדשה.
כך ידענו מראש בדיוק היכן כל רהיט ימוקם בעת במעבר.

זו התכנית של הדירה של אמא:

 לא אלאה אתכם בתכניות החשמל. אלה בעיקר מעניינות את אנשי הביצוע.

הוספת אחסון באמצעות ארון:

המטבח במתכונתו הנוכחית היה קטן לצרכיה של אימי, שמעדיפה לבשל לעצמה.
החלטנו להוסיף ארון בהזמנה אישית על מנת להגדיל את נפח האחסון והמזווה של אמא.
הארון מוקם בכניסה, סמוך למטבחון הקיים.
זו התמונה של המקום בכניסה בו יבנה הארון – עד לקו ההנמכה בתקרה.
נקודות החשמל שנראות בתמונה יועתקו כמו גם הספרינקלר (המתז)  והפעמון.         

בשלב ראשון תכננתי את הארון. כדי להכניסו לביצוע.
כללתי בו אחסון רב ומקום מואר (עם מראה בגבו) לתליית מעילים תיקים וצעיפים.
את הארון בנה סהר עדני, נגר הבית של בית גיל פז.
בחרנו בו על מנת לחסוך תאומים עם המחלקה הטכנית של גיל פז, כדי להקל על התהליך ולזרזו.
עקרונית, ניתן לקבל הצעות מחיר מנגרים אחרים (שאולי אף יהיו אטרקטיביים יותר במחיר) ולבחור בהתאם להעדפות שלכם.
זו תכנית הארון לנגר:

וכך נראה הארון בנוי (דופן הארון ממשיכה את ההנמכה ויוצרת רצף):

     

פינת האוכל:

גם פינת האוכל, כמו המטבח היא קטנה מאד ונותנת מענה נח לשני אנשים מכסימום.
תכלס, בדיור מוגן לא צריך יותר מזה מאחר ואם מעוניינים (ומסוגלים…) לארח, ניתן לעשות זאת בחדר האוכל המשותף או בלוביים המרווחים והבית אף מסייע לדיירים בכך.
חשוב לזכור זאת ולא לנסות לדחוס שולחן גדול שיעמיס על החלל.
כך נראתה פינת האוכל בדירה לפני שאמא קיבלה אותה:

את המדף הסרתי ואת השולחן צבעתי בגוון ירקרק עם טיפול עדין של דיסטרסינג וכמובן לכה מעל.

במקום המדף חיפשתי ארגז שישמש כמדף. ארגז לא מצאתי אבל כן מצאתי 2 מגרות ואחת מהן עם חלוקה פנימית שתהיה אידאלית למטרה זו.

גם את המגרות צבעתי בירקרק עם טיפול קצת יותר מסיבי של דיסטרסינג ובדופן האחורית שלהן התקנתי מראה.
(במקומות קטנים וצרים כדאי למקם מראות על מנת ליצור אשליה של המשכיות וחלל גדול יותר)
המגרה עם החלוקה מוקמה בפינת האוכל ונתנה לאמא הרבה מקום אחסון זמין ליד השולחן.
(המגרה השניה מוקמה ליד דלת הכניסה מבחוץ)

כך נראת המגרה התלויה בפינת האוכל (ריקה ומתפקדת) :

         

מאחר ולא היתה תאורה ישירה מעל שולחן האוכל, החלטתי להוסיף נקודת מאור מעל השולחן.
לצערי הבית הגביל את האפשרות לחצוב בתקרה כך שהנקודה מוקמה על הקיר.
על מנת להוריד את המנורה מעל השולחן, יצרתי זרוע מעץ של משטחים צבעתי אף אותה בירקרק ווש (לא רציתי לאבד את הטקסטורה הגסה של העץ, רק לגוון. ווש משמע צבע אקרילי מדולל במים כך שהעץ מקבל גוון ירקרק עדין כמו של עץ שעבר תהליך אימפרגנציה, אבל עדיין הטקסטורה של העץ נשמרת) וכך זה נראה עם המנורה:

וכך נראת כל פינת האוכל כשהמטבח ברקע:  כמה ימים לפני המעבר והיום, מתפקדת:

                        

הסלון:

גודל החדר יחסית קטן והדבר החשוב לדעתי הוא לאפשר תפקוד מחד אולם לא להעמיס ולסתום את החלל בריהוט סלוני שמיועד לחללים גדולים. סביר להניח שהדיירים המגיעים לדיור מוגן יגיעו מבתים גדולים וחשוב מאד לוותר מראש על ריהוט שאינו מתאים בגודל. אולי לשמור על פריט אחד בשביל תחושת ההמשכיות אולם מעבר לכך רק יפריע לתפקוד.

