בפוסט הקודם תארתי את החלק הראשון של שיפוץ ההדום ממצב של גרוטאה עד קשירת הקפיצים.
בפוסט הזה תראו הלכה למעשה איך סינדרלה הופכת לפרינססה…
שטחי ככל שיהיה, גם כאן ל”לבוש” יש חלק משמעותי ברושם הסופי.
אבל,
ברשותכם אסייג ואומר שללא הטיפול המקדים, המראה הסופי היה נפגם.
אם לא הייתי מטפלת ביציבות של ההדום, בקפיצים, אם העץ לא היה זוכה לניקוי ולפוליטורה, אם המילוי לא היה נעשה בקפידה, גם ה”שמלה” לא היתה יושבת היטב.
אין קיצורי דרך.
הדום הוינטאג’ המהוה שנמצא ברחוב אמנם הופך להיות ההדום הצהוב (הבנות שלי אהבו איך שזה נשמע;-)) שתראו אבל אין כאן קסם וזה לא קורה בהנפת שרביט.
(מצד שני, הצד הטוב בזה הוא שהמטאמורפוזה הזו היא לתמיד… היא לא תעלם ב24:00… 😉 )

אז איפה הפסקנו?

השארתי אתכם עם הדום שהעץ שלו טופל, על השלד העיוור נמתחו רצועות יוטה ונקשרו קפיצים שנוקו מחלודה ליצירת מקשה אחת.
כך זה נראה כשנפרדנו, כדי שתזכרו:

• 

• 

• 

לפני שאני ממשיכה לחלק של מילוי ההדום הצהוב, אני רוצה לעסוק בבחירה הכי דומיננטית בעיצוב ההדום ובמה שהלכה למעשה הפך אותו להדום הצהוב –
תהליך בחירת הריפוד.
כמו בחירת הגימור לעץ (במידה מסויימת ) הריפוד הוא החלק העיצובי הכי דומיננטי שמגדיר הלכה למעשה את אופי הרהיט, איך הוא יראה ומה ישדר.

בחירת ריפוד –

בהדום הצהוב (שבשלב זה עוד לא היה צהוב) להבדיל מההדום הקודם, יש “אזניים” שמחלקות את המשטח המרופד ומוסיפות רכיב מורפולוגי נוסף שיש להתחשב בו.
ויש גם מרכיבים סביבתיים (התאמת גוונים וטקסטורות לסביבה בה הפריט צפוי להשתלב) שניתן להתחשב בהם. או לא. (אם הרכיב הסביבתי לא רלוונטי, או שהסביבה שבה ההדום ישתלב, אינה ידועה)
במקרה הזה החלטתי שכן. אם כי הבחירה הספציפית הזו בהחלט יכולה להשתלב גם בסביבות אחרות.

בספה שלנו, שריפדתי לאחרונה עשיתי שימוש בבד מאד נייטרלי שאשמח ל”צטט” אותו גם בהדום.
שימוש בבד הזה יגרום להדום להתכתב עם סביבתו.
אבל בעיקר יאפשר לי להעיז יותר ברכיבים אחרים של הריפוד…
לא חשבתם שאסתפק רק בבד נייטרלי אחד, נכון?
(כאן הנייטרליות משמשת בתפקידה העיקרי כמאזן וממתן)
רכיבי הריפוד האחרים הם דגימות של בדי ריפוד, שהיו חלק מקטלוג בדי ריפוד שמצאתי ליד המיחזורית. בעבר כבר עשיתי בהם שימוש לריפוד ההדום הקודם ולתפירת כריות.
כאן (שוב) נכנס ערך הקיימות והשימוש ביש כהשראה וכחומר גלם לדבר אחר. במקרה זה ריפוד ההדום הצהוב.

הבחירה בצבע הצהוב הוא בעיקר תוצר של מלאי השאריות שיש אצלי.
יחד עם זאת, כאן בדיוק נכנסים ההעדפה האישית ושילוב שאר הנתונים הרלוונטים (כמו גוון וטקסטורת הבד המשלים וגימור רגלי העץ של ההדום).

• 

• 

• 

• 

לאחר הבחירה של הדוגמיות הרלוונטיות (היה פה משאל עם שלם….) רחצתי את הדוגמיות וגיהצתי אותן כהכנה לתפירת המשטח לריפוד.
(שימו לב, כשאתם מגהצים, גהצו באמצעות תווך של בד כותנה כדי לא להרוס את הטקסטורות של בדי הריפוד. ניתן גם ללחלח את הבד)

מילוי ההדום הצהוב –

שימור החוויה הכוללת של רהיט וינטאג’ מתבטאת גם במילוי –

לכאורה לא ניתן לראות את המילוי של ההדום, אז כל מה שיתמוך בישיבה ולא יפגע במראה אפשרי.
החשיבה הזו גורמת לא פעם להחלפת הקפיצים ו/או המילוי בספוג. הרציונל מאחורי האקט הזה הוא בעיקר חסכון בעבודה שיכול להוזיל מאד את עלות שיפוץ ההדום.
אני לא מערערת על הרציונל הזה שעובד עבור חלק מהאנשים.
אבל רהיט וינטאג’ הוא לא רק המראה שלו, הוא גם תחושת השימוש בו. אין שום ספק שיש הבדל בתחושה בישיבה על מילוי קלאסי עם קפיצים לעומת ישיבה על ספוג ומשטח עץ (או אפילו על קפיצים).
אני מוצאת שיש ערך בשימור כל החוויה אז אני מוכנה להשקיע את הזמן החומר והעבודה כדי לשמר זאת.

אז מה עושים תכלס?

כאשר הקפיצים כבר קשורים זה לזה, מכסים את המשטח הקעור שנוצר ביוטה (חבור היוטה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ) הבחירה ביוטה היא בחירה כלכלית נטו – בד זול, ניצול חוזר של שקים.
היוטה הוא בד גס שפחות נעים במגע עם העור אבל הוא פנימי ולא יורגש.
כמו כן קל לתפור יוטה בתפר ידני בגלל המרווחים הגדולים.

• 

• 

שכבת היוטה הזו “תקבל” את המילוי של סיבי הקוקוס (או את עשב הים) שימוקם עליה בצפיפות ויתפר עליה על מנת שהמילוי לא ינדוד.
לאחר שכל ההדום מכוסה בשכבה אחידה וצפופה שתמסך את תחושת הקפיצים או את קשיות מסגרת העץ מכסים את המילוי בשכבה נוספת של יוטה, מהדקים אותה למסגרת באמצעות אקדח סיכות ושוב תופרים את היוטה למילוי שמתחתיו.
זה המילוי הקלסי.

• 

• 

• 

• 

• 

אוזני ההדום הצהוב כחלק מהמהות שלו:

(גם) מורפולוגיה כבסיס לבחירה עיצובית:

אם יצא לכם לראות ולקרא על שיפוץ ההדום הקודם שלי, אתם יודעים שמה שבעצם מייחד את ההדום הזה מקודמו, הוא המורפולוגיה שלו.
המורפולוגיה הזו (שמתבטאת גם בפרטים האחרים של ההדום) יוצרת סימטריה ומגדירה למעשה 3 אזורי תפקוד שונים – המרכז ו”האוזניים” הצדדיות שתוחמות אותו.
המורפולוגיה והסימטריה האלו הן שמכתיבות גם את הקונצפט העיצובי של מרכז וצדדים.
לכאורה יכולתי לרפד הכל האותו הבד (מה שנעשה כמדומני בהדום המקורי וקיבל תפנית עם השנים) או לחילופין לרפד כל חלק בצורה אחרת.

אין טוב או לא טוב, נכון או לא נכון ויופי הוא בעיני המתבונן.
אבל עיצוב הוא לא בחירה אקראית של “מה בא לי הבוקר”. תעצבו כך או אחרת אבל חשוב (לדעתי) שהעיצוב ישקף רעיון.
אם אין רעיון, אם אין חשיבה עמוקה על למה בעצם אנחנו בוחרים כך ולא אחרת, אם הבחירה היא אקראית, גם המוצר הסופי ישדר זאת.
גם מי שלא מנוסה בעיצוב יוכל להרגיש שהמוצר אינו מגובש גם אם הוא לא יוכל להגדיר זאת במילים.

זה ההדום כפי שנמצא ברחוב.
גרוטאה ככל שיהיה, ניתן לראות עליו את עברו וגם כפי שהוא, ניתן לגזור ממנו קונספט עיצובי.
אולי זה מה שגורם לי להתאהב בחלק מהדברים מהרחוב, אלה שאני לא מצליחה להשאירם שם – הנשמה היתרה של מי שבנה אותם, שניכרת בהם עדיין.
סקרנית לאיזה כיוונים ההדום הזה היה לוקח אתכם.
מוזמנים לעשות סימולציה 😉 וכמובן לשתף אם בא לכם.

• 

• 

אז איך (גם) מורפולוגיה וסימטריה הופכות להדום?

הלכה למעשה יש לי 2 אזורים שאני צריכה לרפד ושהם “מתנהגים” אחרת –
המרכז, שעליו ישבו והצדדים שהתפקיד שלהם בעיקר ויזואלי כתוחם או כידיות נשיאה. הואיל וכך כל אחד מהאזורים הללו יטופל אחרת.
ראיתם איך המרכז טופל. עם הרצועות והקפיצים והמילוי שיתנו תמיכה מלאה לאדם יושב.

האוזניים יזכו למילוי קל על מנת “לדבר באותה השפה” אבל ברמה שונה לחלוטין מהמרכז.
הריפוד יהיה שונה מהמרכז כדי להדגיש את הפונקציונליות השונה ואת הסימטריה אבל אתייחס לזה בנפרד מאוחר יותר.

• 

• 

• 

שימו לב, המילוי נותן לאוזניים תחושת רכות וקו מתאר רך יותר.
מעבר למראה יש למילוי גם תפקיד פונקציונלי –
אם אהדק את הריפוד ישירות לשלד, עם הזמן, החיכוך, שייווצר בין העץ לבד, ישחק ויקרע את הבד בפינות. אני ממש לא רוצה את זה.

יריעות ריכוך – מזרוני אקרילן או צמר גפן?

אחרי שכל המילוי מהודק למקומו באמצעות יריעות יוטה, מגיע תורה של השכבה המעודנת יותר שגם לה יש תפקיד כפול. היא גם מעדנת וממתנת את המגע בין יריעות היוטה לבד הריפוד (ולמגע שלנו בהדום) והיא גם נותנת ריכוך ויזואלי נוסף – מעגלת וממתנת בליטות וזויות ברזולוציה גבוהה יותר.
יש לציין שבעבר זה נעשה באמצעות יריעות צמר גפן.
כששיפצתי את הספה שלי אפילו הזמנתי יריעות כאלה מחו”ל (אין בארץ).
היריעות הללו הן מתפרקות בקלות, מאד יקרות יחסית ועלות המשלוח שלהן עוד מייקרת אותן משמעותית. מעבר לעלויות, יש גם את העיכוב בעבודה והציפיה למשלוח (בפרט אם איכשהו “נגמר” לך באמצע, או שהמשלוח היה חסר.
במקרה הזה, אני מוצאת שיריעות האקרילן שהן זמינות מאד, זולות משמעותית ונח הרבה יותר לעבוד איתן נותנות מענה מספק וחסרונן (סינטטיות, לטוב ולרע) מתמזער לעומת יתרונן.

עיטוף בשכבה מאחדת ומרככת:

יריעת אקרילן היא גמישה, נמתחת ועבידה מאד.
אני גוזרת יריעה בהתאם לגודל הנחוץ לי ואני מתחילה להדק אותה ולכסות את כל האזור שיכוסה בריפוד כולל האזורים החשופים בשלד העיוור. אני מהדקת את היריעה היטב לתוואי הדום. משתדלת לא למתן את המעברים כדי לא לאבד את ה”אזניים”. אני נעזרת באקדח סיכות כדי להדק את היריעה לשלד.
שימו לב, מסביב לנקודות המגע של הרגליים אני משאירה שטח עץ חשוף שם אדביק את הריפוד לעץ עם דבק גוטרמן.

• 

• 

• 

תפירת הריפוד של ההדום הצהוב –

בריפוד סטנדרטי של רהיט בד”כ תבחרו בד ותקבלו את היריעה השלמה מוכנה כבר לעבודה.
כאן אנחנו ניצור תחילה את היריעה שנרפד איתה את ההדום.
הקומפוזיציה (והמידות) של היריעה הזו מותאמת בדיוק להדום הספציפי הזה. היא תוצאה של הרעיונות שעומדים בבסיס עיצוב ההדום – כל מה שכתבתי עד כה על קיימות, מורפולוגיה, סימטריה, ביטוי ויזואלי לפונציונליות, טקסטורה ושילובי צבעים 🙂

כאמור, יש לי 3 חלקים שהשוני הפונקציונלי (והמבני) ביניהם יקבל ביטוי ויזואלי.
ה”אוזניים ירופדו בבד אחיד (בד נייטרלי שהספה רופדה בו) והחלק המרכזי ירופד בפסיפס של שאריות קטלוגי ריפוד שמצאתי פעם ליד מיחזורית ועדיין מהוים חומר גלם והשראה לעבודות שלי.
הגוון הנבחר היה צהוב זהוב (מקור השם של ההדום;-)) והשאריות שנבחרו, נבחרו לפי הטקסטורה שלהן והחיבור ביניהן.

החלק המרכזי – אזור הישיבה פסיפס של חתיכות מקטלוג ריפוד:

לאחר שבחרתי את החתיכות שישמשו אותי (ורחצתי וגיהצתי אותן), אני מסדרת אותן “על יבש” עד שאני אוהבת את הקומפוזיציה שנוצרה ואז תופרת אותן זו לזו ליריעה אחת.

• 

• 

• 

• 

לאחר שתופרים 2 חתיכות זו לזו, יש לגהץ את התפר פתוח כדי לישר את המישטח. לראייתי יש לעשות גם תפר נוסף שיקבע זאת.
אבל,
שימו לב, כשרוצים לגהץ את התפר (או/ו לקבע אותו בתפר) מה עושים עם ה”שאריות” בצד השני?
האם לקחת לצד אחד או לשני צדדים בהתאמה?
הנטיה הטבעית (שלי) היא לסימטריה – יענו, לפתוח את התפר לשני הצדדים וכך לכאורה העובי סביב התפר נשמר.
במקרה זה, הפתרון הנכון יותר (לדעתי) יהיה דווקא לקחת את השאריות לצד אחד.
מישהו מכם רוצה לנחש למה?
בשלב זה אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
נסו להבין מהותית למה זה נכון ונדבר על זה בהמשך.

לאחר שתופרים את כל החתיכות זו לזו, לאחר שמקבעים הכל ומתקבלת יריעת פסיפס גדולה, צריך לחברה לבד איתו נרפד את ה”אזניים” של ההדום.

אוזני ההדום – חיבור החלקים התוחמים את מרכז ההדום:

בנקודת החיבור בין הפסיפס לבד הנייטרלי שיאפיין את האוזניים, אני רוצה להכניס קדר או כפי שקראתי לו בעבר – פָּיְפִּינג. שמשמעו צינור.
את הקדר אני עושה באמצעות חבל מצנחים (או חבל כביסה) שאני סוגרת בתוך רצועה מהבד הרצוי.
באופן אידאלי כדי לאפשר גמישות עדיף להשתמש ברצועה אלכסונית.
במקרה זה איני זקוקה לגמישות רבה ואני מעדיפה לנצל שארית של רצועת בד שנשארה לי מריפוד הספה.
בפוסט על ריפוד הספה שלנו או בפוסט על הכריות תוכלו לקרא יותר בפרוט על איך עושים קדר (או פָּיְפִּינג).

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הואיל וביריעת הפסיפס יצרתי קומפוזיציה סימטרית, זה יראה מאד מוזר אם לא אקפיד על ציר הסימטריה כך שבכל החיבורים שאעשה (הן בזמן תפירת חלקי הריפוד זה לזה, הן במיקום הריפוד על ההדום) יש למדוד ולהקפיד על המרכז.

אני תופרת תחילה רק צד אחד כדי שאוכל למקמו במדוייק (על יבש בינתיים) ולמדוד בצורה מדוייקת מאד היכן למקם את התפר בצד המקביל. אי דיוק כאן יצור מצב של או עודף בד או מחסור בבד בין “אוזני ההדום” , שניהם יהיו בעיה אקוטית שעדיף להמנע ממנה מראש ע”י מדידה מדוייקת (ועדיף כפולה!)

• 

• 

• 

• 

הלבשת היריעה המוגמרת על ההדום –

הואיל וההדום הוא תלת מימדי ויש לו מורפולוגיה שאני רוצה לשמר (ולהתאים אליה את יריעת הריפוד שתכננתי במדוייק), החלק הזה יהיה שונה מחלק מקביל בהדום אחר.
כמו כן,
בהדום המקורי נראה כי הריפוד המקורי נעשה מיריעת בד אחידה על כל ההדום (והתוספת על האזניים היתה תוספת מאוחרת).
אין לי מושג איך ואם בכלל טרחו ליצור (ולהדגיש) את ההפרדה המורפולוגית בין החלקים השונים ואיך התוספת המאוחרת השתלבה טכנית.
נראה כי בחלק הזה אצטרך להסתמך על האינטואיציה ועל החוש הטכני שלי כדי ליצור מענה לויז’ן הויזואלי שלי.

שלב ראשון – מתיחת הפסיפס בין ה”אזניים” –

אני מתחילה – עם מתיחת הבד בין האזניים וקיבועו.
לכאורה בהדום המקורי נראה כי הסתפקו במתיחת הקדר (בתוספת המאוחרת. לא הצלחתי להבין איך זה נעשה במקור) והידוקו כדי ליצור את ההפרדה בין החלקים.
אני מעוניינת בפס ההפרדה גם לעשות מתיחת רוחב (כדי שבד הפסיפס ישב במהודק על המילוי) וגם לעשות מתיחת אורך כדי שהשקע יהיה ניכר וישמר עם הזמן. אם אמתח רק בכיוון האורך, הפס (שמודגש עם הקדר) יתעקל.
אני צריכה למצא דרך לעשות את שניהם.
ומצאתי.
אני נעזרת באקדח סיכות ומחברת את היריעה (בצורה סמויה. אני מהדקת בסיכות את שארית הבד שנשאר מהתפר) לשלד העץ המרופד באחת האזניים.
שימו לב, הדקו בסיכות רק בחלק המרכזי (אל תהדקו בקצוות, נצטרך את הגמישות בהמשך)
לאחר שצד אחד מהודק אני מותחת את יריעת הפסיפס ומהדקת במקביל ובצורה דומה גם בצד השני.
(אל תשכחו כמובן לוודא לפני ההידוק כי היריעה יושבת בדיוק במרכז! )

• 

• 

• 

• 

בדיעבד, אם הייתי חושבת על הפתרון הזה מראש, הייתי מתכננת את ריפוד האזניים אחרת קצת כך שהסיכות לא יהיו שקועות בריפוד (וכך נקודות החיבור אולי יהיו ניכרות פחות) אם כי מתיחת פס הקדר לאורך בהמשך, ימתן את ההשפעה הזו.

שלב שני – מתיחת הקדר מצד לצד והתאמת הריפוד להדום –

בחלק הזה יש לפרום מעט את התפר בין הבד עם הקדר לבין הפסיפס עד לסף מסגרת העץ.
פרימה זו מאפשרת שחלקי היריעה יוכלו להכנס אחד מתחת לשני מבלי ליצור קיפולים בבד (מה שהיה קורה באופן טבעי כשמנסים לעטוף עם יריעה מישורית חפץ תלת מימדי).
הפסיפס ימתח לצדדים.
שימו לב, יריעת הפסיפס עולה (בצורה סמויה, מתחת לבד השני) על מסגרת העץ. על מנת שלא תהיה מתיחה שמעוותת את הבד במתח בין שני מישורים ניצבים, יש צורך בחתך בבד. כמובן שגם החתך הזה יוסתר ע”י הבד עם הקדר שימתח מעליו.
הטיפול הזה חוזר בכל ארבעת הצדדים.

• 

• 

• 

• 

• 

לפני שאני מותחת ומהדקת את הבד והקדר עם סיכות לבסיס ההדום הצהוב, חשוב לטפל בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

שלב שלישי – הטיפול בנקודות המגע בין הרגליים לריפוד.

בהדום הצהוב שלי, בוריאציה ההומלסית שלו, נראה כי נעזרו בסיכות להדק את הבד מסביב לרגל. חסרונה של השיטה הזו שהסיכות הן גלויות וצריך להסתירן. לרוב זה נעשה באמצעות פס דקורטיבי כלשהו.
(בספה שחידשתי נעזרתי בפס DOUBLE WELTING שעשיתי בעצמי בדומה לפס של קדר )
בהדום המקורי לא היתה שום אינדיקציה (שיכולתי לראות) לפס דקורטיבי כל שהוא.
הואיל וכך, את הטיפול בשלב הזה אני “משאילה” מההדום הקודם שחידשתי, בוא אני מדביקה את הריפוד, באמצעות דבק גוטרמן, מסביב לרגלי הכסא.
זה אחד השלבים בו תזדקקו יותר למוטוריקה העדינה שלכם.
העבודה כאן צריכה להיות מאד מדוייקת ומאד נקיה. אני נעזרתי בסכיו יפנית חדה מאד, במספרי צפורניים ובקיסם.

את הבד יש לחתוך בערך לפי רגל העץ. הואיל ולא ניתן לחתוך ממש במדוייק, עדיף לחתוך מעט מהנחוץ כך שאת ההתאמה הסופית (עם סכין ומספרי צפורניים) תעשו תוך כדי הדבקה. אם תחתכו יותר מדי, אכלתם אותה (ואז כן תצטרכו סרט דקורטיבי לכיסוי – מה שאולי יעשה לכם טוויסט בכוונות המקוריות)
זוכרים שמסביב לרגל השארתי שטח עץ נקי על השלד העיוור? זה היה בדיוק בשביל השלב הזה.
בשטח הזה מרחתי דבק והדבקתי את הבד ישירות לשלד.
שימו לב, אני לא מורחת דבק על הרגל עצמה, רק על השלד העיוור שמקיף אותה.
הקפידו למרוח דבק על כל השטח ובנדיבות יחסית על מנת שהבד ידבק היטב ולא יהיו קצוות פרומים.
העזרו בקיסם כדי לעבוד במדוייק.
את החתיכות העודפות ואת הקצוות יש להסיר בזהירות ובעדינות. אפשר להעזר בקיסם עם דבק כדי להכניס וליישר קצוות סוררים.
מאחר וזה אחד הפרטים היפים והיצוגיים בהדום, הקפידו כאן הקפדה יתרה. לא זה המקום לאבד את הסבלנות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שכל הרגליים טופלו אפשר לקחת את אקדח הסיכות ולהתחיל להשתולל.

שלב רביעי – הידוק סופי של הריפוד לבסיס ההדום הצהוב.

אחרי שכל הנקודות העדינות טופלו מגיע תפקידו של אקדח הסיכות.
תחילה אני מותחת ומהדקת את יריעת הפסיפס מסביב לרגליים לבסיס ההדום והצידה, מתחת לבד ריפוד האזניים. (זוכרים שפרמתי את התפר ביניהן עד לקו שלד העץ? זה מאפשר לי את המשחק הזה של בד על בד מבלי קיפולים מיותרים)
כשיריעת הפסיפס מתוחה ומהודקת על מבנה ההדום, אני מותחת ומקבעת את הקדר (והבד התפור לו) בכל ארבעת הצדדים.
לסיום אני מהדקת את ריפוד ה”אוזניים”תחילה במרכז. את הבד בפינות אני מקפלת פנימה ומיישרת את כל הקיפולים הפנימיים ככל שניתן, על מנת להמנע מבליטות מיותרות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

שלב חמישי – תפירת הפינות

ההדום נראה כבר גמור אבל יש עוד כמה פינישים שאני לא מוותרת עליהם.
אחד מהם זה תפירת הפינות שקיפלנו והידקנו עם אקדח סיכות (כדי שילדה כמוני דאז, לא תמצא את פינות ההדום ותאמצן כמקום מחבוא מועדף לאוצרותיה הכמוסים…)
אני נעזרת במחט רפדים מעוקלת ובחוט בגוון הבד כדי לעשות תפר נסתר בפינה:

• 

• 

ההדום הצהוב כמעט כמעט גמור…

לפני שאני מכריזה על סיום, יש עוד לכסות את קרבי ההדום.
רפדים נעזרים לרוב באל בד (שחור) בגלל עלותו. אל בד במשך הזמן מתפורר ומשאיר אבקה שחורה מתחת. יתרה מזו, אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי הוא משדר משהו זול (אולי כי הוא אכן זול…)
אני מעדיפה להשתמש בשארית בד כלשהו.
לשמחתי יש לי את בד הריפוד הקודם של הספה שלי, שאמנם נקרע בנקודה מסויימת אך עדיין ניתן לעשות בו שימוש. ובגלל שהוא נייטרלי בגוון שלו, הוא אידאלי גם למטרה זו.
הוא נגזר לגודל הרצוי, נמתח והודק לחלקו התחתון של ההדום כך שקצוותיו מקופלים פנימה למראה נקי

• 

• 

• 

• 

וזהו.
עכשיו ניתן להכריז על סיום.
רגע, אבל…
אני חייבת לכם תשובה עדיין. זוכרים?
אז למה בצד האחורי של התפר עדיף לקחת את השארית לצד אחד ולא לפרוס את התפר לשני הצדדים?
משום שכשפורסים את שאריות הבד לצדדים, התפר חשוף יותר ועלול עם הזמן להפרם בקלות. כאשר את השארית מהדקים לצד אחד, התפר מוגן יותר ואף מקבל חיזוק נוסף. הסיכוי שלו בצורה זו להפרם, קטן יותר.
זה נכון עקרונית תמיד, אבל ברהיט כשהיריעה כבר מתוחה עליו והתיקון יהיה קשה הרבה יותר, זה נכון על אחת כמה וכמה.
ועכשיו באמת סיימתי.
זה ההדום הצהוב במלא הדרו:

הפוסט הבא, על כורסה שזכתה למתיחת פנים קלה, כנראה יעלה רק בשבוע הראשון של אוגוסט.
שיהיה קיץ קל ותישארו בריאים!

Related Images:

יש לי כבר חצי פוסט מוכן על כלי עבודה, אבל לאור המציאות שלנו,
עם הקורונה וכל ההיסטריה מסביב,
עם ההנחיות לחבוש מסכות ועם ההבטחה לאכיפה מוגברת,
עם התמונות של כוחות המשטרה, המסוק והספינות שרודפים אחרי גולשי הגלים “המסוכנים” שחרגו מטווח ה-500 מטר ורחמנא ליצלן גם לא חבשו מסכות…
נראה לי שבנקודת זמן זו, יעיל יותר יהיה שתצטיידו במסכות ולא במותח רצועות או שולף מסמרים.

היום כבר ניתן לקנות בכל מקום מסכות חד פעמיות.
אני רואה עשרות מהן זרוקות בצידי הדרכים והלב מתכווץ לי.
אמנם בתקופה הזו יש פחות שימוש בדלק פוסילי, דבר שניכר באיכות האויר ובצילומים מלווינים, אבל… כמויות החד פעמי והזבל, כמעט בכל תחום עלו לאין ערוך.
כמו כן, נראה כי בהגבלות וברגולציה שכבר הצליחו להשיג על תעשיות מזהמות, יהיו הקלות בגלל המשבר הכלכלי.
בדיעבד יכול להיות מאד שכראקציה לקורונה, הזיהום אפילו עוד יחמיר…
אבל הפוסט שלי (או הבלוג כולו?…)רק נושק לנושא הזה.
אנחנו כאן כדי לדבר (ולא רק לדבר) על מסכות.

מסכות. איזה ולמה.

אז בואו נדבר על זה.
זה לא סוד כי ההנחיה ללכת עם מסכות מטרתה (במקרה הטוב) למנוע מאיתנו להתיז נוזלי גוף על סביבתנו. עם כל הרצון, ההגנה שהמסכות מספקות לנו מנגיפים (גם אלה שמתיימרות) היא קטנה ואי אפשר לסמוך עליה.
(אבל מאידך, המסכות בהחלט יגנו עלינו מאכיפה מוגברת שמוודאה שאנחנו סותמים את הפה. פשוטו כמשמעו)

מכיוון שכך,
מסכות בד, (כולל בנדנות וצעיפים, אגב) יעשו את העבודה.
וגם אפשר לרחוץ אותן.
וגם יעלו לכם פחות. גם במיידי וגם בזיהום סביבתי.
אז –
מי שלא רוצה לתת יד לזיהום נוסף עם מסכות חד פעמיות,
מי שלא רוצה להסתובב עם בנדנה או צעיף כרוכים על הפנים,
מי שרוצה אולי לתת ביטוי אישי למסכה שלו,
יעדיף אולי להשתמש בשאריות בד ובסדין ישן כדי לעשות מסכה.
או אפילו כמה.
שאפשר יהיה להחליף ולהתאים לבגדים.

מה הרשת מציעה?

כמובן שהרשת מלאה בהדרכות (וידאו בעיקר) למסכות בעשה זאת בעצמך. רוב ההדרכות שאני ראיתי היו ברובן כמעט ללא תפירה, נותנות מענה זריז ומיידי גם לאנשים ללא מכונת תפירה.
אלה חלק מהסירטונים שמצאתי.
קישורים אלה הם בחירה אקראית ואינם המלצה שלי.
הם טובים לא פחות ולא יותר מכל סרטון אחר שיש ברשת והבחירה שלכם להעזר בהם היא שלכם בלבד. הם אולי יתאימו למי שצריך פתרון מיידי, מקיים ויצירתי אם כי זה לא בהכרח פתרון שישרת אתכם לאורך זמן (כולי תקווה שלא יהיה בזה צורך לאורך זמן. ובכל זאת…).
כמו כן, ראוי לציין כי גם אם אין תקנים בנושא, יש כאלה שיגידו ששכבת בד אחת אינה מספיקה. לי אין לא ידע מספיק ובוודאי לא סמכות בנושא.

מסכה ב-30 שניות מחולצת טריקו ישנה:
https://www.youtube.com/watch?v=jkglq4ZNRAE
מסכות מגרביים:
https://www.youtube.com/watch?v=dwarI5V6-TU
מסכה מחזיה:
https://www.youtube.com/watch?v=DSpH9Yzi3wQ
מסכה עם בנדנה ו2 גומיות:
https://www.youtube.com/watch?v=5_62xrP3jkA
מסכה קמורה תפורה ביד:
https://www.youtube.com/watch?v=uRfhuRNua_E

ואלה פתרונות למסכת פלסטיק שמגינה על כל הפנים:
מסכה מבקבוק פלסטיק:
https://www.youtube.com/watch?v=v9NUcB15qiU
ועוד בקבוק פלסטיק ומשקפיים ישנים:
https://www.youtube.com/watch?v=6nEZjAYFGLw

אני בטוחה שתמצאו ברשת עוד הרבה מאד פתרונות ובוודאי עוד הרבה מאד סירטונים .

ולהבדיל, המסכות שלי…

בשביל לעשות מסכות כמו שלי, תצטרכו מכונת תפירה ונסיון בסיסי בתפירה.
ולהערכתי, תצטרכו להקדיש למסכה כחצי שעה. (משערת שאם יש לכן/ם נסיון, לא תצטרכו את ההדרכה שלי. וגם תהיו זריזים יותר).
גם אני ראיתי סרטונים והדרכות ברשת אבל גם כאן, כמו עם מתכונים, אני לומדת ומתאימה את העשיה לצרכי ומשפרת את המודל ממסכה למסכה.
אני יצאתי מהדרכה מסוג זה, של מסכה עם קפלים:
https://www.youtube.com/watch?v=ysYEJ1hvcnQ
הוידאו הזה מראה היטב את התהליך עצמו, מה שיהיה אולי קשה להבין אצלי למרות התמונות וההסברים.
אני שיניתי מעט את אופי הקפלים, הוספתי קפלים נוספים בחלקה התחתון של המסכה ובמקום על האוזניים, תפרתי גומיות שיקיפו את הראש.
אבל בל נקדים את המאוחר.

כל התהליך שלי בהכנת מסכות. לפי שלבים:

שלב א’ – לבחור בד.

יש לי סדין ג’רסי ישן. 100% כותנה.
דהוי אמנם במרכזו אך הצדדים עדיין לא משופשפים והגוון המקורי נשמר.
יש לי גם שאריות בדים.
בעבודות הריפוד שלי, אריגי הכותנה דווקא פחות מתאימים. רכים ודקים מדי.
כאן אלו דווקא התכונות המועדפות עלי: בד רך, גמיש, טבעי, שיהיה נעים יותר לנשום דרכו.
חתכתי את הגומי של הסדין ונעזרתי בו לרצועות של המסכה.
למי שמעונין לכרוך את הרצועות סביב האזניים, עדיף שיעזר בגומי תחתונים שהוא דק יותר, רך יותר וגמיש יותר. הגומי של הסדין מאידך, עבה יותר ועמיד יותר.

שלב ב – גזירת הבד

• 

• 

19X24 ס”מ זה בערך הגודל של חתיכות הבד (תרגמתי מאינצ’ים. אז זה בערך. לא יקרה כלום אם זה יהיה חצי סמ’ פחות. בכלל, כל אחד מאיתנו קצת שונה, כך שממילא הגודל אינו מדוייק)
לכל מסכה, 2 חתיכות בד, 2 שכבות בד.
יש המחמירים ועושים 3 שכבות או כאלה המשאירים פתח בו מכניסים שכבה נוספת שניתן להחליפה.
אני הסתפקתי ב-2 שכבות.
הפנימית, מג’רסי, סריג כותנה שנעים במגע על העור. החיצונית אריג כותנה עם דוגמה. ייצוגי מעט יותר.
גם כך יותר קשה לנשום עם המסכה (עם כל מסכה, כן?) למי שרגיל להיות בלעדיה.
צריך לזכור מה המטרה של המסכה ולוודא שהשימוש בה יהיה נח ככל הניתן כך שבאמת יעשה בה שימוש…

מוזמנים כמובן בכל שלב, לקחת ממני את מה שמתאים לכם ולהתאים את המסכה לצרכים שלכם. בכל קטגוריה, אם זה מידות, אם זה מספר שכבות, או כל דבר אחר.
בדיוק כמו שאני עשיתי.

אורך הרצועות משתנה בהתאם ליעוד שלהן:
אם תרצו רצועות שיעטפו את האזניים – בחרו בגומי תחתונים וחתכו רצועות באורך של כ- 17 ס”מ.
(המסכות יושבות היטב אבל מציק ולא נח לאורך זמן באזניים. אם מסירים, המסכה נופלת)
אם תרצו רצועות שיולבשו על הראש בהצלבה, חיתכו 2 רצועות זהות באורך של כ- 23 ס”מ.
(נח יותר, הרצועות יושבות על העורף.ניתן למקם את הרצועה העליונה מעל האוזן ואז המסכה מקובעת טוב יותר. ניתן להסיר את המסכה מהפנים מבלי שהמסכה תיפול)
אם המסכה מיועדת למישהו עם שיער קצר, ניתן לתפור 2 רצועות מקבילות ואז יהיו 2 אורכים לרצועות. הרצועה התחתונה תהיה באורך של כ- 22 ס”מ והרצועה העליונה באורך של כ – 25 ס”מ.
(נח ומתאים רק למי שיש שיער קצר. הרצועה התחתונה יושבת על העורף והעליונה על הקודקוד. ניתן להסיר את הרצועה העליונה ועדיין המסכה יושבת על העורף באמצעות הרצועה התחתונה.)

המסכה המועדפת אצלנו היתה עם רצועות מוצלבות מאחורי הראש (העורף) עם העדפה קלה לגומי תחתונים על פני הגומי שנחתך מהסדין.

שלב ג’ – שלב התפירה הראשוני, חיבור כל החלקים יחד.

בשלב הזה אנחנו מחברים את הרצועות ואת שתי שכבות הבד בתפר הקפי מלבני (נשאיר פתח כדי להפוך את המסכה)
את שתי פיסות הבד אנו מצמידים זו לזו כשבשלב זה הצד הייצוגי של הבד נמצא בפנים.
אנו מצמידים בסיכות את הרצועות לצד הצר של המלבן – מבפנים, בהתאם לסקיצת הרצועות המועדפת עליכם). את הרצועות אני מקבעת במרחק של כ- 1 ס”מ מהקצה.
שימו לב, בגרסאות בהן הרצועות חובקות את הראש, בגלל הגומי של הרצועות, הבד יתקמט.
בגירסה החובקת אזניים, שני צידי הרצועה מוצמדים לאותו הצד במלבן כך שבמקרה זה הבד לא יתעוות.

את הפתח אני משאירה באחד הצדדים, באמצע, בין נקודות החיבור של הרצועות, שם אצור את הכיווצים

שלב ד’ – כיווצים.

דרך הפתח שהשארתי, אני הופכת את המסכה ועם צ’ופסטיק אני מוודאה שגם הפינות יצאו.
המסכה עכשיו כמו חתיכת בד מלבנית עם רצועות.
לפי הספר ולפי המקצוענים, כדאי לגהץ את התפר כעת.
אני מתעצלת… לוקח לי מהר יותר לעשות תפר היקפי וגם עליו אפשר לוותר בשלב הזה (ממילא הוא יגיע אח”כ)…..

• 

• 

• 

• 

זה הזמן להוסיף את הכיווצים.
את הכיווצים אני מוסיפה בצדדים והנסיון לימד אותי שגם למטה.

כיווצים בצד:

תפקיד הכיווצים הוא להתאים את המסכה למבנה הקמור של החלק התחתון של הפנים שלנו. המסכה אמורה לכסות את האף והפה ולהכנס מתחת לסנטר.
אם אתם זוכרים, בסרטונים הכיווצים עשויים מכמה קיפולים עוקבים באותו הכיוון.
אני בחרתי לשנות זאת וליצור 2 קיפולים נגדיים שייצרו הבלטה בחזית המסכה:

• 

• 

• 

אני בושה להגיד שגם בנושא המדידות, אני עצלה…
אני מוצאת את המרכז של הצד (באמצעות קיפול לשניים), מקפלת לצדדים ומקבעת. כמובן שאותו תהליך צריך להתבצע משני צידי המסכה.
לראייתי, במקרה זה של מסכות, גם אם זה יהיה רק בערך ולא בדיוק, לא יקרה דבר.
וכמובן שככל שאתם מנוסים יותר, ההערכה שלכם והביצוע שלכם יהיו מדוייקים יותר.
אם אתם פרפקציוניסטים, או שאינכם סומכים על עצמכם, תמדדו בערך ס”מ לכל קפל. שיהיה מדוייק בשני הצדדים.

וגם כיווצים למטה:

הנסיון לימד אותי (ממסכה למסכה…) שהקיפולים בצד לא מספיקים. צריך גם 2 קיפולים קטנים בחלק התחתון של המסכה כדי שהמסכה תשב טוב יותר מתחת לסנטר.
בפעמים הראשונות עשיתי את הקיפולים הקטנים בצד, סמוך לרצועות.
בהמשך העדפתי לעשות אותם באמצע. בדיוק כמו הקיפולים בצידי המסכה. גם כאן אני מוצאת את המרכז באמצעות קיפול, ויוצרת את הקפל באמצעות הערכה בלבד (העצלות…העצלות…)
כשאני מרוצה, אני מקבעת עם סיכות והכל מוכן לתפר היקפי.

• 

• 

• 

• 

אחרי שהכל מקובע עם סיכות, אני תופרת תפר היקפי אחד, או שניים מקבילים לחיזוק, מנקים את התפרים ויש מסכות.

• 

• 

וככה חלק מהמסכות נראות בסוף על נדיה, בובת הדיגום שלנו, שסוף סוף יש לה עבודה:

בתקווה לימים שהמסכות הללו תהיינה מיותרות,
מאחלת לכולכם יום עצמאות שמח, בריאות ופרנסה טובה.

Related Images:

כשנורית פרסמה בפייסבוק הדום שכל הקרביים (יענו הקפיצים…) שלו בחוץ, התמונות גרמו לי לדגדוג בקצות האצבעות…
היתה לי הרגשה שאני אוכל לעשות ממנו הדום ממש שווה.
לשמחתי נורית מסרה לי את ההדום וזכיתי להוכיח זאת.
כך הוא נראה כשהצטרף לערמת ה”מיועדים”:

• 

• 

• 

בפוסט הראשון תארתי את שלביו הראשונים של השיפוץ: הפרוק, ההכנה והטיפול בקפיצים ובעץ. בפוסט הזה אתאר את כל שלבי הריפוד החל ממתיחת הרצועות וכלה בפינישים ובהדום מוכן.
כך ההדום נראה לפני שהתחלתי לרפד:

שימו לב למסגרת העץ. זה הבסיס שאיתו ועליו נעבוד בפוסט הזה. הוא השלד שיחזיק את כל הריפוד.

רצועות… למה?

ברהיטים בהם אין דיקט כבסיס (שהוא אמנם קשיח אבל אין לו גמישות בצ’ופציק…), הרצועות תומכות את המשקל ומחזיקות את הקפיצים .
אין תחליף לרצועות מתוחות היטב.
זו גם הסיבה שאני ממליצה בחום רב לוותר לחלוטין על רצועות אלסטיות למיניהן (שניתן להשיג בארץ…) ולהשתמש ברצועות יוטה (שאני לא הצלחתי להשיג בארץ…).
רצועות יוטה יכולות להחזיק עשרות שנים. ברהיט עם רצועות אלסטיות אחרי שנתיים כבר תשקעו כי הן ימתחו ומהר מאד יאבדו את האלסטיות שלהן. הערכה גסה – תוך שנתיים שלוש. לצורך מתיחת הרצועות בשיפוץ הדום (או כסא, או כורסה…) תזדקקו למכשיר מיוחד שבלעדיו (או בלעדי המקבילים לו) הרצועות לא תהיינה מתוחות היטב.
תאמינו לי, ניסיתי למתוח בלעדיו. זה חרטא. או שאני חרטא.
אבל כל עוד שאני כזו, אזדקק למכשיר כדי למתוח רצועות. (התמונה של המכשיר היא קישור לebay. צאו משם וחפשו אלטרנטיבות משתלמות ככל הניתן)

מאז שהזמנתי לראשונה (עבור הספה) רצועות יוטה מחו”ל, כששואלים מה להביא, אצל אחרים זה אולי בושם או גדג’טים…אצלי זה רצועות יוטה…
אז אם מישהו שואל אתכם מה להביא מחו”ל, שיביאו רצועות יוטה…ומכשיר למתיחת רצועות!

ותכלס…הדום לענייננו?

זוכרים את המסגרת עליה נמתח את הריפוד?
אז המסגרת הזו עשויה מ 2 קומות כשבמקור הקומה השניה נוספה לאחר שנמתחו הרצועות.
משהו בי (שקצת התעצל…), חשב שאוכל להסתדר כך מבלי להפריד את שתי הקומות.
אז חשב. המציאות הוכיחה שלא.
(זה היה אפשרי אם הייתי בוחרת לחבר את הרצועות למסגרת העליונה ולא התחתונה כפי שהיה במקור, אבל פתרון כזה היה יוצר הדום אחר הלכה למעשה)

• 

• 

• 

כשניסיתי למתוח את הרצועה למרות ומעל המסגרת העליונה, התוצאות היו עלובות.
אז לא התעצלתי והפרדתי את המסגרות (לא לגמרי. מעט. מספיק בשביל להשחיל את רצועת היוטה בין המסגרות). כמובן שהסרתי כבר לחלוטין את שאריות רצועות היוטה שהיו כלואות מתחתן והתחלתי למתוח את הרצועות.
למעט ברצועה הראשונה (איתה גיליתי שאי אפשר להסתדר בלי להפריד את המסגרת העליונה…), חתכתי את הרצועות רק לאחר מתיחה חזקה והידוק הרצועה למסגרת עם אקדח סיכות.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

ואיך הפרדתי את המסגרות?

המסגרות מחוברות באמצעות מסמרים.
הכנסתי טריז ביניהן (גם במקרה זה השתמשתי במכשיר להוצאת מסמרים שכיכב בפוסט הקודם) ופתחתי רווח שיספיק למעבר של הרצועה. כמובן שמיקום המסמרים יכול להגביל את מיקום הרצועות. במקרה זה היתה רק תזוזה קלה במיקום הרצועה, שניתן לספוג ולאזן עם מיקום הקפיצים בשלב מאוחר יותר. אם התזוזה היא מהותית אולי שווה לשקול שליפה חלקית של המסמר.
לאחר שכל הרצועות נמתחו וחוזקו פעמיים למקומן באמצעות אקדח סיכות, מהדקים חזרה את המסגרות זו לזו באמצעות דפיקות פטיש.

קפיצים כחלק ממילוי של הדום וינטאג’:

כיום, בבניית ריהוט חדש, כבר לא קושרים קפיצים. נוכחות של קפיצים מעידה כשלעצמה על רהיט שנעשה בתקופה אחרת ובטכניקות שונות מהמקובל היום. יש שיחליפו את הקפיצים בספוגים. אני מעדיפה לשמר את הטכניקות הישנות כמו גם את החומרים הקלאסיים, ככל שניתן.

בפוסט הקודם ניקיתי את ארבעת הקפיצים מחלודה ושימנתי אותם כך שניתן כבר לחברם לרצועות.
תחילה יש למקם אותם באופן סימטרי ככל האפשר כך שהרצועות המתוחות יתנו להם קונטרה, ואז עם חוט שעווה לתפור את הקפיצים לרצועות. כל קפיץ לתפור ב-3 נקודות כדי לקבע אותו ולמנוע תזוזות.

קשירת הקפיצים:

תחילה יש חשיבות לדעתי להבנה למה יש לקשור קפיצים ובמה זה תורם לרהיט שלו. ההבנה הזו תיתן ראיה כוללת ותאפשר להבין מה עיקר ומה טפל ויחסוך מכם, כחסרי הבנה ונסיון, לחקות בצורה עיוורת הדרכות כאלה ואחרות.
קשירת הקפיצים מאפשרת לקפיצים לעבוד יחד כמקשה אחת (משמע חלוקת כוחות) וכן לקבע אותם ולמנוע תזוזה אופקית ועיוותים כתוצאה מכך.

חבל לקשירת הקפיצים:

לצורך קשירת הקפיצים יש צורך בחבל חזק מספיק שלא יקרע במאמצי מתיחה.
לצערי החבל שהשתמשתי בו לקשירת הקפיצים בספה (וגם הוזמן מחו”ל) שלהבנתי עשוי היה פשתן עם שרף כל שהוא, נגמר.
היו ברשותי רק חוט השעווה (איתו תפרתי את הקפיצים לרצועות), חבל כותנה וחוט שמשון סיבי שעשוי מפשתן :

חוט הפשתן שהיה ברשותי לא היה עמיד במאמצי מתיחה ונקרע.
חוט השעווה דק מדי ולא נח לעבודה.
חוט הכותנה, שמשמש אצלי למשחקים עבור קיווי התוכי שלי, הוכיח את עמידותו במקור הקטלני של קיווי. החלטתי להשתמש בו.
בדיעבד, החוט הזה אינו הומוגני והוא נפרד בקלות לחוטי כותנה דקים יותר. קשה יותר לעבוד כך והחוטים כנפרדים, עמידים פחות לכוחות מתיחה.
בדיעבד, לצורך עבודה על הדום או כל רהיט אחר בו נדרשת קשירת קפיצים, הייתי משקיעה יותר בחיפוש חבל שיענה לצרכים בצורה מדוייקת יותר.
כאן בעבודה על ההדום, פיציתי על חולשת החבל בפסים נוספים של קשירה שיחזקו את מערך הקפיצים הקשורים ויתנו תמיכה הדדית.

ואיך קושרים את הקפיצים?

הדרכה לגבי קשירת הקפיצים כולל הפניה לקישורים, נתתי בהרחבה באחד הפוסטים הרלוונטיים על הספה. מוזמנים להכנס לשם וללמוד את הנושא לעומקו .
עם זאת, אתן גם כאן את הסקיצה של הקשר, שאם תרצו לקשור קפיצים תצטרכו לחזור עליו שוב ושוב
(התמונה עצמה היא קישור לאתר ממנה נלקחה)

יש לקשור את הקפיצים לאורך לרוחב ובאלכסון. את החבל מהדקים למסגרת העץ באמצעות מסמרים עם ראש גדול שלאחר מתיחת החבל, אני דופקת לתוך העץ על מנת לקבע אותו.
אח”כ, תוך כדי הידוק, קושרים את הקפיץ הסמוך בשני מקומות נגדיים.
תוך כדי הידוק, עוברים לקפיץ הבא אחריו ושוב שני קשרים.
עד שמגיעים למסגרת, מהדקים את החבל סביב המסמר ומקבעים אותו.
התחלתי לנעוץ את המסמרים במסגרת התחתונה, כפי שהיה במקור, אולם לא מצאתי בזה יתרון וכך הגישה אליהם עם הפטיש קשה יותר אז עברתי למסגרת העליונה.
ממילא הכל יכוסה (במספר שכבות) בהמשך כך שאין סכנה שהמסמרים יחשפו.

• 

• 

כאמור, כאן קשרתי יותר מהרגיל (נראה קצת בלאגן, לא?) כדי לפצות על החבל שהוא פחות מותאם לקשירת קפיצים.

מילוי וריכוך…

שכבת מילוי ראשונה:

אחרי שהקפיצים קשורים ונראה שהם מתפקדים כמקשה אחת, אני מכסה הכל ביוטה ומחברת אותה באקדח סיכות למסגרת. היוטה הזו תהיה בסיס לחומר מילוי שעשוי מסיבי קוקוס (שהזמנתי בזמנו עבור הספה)

את סיבי הקוקוס אני תופרת (עם חוט הפשתן שיש לי ומחט רפדים לתפירת יוטה) בתפר גס ליריעת היוטה שמחוברת למסגרת בסיכות. תוך כדי תפירה, אני כנראה גם תופרת את הקפיצים ממתחת.
אין שום בעיה עם זה (מאידך, אן שום צורך להתאמץ לעשות זאת ולתזמן זאת).
לאחר שאני מסיימת וסיבי הקוקוס תפורים, אני סוגרת על הכל עם יריעה נוספת של יוטה.
גם את היריעה הזו אני מהדקת למסגרת העץ עם אקדח סיכות ואני שוב תופרת את היריעה לשכבות מתחתיה.

• 

• 

• 

• 

• 

שכבת מילוי שניה:

לאחר שזה מוכן, אני מוסיפה שכבה נוספת עדינה וקפיצית יותר. בעבר השתמשו בשיער סוסים עבורה כיום משתמשים בסיבי קוקוס שחורים.
החומר שאני משתמשת בו כאן הוא חומר שפורק מרהיט אחר ונשמר לשימוש חוזר.

• 

• 

• 

• 

עם הסיבים הללו אני מקפידה להגיע לקצוות המסגרת כדי לרכך את המגע עם העץ. (גם אם תבוא שכבה נוספת מעל…)
יש לכך תפקיד כפול.
זה גם מגן על ישבנינו מהנוקשות של העץ וגם יהיה שכבה נוספת של הגנה על הריפוד, שיגיע בשלב מאוחר יותר, מחיכוך עם העץ.
ולמה יש להגן על הריפוד?
חיכוך מתמיד בנקודות מסויימות כנגד משהו קשה יצור שחיקה גבוהה וחשש לקרע לאורך זמן.

את שכבת הסיבים הכהים אני תוחמת עם יריעת אל בד דקיקה שבתוכה נארזה בזמנו יריעת כותנה שנשלחה לי בדואר. היריעה הזו תפקידה רק לקבע את שכבת המילוי במקומה. היא מהודקת למסגרת בצידה (להבדיל, עד כה הכל הודק למסגרת מלמעלה.)

שכבת מילוי שלישית:

השכבה הזו לא היתה בהדום המקורי. למען האמת גם השכבה השניה לא היתה במתכונת כפי שאני עשיתי אותה. במקור היא היתה דקיקה ועליה היה בד עבה. הריפוד הונח על הבד ההוא.
אני מעט שיניתי ושילבתי בהתאם לנסיון שצברתי עם הספה שלי ועם כסאות שונים שריפדתי, בדרך.

שכבת הריפוד הזו, השלישית היא שכבה “מעגלת” והיא עשויה ממזרון אקרילן שיהודק ויעטוף את מסגרת העץ כולה ויחובר בתחתית עם אקדח סיכות.
השכבה הזו תרכך את שכבת העץ ו”תעגל” ותמתן חוסר אחידות בריפוד.

שימו לב שמאחר והשכבה הזו עוטפת את המסגרת, יש לגזור ממנה את האזורים בהם העץ של הרגליים “עולה” על המסגרת. באזורים הללו כמובן הריפוד יחתך ויותאם לעץ החשוף.

שיקולים בבחירת ריפוד – עיצוב ההדום:

השלב הזה הוא בעצם השלב שנותן לרהיט את הטאץ’ הסופי בעיצוב שלו.
למורפולוגיה של הדום (או של כל רהיט אחר)יש חלק מהותי באופי שלו, אבל להבדיל מהריפוד המורפולוגיה קבועה. הריפוד הוא בר שינוי ומאפשר התחדשות.
בחירת הריפוד לרוב מושפעת מהחלל בו הרהיט מיועד להיות ומהרהיטים והפריטים איתם הוא יתכתב.
במקרה זה היה לי עבור ההדום הזה ויז’ן עצמאי (יענו, לא תלוי חלל וסביבה). הויז’ן הזה היה מגדיר את המורפולוגיה של החלקים הרכים (משמע לא עץ וקונסטרוקציה) בהדום מעט אחרת.
כמו כן, היה לי ברור כי אני רוצה לשלב כאן בדים, צבעים וטקסטורות.
הואיל ולא היו לי מגבלות של חלל או צבע שכיוונו אותי לפתרון צבעוני מסויים, העדפתי לנצל בדי ריפוד ושאריות שהיו ברשותי.
מפה לשם השאריות שהיו ברשותי והשילוב ביניהן הפכו להיות מוטיב דומיננטי כשלעצמו והייתי צריכה לבחור בין שילובי הבד למורפולוגיה שדמיינתי.
שימוש בשני המוטיבים הדומיננטים הללו יחד היה יוצר דיסוננס.
ערכי קיימות היטו את הכף ובחרתי בשילובי הבדים. זנחתי את הויז’ן העיצובי שלי. הוא יקבל את מקומו בהזדמנות אחרת…

ותכלס…ריפוד ההדום:

הואיל ובחרתי להשתמש בשאריות בד, יש שלב מקדים של בחירת הבדים והחיבור ביניהם.
זה בעצם השלב המהותי שיגדיר איך ההדום יראה בסופו של דבר.
כל השאר (כולל השלבים שהושלמו עד כה) הם שלבים טכניים לחלוטין.
אבל!! אל תזלזלו בחלקים הטכניים.
חשוב להקפיד ולדייק בעשייתם על מנת שההדום על פרטיו יראה איכותי ומדוייק ולא חובבני.

יצירת קולאז’ כריפוד:

התחלתי עם רצפה מלאה בשאריות בד (כולן אגב מיועדות לריפוד. הסינון של סוגי הבד נעשה לפני)
ובחירה ראשונית של מספר שאריות שאהבתי את השילוב (גוונים מרקם וטקסטורה) ביניהן.
השתמשתי בהדום כסטנד לצורך המחשה אבל זה ממש לא הכרחי בשלב זה.
ראוי לציין כי בחרתי קצת יותר שאריות מהנחוץ כדי לאפשר לי משחק בשלב מאוחר יותר.

• 

• 

• 

• 

לאחר ששאריות הבדים נבחרו הן כובסו וגוהצו.
(בשלב הגיהוץ השתמשתי בבד כותנה כמתווך כדי לא להרוס עם המגהץ את הטקסטורה והמרקם של הבדים. חשוב לא להשתמש בחום גבוה מדי מאותה הסיבה)

עם שאריות הבדים המגוהצות אני יוצרת את הקולאז’ הסופי על ההדום.
מחברת את שאריות הבד עם סיכות ותופרת במכונת תפירה.
על מנת שהקולאז’ יהיה ישר וחלק, את שארית התפר הפנימית צריך להצמיד לבד בתפר נוסף, צמוד ככל הניתן לתפר המחבר בין הבדים.
ניתן לגהץ את התפר תחילה כדי להקל על העבודה, אבל אל תסתפקו בגיהוץ. התפר יקבע זאת בוודאות לאורך זמן.

מתיחת הקולאז’ על ההדום:

הקולאז’ שיצרנו הוא לכאורה בד ריפוד חדש שיצרנו. נמשיך הלאה ונשתמש בו כמו בכל בד ריפוד שקנינו כחתיכה אחת.
תחילה יש למקם אותו על ההדום ולוודא שהכל ישר ובמקום בו תכננו שיהיה.
כשהכל במקומו, מתחילים להדק עם אקדח סיכות את הבד לחלקו התחתון של ההדום.

• 

• 

• 

אני מתחילה בצידיו הצרים של ההדום ומהדקת במרכז בלבד ובצפיפות סיכות נמוכה (וכן, קורה שיש צורך לשלוף סיכות בהמשך על מנת להשלים את ההידוק). את הפינות אני משאירה לסוף על מנת שהגימור שלהן יהיה מטופל.
ועוברת לצדדיו הרחבים בהן יש לעשות התאמות סביב העץ החשוף.

התאמת הריפוד סביב העץ החשוף:

בינתיים,
זוכרים איך האישיו הזה טופל בהדום שפורק? בד הריפוד היה מודבק בדבק למסגרת מסביב לרגל.
כך בדיוק אני אעשה.
חשוב לחתוך את השכבות הקודמות, שעוטפות אף הן את העץ, מספיק רחוק ממנו על מנת לאפשר שטח מגע להדבקת הריפוד ישירות למסגרת. כל דבר אחר לא יבטיח את הדבקות הריפוד למסגרת ואת קיבועו סביב העץ החשוף.
יש להדק את הבד במס’ נקודות סביב הרגל בשתיים או 3 סיכות (לא הרבה מדי כדי לאפשר חופש פעולה) ולחתוך בעדינות ובמדויק סביב העץ החשוף. אם צריך להדק יותר את הבד ולעשות תיקונים בהתאם, יש לעבוד בזהירות, עם סכין יפני חד או עם מספרי צפורניים.

הדבק בו אני משתמשת הוא דבק גוטרמן שמיועד לבד והוכיח את עצמו לא פעם בעבר.

טיפול בפינות:

כתוצאה מקיפול הבד, בפינות יש הצטברות של בד עודף שיש לטפל בו בצורה אסתטית ואחידה.
יש דרכים שונות ושיטות שונות לטפל בפינות ויכול להיות שברהיטים שונים, הפתרונות יהיו שונים ומסיבות שונות.
לא משנה באיזה פתרון תבחרו, תשמרו על אחידות.
אותו הפתרון באותה לוגיקה בכל הפינות של הרהיט.
פתרונות שונים או אפילו כיוונים שונים לאותו פתרון, יתנו מראה לא אחיד וחובבני.

כפי שציינתי קודם, בשלב זה צפיפות הסיכות היא נמוכה, מה שמאפשר יותר חופש פעולה ומקל על תיקוני מתיחה, אם יש בהם צורך.
הטיפול בפינה במקרה זה נשאר נאמן לטיפול בפינות האורגינלי של ההדום:
קיפול בד עודף מאחורי הבד בצידו הצר של ההדום, הידוק בסיכות בחלקו התחתון של ההדום ותפירה נסתרת של הפתח שנוצר.
אגב, תחילה עבדתי עם מחט ישרה לתפירת הפינות אבל, וכנראה לא בכדי,קל ונח הרבה יותר לעבוד על ריפוד וכנגד מסגרת עץ קשיחה, עם מחט רפדים מעוקלת.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

ועוד אגב אחד,
מאחר ובכל פינה יש בד אחר (מעצם מהותו של קולאז’ בדים…) את צבע החוט יש להתאים כמובן לבד אותו תופרים (זה אגב נכון גם לשלב תפירת חלקי הבדים זה לזה)

פינישים ו…זהו.

לפני שאשכח לציין,
הפעם לא שכחתי לחתום….
עשיתי זאת בשלב מוקדם יותר, לפני הריפוד.
החתימה, כמו בולי הקניה של פעם, לא יהיו גלויים, אבל הם שם.

הם לא יהיו גלויים כי אני הולכת לכסות את כל החלק התחתון, את כל ה”קרביים הגלויים”, כל החיבורים וקיפולי הבד של ההדום כדי שגם אם יהפכו את ההדום, עדיין הוא יראה אסתטי…
לצורך העניין אני משתמשת במכנסיים ישנים בצבע נייטרלי. אני חותכת, מתאימה, מקפלת פנימה ומהדקת גם כאן עם אקדח סיכות:

• 

• 

• 

• 

ותמונות של ההדום המוכן: (תודו שהוא פוטוגני…ואמנם לא רואים את זה בתמונות, אבל הוא גם נח!)

ההדום המוכן יימסר לאחר הגרלה, לרגל חגיגות שנתיים לבלוג שלי, לאחד מעוקבי הדף שלי בפייסבוק שהראו התעניינות.
מאחלת בהצלחה לכל המשתתפים בהגרלה.
וכאן ההדום אחרי השיפוץ, מחכה כבר ליד הדלת שיאספו אותו.
ומולו, כסא אחר, שכמעט הושלך נאסף מחצרו של חבר והצטרף למיועדים. גם הוא מחכה לתורו…

Related Images:

כשאספתי ג’ינסים ישנים לספה שלי, מצאתי ליד מיכל המחזור שקית קטלוגים של בדי ריפוד.
הם חיכו בסבלנות (בערך…חלקן נוצלו בדרך) עד שהחלטתי שדי כבר, שהכריות שלנו כבר מזמן דהויות ופרומות והגיע הזמן לתפור כריות חדשות.
כשתפרתי את הכריות, לא חשבתי אפילו לכתוב פוסט בנושא כך שהתהליך כמעט ולא תועד בתמונות.
בדיעבד, חשבתי שיש כמה טריקים ולקחים שניתן לשתף.
לא חייבים ללמוד הכל לבד.
אז זו הסיבה לפוסט הזה.
מי שלא בקטע של תפירה או מכונת תפירה מוזמן לדלג.
הפוסט הבא יהיה על כסא ישן ואז נחזור לכליבות ולמשייפת ולצבע…

אז…אמרנו כריות?

כריות זו דרך מצויינת להכניס צבע (לא שאצלי בבית חסר צבע…) טקסטורה, חום ועניין לחלל.
מעבר לצד הויזואלי שלהן, הן נמצאות אצלנו בשימוש יומיומי ונמעכות, אצל כל אחד מבני משפחתי, אחרת לפי הנוחות האישית של כל אחד מאיתנו.
הכריות שהיו אצלנו תפקדו יותר מ13 שנים…כריות קנויות מקנבס שהחלו להתפורר ולהשאיר חלקי מילוי במקומות אקראיים.
ולא, אין לנו לא חתול ולא כלב. והתוכי שלנו …מעדיף את הוילון שלנו.

קנבס הוא בד מאד פופולרי לריפוד. נראה טוב, הדפסות טרנדיות ומחיר שפוי.
החיסרון הגדול שלו הוא העמידות שלו לאורך זמן והעובדה שהוא דוהה מהר. (סדר גודל של שנתיים שלוש…כל יתרת השנים שהכריות המשיכו לתפקד מעבר לזה היו תוצר של עצלות שלי וסדרי עדיפויות שונים!)
זו הסיבה שאני אעמוד בפיתוי ולא אבחר בקנבס שוב, לא לכריות ובוודאי לא לריפוד של רהיט שמושקעת בו הרבה עבודה ושאמור לתפקד שנים.

הקטלוגים שמצאתי שכללו ריבועי דוגמאות של בדי הריפוד מגוונים בטקסטורות, בדוגמאות ובגוונים היו נקודת המוצא.
להם הוספתי שאריות בדים שנמכרו כשאריות שגם הם מיועדים לריפוד (עם הזמן למדתי לזהות בדים לריפוד לפי העובי והטקסטורה).

לגבי המילוי,
גם כאן, אספתי כריות ישנות שכבר לא נעים לישון עליהן וגם כמובן ניצלתי את כריות הנוי הישנות שלנו. להבדיל מריפוד של כורסה או ספה, אין בעיה במקרה זה להשאיר את הכרית הקודמת ולדחוס אותה כמילוי לכרית החדשה שתהיה פחות או יותר בגודל דומה. וכך אני חוסכת תפירה לכרית עיוורת פנימית שתלכד את חומרי המילוי. (אמרתי עצלנית??)
דבר נוסף,
ניתן לתפור את הכרית על המילוי שלה דבר שיכול לחסוך את הכרית העיוורת (ואולי יש מופעים של קפיטונאג’ בכריות שזה אף מחייב) אבל אני מעדיפה לתפור את הכרית כך שניתן יהיה להסיר ולהפריד את המילוי. בעיקר לצרכי ניקוי.

  

אז איפה מתחילים?

שם המשחק במקרה זה הוא חיבורים.
בין טקסטורות, בין דוגמאות וכמובן בין גוונים.
בתור התחלה בחרתי צרופים של שתיים שלוש חתיכות מהקטלוגים ומשאריות הבדים שהיו לי כשגודל הכרית הרצוי נלקח בחשבון.
תוך כדי זה הגדרתי גם את היחס בין החתיכות, את החיבורים בינהן, את מיקום הפתח והסגירה (כפתורים או ריצ’רץ’ במקרה הזה) ואת הגימור.
במקרה זה לא היה הרבה תכנון כולל ומקדים. כל כרית היא תוצר מקומי (ואפילו ספונטני) של חתיכות הבד שהיו זמינות לי.

ואלה הכריות אחת אחת:

(לחיצה על תמונה כלשהי תגדיל אותה ותאפשר דפדוף בין שאר התמונות מוגדלות)

 

לפני שאמשיך לשתף אתכם בטיפים הקטנים שאני למדתי, אני חייבת לציין שאין לי שום רקע בתפירה.
אני חובבנית בין חובבנים וכמו את כל הטכניקות האחרות שאני מיישמת כאן בבלוג, אני לומדת תוך כדי עשיה והתנסות.
לרוב תוך כדי טעיה (משמע, לתפור ולפרום אח”כ…) ומן הסתם יש לי עוד דרך ארוכה.
לא מתיימרת להחליף איש/אשת מקצוע אבל בהחלט מתכוונת להנגיש לי גם את התפירה לכל צורך שיתעורר. גם כאן היצירתיות, החוש הטכני והאינטרנט יחד מספקים פתרונות לא רעים.

טיפים:

פייפינג (Piping) או קדר

פייפינג הינו מן צינור בד שתפור ומקיף חבל והוא יוצר גימור הקפי לכרית.

    
בריפוד רהיטים משתמשים בפייפינג לא מעט כך שעשיתי את זה כבר בעבר גם בספה שלי וגם בכסא המשרדי שלי.
מבחינה עיצובית משתמשים בו כקישוט, להדגיש את החיבור ולהכניס צבע/טקסטורה נוספת בתפרים.
כדי ליצור פייפינג (קדר) נצטרך סרט בד (שנגזור בעצמנו מהבד הרצוי) וחבל.

החבל הנ”ל מהווה אך ורק מילוי לאותו צינור ואף אחד לא יראה אותו. החבל יכול להיות עקרונית כל חבל שיהיה עביד. מה שהנחה אותי זה המחיר (והזמינות)…
קניתי חבל מצנחים שהיה החבל הזול בטמבוריה שליד הבית. הכל הולך לבחירתכם: חבלי כביסה, חבלי נילון, כותנה או אחרים שנמכרים בחבילות או לפי מטר. עובי של בערך חצי סמ’.

את סרט הבד ניתן לגזור לאורך הבד או באלכסון.
כאשר הסרט גזור באלכסון, הסרט גמיש יותר ואזורי העיקולים בכרית יהיו יפים ונוחים יותר. מאידך, קל יותר לעבוד (ולגזור) סרט עם הכיוון של הבד. רוחב הסרט צריך להיות 5 סמ’.
אל תתפשרו על הרוחב. אם זה יהיה צר מדי, כל העבודה (והבד…) ירדו לטמיון.

כדי לגזור סרט אלכסוני אפשר כך (התמונה היא קישור לאתר ממנו נלקחה): 
במקרה זה צריך יהיה לתפור את החתיכות זו לזו לאחר החיתוך (בקישור יש הסברים גם להמשך)
או יפה יותר ומתוחכם יותר, מה שנותן לנו סרט רציף ארוך, כך (התמונה היא קישור לאתר ממנו נלקחה):
 

גם כאן יש הסבר מצולם מפורט לכל התהליך .
לאחר שיש לנו סרט ארוך רציף, תופרים את החבל בתוך הסרט.
 כל מכונת תפירה היא שונה מעט. שימו לב שבתפירת פייפינג (או קדר…) יש להשתמש ברגלית אחרת, קראתי לה רגלית חד צידית. הרגלית הזו מאפשרת תפירה סמוך למשהו בולט (החבל העטוף במקרה זה).
      
 עם אותה הרגלית אתפור גם את הריצ’רצ’ים בהמשך.

לאחר שהפיפינג מוכן, מצמידים אותו רק לצד אחד של הכרית ואח”כ כשהוא מחובר כבר, מחברים בין 2 הצדדים וסוגרים את הכרית.

באתר הזה (ממנו לקוחה התמונה האחרונה) יש הסבר מצולם מפורט מאד על כל התהליך כולו.

ריצ’רצ’ים:

לצערי לא צילמתי דבר בתהליך ולכן גם כאן אהיה צינור עם הערות בעברית, לאתרים אחרים שמנגישים לדעתי את התהליך בצורה מצולמת ומפורטת.
בחירת מיקום הריצ’רץ’ הוא חלק מעיצוב הכרית ונעשה בשלב הראשוני בו מחברים רעיונית את החלקים זה לזה.
חשוב לציין כי יש לתפור תחילה את הריצ’רץ לפני שסוגרים את הכרית (בצידה ההפוך) וכשתופרים וסוגרים את הכרית, הריצ’רץ’ צריך להיות פתוח. אם הריצ’רץ יהיה סגור, לא ניתן יהיה להפוך את הכרית.
אצלי יש כמה דרכים לשימוש בריצ’רצים:

 ריצ’רץ מחופה. ממוקם במקום גלוי
הסבר מצולם ומפורט כאן.

 ריצ’רץ’ נסתר בחיבור בין שני בדים שונים.
מאחר ובכרית הזו בחרתי להכניס פיפינג (קדר) בהקף, וממילא אני מחברת בין בדים שונים, העדפתי להכניס את הריצ’רץ בחיבור בין הבדים.
גם כאן, קודם תופרים את הריצ’רץ’  ורק אח”כ את הפייפינג בהקף.
הסבר מצולם (בגרמנית, אבל אני הסתדרתי עם התמונות בלבד) כאן או (באנגלית) כאן.

  
ריצ’רץ משולב בקצוות הכרית.
בלי פייפינג, או עם. (החץ בתמונה השמאלית מראה את מיקום הר’צ’רץ’)
עם פייפינג – הסבר מצולם כאן.
בלי פייפינג זה פשוט יותר טכנית ודומה במידה מסויימת לתפר בין שני בדים. הסבר מצולם כאן.

---

 

מוסיפה כאן במאמר מוסגר שהכרית שנראת לכאורה פשוטה וללא שילובי בדים, היתה מאד קשה לי לתפירה. זאת מאחר ואחד הבדים (השתמשתי בו גם לפייפינג בכריות אחרות) נמתח וסטרצ’י.
לא תארתי לעצמי כמה זה מקשה על התפירה.
את האגוז הזה, של בדים נמתחים, עוד לא פיצחתי.
אשמח לטיפים מכם ואם אקבל, אשתף כאן בפוסט בעריכה מאוחרת.

---

כפתורים:

כפתורים, להבדיל מריצ’רצים (שלרוב נעדיף להסתיר ולהעביר “אחורה”), הם אלמנט עיצובי פרופר. סגירת הכרית עם כפתורים עוברת לחזית והופכת לאלמנט עיצובי דומיננטי.

בשלושת הכריות הללו יש חפיפה מלאה של בד כך שלכאורה אפשר היה לוותר על הכפתורים.
כאמור, לכפתורים יש כאן תפקיד ויזואלי דומיננטי אבל גם הם עוזרים לקבע את הסגירה על מנת שהכרית לא תתעוות מלחץ המילוי.
כאן בחרתי בכפתורים מוכנים.
אם תעדיפו לעשות את הכפתורים שלכם, יש בפינטרסט הרבה רעיונות מגניבים.
יש גם ערכות לכיסוי כפתורים בבד לבחירתכם. הרחבתי מעט בנושא במסגרת ההסברים שלי על הספה שלי וגם בפוסט על הכסא המשרדי שלי.

כחלק מהבחירות העיצוביות שלי בחרתי במקום אחד לולאה לכפתור.
הסבר מצולם על איך עושים את הלולאה כאן.
חייבת להוסיף כי אפשר להסתדר גם ללא העזרים המופיעים בהסבר (אם כי מן הסתם הם נוחים יותר)אפשר להשתמש במקום, בסיכת ביטחון קטנה להשחלה.
על מנת להשיג שרוך צר יחסית, צריך להשתמש בבד דק. יהיה הרבה יותר קשה לעבוד עם בד עבה. וקשה יותר ככל שהשרוך שתרצו להשיג יהיה צר יותר.

בכריות האחרות בחרתי לעשות את הפתח לכפתור בבד עצמו.
כדי ליצור את החור לכפתור בבד, השתמשתי בפונקצית הזיגזג הצפוף במכונה.
הסבר מוצלח יותר כאן:

ויש גם אופציה ידנית כאן.

כרית גלילית:

כרית גלילית היא שונה בקונצפט שלה מכרית רגילה אבל הכלים ושיטות העבודה דומות.
במקרה זה יש יריעת בד  (אחיד או עשוי ממספר בדים המחוברים זה לזה) המתחברת לעצמה חזרה ויוצרת צינור.
(אני הכנסתי ריצ’רץ בחיבור בין שני בדים לפני סגירת הצינור. הכנסת ריצ’רץ’ בתפר סגירת הצינור בעייתית כי לא ניתן יהיה לתפור בצידו החשוף בגלל נגישות לפנים הצינור)

בצדדים יש לגזור עיגול ברדיוס המתאים.
כן, צריך לחשב.
וצריך את נוסחת הקף המעגל 2πR שלמדנו בחטיבת הביניים. (למי שתהה למה צריך ללמוד גאומטריה…)
אורך יריעת הבד היא הלכה למעשה הקף המעגל ובעזרת הנוסחה 2πR מוצאים את הרדיוס הרצוי.
יש להוסיף לרדיוס שמצאנו לפי הנוסחה גם סמ’ נוסף עבור התפר.
לחילופין ניתן להשחיל שרוך בקצוות ולהדק לאחר הכנסת המילוי.
המילוי האידאלי במקרה של כרית גלילית הוא ספוג גלילי שיתווה בצורה מושלמת את הצורה של הכרית.
במקרה שלי, לא היה לי ספוג גלילי. יתרה מזו, רציתי לנצל שאריות ספוגים שנשארו לי מעבודות קודמות…
אז דחסתי ספוגים פנימה ובאזורים החסרים מילאתי עם אקרילן בתפזורת. מכרית מפורקת אחרת.
התוצאה פחות יפה מאשר שימוש בספוג גלילי, אבל אותי היא מספקת.
ומכיוון שרציתי להוסיף יותר מהצבע הכתום,
ומכיוון שבכרית גלילית הריצרץ’ נחשף בגלל הקימור שלה,
החלטתי להוסיך רצועה הקפית שנסגרת בכפתורים.
וזה מה שיצא. 
זו הכרית שלי, שתומכת בגב התחתון שלי כשאני מתרפקת על הספה.

מוזמנות/נים להעלות הערות שאלות והערות וגם טיפים ותיקונים למה שאני עשיתי.
אשמח לענות כמיטב יכולתי ואשמח כמובן ללמוד דברים חדשים.

זהו.
לכו. חגגו את שבועות.
ואח”כ, נצלו שאריות בדים. ואל תפחדו להעיז ולשלב.
למדו תוך כדי.
וחזרו לספר.

חג שבועות שמח.

 

Related Images: