מכירים את הפרוייקטים האלה שבהם איכשהו שום דבר לא הולך חלק? פרויקטים כאלה שאתם מצליחים לאבד מיקוד ולטעות בהם שוב ושוב?… שדברים לא מתחברים, לא פיזית ולא רעיונית?
שחצי מהזמן שהשקעתם בפרוייקט היה בשביל לתקן טעויות שעשיתם?…
שולחן המזוודה הזה הוא פרוייקט כזה – פרוייקט סגר הקורונה השני, שכנראה הראש שלי לא היה לגמרי במקומו.
דוגמה מצויינת למקרה בו סבתא שלי היתה משתמשת במשפט –
“כשהראש לא עובד, הרגליים יעבדו כפליים”.
אז נכון, במקרה זה אלו לא היו רק הרגליים, אבל נראה לי שהבנתם…

הפוסט הזה יראה לכם שגם כשלא תמיד הכל הולך חלק, זה לא נורא.
טעות לעולם חוזרת והדרך ללמידה רצופה טעויות.
אמנם זה טרטור, עבודה מיותרת והרבה זמן שנשרף לכאורה לשווא אבל….
אחרי הכל, מטעויות לומדים.
ולמרות הכל (ובגלל הכל?) יש שולחן מזוודה 😉

איך וממה התחלתי?

• במזוודה זכיתי כשפורסמה למסירה בקרבת מקום באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בה.
  איתה התחלתי לדמיין…

• 

• 

• רגלי שולחן המזוודה היו חלק משולחן צד קטן שנמצא בערמת גזם מול הבית. המשטח שלו היה הרוס אבל הרגליים נראו מבטיחות מאד. הוא נאסף בדיוק למטרה זו.

• 

• 

• משטחי הדיקט שניסרתי והוספתי במהלך התהליך הם חלק ממשטח דיקט של מיטה זוגית. משטח הדיקט נאסף ממזמן מהרחוב וחלקו הארי מיועד לציור נוף שימוסגר ע”י התריסים ששיפצתי. השארית (הלא זניחה בכלל) זמינה לפרוייקטים כמו זה (ומזל שיש מספיק אקסטרא גם לטעויות…)

הרעיון בבסיס הבחירות הויזואליות של שולחן המזוודה –

הרעיון כאמור התחיל עם המזוודה (שאגב, לצערי, לא היתה בשימוש. לו היתה בשימוש זה היה ניכר במראה שלה והייתי ממנפת את זה לעיצוב).
העובדה שהיא קשיחה ועשויה מעץ, העובדה שניתן להשתמש גם במשטחים שלה וגם בנפח שלה לאחסון הגדירו מראש מבחינתי את הקונצפט הכללי של שולחן מזוודה.
איך בדיוק שולחן המזוודה הזה יראה ולמה, הפרטים החיבורים והרעיון הויזואלי נשארו לא ברורים לחלוטין עוד הרבה לתוך התהליך הפיזי. חוסר המיקוד כנראה בא לידי ביטוי בכל המישורים.

תחילה הייתי צריכה לבחור באילו רגליים אעשה שימוש. אלו האופציות הנוספות שעמדו לרשותי:

• 

• 

רגלי השרפרף הגבוה לא התחברו לי ויזואלית ורגלי הכסא שדווקא אהבתי את החיבור שיצרו עם המזוודה, היו נמוכות מדי לפונקציונליות שחיפשתי. הפור נפל על רגלי השולחן שמצאתי (כמובן…זו הבחירה שדרשה הכי הרבה עבודה…).
גם לאחר שאישרתי סופית את בחירת הרגליים לשולחן עוד לא היה לי ברור איך בדיוק השולחן יראה והבחירות הויזואליות נעשו תוך כדי עבודה ולפעמים תוך כדי תהליך של אלימינציה.
מודה ומתוודה שלרוב אני מעדיפה להתחיל את הפרוייקט עם ויז’ן קצת יותר החלטי.
בדיעבד החלטתי שהמזוודה עצמה תישאר במראה האותנטי שלה בגוון העץ המקורי ועם הפרזול המקורי שקיבל ריענון עם שיוף בנייר לטש.

החיים ושנים של עיצוב בתחומים שונים לימדו אותי שאם רוצים לעשות קו עקום, אז עדיף שיהיה עקום לגמרי אחרת הוא יראה כמו טעות. כנ”ל לגבי חיבור שני דברים שונים. עדיף שיהיו שונים לגמרי זה מזה ולא שיהיו דומים מעט.
כשהחיבור הוא לא אורגני הוא עלול להראות כמו נסיון כושל.
הואיל ורגלי העץ של השולחן לא היו דומים מספיק לא בגוון ולא בסגנון למזוודה שנשארה במראה האותנטי שלה, החלטתי ללכת עד הסוף, לצבוע ולתת להן נופך שאבי שיק.
כפי שתראו בהמשך גם עם הגוון התברברתי עד שהגעתי לתוצאה שתספק אותי ותיתן לי את הקונטרסטיות שחיפשתי.

העבודה על שולחן המזוודה התחלקה לעבודה על המזוודה ועבודה על הרגליים.
אלו היו שני חלקים שונים לגמרי והטיפול בהם היה שונה לחלוטין.
החיבור ביניהם היה השלב האחרון בתהליך.

הטיפול במזוודה –

המזוודה נוצרה במקור כתיק ציירים. פרקטי מאד.
מכיל מקום אחסון לצבעים ופלטת ערבוב צבעים. המזוודה נוצרה ללא שום גימור.
לכאורה, לו הייתה בשימוש, כנראה השימוש היה ניכר בה. (תרשו לי לפנטז על זה בבקשה?)
כפי שאתם רואים, המזוודה הזו כנראה לא הייתה בשימוש. היא נרטבה כנראה פעם והוכתמה בסיד. זהו.
ועדיין,
מזוודת העץ כפי שהיא, עם כתמי המים (הסיד ירד צ’יק צ’ק) עם העיצוב המאד פונקציונלי ונקי, עם אותם פרטי הפרזול, הייתה יפה בעיני.
את המראה הזה אני מתכוונת לשמר.

אני מנקה את המזוודה, משייפת אותה, משייפת את חלקי הפרזול (עם נייר לטש ובאופן ידני) ומיישמת כמה שכבות של לכה (גם על הפרזול אבל לא על מנגנון שמאפשר תנועה).

עקרונית זהו.
ולמה עקרונית?
כי מעשית לא זהו.
תכלס, אני גם מוסיפה למזוודה כמה דברים כדי לשדרג אותה.

הוספת משטח מדיקט בתוך שולחן המזוודה:

על מנת למקסם את שטח האחסון גם בשימוש במזוודה הפתוחה, אני מנצלת מגרעת קיימת בספי המזוודה על מנת להוסיף משטח נוסף כאופציה.
את המשטח אני מנסרת מהדיקט שיש לי בבית (זה מהמיטה…). באופן מקרי ביותר הדיקט בדיוק מתאים בעוביו למגרעת במזוודה ולמסילה בו הוא יאופסן כשלא יהיה בשימוש – אחת משתי מסילות מובנות במכסה המזוודה שיועדו כנראה לפלטות ערבוב צבעים. (פלטה אחת הגיעה בתוך המזוודה)

• 

• 

פלטת ערבוב הצבעים הקיימת קצרה במעט מהמידה שאני רוצה למשטח. גודל המשטח צריך להתאים בדיוק לפנים המזוודה ולמגרעות המובנות בה.
פלטת הערבוב משמשת כשבלונה ואני מודדת ומנסרת את הדיקט לפי הפלטה ועוד קצת.
לצערי גם כאן המזל הרע שלי פוקד אותי ואני מצליחה לנסר עקום את הדיקט ואני נאלצת לחזור על התהליך.

העובדה שהמשטח גדול מעט מפלטת ערבוב הצבעים ובולט החוצה מהמסילה (ראו בתמונה) יוצרת לכאורה בעיה בכיסוי שסוגר את המסילות.
הבעיה הזו נפתרת כשחתיכת העץ הקטנה, שלכאורה מפרידה בין המסילות במכסה, מוסרת בקלילות (כפי שאתם רואים בפרט היא נפרדה מאד בקלות, ללא צורך בסכין אפילו) וכך המכסה נסגר כהלכה.

הוספת חור בפלטה כמנגנון פרוק:

אבל אם אמקם את הפלטה כפי שהיא בדיוק בתוך המגרעת במזוודה, לא ניתן יהיה להוציאה מבלי להפוך את שולחן המזוודה.
אני צריכה למצא מנגנון שיהיה קל גם להוציא את הפלטה מממקומה.
גם כאן את הפתרון לקחתי מהקיים, מפלטת ערבוב הצבעים –
יצירת חור בפלטה(שניתן להכניס בתוכו אצבע) שיאפשר גם לתפוס את הפלטה ולהוציאה בקלות.
שלא כמו בפלטת ערבוב הצבעים, כאן אני מעדיפה לעשות את החור בפינה, שם פחות יפריע.

אני משתמשת במקדח כוס עם הרדיוס הכי גדול שיש לי ויוצרת למעשה חור בצורת רבע מעגל שמרכזו בפינה.

גימור הפלטה:

הפלטה נחתכה מדיקט מחוספס וללא גימור.
מאחר והפלטה היא חלק מהמזוודה רציתי לשמור על המראה הטבעי של הפלטה.
(היא, אגב, ניראת שונה בשני צידיה מה שמכניס עניין וגיוון. ניתן למקם את הפלטה כמשטח במזוודה בכל אחד מהצדדים והמראה שיתקבל יהיה שונה)
אבל אם הייתי מצליחה לדפוק את הפלטה (כפי שתראו בהמשך, בפרוייקט הזה “עשיתי” מאמצים מיוחדים כדי להרוס מה שרק אפשר…) לא הייתי פוסלת על הסף לצבוע אותה בגוון שצבעתי בסופו של דבר את הרגליים. הדבר היחידי שהיה חשוב להקפיד עליו (ועם המזל שלי בפרוייקט הזה כנראה גם פה הייתי מצליחה לפשל) זה לא לעבות את הפלטה (גם לשכבה של צבע ולשכבה של לכה יש עובי, מסתבר ;-)) על מנת שתוכל להכנס במסילה. וזה כאמור גבולי.

בקיצור,
שייפתי (חשוב גם בקצוות המנוסרים וגם כי הפלטה סיבית ומחוספסת) ומרחתי לכה.
אז איפה בעצם אפשר בחלק הקצר הזה לפשל ?
כנראה עם הזמן מפתחים מיומנויות מיוחדות כי הצלחתי גם פה…

זוכרים שמדובר בדיקט?
אז בעצם מה שנראה כמו עץ הוא ציפוי. כמו פורניר.
וכשלא מרוכזים מספיק “מצליחים” לשייף את הציפוי הזה יותר מדי.
מה עשיתי?
עם מעט צבע חום על האצבע (גם מכחול זה טוב. אני לפעמים אוהבת לעבוד עם הידים) עברתי על המקומות הפגועים והכהתי אותם מעט כדי לטשטש את ההבדלים בכהות.

• 

• 

גם כאן – אפשר להבחין. ואפשר לא.
גם כאן, אם אפשר, תחסכו לכם. תאמינו לבעלת נסיון – עדיף להמנע מראש 😉

אחרי היבוש לכה, שיוף עדין ושוב לכה.
ואחרי ייבוש מלא,
לוודא שהפלטה נכנסת לכל המקומות שהיא אמורה להכנס אליהם. (ואם לא, אז לשייף!… ;-))

ולסיום העבודה על המזוודה….

הואיל ושולחן המזוודה יכול לתפקד כשולחן איפור, אני רוצה לשדרג ולהוסיף מראה במכסה המזוודה (ונכון, אם הפלטה שהוספתי ו/או פלטת ערבוב הצבעים יאופסנו במסילותיהם, הם יסתירו את המראה…)
בשביל זה אני לוקחת את המזוודה לאברם הזגג שחותך לי מראה בדיוק לפי הגודל ומדביק לי אותה עם
דבק סופר 7 שקוף לפנים המכסה.

הרגליים של שולחן המזוודה –

פרוק השולחן שמצאתי:

לפני הכל יש צורך להפטר מהפלטה הפגומה. אני נעזרת ב WD40 כדי להוציא את הברגים החלודים ואני נשארת עם הרגליים בנפרד.

• 

• 

מכיוון שהשולחן היה גדול מהנחוץ למזוודה, היה צורך לפרק את הרגליים ולהתאים את הקושרות לגודל הנחוץ. החיבורים הפינתיים נראו מודבקים היטב והתלבטתי איך לפרק אותם בלי לפגוע בהם.
הצלחתי לעשות זאת אחרי התיעצות בקבוצות יעודיות בפייסבוק שם המליצו לי על מים חמים ומכות עדינות של פטיש. זה עבד כמו קסם.

המדף היה עשוי מדיקט דק שהיה מחובר במסמרים לקושרות האמצעיות. את הדיקט הוצאתי והקושרות האמצעיות כבר יצאו בקלות.מ
עקרונית, הייתי צריכה לפרק רק את הצלע הארוכה אותה הייתי צריכה לקצר. אולם הואיל והחיבורים התרופפו פרקתי את כל מה שהיה רופף על מנת ליצור חיבור יציב.

קיצור הקושרות:

הצלע הקצרה תהפוך לצלע הארוכה בשולחן שלי. הצלע הקצרה (גם הקושרת העליונה וגם התחתונה ששתיהן באורך זהה) תשאר באורכה המקורית.
את אחת הצלעות הארוכות אנסר לשני חלקים שיהיו הקושרות הקצרות שלי.
כמובן שאני מחשבת הכל מראש ומודדת שוב ושוב לפני שאני מנסרת.
החישוב מתבצע ביחס לנתונים הקיימים :
אורך הקושרת הקצרה שתהפוך לקושרת הארוכה.
רוחב המזוודה הכולל ומיקום הקושרת הנתונה במרכז. השארית שנותרה באופן סימטרי משני צידי הקושרת תגדיר את אורך הקושרת הקצרה שאנסר.
לאחר שהגדרתי את האורך הכולל אני נכנסת לחישוב מפורט של אורך המגרעות הנדרש שמתבסס אף הוא על האורכים במצב הקיים.

• 

• 

• 

• 

כפי שאתם רואים בתמונות, חוץ מלנסר את הקושרת, יש למדוד לחשב ולנסר גם את קצות הקושרות.
אותן בליטות שאצור,יכנסו ויודבקו בתוך המגרעות מהן הקושרות נשלפו ויצרו מסגרת עם רגליים אליה אקבע בסוף את המזוודה.

אחרי שהכל מנוסר, אני מחברת הכל ללא דבק, לוודא היתכנות.
על יבש, הכל נראה מצוין. (ספויילר: על רטוב, פחות…)

• 

• 

• 

• 

לפני שאני משייפת, אני מנצלת את החיבור הזמני כדי למדוד ולנסר את פלטת הדיקט.
(בדיעבד, אחרי שהכל מחובר עם דבק, מתברר שהמבנה התעוות ואצטרך לנסר משטח חדש כמדף…)

חיבור המסגרת החדשה של שולחן המזוודה שלי:

הגעתי לחלק שאני מחברת את כל החלקים שפרקתי ומחזקת עם הכליבות…
אם קראתם את הפוסט הקודם שלי על הקולב, אתם חושבים בוודאי שהפעם אלמד מהטעויות שלי, שהפעם הכל יתחבר טיפ טופ, כי אני כבר מנוסה…
אז זהו.
מסתבר שלא 🙁
אז אמנם חיברתי הכל בבת אחת, אבל לא השכלתי (גם הפעם!) לעשות זאת כשהמסגרת עומדת ישר ויציב עם כל הרגליים על הרצפה.
גם הפעם, בגלל שחסרה לי כליבה אחת, הרגשתי פיקחית שמצאתי תחליף לכליבה החסרה בדמות משקולות. אבל חיברתי את המסגרת על צידה….וויתרתי על העמדת המסגרת על ארבע הרגליים.

בדיעבד, זה תגלה כטעות שהמחיר שלה היה כבד.
כנראה או שהיו אי דיוקים קטנים בגודל הקושרות, או שהיה מרווח גדול יותר להתאמה בתוך החורים. הלכה למעשה עם הלחץ שהפעילו הכליבות, מבלי שתהיה לי האינדיקציה הישירה של מגע הרגליים עם הרצפה, איבדתי את מרווח המשחק הזה לצורך האיזון.
לו הייתי ממקמת את המסגרת מאוזנת על הרגליים, הייתי יכולה לראות זאת בדיוק, כשם שקרה כשחיברתי על יבש.
הייתי יכולה להתאים את הלחץ שהכליבות יצרו על המחברים כך שהמסגרת תהיה מאוזנת.
ולצערי הרב מאד, לא עשיתי זאת.

המשמעות של הטעות הזו שהמסגרת התעוותה.
הרגליים לא עמדו יציב על הרצפה והמישור העליון קיבל עיוות. במקרה זה, העובדה שחיברתי הכל בבת אחת בלי להקפיד על איזון הרגליים, עבד לרעתי.
כפי שצפיתי מראש בפוסט על הקולב, זה יצר סיטואציה מורכבת יותר שהיה קשה יותר לתקן.
אז, גם אם אח”כ הצלחתי לטשטש את הטעות הזו,
גם אם הצלחתי לייצב בסופו של דבר את שולחן המזוודה על ארבע רגליו,
גם אם אחרים אולי לא ישימו לב לפשלה הזו,
אני אדע.

תכלס, אז מה עושים עכשיו?? איך מיישרים את המסגרת הזו?…

בשלב זה הכנסתי לפעולה את אחת הכליבות החדשות שלי שמעבר ליתרון ההפעלה שלה ביד אחת (יתרון שמקל מאד מאד על העבודה…)ניתן להפוך את כיוון הפעלת הלחץ.
את הכליבה הזו מיקמתי באלכסון הרגליים שאם יפתחו מעט, המסגרת תתאזן על מישור הרצפה.
כמו כן, הנחתי משקולות (כן, אותן אינציקלופדיות ממקודם…) על המסגרת מלמעלה ונתתי להם לשבת כך יום שלם.

• 

• 

מה שעשיתי עזר חלקית אבל לא מספיק.
בשלב מאוחר יותר כרכתי סמרטוטים רטובים (הדבק יבש כבר לחלוטין. הרטיבות נועדה לאפשר גמישות מסויימת) על החיבורים בקושרות העליונות והכנסתי גם כאן כליבה באלכסון. גם את המבנה הזה השארתי ליממה שלמה.

• 

• 

• 

התהליך הזה עזר אבל השולחן התייצב לחלוטין רק אחרי ששיפתי מעט את אחת הרגליים ואחרי שקיבעתי את המזוודה למסגרת (בסוף).

לסיכום אפיזודת ייצוב השולחן אחרי חיבור לקוי –
הצלחתי אמנם אחרי לא מעט נסיונות למזער את ההשפעה של הפשלה הזו ולאזן את שולחן המזוודה.
מי שיסתכל, סביר שלא יבחין בבעיה.
עדיף לאין ערוך, מכל כיוון אפשרי, להמנע ממנה מראש.
הקפידו לחבר את הרהיטים שלכם עם הרבה כליבות וכשהם עם כל הרגליים על הרצפה!!

הוספת המדף על הקושרות האמצעיות:

מדף הדיקט שניסרתי בתחילה אינו מתאים בגלל העיוות שנוצר במסגרת.
למרות שיש לי עוד מהדיקט המקורי, אני מעדיפה לנסר מדף חדש מהדיקט שיש אצלי בבית. הדיקט שאצלי הוא מעט עבה יותר וחזק יותר והוא יעמוד טוב יותר בלחצים של המסגרת שהתעוותה. כך הוא יהיה גורם מאזן נוסף.

באמצעות שבלונה של קרטון שיצרתי על הקושרות עצמן, יצרתי מודל למדף שהעתקתי לדיקט על מנת שאוכל לנסר מדף חדש.
המדף החדש רק נראה מלבני. הוא משהו בין מעוין למרובע אבסטרקטי…

• 

• 

• 

את הדיקט המסומן אני מנסרת עם ג’יטסו. מאחר ואת קו החיתוך של הג’יטסו ממילא צריך לשייף כדי להחליק, אני מנסרת מילימטר שניים גדול יותר מהמסגרת ובאמצעות משייפת אני מחליקה את הקצוות ומיישרת את מישור המדף עם מישור הקושרת.
את המדף ניתן לחבר או עם סיכות או עם מסמרים עם אקדח.
יישורים ותיקונים קטנים אני עושה תוך כדי ואחרי חיבור הדיקט לקושרות באמצעות משייפת ובאמצעות פילר עץ.

(לאור מזל הביש שמלווה אותי בפרוייקט הזה, גם בשלב חיבור הדיקט לא הכל הלך חלק.
לכאורה זה צריך להיות הכי קל בעולם עם אקדח מסמרים…
אז זהו שלא.
המסמרים שיש לי באקדח ארוכים יותר מעובי הקושרת והם חדרו ויצאו מצידה השני. נאלצתי עם פטיש לדפוק את המסמרים שבלטו, למלא עם פילר חורים שנוצרו בעקבות כך ולהחליק ככל הניתן עם משייפת).

הכנת הרגליים לצביעה:

עקרונית, לו הייתי יודעת מראש מה ואיך אני רוצה כגימור לרגליים של שולחן המזוודה, הייתי יכולה לגייס את המצב הקיים לטובת התהליך והייתי חוסכת את שלב השיוף.
זוכרים שכתבתי שחצי מזמן העבודה הוא בגלל טעויות? אז גם את זמן השיוף, המיותר בסופו של דבר, אפשר להכניס לשקלול הזה.
שיוף הרגליים אמנם היה מיותר אבל לא הזיק לתהליך.

לפני צביעה חשוב למלא סדקים וחורים עם פילר עץ. אני ממלאה סדקים קטנים שנוצרו עם הזמן ברגליים.
גם שטח הפנים של הדיקט הוא סיבי ואני נעזרת באותו חומר למלא ולהחליק את המשטח.

• 

• 

• 

צביעת הרגלים של שולחן המזוודה:

שלב ראשון:

עד רגע תחילת הצביעה עוד לא הייתי סגורה על איזה צבע אני רוצה.
ידעתי שאני רוצה מראה ישן ומשופשף.
לשניה וחצי חשבתי על מראה של סדקים ולאור ההצלחה המדהימה שלי לסבך גם דברים פשוטים בפרוייקט הזה, מיד ויתרתי.
אז נשארתי עם מראה שאבי שיק שכבות ודיסטרסינג.
כנראה שהפעם בחירת הגוון תהיה תוך כדי נסוי וטעיה.
ואכן, יהיו כאן כמה וכמה שכבות של צבע עד שאגיע למנוחה ולנחלה.

התחלתי עם שאבי שיק כחול. כצבע בסיס (אל תתבלבלו עם צבע יסוד או פריימר. להם יש מטרה אחרת!) שיציץ לו מבעד לחרדל שחשבתי שאני רוצה.
לצערי החרדל של שאבי שיק דומה יותר לצהוב ואני מחליטה להתחיל לערבב צבעים כדי להגיע לצבע שיתאים לי יותר.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

הצלחתם להבחין בתמונות בהבדל בין הצהוב לחרדל שאני ערבבתי?
במציאות זה ניכר יותר, בפרט שחשפתי גם את השכבות התחתונות של הצבע והשכבתיות והגוונים קיבלו ביטוי מוחשי יותר.

שלב שני:

ולמרות זאת, גם אם התוצאה כשלעצמה היתה סבירה, השילוב עם המזוודה לא היה קונטרסטי מספיק (וכאן שוב פישלתי ולא צילמתי את הרגליים עם המזוודה, על מנת שתראו בעצמכם…) ועברתי לגישושים אחר הצבע הבא.

התלבטתי בין ירוק לאפור פחם.
היתרון של אפור הפחם הוא הכהות שלו שתיצור ללא ספק ניגודיות למזוודה.
מאידך, חוששת קצת ממראה שאבי שיק באפור פחם.
היתרון של הירוק כצבע קר שהוא מאזן מעט את גוון העץ. מרגיע אותו. כמו כן ירוק עובד נהדר במראה שאבי שיק. מנסיון.
החיסרון העיקרי של הירוק הוא שאין לי את הגוון שאני מכוונת אליו.
גווני הירוק שעבדתי איתם בעבר היו גווני מרווה והם בהירים מדי.

אחרי התלבטות, בחרתי בירוק. בעיקר כי קל יותר לצבוע כהה על בהיר. אם אחליט להמשיך הלאה…
אז ערבבתי צבע עם הצבעים שיש לי.
הכחול עם הצהוב של שאבי שיק ולהם הוספתי צהוב שמש אקרילי.
את הצבעים ערבבתי בצנצנת זכוכית. כל פעם הוספתי קצת וניערתי עד שאהבתי את התוצאה
(וכאן שוב החסרתי ולא צילמתי את ערבוב הצבעים לטובתכם)

דיסטרסינג:

כפי שאתם רואים כבר בתמונות, אחרי כל שכבה של צבע אני יוצרת הסרות צבע מכוונות – דיסטרסינג. הפעם לא באמצעות שיוף אלא עם סמרטוט לח שחושף בעדינות רבה יותר את השכבות הקודמות.
כך יוצא שמבעד לצבע הירוק ניתן לראות גם את העץ, גם את הצבע הכחול, גם את הצבע הצהוב/החרדל. זה בדיוק אפקט השכבות העדין שרציתי להשיג.

על מנת להשלים את מראה השאבי שיק אני משתמשת בקצת צבע חום על סמרטוט לח ואני מורחת על המשטחים הצבועים. בפרט בחריצים או בחיבורים. אני קוראת לשלב הזה שלב הפאטינה.
למשטחים עצמם זה נותן טיפה עומק ומחזק את המראה המיושן שעם הזמן התלכלך מעט. בחריצים, בפגמים ובחיבורים הצבע החום נאחז יותר והוא מדגיש את קווי המתאר של הרהיט כפי שקורה לרהיט שהתיישן.

אחרי שאני מסיימת את שלב הפאטינה,
אני צובעת בלכה,
מחתימה את החותמת שלי
ולא נותר אלא לחבר את המזוודה למסגרת הקושרות של הרגליים.

הרגלים והמזוודה הופכים יחד לשולחן מזוודה –

כששני חלקי השולחן הנפרדים (והשונים!) זה מזה מוכנים, נשאר לי רק לחבר ביניהם.
תחילה אני מסמנת על תחתית המזוודה את המיקום הרצוי של הרגליים:

• 

• 

אחרי שאני מסמנת,
אני קודחת חורים קטנים בתחתית המזוודה במקום בו הרגליים מיועדות להתחבר (אני מוודאה שזה לא באזור המחבר בין הרגליים לקושרות).

• 

אחרי שיש לי ארבעה חורים בארבעה מקומות, אני מניחה את המזוודה על הרגליים.
אני ממקמת במדוייק (לפי הסימון שעשיתי קודם בעיפרון, זוכרים?)
אני מקבעת באמצעות משקולות (כן, אותן אנציקלופדיות ממקודם) כדי שהמזוודה לא תזוז תוך כדי תהליך
ואני קודחת (גם הפעם עם מקדח דק. חשוב שיהיה דק מהברגים שיוברגו בתוכם בשלב הבא) והפעם מבפנים.
הקדח נעשה בחור שנעשה קודם אבל הפעם מתוך המזוודה ולתוך הרגליים. לכאורה ניתן להבריג את הבורג ישירות ולחסוך את הקדח השני, אבל הקדח הזה יקל מאד על החדרת הברגים ויחסוך תזוזות לא רצויות.
לאחר שאני קודחת, אני מבריגה ברגים לתוך אותם קדחים שיצרתי.

• 

• 

הברגים הלכה למעשה מחברים את הרגליים למזוודה ושולחן המזוודה מוכן לשימוש.
החיבור הנ”ל ומשקל המזוודה על הרגליים עוזרים גם הם לאזן את הרגלים וכעת השולחן עומד יציב לחלוטין על ארבע רגליו.

וכמה מחשבות פילוסופיות משהו על
הטעויות שקורות לנו לפעמים תוך כדי עבודה ולאן התהליך הזה לוקח אותנו:

שולחן המזוודה הזה הוא גרסת הרהיט ל”נח עם 7 שגיאות” מבחינתי.
צבר בלתי אפשרי (אפשרי, אפשרי מסתבר…) של חוסר תכנון מספיק, חוסר ריכוז ומזל רע שמתרגמים לטעויות ולהרבה עבודה מיותרת.
ועם כל זה, התוצאה היא בהחלט משביעת רצון. שלי לפחות.

תוהה – הלכה למעשה, כמה רהיטים שנראים לכאורה מושלמים, עברו סנריוז עתירי פשלות שלא ניכרות לעין בלתי מזויינת? והאם הם טובים יותר או טובים פחות או טובים אחרת בזכות אותו התהליך?
וגם,
דווקא, בזכות ובגלל כל אותן הפאשלות שמתרגשות עלינו ללא כל אזהרה מראש, אני נזכרת כמה אני אוהבת ומעדיפה את גישת ה”חוסר מושלמות” והמראה “המשומש” “הפגום משהו”.
יש בגישה זו הרבה ענווה ומשהו מאד מכיל וסלחני. גישה שהיא פחות ביקורתית ופחות שיפוטית ומתוך זה יש בה הרבה יופי.
כמו כן,
כך הלכה למעשה, כל פריט הוא יחיד ומיוחד שהרי אין שני רהיטים ש”נפגמו” בצורה זהה.
(ובואו נעצור כאן לפני שאגלוש לאנלוגיה של איך הפילוסופיה הזו פוגשת אנשים….)

Related Images:

שניה וחצי לפני חופשה בחו”ל אמא שלי ראתה אצלי שרפרף לפני שיפוץ והתלהבה. היא רצתה אחד למרפסת כדי שתוכל להניח עליו דברים בזמן שהיא מתחרדנת לה.
רצתה וקיבלה. בערך.
השרפרף שראתה לשיפוץ, מיועד לריפוד.
עבורה ניצלתי כסא עץ שיושב כבר שנתיים בחניה שלי.
כסא שמוטות הגב שלו שבורים בחלקם

• 

כסא שהיה מיועד לספק חלקי חילוף לכסא אחר שאצייר בסגנון הכסא בהשראת הונדרטוואסר שעשיתי לפני כשנתיים. (ולא, עדיין לא ציירתי. הוא עדיין ממתין)
אז הכסא הזה, המיועד לחלקי חילוף, הפך לשרפרף. מעין שולחנון צד. עבורה.
לכאורה, היה מתאים גם כאן לצייר על המשטח. אפילו מתבקש.
ויכול היה להיות פרוייקט אחר לזמן אחר.
כאן, בגלל הזמן הקצר (ויש להודות, מה שיקבל ביטוי גם בתהליך הביצוע עצמו, הסבלנות הקצרה מבדרך כלל) לפני הנסיעה, ניסיתי לקצר את התהליך למינימום הנחוץ.
אז במקום ציור, חשבתי להדביק כיסוי כלשהו.
עיתון?…נה.
דפי אינציקלופדיה?…מממ…אפשרי אבל קצת מונוטוני.
מפות? אפשרי …אבל אצטרך לעשות קולאז’. זה דורש תכנון ועוד זמן…
אז גליונות של תכניות!

מי שמכיר אותי או קרא עלי קצת יודע שאני ארכיטקטית.
שנים רבות התעסקתי עם בקשות להיתר, תכניות עבודה, פרטים, תכניות חשמל, קונסטרוקציה, אינסטלציה…
התכניות הללו הן מסמכי עבודה לכל דבר והן עוברות מיד ליד. כל התהליך הזה לרוב ניכר בהן – קווי קיפול דהויים ופריכים, כתמים, הערות או סקיצות בכתב יד, חורי נעיצות, שאריות נייר דבק וכל מה שתעלו בדעתכם.
ההסטוריה האישית שלי כארכיטקטית והאותנטיות הזו של התכניות שנותנת ביטוי לשימוש שלהן, היו הסיבה ששמחתי לקבל מדנה שקית מלאה בתכניות ובבקשות להיתר ישנות.
מעבר למראה שלהן ולאינפורמציה הרבה בגרפיקה שלהן, היתרון הגדול של תכניות כאלה הוא הגודל שלהן. לא צריך לעשות קולאז’. רק למצא משהו שיתאים לי מכל הערמה הזו ולחתוך.
וזו בדיוק ההזדמנות המתאימה.

הכנה כשלב מקדים.

הפעם, בשונה מבדרך כלל ויתרתי לעצמי על חלק מההכנה של הכסא.
החלטתי שהפעם מפאת קוצר הזמן והסבלנות,
בשל יציבות הרגליים והתאמת המראה הכללי שלהן לצרכי,
בגלל הרגליים המעוגלות
והפיתוחים שעליהן
ותהליך השיוף שהוא ארוך ומחייב סבלנות ויסודיות,
אוותר על טיפול מלא ברגלי השרפרף.
אסתפק בגרביים שיתנו את הטוויסט וכל השאר ישאר כפי שהוא.

אבל, יש עוד חלקים שלא אוכל לוותר בהם על ההכנה המקדימה:
א. הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים
ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח
ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים

א. הפיכת הכסא לשרפרף – הסרת מוטות המשענת ומילוי החורים במשטח:

כאמור, משענת הכסא הזה היתה מפורקת בחלקה ולפחות אחד מהמוטות היו שבורים. השימוש במשענת במקרה זה היה חסר סיכוי ואת המוטות השלמים שמרתי לצורך שימוש כחלקי חילוף לכסא אחר. לא נותר אלא להוציא את המוטות ולמלא את החורים.
חלק מהמוטות נשלפו בקלות, חלקם פחות.
המוטות הצידיים היו מחוזקים למקומם עם מסמר ששלפתי (והיה צריך לסתום את החור שנוצר בדופן)
המוט שהיה מלכתחילה שבור, לא הסכים לצאת ונשבר בחור שלו. אז חתכתי את מה שניתן, שייפתי את מה שבלט ומילאתי בחומר מילוי לעץ.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

את המסה העיקרית של החורים מילאתי בשארית של חומר שהיתה כבר פחות עבידה. את הפינישים עשיתי עם חומר מילוי בהיר שלא יראו אותו דרך הנייר המודבק מעל.

ב. הסרת שכבות רופפות ממשטח הישיבה והכנת המשטח:

השרפרף כזכור לכם היה במקור כסא שהושלך וחיכה כשנתיים בחניה שלי לגאולה.
ההיסטוריה שלו גרמה למשטח המושב, שעשוי שכבות שכבות להתייבש ולהתפצל. את השכבה או שתיים העליונות הייתי צריכה להסיר על מנת להפטר משכבות רופפות.
תהליך הסרת השכבה העליונה גם חשף שכבה בתולית (כמעט) ללא חומרי גמר וחסך לי את השיוף המסיבי על מנת להסירן. (“כמעט” כי היו כמה נקודות של דבק שהיה בכל זאת צורך להסירן…)

• 

• 

• 

• 

• 

כדי להסיר את השכבות הפגומות נעזרתי בשפכטל (ספטולה) ובסמרטוט לח שריכך את השכבות העליונות ואת הדבק ביניהן.
לאחר הסרת השכבות הפגומות ומילוי החורים שייפתי הכל להחלקה מלאה לפני הדבקה.

ג. הכנת הרגליים באזור הגרביים:

כאן ההכנה היא בעיקר שיוף עם נייר לטש (ולא עם מלטשת! בגלל הרגליים המעוגלות).
הואיל ואני לא רוצה לגעת כלל בשאר הרגליים, חשוב לא ללטש יותר מדי. רק באזור בו ארצה לטפל.

קנט המושב (שעל המשטח שלו אדביק את התכנית) מקבל טיפול דומה.
אותו אצבע בסוף בלכה, כהמשך לטיפול במושב.
גם הוא זוכה לשיוף ולהסרת כל הלכה או הפוליטורה ממנו וכן למילוי חורים והחלקה סופית.

השרפרף זוכה לבקשה להיתר –
ההדבקה ו…ההשלכות של חוסר סבלנות.

לכאורה, לו הייתי סבלנית ונותנת מספיק זמן לכל שלב, החלק הזה היה זריז יחסית. הואיל ולא, הייתי צריכה לאלתר בדרך, מה שדרש שלבים נוספים וכמובן זמן נוסף.
ללמדכם, חוסר סבלנות אינו משתלם…ראו ולימדו מנסיוני.
או… נסו בעצמכם ולימדו מנסיונכם. לשיטתי, אין ספק שהנסיון הוא מורה מצוין.

כאמור, בזכות הגודל של הגליונות, אין צורך בקולאז’. חתכתי חתיכה שתכסה היטב את השרפרף והתחלתי למרוח את הדבק.
לרוב אני משתמשת בדבק פלסטי רגיל. הפעם השתמשתי בדבק נגרים שהוא גם שייך לאותה המשפחה של דבקי הPVA אבל הוא איכותי יותר (וגם יקר יותר באופן יחסי לדבק פלסטי רגיל. אבל עדיין הוא שייך לדבקים הזולים). זמן הייבוש שלו ארוך וזה יתרון וחיסרון

• 

• 

במקרה זה לחלחתי מעט את המשטח. מאחר והמשטח הוא גולמי וללא גימור, הוא יספוג מהר את הדבק. הלחלוח מאפשר לי לפזר את הדבק בצורה אחידה לפני שהדבק יספג בעץ.
לאחר מכן יש למקם את הגליון ולהדביק בהדרגה, מצד אחד לשני את הגליון למשטח.
השלב הזה מצריך סבלנות ועבודה מדוייקת כדי שלא יווצרו כיסי אויר וקמטוטים בנייר. קחו בחשבון שהנייר מתלחח מהדבק ונעשה פגיע יותר וקל מאד לקרוע אותו. (אם זה קולאז’, אז ניחא.
(גם) כאן אני נפלתי.
כנראה לא הייתי סבלנית מספיק.
הגליון נקרע לי באמצע…
מה עושים???
מאלתרים.

הפשלות שלי ואיך בחרתי להתמודד איתן.