כשישבתי עם אמא שלי וניתחנו את ההרגלים שלה, הגענו למסקנה כי ספה תהיה מיותרת. היא תוכל להסתפק בכורסת הטלויזיה המפנקת שלה ולצרף לה כורסה קומפקטית שמצאתי ו3 מתוך 6 כסאות עם מסעדי יד שיהיו ניידים ויוכלו לתת מענה בהתאם לצורך.
במקום שולחן סלוני אמא לקחה סט של 3 שולחנות קטנים שנכנסים אחד בשני ושיכולים אף הם להיות גמישים במקומם ובתפקודם.
הבחירות והויתורים הללו אפשרו לאמא למקם את המזנונים שהביאה איתה שהוסיפו עוד מקומות אחסון.

זו הכורסה שמצאתי ברחוב ושרופדה מחדש ע”י אלון הראל לדירה של אמא. גם כאן שולבו גווני ירוק.
לפני ואחרי:

        

 ואלה הכסאות שרופדו מחדש (לפני ואחרי) גם הם ע”י אלון הראל:

כך הסלון נראה היום. המרחב הפנימי פנוי מרהיטים על מנת לתת תחושה של מרחב וכן, להסיר מכשולים אפשריים:
(שטיח הקיר הוא עבודה של האמנית יעל שפיגלר בת קיבוץ שמיר, השעון מאיקאה, על הוילונות אחראית גלי אברמוביץ, המנורות התלויות נקנו מקדם)

               

        

חדר האמבטיה:

חדר האמבטיה מותאם מאד לאוכלוסיה המבוגרת וכולל את כל אביזרי הבטיחות הנדרשים.
למרות שיש כאן גם לא מעט אחסון, היה חסר לאמא שלי מקום זמין ונגיש למוצרי היגיינה.

גם כאן נעזרתי במגרה עמוקה (ללא החזית) שכוסתה מכל הכיוונים בקרעי עיתונים (ראו פרוט על תהליך דומה בפוסט הזה) והוצמדו לה גלגלים וידיות. נוצרה מן ארונית קטנה ניידת שניתן גם להתיישב עליה במקרה הצורך:

         

    חדר השינה:

מאחר והחדר תוכנן במקור כך שישמש זוג, מוקמה מיטה כפולה במרכז. זו תמונה של איך שזה היה לפני:

להבדיל, אמא שלי הסתפקה במיטה צרה יותר ומיקמנו אותה בניצב לארון.
החלטנו לוותר על טלויזיה בחדר שינה ולהכניס את פינת עבודה לחדר כנגד המיטה. (ראו בתכנית למעלה) 
אם וכאשר אמא תזדקק לעזרה של סייעת שתתגורר איתה בבית, מיטה צרה תמוקם בחצי החדר או אם יהיה צורך, איתה בחדר השינה, במקום פינת העבודה.

שולחן עבודה:

שולחן המחשב עשוי מפלטת עץ על רגלי חמור.
את הפלטה מעץ גולמי במידות 150X60 סמ’ קניתי בהום סנטר וצבעתי בווש ירקרק. וכמובן בכמה שכבות של לכה מעל.

 

מגן ראש + מדף:

בתכנון שלי חשבתי למקם מדף, לכל אורך הקיר מתחת לחלון , שישמש מחד את שולחן העבודה ובהמשך יהפוך למגן ראש למיטה ולמקום להנחת ספרים, משקפיים, טישו וכו.

זו היתה סקיצה ידנית שעשיתי לצורך קבלת הצעת מחיר (התכניות טכניות אז אני מוותרת לכם…):

ההצעה שקיבלתי גרמה לי להשתנק, אז ויתרתי על שרותי הנגר. מה עוד שאמא שלי, שתהיה בריאה, לא הצליחה להבין מה זה המגן ראש הזה שהופך למדף.
הוא נראה לה מיותר לגמרי.
החלטתי שבמשך הזמן, אשכנע אותה ובלי לחץ, אעשה משהו בעצמי.

ואמנם, כאילו מישהו שם נענה לבקשתי,
מצאתי יום אחד ברחוב ליד הבית מגן ראש מעץ אורן בהיר. הכי פשוט שיש. אפילו לא צבוע בלכה.
גררתי אותו למרפסת שלי, ניסרתי את הרגליים כך שאקבל את הגובה הרצוי וצבעתי אותו כפי שצבעתי את השולחן.

באופן טבעי, כשאנחנו מוצאים משהו ברחוב הוא לא יתאים אחד לאחד לתכנון המקורי שלנו. נצטרך לבצע התאמות. כך גם במקרה הזה. 
למגן ראש הזה הוספתי מדף עץ גולמי שיעטוף אותו. גם הוא נקנה בהום סנטר וקיבל טיפול דומה.
את כל הכבודה הזו הבאתי לאמא שלי ושם לנוכח מחאותיה ניסרתי וקדחתי וחיברתי הכל.
התוצאה אמנם לא זהה לתכנון המקורי, אבל לדעתי לא נופלת ממנו.

     

היום אמא שלי מאושרת עד הגג עם מגן הראש הזה.
ידעתי שבסוף אצליח לשכנע אותה 🙂

שידת לילה:

המדף הנ”ל לא יחליף שידת לילה עם מגרות.
בתל אביב היו לאימי 2 שידות לילה. כל אחת מהן עם 2 מגרות.
הואיל והיא כבר לא זקוקה לשתי שידות, החלטתי לפרק את אחת השידות וליצור שידה אחת עם 3 מגרות ובסיס שעליו הוספתי גלגלים לניוד קל. במגרות היא תשתמש לתרופות ועל השידה היא תניח דברים שתרצה שיהיו בגובה המיטה כמו שעון, או רדיו (טוב נו, אל תשכחו שאמא שלי כבר עברה את ה-80. הרגלים זה הרגלים.)
חוץ מהשינוי הפונקציונלי לא שונה דבר. גם לא הידיות של השידה. מזכירה לכם שיש יתרון לשמור על חלק מהחפצים דומים ככל האפשר למה שהיו כדי לשמור על תחושת השייכות וההמשכיות גם במקום החדש.
וכאן שידת הלילה לפני ואחרי:

                           

לסיום,
מיקמתי מנורת לילה של פעם (נקנתה בוינטג’מאניה) שניתן לכוון בכל כיוון רצוי מעל המיטה
הותקן מאוורר תקרה
ראובן הרכיב למקומו וילון רומי שגם גלי אברמוביץ’ הכינה לנו
תמונות הנכדים נתלו מעל שולחן העבודה וגם עיגולי שעם לנעיצת כרטיסים ופתקים.
תמונות מהבית מוקמו ברחבי הדירה.
ולפני מס’ חודשים תליתי מראת גוף ששיפצתי (פרוט על איך ומה בפוסט הקודם) על הקיר בהמשך לשולחן.

כך נראה החדר היום : 
 
                   

מילים אחרונות –

היום, יותר משנה וחצי לאחר המעבר לדיור מוגן של אמא, אני מאושרת שהתעקשתי והפעלתי את הלחץ לעשות את הצעד המשמעותי הזה למרות כל הקשיים בו הוא כרוך. 
אמא נפלה לפני שבוע וחצי ושתי ידיה חבולות וחבושות.
היא לא לבד שם.
הבית עוזר, יש שכנים ואני גרה ליד.
לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו היתה לבד בדירתה. 
תהיו חכמים. תחשבו על זה מראש.
אל תדחו את ההחלטה.
ההורים שלנו לא נעשים צעירים יותר ואם יש משהו אחד בטוח, זו העובדה שקל יותר זה לא יהיה בהמשך.        

חשוב לי לציין כי הפוסט הזה נכתב ביוזמתי ואין לי שום טובות הנאה יתרות מבית גיל פז או מכל אדם אחר שהוזכר ברשומה. כל מי שהזכרתי ברשומה תרם את חלקו למעבר של אמא, אני מודה לו ומגיע לו קרדיט על זה. את אנשי הצוות של בית גיל פז לא הזכרתי בשמם אולם כל אחד מהם תרם את חלקו ותבוא עליהם הברכה.

הפוסט הזה ארוך למרות שהרבה מאד פרטים הושמטו על מנת לא להעמיס אפילו יותר.
אם מתעוררות שאלות, אתם בהחלט מוזמנים להעלותן. או בהערות או באופן אישי, לבחירתכם.
אשמח לספר, לענות ולפרט כמיטב יכולתי.

 

Related Images: