אחרי הפוסט הקודם, בו ארונית צרה הפכה למדף
ופלטה, שנמצאה אף היא ברחוב, קובעה כדלפק, לא נותר אלא לשפץ את כסאות הבר (ולהביא אותם לחיפה…).
איתם, המטבח כבר יתפקד במלואו!
כסאות הבר האלה, נמצאו בחדר פחי הזבל:
הם ישופצו לעילא וסוף סוף ניתן יהיה לשתות את הקפה של הבוקר בישיבה…
הכסאות הללו סבלו מרטיבות וכמובן יהיה צורך להחליף את כל הריפוד וחומרי המילוי, אולם הם יציבים ולמעט תיקונים קטנים לא יהיה צורך לחזקם.
כמו כן,
אני סולדת לרוב מהצבע השחור…וגם בזה נטפל!
פרוק כסאות הבר:
בפרוייקט הזה החלק של הפרוק הוא קצר יחסית.
אני מפרקת את המושב מגוף הכסא:
מסירה את הריפוד ואת כל שכבות המילוי. (איכס…כרגיל)
הפעם, נעזרת במכשיר להוצאת סיכות שקיבלתי מתנה מאורי שבא לביקור מולדת מארה”ב.
אין ספק שזה הגיע בזמן ומליון תודות לו.
לצערי, המושב היה חשוף מאד לרטיבות והסיכות היו חלודות לגמרי מה שהפך את העבודה לקשה ומתסכלת פי כמה וכמה.
מודה ומתוודה שחלק מרגלי הסיכות נשארו בפנים…
כך הלוח נראה ערום:
ניכרים בו סימני המים וחלק מהשכבות נפרדות.
מגעיל, נכון?
את החלקים הרופפים הסרתי מעט עם שפכטל (לא יותר מדי, בסוף הוא צריך לשאת עכוזים…) והתנחמתי בעובדה כי לא יראו ממנו דבר. בסוף הוא יכוסה היטב מכל הכיוונים.
זהו. החלק של הפרוק נגמר. נכון שקצר יחסית?
בשלב זה ניתן לחלק את העבודה לשניים: העבודה על גוף הכסאות והעבודה על המושב שלהם.
מה שמכתיב לי את הסדר הוא מזג האויר. יש דברים שאין מצב שאעשה בבית…
שיוף:
בכנות, אני חושבת שזה החלק הכי מאוס בעיני. האבק והטינופת של השיוף נכנסים לכל חור…
אבל אין בררה.
כדי שעבודת הצביעה תצלח, חייבים לשייף.
…..בדיעבד (תראו בסוף!) אולי היה עדיף לשייף פחות…
אבל זו חכמה של לאחר מעשה.
וגם זה, רק אולי…הקלות הבלתי נסבלת.
אז שייפתי.
והפעם עם משייפת אקסצנטרית חדשה שהתחדשתי בה לרגל 17 שנות נישואין (אל תעשו לי פרצופים! כל אחד עם האהבות שלו…לי תכשיטים או בגדים לא עושים את זה…)
הואיל ואין בכוונתי לחשוף את העץ ומכיוון שהמשענת תקבל טיפול שהשיוף לא תורם לו מלבד חיספוס העץ (ובהתחשב כמובן בעובדה שזה לא החלק האהוב עלי בתהליך…) אני משייפת קצת יותר מהמינימום הנחוץ, להערכתי,ולא יותר.
מדוע בכל זאת לשייף?
מאחר ובתהליך השיוף, המשטח מתחספס והצבע נתפס עליו טוב יותר.
תיקונים:
השלב הזה היה יכול להעשות גם לפני שלב השיוף.
בכל מקרה, אחרי התיקונים יהיה צורך בשיוף קל.
כפי שכתבתי בתחילה, אין צורך בהרבה תיקונים אולם יש נקודות במשענת שבגלל הרטיבות, נפתחו מעט. את הנקודות הללו אני מורחת בדבק נגרים ומהדקת בכליבה (או בפלייר פטנט…) עד ליבוש הדבק – כ-12 עד 24 שעות.
ולאחר היבוש ושיוף קל, יש למלא “דפיקות”, חורים וסדקים בעץ, באמצעות חומר מילוי לעץ.
בפרוייקט הזה, לא היה צורך בכך.
צביעה:
מי שראה כבר פרוייקטים שלי יודע שיש לי חולשה לצבע הירוק.
חוץ מזה, יש לי צבע ירוק… דבר שאיכשהו נותן עדיפות לצבע ירוק.
וגם הצלחתי להדביק את ה”לקוחה המיועדת” בהעדפה הזו שלי
(שמסתבר שלא תמיד היא נדבקת בהעדפות שלי…לדאבוני (-; )
אז צבעתי את הכסאות בירוק.
ירוק אקרילי, שמיועד לצביעת קירות ושהיה אטום להפליא ונצמד נפלא למשטחים (דבר שנבחן גם בהמשך…)
כפי שניכר בתמונות, עשיתי את הצביעה אל מול הנוף, במזג אויר נפלא שלא אופייני לדצמבר.
שימו לב שאת המשענת אני לא צובעת באופן מלא.
הכסאות מאד דומים אבל לא זהים. אופן הרכבת המשענת שונה בין שניהם והחלטתי שלא אטשטש את השוני אלא אדגיש אותו באמצעות טיפול שונה, שיתן לכסאות הבר את אופיים הייחודי.
כמו כן, אחד מהכסאות, היה צבוע באדום מתחת לשחור.
כנראה שזו הסיבה שהם נצבעו בשחור.
הצבע האדום הזה האכיל אותי מרורים.
איכשהו, בצורה דיפוזית, הוא הצליח לצאת ולצוץ כל פעם מחדש. את הכסא הזה, צבעתי בערך פי שתיים יותר שכבות מהכסא השני, עד שנראה לי שזה כבר בסדר.
משענות כסאות הבר מקבלות טיפול אחר לגמרי:
חשבתי בתחילה להשתמש בדפי ספר לכסוי משענות כסאות הבר. שיתנו גוון וטקסטורה עדינים מאד ולתת דגש ואמירה צבעונית בבד של הריפוד.
לצערי, ה”לקוחה המיועדת שלי” לא ראתה עין בעין איתי את החזון שלי לריפוד ובחרה בבד פרקטי אבל מאד שמרני.
לדעתי כמובן.
וכל נסיונותי לשנות את דעתה עלו בתוהו.
מכיוון שכך,
אלה הם הנתונים ואיתם אני אעבוד…
מי שקרא על שיפוץ המדף יודע שהשתמשתי במפה של הולנד כאלמנט עיצובי.
מאחר וכסאות הבר ישמשו במטבח, ומאחר והריפוד כבר לא יהווה מוקד עיצובי, החלטתי להעביר את המוקד הדומיננטי למשענות ולכסות אותן גם במפות (דרום אמריקה ואסיה!) במקום בטקסטורה של כתב.
כאן, כמו במדף ובשונה מטקסטורה של כתב, אני מתכוונת להדביק חתיכה אחת רציפה כך שהתמונה תשמר. זה מחייב חיתוך מדוייק, התאמות ועבודה מוקפדת וזהירה.
אני מתחילה עם החלק הצר שיחופה במפה:
מדביקה את המישור. את השוליים חותכת לרצועות מקפלת פנימה לשני הצדדים ומדביקה. האזור הזה יכוסה כולו גם ע”י מפה.
החזית הקדמית והאחורית מטופלות שונה בשני הכסאות בגלל השוני ביניהם.
בכסא 1 אני מדביקה את המפה ישירות על המשענת:
באמצעות סכין יפנית (אחרי יבוש הדבק!) מסירה שוליים מיותרים,
ומשייפת שאריות עם נייר לטש:
בכסא 2 זה קצת יותר מורכב כי אי אפשר למדוד בערך ולעשות תיקונים אח”כ.
אני יוצרת שבלונות באמצעות נייר זול (או עיתון) וגוזרת אח”כ את המפה בהתאם.
זוכרים את המשפט שעדיף למדוד פעמיים משלגזור פעמיים? הוא בהחלט תופס כאן.
במיוחד אם אין לכם מפה נוספת לרזרבה.
מיותר לציין שאת ההדבקה יש לעשות בהדרגה ובצורה יסודית וזהירה.
למרוח על רצועת השטח שכבה דקה ואחידה של דבק באמצעות מכחול או מברשת. להצמיד את מפת הנייר ישר ככל הניתן ולשחרר בועיות אויר בעדינות מבלי לעשות קרעים בנייר. ולעבור הלאה לרצועת השטח הבאה…
אחרי שהכל מתייבש אני מורחת שכבת דבק על כל האזורים שמכוסים במפת נייר ומשאירה לייבוש מלא
אחרי יבוש מלא של שכבת הדבק, אני משייפת בעדינות את כל השטח,כולל החיבורים, עם נייר לטש עדין. השלב הזה גם מחליק את השטח וגם יוצר מראה “משומש” ומשופשף למפה, דבר שתורם ל”לוק” שאני מעוניינת ליצור.
בשלב זה עדיף לחזור על התהליך של שכבת הדבק, אולם ניתן לוותר עליו ולעבור ללכה.
איטום כסאות הבר באמצעות לכה:
שלב ארוך, משעמם והכרחי ביותר.
כל הכסא (למעט במושב שירופד) – האזורים הצבועים והמודבקים כאחד צריכים להצבע על מנת להגן עליהם מלכלוך, פגיעה ולחות.
לכאורה, שלב טכני, שעושים ומסיימים.
לדאבוני, הצבע האדום, הזכור לרע משלב הצביעה, התעורר שוב לחיים.
הלכה, על בסיס המים, גרמה לו שוב להגיח החוצה…
מה אני עושה??? יאוש…
קודם כל, נתתי ללכה להתייבש ולהיסטריה לשכוך.
נראה כי הצבע האדום הזה עקשן ביותר וכשהוא נרטב, הוא צץ שוב ושוב.
חשיבה רציונלית אומרת כי צריך תחילה לאטום את הכסא על מנת לנטרל את החשיפה של הצבע האדום ללחות שמעוררת אותו. ורק אח”כ לצבוע.
זה בדיוק מה שלכה עושה. אוטמת את הכסא…
ועל הלכה צבעתי שוב בירוק.
בד”כ לא עושים זאת. משייפים את הלכה כדי שהצבע יתפס על העץ. אבל לא היה לי מה להפסיד. האלטרנטיבה היא לשייף שוב הכל עד להסרת כל הצבע האדום, אם זה בכלל אפשרי בלי להרוס את הכסא… ואין מצב שאעשה זאת.
לא צבעתי את כל הכסא. רק במקומות בהם הצבע האדום הציץ. והצבע הירוק האקרילי, שמיועד לקירות, נתפס מצויין גם על הלכה (אמרתי לכם שהנושא יבחן בהמשך…כאן זה ההמשך…)
היה טיפה הבדל בגוון:
אבל ההבדלים הללו נעלמו לאחר שכבה נוספת של לכה על הצבע שעל הלכה (הצלחתי לבלבל אתכם?)
אתם מבינים עכשיו למה הצטערתי כי בכלל שייפתי את הכסא?
כמובן שכל זה נכון רק לכסא אחד מהשניים. וזה מסוג הדברים שיודעים רק אחרי שקרו.
ריפוד מושב כסאות הבר:
בשלב הזה אני כבר ספונה בבית, ביום של גשם. וממילא, אני צריכה לעבוד עם מכונת התפירה.
גוזרים את החומרים:
משטח אקרילן שיעטוף את הספוג והלוח:
והבד לריפוד. בד דמוי עור (קל לניקוי ופרקטי מאד. בפרט במטבח) בצבע קרם.
(זוכרים?לחשב אם צריך ולמדוד פעמיים…). גזרתי את מידת המושב (+ 1 סמ’ לתפרים) ואגזור רצועות ברוחב 7 סמ’ בשביל גובה הספוג.
קחו בחשבון בחישוב רוחב הפס שלכם את התפר+גובה הספוג+גובה הלוח+ מעט בד שיאפשר מתיחה והידוק באקדח סיכות ללוח מלמטה.
באופן טבעי לרוב לא ניתן לגזור רצועה אחת ארוכה שתקיף את כל היקף המושב ותצטרכו מן הסתם ליצור חיבורים. נסו לתכנן את המיקום החיבורים הללו.
תפירה:
רגע לפני שהתחלתי לתפור, ניסיתי שוב להפעיל את קסמיי, מניפולציותי וכל דבר אחר שנגמר אף הוא ב”אי” על הלקוחה שלי…
אולי היא תסכים בכל זאת להמיר את צבע כסוי המושב … כתום היא לא רצתה. אבל אולי בורדו??
ו…נאדה.
אנחנו נשארים עם ה”קרם”… עד הסוף. ויהי מה.
אז אני תופרת את הרצועה של המושב בהקף מסביב:
מאחר ויש לי שני כסאות, החלטתי לנסות שתי גישות שונות בתפירת הרצועה:
גישה ראשונה – לחבר את הרצועות זו לזו בצורה המשכית ולחברן למשטח המושב כך שנקודות החיבור תהיינה אקראיות.
גישה שניה – לחבר כל אחת מפאות משטח המושב לרצועה ורק אח”כ לחבר את הרצועות זו לזו בנקודת העיקול/החיבור הטבעי.
באופן מפתיע (אותי לפחות…) הגישה הראשונה היתה נוחה לי יותר לעבודה וגם התוצאה היתה מוצלחת יותר לטעמי.
ואולי אני צריכה להתאמן יותר על הגישה השניה…
מרכיבים ומרבדים את המושב:
לא נותר אלא להרכיב את המושב על שכבותיו (ובסוף לחבר אותו לגוף).
על מה בעצם אנחנו יושבים?
זה המקום להרחיב טיפה על המילוי השכיח בכסאות (ללא קפיצים):
לוח עץ: ראיתם אותו בתמונות.
ספוג: אני משתמשת בספוג כחול. ספוג כחול נחשב ספוג קשיח איכותי ועמיד יותר לאורך זמן מהספוג הלבן. כאן תקבלו סקירה קצרה על סוגי הספוגים השונים והיעוד שלהם.
ניתן להשיגו בעוביים שונים בהתאם לייעוד שלו. במקרה זה (ובכלל בכסאות) עובי של כ- 4 סמ’ הוא העובי שהיה לפני הפרוק וזה עובי נח לישיבה.
משטח אקרילן: האקרילן הוא גם החומר שממלאים איתו כריות נוי. ניתן לקנותו בחנויות בדים או חנויות יצירה במשקל למילוי (כריות…) או כמשטח לפי מטר. במשטחי האקרילן משתמשים כשכבה עליונה ומרככת בריפוד כמו גם במגיני ראש, בכסויים למיטה וכן הלאה.
הבד: בהתאם לבחירתכם וליעוד של הרהיט.
את הספוג אני מניחה על לוח העץ (המחמירים ידביקו אותו. אני לא רואה בזה צורך) ועוטפת אותו (ואת הלוח) במשטח אקרילן שאני מקבעת ללוח מצידו השני במס’ מקומות באמצעות אקדח סיכות.
את הכיסוי שתפרתי, אני מלבישה על הספוג ומהדקת אותו לצד השני של הלוח.
אני מתחילה ממרכז הפאות
ומתקדמת לפינות בהן אני מטפלת ומהדקת בסוף.
תוך כדי התקדמות אני חותכת אקרילן עודף. כך זה נראה כשאני מסיימת:
ברשומה הזו על כסא אחר ששיפצתי, יש גם ריפוד של מושב כסא, אחר קצת.
ניתן לקרא שם על בחירת סוג אקדח סיכות, על בחירת סוג הבד ועל הגימור.
טיפול באחוריים של הכסא:
עד עכשיו טיפלנו (בנקודת המפגש של הכסא) באחוריים שלנו.
עכשיו נטפל באחוריים של כסאות הבר.
מי שהספיק כבר להכיר אותי מרשומות קודמות, חשוב לי שהכסאות יראו טוב גם מלמטה. זה מקבל חשיבות יתר כשהלוח ישן ומגעיל ונשארו עליו סימני רטיבות.
אני בוחרת שאריות בד כלשהן (ממש לא משנה איזה , רק שיהיו בגודל מתאים) ואני מכסה את הצד התחתון, הגלוי של הלוח. את הקצוות אני מקפלת פנימה ומהדקת ללוח באמצעות אקדח סיכות.
כשהלוח מכוסה מכל הכיוונים, לא נותר אלא לחבר את המושב המוגמר לגוף הכסא באמצעות ברגים, בדיוק במקום ממנו הוצאנו אותם כשהכסא פורק.
זהו. כסאות הבר מוכנים לשימוש.
התמונות עוברות לבד. למי שהקצב איטי מדי, לחיצה על התמונה, תחליף אותה.
אני מזמינה אמריקנו גדול. בלי סוכר ובלי חלב.
מחכה ב”דרום אמריקה” בבקשה..
שבת שלום.
אולי בעתיד תפרסמי צילום של כל המטבח עם כל המרכיבים השונים יחדיו?
הכסאות יצאו יפים למרות הריפוד. הם גם מותאמים טוב לארונית שהפכה למדף. אני מעדיף את הצבע החלק לעומת חיקוי של צבע ישן של הארונית – מעניין איך זה יעבוד יחד.
זו התוכנית.
הבעיה היחידה היא שהמטבח נמצא בחיפה ואני לא… 😉
ואני מכירה מישהי שתמחה בתוקף על הבחירה שלך להשתמש ב”למרות”
אני בטוחה שלדעתה כל ריפוד אחר היה פחות מוצלח.
לגבי ישון של רהיט…
אמרת לי כבר בעבר שאתה פחות אוהב את הסגנון הזה ובן זוגי יזדהה איתך (או לפחות זה היה כך בעבר…)
אני כן אוהבת את הסגנון הזה מאחר א. אני חושבת שרישומי הזמן הם יפים (כן, גם קמטים על הפנים. בעיקר אם הם קמטי צחוק) ב. תהליך הישון יחודי לכל רהיט. גם אם יש שני רהיטים לכאורה זהים, תהליך היישון יבדיל ביניהם ג. המראה הזה הוא מאד סלחני. קשה לפשל בו. הכל הולך וזה בסדר, אם זה לטעמך. ואם לא, תמשיך לעבוד על הרהיט עד שיהיה לטעמך.
ובכל זאת,
ליישון יש אמירה ונוכחות שלפעמים מתחרה במשהו אחר. ואז אני בוחרת שלא…