• 

• 

כשהידקתי באמצעות האצבע את הגליון למשטח בנסיון להוציא כיסי אויר, הנייר נקרע.
לצערי אי אפשר להעלים את הקרע. הוא אפילו לא נוצר במקום עם הרבה פרטים אלא בשטח חלק.
אז גזרתי עץ …ממקום אחר בגליון. והדבקתי. לשמחתי, בשלב הזה המסמך כבר פחות מחייב ואף אחד לא יבדוק נאמנות למקור

כשהגליון מודבק והדבק יבש, ניתן להסיר את העודפים באמצעות שיוף הפינות. כשהדבק יבש התוצאה מאד מדוייקת. מצד שני, כשהדבק עוד לא יבש….
גם כאן מסתבר הייתי חסרת סבלנות ועשיתי זאת מהר מדי, לפני שהדבק התייבש לחלוטין והסרתי חלק מהגליון בקצוות.בנקודות אחרות הוא התקפל, נוצרו שאריות…בקיצור, מכה.
לכל זה אצטרך לתת פתרון או שאצטרך להסיר את הכל ולחזור על התהליך מהתחלה, עם גליון אחר.

• 

• 

• 

לו הייתי אני בזמן אחר, אולי הייתי מסירה הכל ועושה הפעם עבודה מוקפדת יותר (מאידך, אני בזמן אחר אולי היתה עושה עבודה מוקפדת יותר מלכתחילה)
אבל,
אני אוטוטו טסה, עוד לא ארזתי, עוד לא הכל סגור…
אז אני מאלתרת.
גם כאן, באזורים גדולים יחסית שנפגמו, אני חותכת ומיישרת ומדביקה נייר עודף (שמחה על הריבוי בפרטים באותו האזור ועל אי הנחיצות לנאמנות למקור) ובאזורים שהפגמים קטנים אני משתמשת ב…טיפקס.
יש לציין כי חלק מזה (אולי) היה מיותר כי בשלב מאוחר יותר, בו שייפתי לצורך החלקה, ממילא הוסרו חלקים בולטים והתקבל מראה גס ופגום שבחרתי להשאר איתו.

למותר לציין שלו הייתי סבלנית יותר, הייתי חוסכת לעצמי הרבה זמן וכאב ראש. ועל זה אולי נאמר שחכם לא יכנס למצבים בהם פיקח יצליח לצאת מהם. אין ספק שלא הייתי כאן החכמה…

גימור המשטח של השרפרף

אחרי שהגליון מודבק וכל הפשלות טופלו, צריך לקבע ולמגן את המשטח שלא יפגע תוך כדי שימוש.
לצורך זה מרחתי על המשטח המחופה בבקשה להיתר שכבת דבק נוספת ונתתי לה להתייבש.
לאחר ייבוש, ומאחר והמשטח לא היה חלק מספיק, החלטתי לשייף אותו.
יש שיוף קל עם נייר לטש עדין שמיועד להחלקה בין שכבות צבע או לכה.
הואיל והמשטח לא היה חלק ונוצרו גלים בשלב ההדבקה, אני בחרתי בשיוף יותר אגרסיבי שאף הסיר את שכבת הגליון במספר מקומות.
השיקול העיצובי שלי היה:
א. מושלם זה ממילא לא יהיה כי אמנם אילתרתי על הפאשלות שלי, אבל אף אחד ושום דבר לא יעלימו אותן.
ב. הבחירה הראשונית בתכניות שמיועדות לעבודה יומיומית שמקבלת ביטוי במראה שלהן, נותנת עוד לגיטימציה למראה מחוספס ופגום (בדומה למראה השאבי שיק בו יש מקום וכבוד לשפשופים שריטות ופגיעה בצבע)

• 

• 

• 

לאחר השיוף וניקוי האבק שנוצר, מריחת שכבה נוספת של דבק.
בשלב זה אני עושה שיוף ידני עדין עם נייר לטש עדין ומסיימת עם ליטוש והחלקת הקנט הצידי של המשטח, כהכנה לשכבת הלכה.
לאחר שהמשטח חלק לשביעות רצוני ונקי מאבק, אני מיישמת 2 שכבות של לכה כגימור סופי.

הטיפול ברגלי השרפרף

הפעם רגלי השרפרף לא יזכו כלל לטיפול וישארו כפי שהם, למעט טוויסט קטן בצורת “גרביים” לבנות.
ה”גרביים” הללו יהיו קונטרה לגוון העץ הכהה ויתכתבו עם הגוון הלבן של הבקשה להיתר שהודבקה על המשטח.

• 

• 

• 

• 

• 

לאחר שיוף קל באזור המיועד לצביעה, אני תוחמת אותו באמצעות מסקינטייפ.
ברור לי מנסיון העבר שהצבע יחדור מתחת ואצטרך לנקות את הקו. במקרה זה, זה פחות מטריד אותי מאחר שהגימור במקום הזה לא הוסר מה שמבטיח שהצבע לא יתפס היטב שם ויתנקה בקלות.
גם העובדה שבחרתי בצבע שאבי שיק על בסיס מים תורמת לזה מאחר והצבע הזה ניתן להסרה בקלות יחסית.
מאידך, הפס חשוב לי ועם המסקינטייפ שמגדיר את הקו, הצביעה לא צריכה להיות מאד מוקפדת והיא יכולה להיות מהירה יותר.
הדבר חשוב אפילו יותר מאחר ויידרשו מס’ שכבות על מנת להגיע לאטימות שאני מעוניינת בה.
שימו לב,
גם כאן זמן הייבוש בין שכבה לשכבה חשוב ואם לא תמתינו אותו, תהרסו את השכבה הקודמת ויצא שכרכם בהפסדכם.
לאחר שהגעתי לתוצאה שמספקת אותי מבחינת גוון ואטימות, לאחר ייבוש חלקי של הצבע אני מסירה את המסקינטייפ (אם אמתין לייבוש מלא אני עלולה לקלף חלק מהצבע יחד עם המסקינטייפ).
אני מנקה עם סמרטוט לח (לא רטוב!!) את שאריות הצבע שחדרו מתחת וכאן מנסה להקפיד ככל הניתן על הדיוק כדי לנקות את הקו.
העובדה שהצבע מתנקה בקלות מעידה גם על העמידות שלו לאורך זמן.
על מנת שהצבע יתקבע ויהיה עמיד בשימוש, אני מוסיפה, לאחר ייבוש מלא, 2 שכבות של לכה.
וזהו.

• 

השרפרף המוכן צולם, יום למחרת הוא התמקם אצל אמא שלי בדירתה בדיור המוגן ואנחנו טסנו לנו לצפון צרפת “להנות” מגל החום באירופה נטולת המזגנים.

כך נראה השרפרף המוכן:

Related Images:

לפני שאני מתחילה, נראה לי שאני צריכה להסביר מה זה סוקל (או צוקל) כדי שלא תבהו במסך בעיני עגל (אני יודעת שזה מה שאתם עושים כי כאלה עיניים בדיוק הבנות שלי תלו בי כשסיפרתי להם על הסוקל שלי!) 
הסוקל הוא בעצם פרט החיבור בין הארון לרצפה או למשטח מתחתיו. החלק התחתון של הארון או המזנון, זה שנסוג מקו חזית הארון. סוג של ספייסר…
מעצם תפקידו והגדרתו, אתם מבינים כבר שהוא לא פרט דומיננטי.
קרוב לוודאי שהסוקל אינו מושך תשומת לב יתרה ולא תזכרו אותו כלל כשתחשבו על הארון.

נאסף ברחוב…

גם את חלקי המזנון שמצאתי, מצאתי ואספתי מהרחוב.
הפעם בזכות פוסט שהועלה בקבוצת פייסבוק שאני חברה בה. כך זה נראה בפייסבוק….

דווקא סימנתי לעצמי משהו אחר, שלא היה כבר כשהגעתי…
אז לקחתי את מה שהצית את דמיוני במקום. חלקי מזנון מפורק שהיה לי ברור כי יום יבא וישנו את יעודם תחת ידי.
כך זה נראה לאחר שהובא כלאחר כבוד הביתה:

         

הסוקל שלי אינו סוקל קלאסי. זה סוקל של מזנון שכנראה חיבר 2 חלקי מזנון זה לזה.
כפי שניתן לראות בתמונות, הסוקל המדובר, מחובר לחלק המזנון בצידו הרחב ועוטף אותו גם מצד.

בשלב ראשון רציתי להפריד את החלק המרכזי עם המגרות מהסוקל שעטף אותו אבל באותה נשימה לא היו לי ספקות: קל זה לא יהיה. וגם יחייב תיקונים בדיעבד.

להפריד סוקל ממזנון…

הואיל והמזנון הנ”ל נעשה ממזמן ובנגריה שעשתה עבודה טובה (משמע, דבק זה דבק …)

התהליך היה ארוך, מתיש וכמעט מייאש. וכן, גם יהיו לא מעט תיקונים.
יכולתי אולי להקל על התהליך לו הייתי מוכנה להרוס את הסוקל, אבל לא.
התעקשתי.
ותראו בסוף, היה שווה…
השתמשתי בכל השיטות והטיפים שקיבלתי בקבוצות יעודיות ובפורומים רלוונטיים
(למעט אלה שריפו את ידיי…):

• הרטבתי (לא יודעת כמה זה תרם…)
• הכנסתי שפכטל (חלוד… למקרה שיהרס) בדפיקות פטיש ובהמשך נעזרתי בשני מברגים כטריז מתקדם. גם אותם החדרתי בדפיקות פטיש עד לנתוק החלקים נקודתית. ואז הוצאתי את המברג (כל פעם אחד מהשניים לסרוגין) והכנסתי אותו שוב בהמשך.
• הכנסתי גם חוט ברזל (אבל הוא רק וידא שיש רווח המשכי בין החלקים)

אחרי שהחלק הארוך התפרק (החלק שחשבתי לתומי שהוא החלק הקשה…), הגעתי לאגוז הקשה יותר. החלק הקצר המחובר אליו בר’.
כאן לא הצלחתי בשום אופן (ולא בכדי. הם ניבנו מסתבר כיחידה אורגנית ולא הודבקו אחד לשני)
הואיל ורק החלק הארוך בסוקל עניין אותי, את החלק הקטן, הניצב לגדול כבר לא התעקשתי לשמר.
בנקודה זו הגיטסו נכנס לפעולה. ניסרתי בקו החיבור (הגאומטרי. לא היה באמת קו כזה) בין החלקים, ועדיין, בגלל המבנה של הג’יטסו לא היתה לי גישה ולא יכולתי לנסר הכל.
בדרך ,כשנאלצתי לנסר את אחת מתומכות הסוקל ניסרתי גם מסמרים ( ואת זה גיליתי בדיעבד. לשמחתי המשורית עדיין מתפקדת…)

ועדיין, אחרי הכל, הגעתי גם לשלב האלימות בו הייתי צריכה ממש לדפוק עם פטיש ולהפריד בכח (מומנט? מישהו פה איתי?) את החלק מהגוף.
והחלקים נפרדו. 
חלק מהדופן של המזנון התקלפה. כאן אצטרך להדביק ולמלא בבא הזמן, אבל הפעם אני מתמקדת בסוקל שהצלחתי להציל.
נו שויין.
אלגנטי זה לא היה, אבל מסתבר שכישלון גם לא. 

המדף כבר ממש מתבקש, לא?

סוקל שהופך למדף – ויז’ן עיצובי :

שלושה מתוך ארבעה צדדים בסוקל, מחופים פורניר.
אשמח להשאירם כך גם כי אני אוהבת את החום והטקסטורה של העץ וגם כמחווה למקור. מאותה הסיבה בדיוק (וגם משום שהטקסטורה נאה בעיני, כמובן)החלטתי להשאיר את קנט הסנדויץ חשוף כולל כל הפגמים ומילויי השפכטל שהתבקשו. 
אבל כדי להכניס עניין ואופי טיפה יותר צעיר ודינאמי (כדי שתבינו, זה הולך להיות תלוי אצל אמא שלי, בת ה-82 בפינת העבודה שלה בדיור המוגן בו היא מתגוררת… ;-)) החלטתי לצבוע את כל שאר האזורים בצבע.

בהיותו סוקל, כל חוצץ לכאורה, היה רכיב קונסטרוקטיבי.
במתכונתו המיועדת כמדף זה אכן חוצץ שיוצר נישות עצמאיות.
ניתן להתייחס לכל נישה בנפרד. בצבע, בטיפול ובסופו של דבר גם פונקציונלית. 
זה מה שבחרתי לעשות בסופו של דבר. כל נישה זוכה לצבע משלה ורק שתי הנישות החיצוניות “זוכות” לגב. הנישה המרכזית תהיה חשופה לקיר עליו המדף יותקן…

---

למי שתהה למה יש חוצץ קטוע… זה היה אילוץ שבלעדיו לא הייתי מצליחה להפריד את החלקים.
בכנות, לא חושבת שהייתי עושה זאת אלמלא אותו אילוץ ואני מאד שמחה שזה קרה.
המדף הרבה יותר מעניין כך לדעתי.
דווקא אילוצים גורמים לנו לא פעם למצא פתרון מיוחד, חריג ולהיות יצירתיים יותר. זו סיבה טובה לא לחשוש מבלת”מים שקורים ויקרו כמעט תמיד בתהליך של יצירה !

---

את המדפים יש להתקין על הקיר.
הדרך הטובה/היפה ביותר לעשות זאת היא עם משולשים(ראו בהמשך).
אבל אם אני מעדיפה שהמשולשים יהיו נסתרים, אצטרך להוסיף למדף גב.
לפחות באזור המשולשים, משמע בשתי הנישות הצידיות.

מתחילים להפוך סוקל ל…משהו אחר?

לא סתם כתבתי משהו אחר. השלב הראשון לפחות הוא מאד אוניברסלי.
סתימת חורים עם שפכטל עץ, שיוף וניקוי. ולפעמים יותר מסבב אחד שכזה.
תהליך הפרדת הסוקל מהמזנון, כפי שראיתם, היה ברוטלי למדי.
גם אם הסוקל יצא במצב סביר, עדיין נוצרו פגמים שיש לתקן.

סתימת חורים:

איזה דבר נהדר זה שפכטל עץ…(אגב, ניתן לקנות אותו בגוונים שונים ולהתאים אותו לגוון הרצוי)
אני סותמת את כל החורים עם החומר הקסום הזה.

לפעמים יש פגמים בפינות ואז מילוי חומר הוא קצת יותר מורכב.
אני נעזרת בלייסט עץ שאני מהדקת ומיישרת עם כליבה ואז ממלאה עם שפכטל עץ

כמובן שבמקרה כזה יש לתת לחומר להתייבש היטב לפני שמשחררים את הלייסט ומשייפים.
וגם זה בעדינות, כי שפכטל עץ אינו מאד חזק ועלול להפגע בפרט שמדובר על פינה.
(ראוי לציין שאת הטיפול הזה עשיתי לאחר שיוף הסנדויץ’ באזור ההפרדה מהמזנון שאליו התייחסתי בהמשך, לאחר הסרת השבבים והחלקת המישור)

שיוף:

לסוקל יש שני צדדים עם סנדויץ’ חשוף.
אחד מהם יחסית חלק
והשני, שהיה מחובר לארון, מאד לא חלק. בלשון המעטה. הרבה שבבי עץ, אזורים פגומים ולעיתים שכבת עץ נוספת שנתלשה מהארון בתהליך ההפרדה. 
הצד הפחות חלק יהיה מן הסתם הצד האחורי. ועדיין יש לטפל בו להחליק ככל הניתן, להסיר שבבי עץ ושכבות שנתלשו מהארון. מספיק על מנת ליצור מישור ישר ואחיד. לא מעבר לזה.
ניתן לראות בתמונה את האזורים בהם המברגים הוחדרו וכן פגמים שנוצרו בתהליך הפרוק ונאלץ למלא ולתקן.

בצד השני, גם אם הוא נקי יותר מלכתחילה, יש לא פחות עבודה. הוצאת פינים (ששימשו לקבע את המיקום היחסי שלחלקי המזנון), מילוי חורים בסנדויץ’ ואח”כ שיוף יסודי שיתן תוצאה אסתטית (כפי שציינתי, קנט הסנדויץ’ יהיה חשוף ולכן יש להביאו למצב חלק וייצוגי.)

החלק האחרון בשיוף (שאגב, אני עשיתי אותו לאחר הצביעה בצבע) הוא הסרת ציפוי הלכה או הפוליטורה מהפורניר. 
תוך כדי שיוף הציפוי מקבל גוון חלבי עד שהוא מוסר לחלוטין ושוב הפורניר מתכהה (ויתכהה עוד כשיקבל שכבת לכה חדשה…) התמונה ממחישה זאת:

צביעה:

לאחר מילוי כל החורים, שיוף, החלקת המשטחים וניקוי מאבק, הגיע הזמן לצבוע.
תבחרו צבע אטום (מסתבר שצבע הידרו אמייל שחשבתי שהוא אטום, פחות אטום מצבע גיר…) היתרון של הצביעה והסיבה העיקרית לבחור בצבע היא כיסוי מלא. זה קצת מתפקשש כשרואים את כל הפגמים והמילויים ככתמים בצבע…
כמובן, כמה שכבות צבע עד אטימה ואחידות. אם נחוץ להחלקה, שיוף עם נייר לטש עדין מאד בין שכבת צבע אחת לשניה.
אני כיסיתי את הקנטים ואת אזורי המגע עם הפורניר במסקינטייפ ובנייר דבק. 

עשו זאת אם היד שלכם אינה יציבה.
 לדעתי עדיף לוותר על כל הכיסויים, לעבוד עם מכחול יציב ככל הניתן, בעדינות על קווי המגע הרגישים ולא לשים כיסויים של מסקינטייפ.(גם כאן ובמקרה זה חוסר הנחיצות של הכיסוי הוכחה שוב, לדעתי),
למה?
משום שהצבע גולש מתחתיו ומלכלך למרות הכל, היד שלי היתה מספיק יציבה לצבוע נקי וממילא שייפתי שוב את הקנט לאחר שלה הצבע והסרתי את כל כתמי הצבע

(אגב, הפאה הרביעית, ללא הפורניר, נצבעה אף היא….)

לפני שאני צובעת בלכה הכל בואו נדבר על הגב שהחלטתי להוסיף.

גב למדפים שעשויים סוקל של מזנון:

לצורך העניין גייסתי מזונית שפורקה משידה ישנה בעבר.

משערת שאם פלטת המזונית היתה ארוכה מספיק , הייתי עושה את הגב על כל המדף. הואיל ולא, ומכיון וכל נישה היא עצמאית, החלטתי לעשות את הגב רק בשתי הנישות הצדדיות (וכן, להסתיר את משולשי התליה). 
עוד החלטה עיצובית כתוצאה מאילוץ
(טוב…מסכימה. אילוץ בערך. אם זה היה חשוב או מהותי יותר, הייתי בטוח מוצאת פלטה ארוכה יותר)

סימנתי את הפלטה עם הסוקל עצמו כתבנית וניסרתי.
שימו לב כשאתם מסמנים, הגב צריך לחפוף את הדפנות (אני אחבר אותו באמצעות אקדח מסמרים לדפנות)!

את המזונית יש לכסות בדרך כלשהי. אם זה בצבע הנישה, או בכל דרך אחרת. 
(גם) במקרה זה העדפתי להדביק עליה דפי ספר (בנוהל הרגיל: הדבקת הדפים בדבק פלסטי, לאחר יבוש כיסוי בשתי שכבות של דבק (עם זמן יבוש בין אחת לשניה כמובן) ולאחר יבוש איטום בלכה על בסיס מים.
גם הבחירה הזו היא עיצובית נטו. צביעת המזונית בצבע הנישה יגרום למדף להראות כבד יותר לדעתי.
ציפוי הדפי ספר יהיה קליל יותר ומתוחכם יותר.
כמובן שהבחירה היא לחלוטין שלכם ואין נכון ולא נכון.

לאור נסיון העבר, לפני מריחת הדבק הרטבתי את המשטח במברשת עם מים, מה שדילל מעט והקל על פיזור אחיד של הדבק.
גם לאחר הדבקת הנייר ולפני מריחת שכבת הדבק הרטבתי בעדינות באמצעות מברשת את המשטח. לדעתי זה עוזר לישר ולהדביק היטב את הנייר ולמנוע את הגלים והבועיות שנוצרות בתהליך.

בין לבין, כדי להפטר מהנייר העודף בצדדים, נעזרתי בשיוף הפינה של המזונית המצופה עם נייר לטש .
כמובן שכל התהליך הנ”ל התרחש במקביל לצביעה של הסוקל כדי לנצל את זמני הייבוש “המתים” של הצבע/הדבק (וגם להכין מרק ולתלות כביסה במקביל…)

גימור:

הכי פשוט שיש. 
לכה, על בסיס מים על הכל (גם על אזורים הצבועים בצבע גיר! הידרו אמייל לא מחייב גימור נוסף של לכה). שימו לב שהלכה מעמיקה את גווני העץ. גם באזור הפורניר וגם באזורי הסנדויץ’ החשוף.
כל התיקונים והמילויים של השפכטל (שמראש היתה כוונתי להשאיר חשופים) מקבלים הדגשה. קחו את זה בחשבון. 
ואחרי ייבוש הלכה על כל שכבותיה,
גיליתי שהגב המצופה דפי ספר טיפה בולט בצדדים מעבר לדפנות.
לכאורה יכולתי להשאיר את זה כך, אבל לא היה שום סיכוי שאעשה זאת.
אז חתכתי את המזונית המצופה…עם סכין יפנית.

זה לא קל, אבל לא בלתי אפשרי. נעזרתי לפעמים בפלייר לשבור את השאריות ולבסוף בנייר זכוכית לשייף את הקצוות. אל תשכחו שהקצוות מוסתרים לחלוטין מאחורי הדפנות כך שאין צורך להפעיל את הפדנטיות כאן. רק צריך לוודא שאכן הם יהיו מוסתרים 😉

מחברים את הגב לדפנות (שימו לב לסמן את הדפנות ואת עוביין ולהכניס את המסמרים ישר בדופן. שלא יגיחו לכם מסמרים במקומות לא רצויים). אני נעזרתי באקדח מסמרים שמאד מקל על החיים אבל אפשר להסתדר גם בלעדיו.
אחרי שהגב היה מחובר, סימנתי את מקום החורים של משולשי הפלדה, קדחתי בעץ (מה שיקל מאד על החדרת הבורג…) והידקתי את המשולש למקומו. שימו לב שהברגים יהיו שטוחים ויכנסו היטב, אחרת המדף לא ישב היטב על הקיר.
אל תשכחו לקדוח חור קטן במזונית כדי לסמן את מיקום החור במשולש. מהחזית לא תראו היכן יש לסמן ולקדוח ללא החור הזה.

זהו. מוכן.

לא נותר אלא לתאם עם הסטודנט כשיחזור ל”ביקור מולדת”, שיעזור ולהתקין את המדפים (שהיו פעם סוקל…) על הקיר אצל אמא שלי ובשעות בהן השכנים הקשישים שלה לא נחים ;-)…
מה שיקרה בקרוב!
(אבל… לא אעכב את העלאת הפוסט בשביל תמונות מהשטח…)

Related Images: